VK-A-286-046 | האם אפשר ליטול מים אחרונים ברוק?

בגמרא במסכת עירובין (דף יד ע"ב) ,אמר אביי" :לא שנו אלא מים ראשונים ,אבל מים אחרונים חובה" .הגמרא דנה באדם המצוי במחנה או במקום סכנה ,ושם נקבע כי אף שפטרוהו מנטילת מים ראשונים מחמת הקושי ,לא פטרוהו ממים אחרונים .מכאן למד בשו"ת פני מבין (אורח חיים סימן לח) ראיה עצומה לאיסור נטילה ברוק; שכן אם היה הרוק כשר ,מה צורך היה לאביי להדגיש את החובה במקום סכנה? הרי אין…

VK-A-286-046 | האם אפשר ליטול מים אחרונים ברוק? גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת עירובין (דף יד ע"ב) ,אמר אביי" :לא שנו אלא מים ראשונים ,אבל מים אחרונים חובה" .הגמרא דנה באדם המצוי במחנה או במקום סכנה ,ושם נקבע כי אף שפטרוהו מנטילת מים ראשונים מחמת הקושי ,לא פטרוהו ממים אחרונים .מכאן למד בשו"ת פני מבין (אורח חיים סימן לח) ראיה עצומה לאיסור נטילה ברוק; שכן אם היה הרוק כשר ,מה צורך היה לאביי להדגיש את החובה במקום סכנה? הרי אין לך אדם שאין רוקו עימו ,ואם הרוק מנקה ,יכול היה ליטול בו בכל עת .אלא על כרחך ,שהרוק אינו נחשב למשקה המטהר והמנקה לעניין זה. עוד מצינו בגמרא במסכת עירובין (דף כא ע"ב) את המעשה המרעיד בקרייתנו על רבנו עקיבא בהיותו חבוש בבית האסורים .שם מסופר כי רבנו יהושע הגרסי היה מביא לו מים בכל יום ,ופעם אחת שפך שומר בית האסורים חציים .כשבא אצל רבנו עקיבא ,אמר לו התנא הקדוש" :תן לי מים שאטול ידי" .אמר לו" :לשתות אין מלווים ,ליטול ידיך אתה מבקש?" .ענה לו רבנו עקיבא" :מה אעשה ,שחייב אני מיתה על דברי חכמים? מוטב אמות ולא אעבור על דברי חבריי". המהרש"א (שם) מקשה קושיה חזקה :הלא מים אחרונים חמורים ממים ראשונים ,ואם נשארו לו מעט מים ,מדוע השתמש בהם לראשונים ולא שמרם לאחרונים שהם חובה? יש המבקשים לדייק מכאן ,שאילו היה הרוק כשר למים אחרונים ,לא הייתה קושיה כלל; רבנו עקיבא השתמש במים המועטים לראשונים כי רק בהם המים הם עיכובא ,ואילו לאחרונים סמך על הרוק המצוי בפיו .אולם ,המעיין בדברי הגמרא יראה כי רבנו עקיבא לא טעם כלום באותו יום ,ויש לומר שדווקא משום שלא היו לו מספיק מים לשתי הנטילות ,החמיר על עצמו שלא לאכול כלל. בגמרא במסכת ברכות (דף נג ע"ב) למדנו שמים אחרונים הם בחינת "והייתם קדושים". מכאן עולה השאלה המחשבתית :האם ייתכן שדבר היוצא מגוף האדם ,שלעיתים נתפס כמיאוס ,יכול לשמש ככלי לאותה קדושה עליונה? הרי הגמרא בחולין (דף קה ע"א) מדגישה כי המים האחרונים צריכים להעביר את הזוהמה ,ואם הרוק עצמו נחשב בעיני חלק מהפוסקים כדבר שטעון נטילה אם נגעו בו ,כיצד יהיה הוא המטהר? נפנה כעת אל שולחן הפוסקים ,שם מתבררים גדרי המשקאות הכשרים לנטילה והאבחנה הדקה שבין כוח הניקוי הפיזי לבין המעמד ההלכתי של המשקה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קפ"א ס"ק ט') פסק והכריע" :כל המשקין כשירים לנטילת מים אחרונים" .מרן מרחיב כאן את היריעה מעבר למים בלבד ,ומלמדנו שכל נוזל שיש בכוחו להעביר את הזוהמה ולנקות את האצבעות ,נכנס תחת גדר החובה של המים האחרונים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (ס"ק כ-כא) ביאר והוסיף על דברי מרן ,כי כל המשקאות מנקים את הידיים מזוהמה כמו מים ,ומותר ליטול בהם בשמן ,דבש

ינימש תשרפ

וחלב .אולם ,הכהן הגדול מאחיו מסייג שתי סייגים חשובים :האחד ,שאין ליטול במשקאות אלו אלא כשאין לו מים ,והשני ,שאסור ליטול ביין בשל חשיבותו ,שאין לבזות משקה חשוב כל כך לצורך הסרת לכלוך .מכאן עולה השאלה :האם הרוק נחשב ככל המשקאות הללו, או שמא מעמדו שונה? רבנו אברהם בן דוד ,הראב"ד ,בספרו תמים דעים (סימן סו) כתב וחידש יסוד המטיל צל על הכשרת הרוק .הראב"ד מבאר שאם אדם שפשף בגופו או נגע ברוק שעל גבי הכותל לאחר שנטל ידיו ,עליו לחזור וליטול ,שכן הרוק נחשב כדבר המטמא את הידיים בנקיותן .מכאן למד בעל דברי יואל (אורח חיים סימן א) שכל שכן שאין ליטול ידיים ברוק לכתחילה ,שהרי לא ייתכן שהדבר שמצריך נטילה יהיה הוא עצמו האמצעי לנטילה. אולם ,בחינה מחודשת בדברי הראב"ד מעלה חילוק דק :ייתכן ודווקא רוק המצוי על הכותל ,שהוא מאוס ומלוכלך בחוץ ,הוא זה שמצריך נטילה ,אך רוק הנמצא בפי האדם או יוצא ממנו בטהרה לצורך נקיות ,אינו נחשב כמאוס באותה מידה. רבנו אלכסנדר סנדר שור ,בעל התבואות שור (סימן ד) ,ביאר ופירש כי לעניין נטילת ידיים אנו זקוקים לדבר שמוגדר כ"משקה" בתורת הטהרה ,והרוק אכן נמנה בין שבעת המשקאות (י"ד שח"ט ד"ם -יין ,דבש ,שמן ,חלב ,טל ,דם ומים) ,ואם כן לכאורה היה מקום להכשירו ככל שאר המשקאות שהזכיר מרן השולחן ערוך. נפנה כעת אל סברותיהם של גדולי האחרונים ,אשר פלסו נתיב בשאלת השימוש ברוק, תוך שהם בוחנים את גבולות היכולת האנושית ואת טבעו של המשקה היוצא מגוף האדם. בשו"ת פני מבין (או"ח סימן לח) פירש וביאר כי אין ליטול מים אחרונים ברוק .ראייתו העיקרית נשענת על דברי הגמרא בעירובין לגבי הפטור במחנה; אילו היה הרוק כשר ,לא היה מקום לפטור את הלוחמים בשעת הדחק ,שהרי הרוק מצוי אצל כל אדם .מכאן חידש וכתב שאף שמרן השולחן ערוך הכשיר "כל המשקין" ,אין הרוק בכלל זה ,אם משום שאינו מנקה כראוי ואם משום שאין זה דרך כבוד. רבנו חיים אלעזר שפירא ,בעל המנחת אלעזר (ח"ג סימן נג) ,דן בראיה זו ודחה אותה בטוב טעם .הוא ביאר וחידש כי ייתכן שהרוק כשר מצד הדין ,אך לא פטרו את האדם במחנה משום שהוצאת כמות מספקת של רוק כדי להעביר את הזוהמה היא "טירחא גדולה" ואינה מצויה בכל עת .עוד הוסיף וכתב כי לפי דעת האריז"ל וגדולי המקובלים ,יש ליטול מים אחרונים דווקא מכלי שלם ,ואיסוף רוק לתוך כלי הוא מעשה מאוס שאין רוח חכמים נוחה הימנו ,ולכן אין להביא ראיה מן המדבר להיתר כללי. רבנו שלמה לוריא ,המהרש"ל (הובא במשנה ברורה ס"ק כג) ,פירש וחידש יסוד חשוב בדין מים אחרונים" :מים אחרונים צריכים להיות צוננים ,מפני שחמים מפעפעים את הידיים ואין מעבירים את המלח" .מכאן עולה קושי משמעותי לגבי הרוק ,שהרי הרוק חם הוא

גם לנשמה מגיע אוכל

כחמימות גוף האדם ,ואם כן ,לשיטת המהרש"ל ,אין הוא יכול למלא את תפקידו המרכזי – הסרת סכנת מלח סדומית. המנחת אלעזר הכריע להלכה לאסור נטילה ברוק מטעם נוסף ועמוק .הוא כתב וביאר כי מים אחרונים נלמדו מהפסוק "והייתם קדושים" ,ודבר המאוס אצל בני אדם ,כרוק שרקיקתו אסורה במקומות קדושים כהר הבית ,אינו יכול לשמש ככלי להשראת קדושה על האדם בסיום סעודתו .לשיטתו ,הקדושה דורשת חפץ נקי ומכובד ,ושימוש ברוק נוגד את עצם מהותה של המצווה. נפנה כעת אל פסקי רבותינו בדורות האחרונים ,אשר עמדו על המשמר להורות את הדרך אשר נלך בה ,בתוך שהם מאזנים בין צורך הנקיות המוחשי לבין כבוד המצווה וגדרותיה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (קיצוש"ע סימן קפ"א אות יח) פסק והכריע כי מים אחרונים ניטלים בכל מיני משקאות ,פרט ליין בשל חשיבותו .אולם ,לגבי הנידון של נטילה ברוק ,הנטייה הרווחת בקרב פוסקי הדור היא להחמיר ולאסור .בביאור הדברים נאמר כי אף שבשעת הדחק הגדולה ביותר התירו ליטול אף ביין ,הרי שהרוק נחשב למאוס ובזוי ,ואין מקיימים מצווה המכונה "קדושה" בדבר המעורר גועל אצל בני אדם. רבנו שלום מרדכי שבדרון ,בעל המהרש"ם (בחידושיו לאו"ח) ,דן בחילוק שבין רוק המצוי בתוך הפה לבין רוק שנפרש וביאר כי מרגע שיצא הרוק מגוף האדם הוא מאבד את חשיבותו כחלק מן הגוף והופך לזוהמה בעצמו .לפיכך ,גם אם היינו אומרים שהרוק מנקה פיזית את המלח ,הרי שהוא מטמא את הידיים ב"זוהמה" חדשה של מיאוס ,ושוב לא הועילו חכמים בתקנתם. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (חלק ב סימן יג) ביאר וחידש כי יש לבחון את המים האחרונים לא רק כפעולה רפואית ,אלא כ"דין נטילה" .לשיטתו ,כשם שאין נוטלים מים ראשונים ברוק משום שאינו נחשב "מים" לעניין נטילה ,כך גם באחרונים .אף שמרן השולחן ערוך הכשיר שאר משקאות ,הכוונה היא למשקאות שדרך בני אדם לשתותם וליהנות מהם, ולא להפרשות הגוף שאין להן שם "משקה" לעניין מצווה. רבנו עובדיה יוסף בחיבורו חזון עובדיה (ברכות עמוד תנב) כתב וביאר כי בשעת הדחק שאין לו מים כלל ,מוטב שינקה ידיו היטב במפתחת או בכל דבר המנקה (בחינת "נקיות" ללא מים), מאשר להשתמש ברוק שאינו נחשב דרך כבוד .בכך הוא סולל דרך לאדם המצוי במדבר או בדרך ,להעדיף ניקוי יבש ומוחלט על פני שימוש באמצעים מאוסים. נפנה כעת ללבן את ההשלכות המעשיות העולות מתוך הבירור המעמיק ,וכיצד עקרונות הנקיות והקדושה שהתבארו מנחים אותנו במצבי המציאות המשתנים של ימינו. נפקא מינה ראשונה עוסקת באדם המצוי בדרך או בשעת דחק ואין לו מים זמינים כלל. מתוך הכרעת הפוסקים ששללו את השימוש ברוק בשל מיאוסו ובשל חמימותו שאינה מעבירה את המלח ,למדנו כי במצב כזה עדיף לנקות את הידיים היטב באמצעות שפשוף

ינימש תשרפ

במפה ,בממחטה או בכל דבר המנקה מזוהמה .תובנה זו מלמדת כי אף ש"מים אחרונים חובה" ,הרי שבמקום שבו האמצעי הופך למאוס ,עדיפה הנקיות היבשה והמכובדת על פני שימוש בדבר המרחיק את הדעת מן הקדושה. נפקא מינה שנייה וחדשנית נוגעת לשימוש במגבונים לחים או בחומרי חיטוי מודרניים (אלכוג'ל) כשאין מים .לאור פסק מרן שכל המשקאות כשרים ,ייתכן שחומרים אלו ,המכילים נוזלים המנקים את הידיים מזוהמה ביעילות רבה ,עדיפים לאין ערוך על פני הרוק .עם זאת ,יש לזכור כי המים האחרונים צריכים לזרום על האצבעות כדי להעביר את "רוח הזוהמה" ,ולכן לכתחילה יש להדר במים ממש .אך בשעת הדחק ,שימוש במגבון לח המנקה את הזוהמה הפיזית נחשב כפתרון הולם המקיים את תכלית הנקיות מבלי להיכנס לחשש המיאוס שבדברי הראב"ד והמנחת אלעזר. נפקא מינה שלישית עולה ביחס למי שנטל ידיו ברוק בדיעבד .מתוך דברי הראב"ד עולה כי רוק עשוי להיחשב כדבר המצריך נטילה חדשה .לכן ,אם אדם טעה ונטל ידיו ברוק ,אין לראות בכך נטילה המכשירה את ידיו לברכת המזון .עליו לחזור ולנקות את ידיו היטב במים או באמצעי ניקוי אחר ,כדי להסיר הן את זוהמת הסעודה והן את "זוהמת" הרוק שדבקה בו ,ובכך להבטיח שידיו טהורות ונקיות באמת לעמידה לפני המלך. נפנה כעת להעמיק במהותה של הקדושה כביטוי של כבוד והתעלות ,ומדוע דורשת התורה מהאדם לבחור באמצעים מזוככים גם כשהוא עוסק בפעולת הניקוי הבסיסית ביותר. המושג "והייתם קדושים" המלווה את נטילת המים האחרונים מלמדנו שהיהודי אינו רק יצור ביולוגי המנקה את גופו ,אלא הוא כהן המשרת במקדש חייו .הקדושה אינה מצויה רק במילים הנשגבות של התפילה ,אלא היא שוכנת בתוך הבחירה להפוך את המעשה הגשמי לפעולה של כבוד .כאשר אנו נמנעים משימוש ברוק ,אף שבשעת דחק הוא עשוי לנקות פיזית ,אנו מכריזים כי עבודת השם דורשת "חפצא" של מצווה שאינו בזוי .השימוש בדבר מאוס לצורך מצווה הוא בחינת "הקריבהו נא לפחתך" ,והתורה מבקשת לרומם אותנו מהתפיסה הטכנית של הנקיות אל תפיסה של יופי והדר פנימי. זאת ועוד ,הבחירה במים או במשקה מכובד מבטאת את ההפרדה הנדרשת בין האדם לבין הפרשותיו .האדם נקרא להתקדש על ידי שימוש בכוחות הטבע החיצוניים לו – המים היורדים מן השמים או המשקאות המזינים את העולם – ולא להסתגר בתוך עצמו ובתוך תוצרי גופו .המים האחרונים באים להוציא את האדם מחומריות הסעודה אל עולם הרוח של ברכת המזון ,והשימוש ברוק ,שהוא חלק מהמנגנון הגופני של האכילה עצמה, עלול להשאיר את האדם כלוא בתוך המעגל הביולוגי מבלי לאפשר לו את הפריצה אל הקדושה הנבדלת. השתיקה והנקיות הנדרשות במים האחרונים יוצרות מרחב של כבוד עצמי .אדם המכבד את גופו ככלי לשרת בו את קונו ,לא ישתמש ברוקו כחומר ניקוי למצווה .הנהגה זו בונה

גם לנשמה מגיע אוכל

בנפש עדינות רוחנית ,המבינה כי גם בסיומה של סעודה דשנה ,כשנדמה שהחומר גבר, האדם נותר יצור אצילי המקפיד על נקיות כפיו באמצעים המכבדים את צלם האלוקים שבו. נפנה כעת להעמיק ביסוד המחשבתי של המיאוס והשפעתו על עבודת השם ,וכיצד הרחקת הדבר המגונה מזקקת את רגישות הנפש אל האור הרוחני השוכן בתוכנו. חכמינו לימדונו כי אין הקדושה שורה אלא במקום נקי ,ולא רק נקיות פיזית היא זו, אלא נקיות הדעת וההרגש .המיאוס הוא המחיצה הדקה המפרידה בין האדם לבין היכולת להתרגש ולהתעלות .כאשר אדם משתמש ברוק ,שהוא הפרשה פנימית ההופכת למאוסה ברגע פרישתה ,הוא מטשטש את הגבול שבין האדם המרומם לבין הטבע הגופני הגולמי. עבודת השם דורשת מהאדם "אסתטיקה רוחנית" ,שבה הוא מקפיד שלא יהיה מעשהו בזוי בעיני עצמו ובעיני זולתו ,שכן המיאוס הגופני גורר אחריו בהכרח שבירת המחיצות של יראת הכבוד. הבחירה להתרחק מן הרוק בשעת הנטילה בונה בלב האדם את מידת הבושת והצניעות. האדם לומד כי ישנם דברים שהם "פרטיים" ו"גופניים" שאין להם מקום במרחב המקודש של המצווה .הרגישות הזו לנקיות היא הכלי שבו האדם חש ברוחניות; ככל שהאדם מעדן את חושיו ומתרחק מן המגונה והמאוס ,כך הוא הופך להיות כלי קיבול דק ועדין יותר לקלוט את השפעת הברכה .השתיקה וההקפדה על אמצעי נקי מסמלות את ההכנה הנפשית שבה האדם משיל מעליו את זוהמת החומר ומתעטף בבגדי כבוד לקראת המפגש עם המלך בברכת המזון. יתרה מכך ,המושג "והייתם קדושים" בהקשר זה מלמדנו שהקדושה היא פעולה אקטיבית של הבדלה .אנו מבדלים את עצמנו מן הטבע הפשוט והמאוס כדי להידבק בנעלה .שימוש ברוק לנטילה הוא עירוב של המדרגות – לקחת את הנמוך ביותר כדי לנסות להגיע לגבוה ביותר .התורה מורה לנו כי הדרך לקדושה עוברת דרך העלאת האמצעים :המים הטהורים והצוננים הם אלו המאפשרים לנפש להשתחרר מכבלי הגוף ולנסוק אל עולם הרוח מתוך הרגשת נקיות מוחלטת ונעימות הדעת. נפנה כעת אל המרחב המוסרי ,שבו מתברר כי נקיות הכפיים אינה רק דרישה הלכתית יבשה ,אלא היא השתקפות של טוהר הלב ושל הכבוד שרוחש האדם לצנרת הרוחנית המעבירה את השפע לחייו. המוסר העולה מחקירת השימוש ברוק מלמדנו על ערך הכבוד העצמי של היהודי העומד לפני קונו .כאשר חכמים הגדירו את המים האחרונים כחובה ,הם הציבו רף של אצילות: האדם אינו ניגש להודות לבורא על המזון כאשר שאריות החומר עודן דבוקות בו ,ובוודאי שלא כאשר הוא משתמש באמצעי המעורר סלידה .המוסר הזה מחנך אותנו כי הדרך שבה אדם מציג את עצמו – נקיותו ,ריחו והופעתו – היא חלק בלתי נפרד מן האחריות המוסרית שלו .אדם המזלזל בנקיות החיצונית ומשתמש ברוק המאוס ,סופו שיזלזל גם בדקויות שבינו לבין חברו ובינו לבין אלוהיו ,שכן הגבול שבין המכובד לבזוי מיטשטש בנפשו.

ינימש תשרפ