VK-A-286-047 | האם מותר לשתות מים שנשארו בבקבוק לאחר שנטלו ממנו מים אחרונים?

VK-A-286-047 | האם מותר לשתות מים שנשארו בבקבוק לאחר שנטלו ממנו מים אחרונים? במרחב שבין ההלכה הפסוקה לבין עולם הסגולה והזהירות הפנימית ,מתעוררת שאלה הנוגעת לשיירי המים המלווים את חיינו .הנה אדם יושב לסעודתו ,ובסיומה נוטל הוא מים אחרונים מתוך בקבוק המים הניצב על שולחנו .לכאורה ,פעולה טכנית ופשוטה היא זו ,אך בנבכי הגמרא במסכת הוריות למדנו כי ישנם דברים הקשים…

VK-A-286-047 | האם מותר לשתות מים שנשארו בבקבוק לאחר שנטלו ממנו מים אחרונים? במרחב שבין ההלכה הפסוקה לבין עולם הסגולה והזהירות הפנימית ,מתעוררת שאלה הנוגעת לשיירי המים המלווים את חיינו .הנה אדם יושב לסעודתו ,ובסיומה נוטל הוא מים אחרונים מתוך בקבוק המים הניצב על שולחנו .לכאורה ,פעולה טכנית ופשוטה היא זו ,אך בנבכי הגמרא במסכת הוריות למדנו כי ישנם דברים הקשים ללימוד ומשכחים את תלמודו של אדם ,וביניהם השותה "מים של שיורי רחיצה". מכאן נולדה התהייה :האם המים הממתינים בתוך הכלי בזמן שחבריהם נשפכים על האצבעות ,נצבעים גם הם בצבע של "שיורי רחיצה"? האם רוח השכחה שורה על המים שנותרו בבקבוק ,או שמא הגזירה נאמרה רק על המים שבאו במגע עם הגוף והזוהמה? בירור זה מוביל אותנו למסע מרתק בין דברי הגאונים ,פסקיהם של גדולי האחרונים, וההנהגה הראויה בשילוב שבין שמירת הזיכרון לבין קדושת האכילה. נפנה כעת אל הפסוקים המאירים את חובת השמירה והזכירה ,בהם נטעה התורה בלבנו את הציווי להישמר פן נשכח את הדברים אשר ראו עינינו ,ומכאן נשאב את הכוח להקפיד על כל הנהגה המונעת שכחה ומחזקת את קניין התורה. השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (דברים ד ,ט) .התורה מזהירה אותנו בכפל לשון של השמר ושמור ,ומלמדת כי השכחה אינה גזירת גורל אלא תוצאה של חוסר זהירות ,ומוטלת עלינו החובה להסיר כל מכשול העלול להחליש את אחיזתנו בדברי אלוקים חיים. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (דברים ד ,ט) ,פירש :השמר לך ושמור נפשך – מלהיות עובר עליהם ,פן תשכח – מלהיות זהיר בהם .רש"י מלמדנו שהזהירות מהשכחה היא עצמה חלק מן השמירה על הנפש ,והיא דורשת מאיתנו עירנות מתמדת בכל פרטי הנהגותינו. רבנו אברהם אבן עזרא (דברים ד ,ט) ,ביאר :השמר לך – במעשה ,ושמור נפשך – בלב, כי השכחה מביאה לידי הסרת הדברים מן הלב .האבן עזרא רואה קשר ישיר בין המעשים החיצוניים של האדם לבין מצב זיכרונו הפנימי ,ומרמז כי גם פעולות גופניות פשוטות עשויות להשפיע על בהירות המחשבה. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (דברים ד ,ט) ,כתב וביאר :והנה הזהיר במצוות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ,והמזהיר את האדם שלא ישכח הוא המצווה אותו לזכור תמיד .הרמב"ן מעמיד את הזהירות מהשכחה כמצוות לא תעשה גמורה ,ומכאן למדנו את החשיבות העצומה שיש לייחס לכל דבר שחכמינו העידו עליו שהוא קשה לשכחה. רבנו עובדיה ספורנו (דברים ד ,ט) ,פירש :פן תשכח – על ידי עסקי העולם הזה והנאותיו. הספורנו מלמד שהשכחה נובעת לעיתים משקיעה יתרה בחומריות ,והמים האחרונים,

ינימש תשרפ

הבאים בסיום הסעודה ,הם בדיוק הרגע שבו האדם נדרש להתעלות מעל הנאת האכילה אל עולם הזכירה והכרת הטוב. רבנו ברוך הלוי אפשטיין בספרו תורה תמימה (דברים ד ,הערה יב) ,פירש וביאר כי כל הדברים המביאים לידי שכחה הם בגדר אזהרה לשמור על כלי הקיבול של התורה, שהוא השכל והזיכרון ,שלא יינזקו על ידי הנהגות לא ראויות. נפנה כעת אל היכלי התלמוד המאירים את סתרי הנהגת הנפש ,שם גילו לנו חכמינו כי קיימת זיקה עמוקה בין פעולותיו הגופניות של האדם לבין חוסנו של הזיכרון הרוחני השוכן בקרבו. בגמרא במסכת הוריות (דף יג ע"ב) תנו רבנן :חמישה דברים משכחים את הלימוד: האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול ,והאוכל לב של בהמה ,והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה ,והרוחץ רגליו זו על גבי זו .הנה כי כן ,חז"ל מנו את המים שנותרו מן הרחיצה כאחד הגורמים המחלישים את כוח הזכירה .דברים אלו ,אף שאינם איסור הלכתי רגיל ,נתקבלו ביראה כהנהגה סגולית המחייבת את הלומד לשמור על כליו ועל משקיו מפני רוח השכחה. כדי לרדת לסוף דעתם של חכמים ,עלינו לבחון את דברי הגמרא במסכת שבת (דף

מא ע"א) ,שם נאמר כי רחץ בחמין ולא שתה מהן ,דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא מבפנים .רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (שם ד"ה ואשתו) ,פירש וביאר כי מדובר במים החמים המיועדים לרחיצה ,מהם ראוי גם לשתות כדי לאזן את חמימות הגוף .מעצם העובדה שחכמים המליצו לשתות מאותם מים ,אנו למדים כי אין כל חשש בעצם המים המיועדים לרחיצה ,אלא רק ב"שיורי" הרחיצה – אלו שכבר שימשו למלאכת הניקוי או שנותרו באופן המוגדר כשיירים מאוסים. נשאלת השאלה ,מהו הגדר המדויק של אותם שיורי רחיצה? האם הכוונה למים שבאו במגע עם הגוף ממש ,או שמא גם המים הממתינים בכלי נחשבים כשיורי מצווה שאין לשתותם? בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן רעו) פירשו וביארו כי השאלה נגעה למים שרחץ מהם ממש ,ועליהם נאמר שאין שותים מהם מפני שהם קשים לשכחה .מכאן עולה הבחנה ראשונית בין המים הפועלים את פעולת הרחיצה לבין המים השוכנים בבקבוק או בכלי ,שטרם יצאו לדרכם. עוד יש להעיר כי הגמרא בהוריות נוקטת בלשון "שיורי רחיצה" ולא שיורי נטילה. חכמי הרזים ,ובראשם רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו בן איש חי ,ביארו כי ברגליים נאחזים כוחות חיצוניים יותר מאשר בידיים ,ולכן רחיצת רגליים יוצרת "שיורי רחיצה" חמורים יותר .אולם ,כפי שנראה בהמשך ,האחרונים החמירו גם בנטילת ידיים ,והדבר מצריך בירור דקדקני האם יש לחשוש לכך גם בנטילה קלה של מים אחרונים מתוך בקבוק שתייה.

גם לנשמה מגיע אוכל

נפנה כעת אל שולחן הפוסקים ,שם מתברר היחס שבין פשט ההלכה לבין דקדוקי הסגולה ,והדרך שבה התקבלו דברי הגמרא בדבר השכחה בקרב גדולי הדורות. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם ,ומרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ,השמיטו מדיניהם את אזהרת הגמרא על שיורי רחיצה .יש שביארו כי השמטה זו נובעת מהתפיסה שהדברים שנמנו שם הם בגדר הנהגות רפואיות או סגוליות המשתנות לפי הטבע והמקום ,ולכן לא נקבעו כחיוב הלכתי גמור .אולם ,גדולי האחרונים לא הניחו את הדברים והכניסו את האזהרה אל תוך גבולות ההנהגה הראויה לכל ירא שמיים. רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו בן איש חי (ש"ש פרשת פנחס אות יז) כתב וביאר כי יש להיזהר מאוד משתיית שיורי רחיצה בשל כוח השכחה הכרוך בהם .כמוהו פסקו גם בעל כף החיים (או"ח סימן קנז אות כח) וערוך השולחן ,שהביאו את הדין להלכה ולמעשה. בחידושי רבנו עקיבא איגר (או"ח סימן ב סק"ג) ציין גם הוא את חומרת הדבר ,ומכאן שהחשש מהשכחה הפך לחלק בלתי נפרד מן הזהירות הנדרשת מהלומד. כאן נשאלת השאלה הגדולה :מהם אותם "שיורי רחיצה"? האורחות חיים (הלכות תלמוד

תורה אות כה) מנה בין הדברים המשכחים את השותה מים של שיורי רחיצה ,והביא שיש המזהירים אף מפני רחיצה במים הנותרים מן השתייה .אך בחינה עמוקה מעלה חילוק יסודי :מים שרחצו בהם ממש הם אלו שספגו את ה"זוהמה" או את רוח הרחיצה, ועליהם נאמרה האזהרה .לעומת זאת ,המים הממתינים בכלי טרם שפכו אותם ,לא נגרעו ממעמדם כמי שתייה. יתרה מכך ,בספר חופת אליהו רבה (פ"ו ד') ביאר ופירש כי האזהרה נאמרה על "השותה מים הנותרים מן הרחיצה" ,ומשמעות הדברים היא המים שנשארו לאחר שהסתיימה הפעולה ,ולא המים שנמצאים בתוך הבקבוק ממנו שופכים .כפי שביאר רבנו החיד"א זיע"א בספרו יפה ללב ,ישנו חילוק גדול בין רחיצת כל הגוף או הרגליים ,שבהן נאחזים כוחות חיצוניים בתוקף ,לבין נטילת ידיים ובוודאי מים אחרונים ,שהם פעולה קלה המיועדת להסרת לכלוך וסכנה בלבד .לפיכך ,בנטילה מתוך בקבוק גדול ,קשה להגדיר את המים הנותרים כ"שיירים" המביאים לידי שכחה. נפנה כעת ללבן את עומק מושג השיירים דרך אספקלריית הגאונים והדורות האחרונים ,ונבחין בין החשש הסגולי של השכחה לבין המושג המוסרי של זלזול במצווה או בברכה. בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן רעו) מצינו רובד נוסף של זהירות" :מים ששתה מהם אל ירחץ ידיו בהם מפני שמזלזל בברכה ששתה" .הגאונים חידשו וביארו כי המים שבירכנו עליהם ונהנינו מהם ,אין להפוך אותם לכלי לצורך נטילת ידיים ,שכן בכך יש מעין זלזול בברכה שכבר נאמרה .אולם ,המעיין בדבריהם יראה כי הזלזול קיים רק

ינימש תשרפ

כאשר מדובר במעט מים שנותרו בכוס ("שיירים" ממש) ,אך בבקבוק שתייה גדול ,שבו המים נשארים בחשיבותם ,אין כל חשש זלזול. הגאון יעב"ץ בהגהותיו למסכת הוריות (דף יג ע"ב) עמד על הספק והסתפק בבירור גדר המים הנותרים בכלי .הוא דן האם המים שבתוך הכלי שממנו שפכו נחשבים כשיורי רחיצה ,או שמא רק המים שכבר יצאו לחוץ ושימשו לרחיצה .מתוך פלפולו עולה כי ברחיצת ידיים גרידא ,ובוודאי בנטילה קלה כמו מים אחרונים שכלל אין מברכים עליהם ,המקום לחשוש לכך קטן הרבה יותר. יתרה מכך ,רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו בן איש חי הדגיש כי בנטילה שאין בה ברכה ,כמים אחרונים ,אין לחוש לזלזול בברכה .אדרבה ,המים האחרונים באים לגרש את הסטרא אחרא ולנקות את הזוהמה ,ואין אנו חולקים להם כבוד שיהפוך את המים הנותרים בכלי ל"שיירי מצווה" האסורים בשתייה .מים אלו נשארים בחולין שלהם ובחשיבותם לצורך האדם. עוד יש להוסיף סברא פשוטה וברורה :לו היינו אומרים שכל המים המחוברים לכלי הרחיצה נאסרים בשתייה ,הרי שכל אדם הפותח ברז ורוחץ ידיו היה נאסר בשתיית המים שיצאו מהברז לאחר מכן ,שהרי כולם מחוברים לאותה מערכת ויוצאים מאותו מקור .אלא ודאי שאין שם "שיורי רחיצה" אלא על המים שכבר נשפכו החוצה וביצעו את פעולת הניקוי ,או לכל הפחות על כמות זעירה של מים שנותרה בכלי קטן ואינה נחשבת עוד כמשקה חשוב. נפנה כעת אל הכרעותיהם של גדולי הדור האחרון ,אשר הורו לנו את הדרך הממוצעת והזהירה ,המשלבת בין פשט ההלכה לבין חומרות חסידות השומרות על כלי השכל והזיכרון. מרן החזון איש זצ"ל ,כפי שהובא בספר הזיכרון להנהגותיו ,ביאר ופירש כי מצד הדין הגמור אין המים שבתוך הכלי נאסרים ,אך למעשה הורה כי יש לחוש לחומרא הכתובה בגמרא .הדרך שבה נהג החזון איש הייתה שאם שופכים מעט מן המים מתוך הכלי לאחר הנטילה ,ואז שותים את הנותר ,הרי שסר החשש של "שיירי רחיצה" .עם זאת, מרן החזון איש הוסיף וכתב כי מי שמחמיר על עצמו שלא לשתות מהם כלל ,תבוא עליו הברכה ,וסיים כי הדרך המהודרת ביותר היא להעביר מראש את המים לצורך הנטילה לכלי אחר ,ובכך להשאיר את המים שבבקבוק בקדושתם וטהרתם לשתייה. מו"ר הגרב"צ מוצפי נשאל על כך הלכה למעשה ,האם כאשר נוטלים מים אחרונים מבקבוק ,המים הנותרים בו מותרים בשימוש ובשתייה .הוא השיב ופסק ברוח דברי החזון איש :יש לשפוך מעט מן המים מתוך הבקבוק לאחר הנטילה ,והנותר מותר בשתייה ללא כל חשש .הוראה זו מעגנת את התפיסה כי ה"שיורין" נאחזים דווקא

גם לנשמה מגיע אוכל

בשכבה העליונה של המים המחוברת בתודעתנו לפעולת הרחיצה ,ושפיכתם מנקה את שאר המים מן החשש. נמצאנו למדים כי ישנן כאן שלוש דרגות של הנהגה :הדרגה הבסיסית והפשוטה היא שאין כל חשש במים הנותרים בבקבוק גדול ,שכן הם אינם מוגדרים כ"שיירים". הדרגה השנייה ,והיא הראויה לכל אדם המבקש להיזהר ,היא לשפוך מעט מן המים מן הבקבוק לאחר הנטילה ובכך "לחדש" את המים הנותרים לשתייה .והדרגה השלישית, דרגת החסידות וההידור ,היא להפריד מראש בין מי השתייה למי הנטילה. נפנה כעת ללבן את ההשלכות המעשיות העולות מתוך הבירור המרתק ,וכיצד גדרי ה"שיירים" משפיעים על הנהגתנו במרחב הביתי ובשולחן הסעודה. נפקא מינה ראשונה נוגעת להבחנה בין כמות גדולה לכמות קטנה של מים .מתוך דברי האחרונים למדנו כי עיקר החשש של "שיורי רחיצה" נאמר על כמות מים מועטה הנותרת בכלי ,שכן אז המים כולם מקבלים שם של שיירים .אולם ,בבקבוק שתייה גדול של ליטר או יותר ,המים הנותרים שומרים על חשיבותם העצמית ואינם מתבטלים אל הפעולה המועטה של נטילת מים אחרונים .לכן ,ככל שהכלי גדול יותר והכמות הנותרת משמעותית ,כך נחלש החשש הסגולי של השכחה. נפקא מינה שנייה עוסקת בשימוש במים לצרכים אחרים שאינם שתייה .גם אם יש מי שמחמיר שלא לשתות מהמים הנותרים בבקבוק לאחר הנטילה ,לכל הדעות מותר להשתמש בהם לכל צורך אחר – כגון שטיפת כלים ,ניקוי השולחן או בישול (שבו המים עוברים שינוי על ידי האש) .רוח השכחה הוזכרה בחז"ל דווקא על השתייה ,שהיא פעולה המכניסה את המים ישירות אל גוף האדם ואל פנימיותו ,אך בשימוש חיצוני אין כל קפידא. נפקא מינה שלישית היא הנהגת הברז הביתי .כפי שביארנו ,לו היינו מחמירים בכל מים המחוברים לכלי הרחיצה ,לא היינו יכולים לשתות מברז שנטלו ממנו ידיים. המציאות הפשוטה שבה אנו סוגרים את הברז ופותחים אותו שוב לשתייה ,מלמדת כי ההפסקה בין הפעולות והזרמת מים חדשים מן הצינור מנקה את המים מכל הגדרה של "שיירים" .מכאן נלמד גם לבקבוק :הפעולה של סגירת הבקבוק ופתיחתו מחדש, ובמיוחד שפיכת מעט מים לחוץ כהוראת החזון איש ,יוצרת את ההפסקה הנדרשת ומסירה את רוח השכחה. נפנה כעת להעמיק בסוד הזיכרון ובחשיבות שמירתו בתוך כלי הנפש ,ומדוע ראו חכמינו לנכון להזהירנו מפני פעולות גופניות פעוטות לכאורה ,העלולות להחליש את אחיזתנו בתורה. הזיכרון אינו רק יכולת טכנית לאגור נתונים ,אלא הוא הכלי שבו שוכן דבר השם בתוך האדם .התורה נמשלה למים ,וכשם שהמים זקוקים לכלי נקי ושלם כדי להישמר בו,

ינימש תשרפ

כך חכמת התורה זקוקה למוח ובלב מזוככים .חז"ל לימדונו כי הנהגות האדם בחומר משפיעות על כוח הקיבול שלו ברוח; כאשר אדם שותה מים המוגדרים כשיורי רחיצה, הוא מכניס אל קרבו מציאות של "שאריות" ושל זוהמה שהוסרה ,דבר המנוגד לבהירות ולרעננות הנדרשת מקניין התורה .השכחה היא כוח של פירוד ,המנתק את האדם מן המקור האלוהי ,ולכן כל פעולה שחכמים זיהו בה זיקה לכוח זה ,נחשבת כמכשול בדרך לעבודת השם שלמה. זאת ועוד ,הזהירות מן השכחה מבטאת את הערך העליון של עמל התורה .אדם שעמל ויגע לקנות ידיעה ,מחויב לשמור עליה מכל משמר ,וזהירותו בדברים קטנים כגון שיירי מים היא עדות לכך שדברי התורה יקרים בעיניו יותר מכל הון .הרגישות הזו לנקיות ולסדר במרחב הגשמי יוצרת בנפש עדינות רוחנית; אדם שמקפיד על כלי שתייה נקי ומכובד ,ומחמיר על עצמו שלא לערב את צורכי הרחיצה עם צורכי השתייה, בונה בעצמו תודעה של הבדלה בין קודש לחול ובין טהור לטמא. במובן עמוק יותר ,המים האחרונים והזהירות בשיוריהם מלמדים אותנו על האחריות שבין ה"אני" לבין המציאות הסובבת אותו .אנו נוטלים ידיים כדי להסיר את המלח ואת הזוהמה בסיום הסעודה ,ובכך אנו מצהירים כי הגוף אינו המטרה אלא הכלי .כאשר אנו נזהרים בשיירי המים ,אנו שומרים על הגבול הדק שבין הטיפול בגוף לבין הזנת הנשמה. השמירה על הזיכרון היא למעשה שמירה על הקשר החי עם העבר ועם המעמד שבו קיבלנו את התורה ,והיא מאפשרת לנו להפוך את האכילה הגשמית לחלק ממסע של התעלות וזכירה מתמדת של נותן הלחם לכל בשר. נפנה כעת אל התבוננות פנימית במושג השיירים המלווה את חיינו ,וננסה להבין את המאבק הרוחני השוכן בין כוח ההתחדשות לבין כוח השכחה והמלנכוליה המסתתר בתוך השאריות. בעומק הדברים ,המושג "שיירים" מייצג את מה שכבר נעשה בו שימוש ,את מה שנותר מאחור לאחר שחלפה המטרה העיקרית .בחיים הרוחניים ,השאריות עלולות להפוך למקור של דכדוך או של שכחה ,שכן הן מזכירות לאדם את חלוף הזמן ואת היות הדברים ארציים ומתכלים .חז"ל ,בזהירותם מפני "שיורי רחיצה" ,מלמדים אותנו כי האדם המבקש לקנות תורה צריך להיות במצב של התחדשות מתמדת ,בחינת "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" .שתיית שיירים היא הכנסה של עבר משומש אל תוך ההווה, פעולה המעכבת את היכולת של המוח להיות כלי קיבול רענן וצלול לרעיונות חדשים. המאבק בין הזיכרון לשכחה הוא למעשה המאבק בין החיים לבין השחיקה .השכחה נובעת לעיתים מהצטברות של "שאריות" מחשבתיות – דאגות ישנות ,רשמים חומריים וזוהמה רוחנית שאינה מניחה לנפש לפרוח .הזהירות בשיירי המים האחרונים היא תרגול בנקיות הנפש :היכולת להפריד בין מה שכבר מילא את תפקידו (מי הרחיצה) לבין מה

גם לנשמה מגיע אוכל

שנועד להזין אותנו מחדש (מי השתייה) .האדם נדרש להיות כמעיין המתגבר ,שמימיו תמיד בתנועה ובהתחדשות ,ולא כבור המקבל לתוכו את כל אשר יבוא. זאת ועוד ,המושג "שיורי מצווה" מעלה בנו את השאלה כיצד אנו מתייחסים למה שנותר מחיינו .האם אנו נותנים לשאריות להפוך למקור של שכחה ומיאוס ,או שאנו יודעים "לשפוך מעט מהמים" – לוותר על המאוס ולזקק את השאר לקדושה? הנהגת השפיכה מהבקבוק כפי שהורה החזון איש ,היא פעולה של יצירת התחלה חדשה מתוך הישן .היא מלמדת אותנו שאפילו בתוך מציאות של שיירים ,יש בכוחו של האדם לבצע פעולת זיכוך קטנה שתהפוך את המים ,ואת החיים עצמם ,לראויים לשכינה ולחכמה. נפנה כעת אל המרחב המוסרי ,שבו מתברר כי הסדר והנקיות בחייו של תלמיד חכם אינם רק עניין של נוחות אישית ,אלא הם עדות חיה לכבוד התורה השוכנת בקרבו ולדמותו של האדם כנציג של מלכות שמיים בעולם. חכמינו הקפידו ביותר על הופעתו של תלמיד חכם ,עד שאמרו כי תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה ,שכן בזלזולו בנקיותו הוא גורם לבריות לזלזל בתורה שהוא נושא .המוסר העולה מן הזהירות בשיירי המים מלמדנו כי האדם המעלה את חייו למדרגה של קודש ,נדרש להקפיד על אסתטיקה של טהרה .כאשר אדם נזהר שלא לשתות מים המוגדרים כ"שיירים" ,הוא משדר לעצמו ולסביבתו כי הוא ראוי למשקאות נקיים ומכובדים ,וכי אין מקום לערבוב בין צורכי הגוף הנמוכים לבין הזנת הנפש .נקיות הכפיים בנטילה והזהירות בבקבוק השתייה הן ביטוי חיצוני ליושרה פנימית ולסדר מחשבתי ,המונעים את טשטוש הגבולות בין המותר למאוס. זאת ועוד ,השמירה על סדר ונקיות בכלים ובמשקאות בונה את סמכותו המוסרית של האדם .אדם המקפיד על הנהגת המים כפי שהורו חז"ל ,מפתח בנפשו רגישות לפרטים קטנים ,רגישות שהופכת מאוחר יותר ליכולת להבחין בין אמת לשקר ובין צדק לעוול. הנהגת ה"שפיכה מעט" שהורה החזון איש היא שיעור בעדינות :היא מלמדת אותנו שלא די לעשות את המעשה הנכון ,אלא יש לעשותו בדרך הנקייה והמהודרת ביותר. תלמיד חכם שנזהר בשיירי רחיצה מקדש שם שמיים בהנהגתו ,שכן הוא מראה לעולם שהתורה מעדנת את טבע האדם והופכת אותו ליצור אצילי ,הקשוב לא רק לציווי היבש אלא גם לרוח הקדושה והנקיות הנושבת ממנו. נפנה כעת לחתום את הבירור המרתק בשאלת שיירי המים ,לאסוף את פניני ההלכה והסגולה שעלו מתוך דברי הגאונים והאחרונים ,ולהעניק להם משכן של קבע בהנהגתנו המעשית. מתוך בחינת המקורות ,למדנו כי החשש משיורי רחיצה אינו רק עניין רפואי עתיק, אלא הנהגה רוחנית השומרת על כלי הזיכרון של האדם .תובנה ראשונה היא ההבחנה בין המים שבאו במגע עם הגוף ,שהם "שיורי רחיצה" גמורים ,לבין המים השוכנים

ינימש תשרפ

בכלי גדול ,השומרים על חשיבותם .תובנה שנייה היא החילוק שבין רחיצת רגליים או גוף שלם לבין נטילה קלה של מים אחרונים ,שבה כוח השכחה והרוח הרעה חלשים הרבה יותר .תובנה שלישית היא כוחה של פעולת הזיכוך; שפיכת מעט מים מן הבקבוק לאחר הנטילה יוצרת "התחלה חדשה" ומסירה את החשש הסגולי מן המים הנותרים.

עיקר העניין: השאלה האם מותר לשתות את המים הנותרים בבקבוק לאחר נטילת מים אחרונים מפגישה בין פשט ההלכה לבין דקדוקי חסידות .הגמרא במסכת הוריות (דף יג ע"ב) הזהירה כי השותה מים של שיורי רחיצה קשה לשכחה ,והאחרונים וביניהם רבנו יוסף חיים זיע"א בבן איש חי וכף החיים הביאו דין זה להלכה ,אף שהושמט ברמב"ם ובשולחן ערוך .בבירור הגדר ,עולה מדברי הגאונים והספר חופת אליהו רבה כי האזהרה נאמרה בעיקר על מים שרחצו בהם ממש ,או על מעט מים הנותרים בכלי ומוגדרים כ"שיירים" המזלזלים בברכה .בבקבוק שתייה גדול ,המים הנותרים אינם נחשבים כשיורי רחיצה אלא כמשקה חשוב הקיים לעצמו .עם זאת ,כדי לצאת מכל חשש ולהדר בנקיות הזיכרון ,הורה מרן החזון איש כי יש לשפוך מעט מהמים מן הבקבוק לאחר הנטילה ,והנותר מותר בשתייה ללא חשש .מו"ר הגרב"צ מוצפי פסק כן למעשה ,ובכך נסללה הדרך הממוצעת :אין המים נאסרים מן הדין ,אך בשפיכה קלה אנו מסלקים את רוח השכחה ושומרים על כבוד המים וכבוד הלימוד.