מתוך „גם לנשמה מגיע אוכל”חומש ויקרא · פרשת שמיני · עמ׳ 642–648

VK-A-286-048 | מדוע נשים רבות אינן מקפידות על מים אחרונים לפני ברכת המזון?

VK-A-286-048 | מדוע נשים רבות אינן מקפידות על מים אחרונים לפני ברכת המזון? בגמרא במסכת עירובין (דף יז ע"ב) קבעו חכמינו הלכה פסוקה" :מים אחרונים חובה". הטעם המרכזי שהובא שם הוא הרפואי והבטיחותי" :מפני שמלח סדומית יש ,שמסמא את העיניים" .רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (שם) ,פירש וביאר כי מאחר שהיו רגילים לאכול מלח לאחר הסעודה ,וחששו שמא נגע האדם באצבעו במלח ויושיטה…

ינימש תשרפ

מלמדים אותנו כי אין זה ראוי לברך את ה' בידיים מזוהמות משאריות המאכל ,והניקיון החיצוני הוא תנאי הכרחי לכבוד הברכה. אולם ,הרובד המרעיד ביותר של חובה זו מתגלה במסכת יומא (דף פג ע"ב) .שם מובא המעשה המפורסם בבעל פונדקא שהאכיל אדם בבשר חזיר ,ובזכות חוסר הזהירות בנטילת מים אחרונים ,התגלה הדבר ונהרגו נפשות .בעקבות מעשה זה אמרו חכמים כי "מים אחרונים הרגו את הנפש" ,ובכך הדגישו שהזלזול במצווה זו אינו רק עניין של לכלוך, אלא יש בו סכנה ממשית והשלכות הרסניות .רבנו יצחק הזקן ובעלי התוספות (חולין דף קו ע"א) כתבו וביארו כי המעשה ביומא מלמד עד כמה חמורה הקפידה על נטילה זו. מכאן עולה השאלה מאליה :אם הטעם הוא הצלה מסמיות עיניים ,או העברת הזוהמה המפריעה לברכה ,ובוודאי אם מדובר בזהירות מסכנת נפשות – וכי נשים אינן בכלל זה? הרי גם נשים אוכלות מלח ,גם ידיהן מזדהמות בסעודה ,וגם הן מחויבות בברכת המזון. אם כן ,מדוע נוצר פער כה גדול במנהג למעשה? נפנה כעת אל דברי רבותינו בצרפת ובאשכנז ,אשר פתחו את הפתח להבנת המנהג המקל, ומשם נשוב אל שולחנו של מרן השולחן ערוך המאזן בין הדין לבין המציאות המשתנה. רבנו יצחק הזקן מבעלי התוספות (עירובין דף יז ע"ב ,חולין דף קה ע"א) כתבו וביארו כי בזמנם ובמקומם לא נהגו רבים במים אחרונים ,והעמידו זאת על שני טעמים מרכזיים. ראשית ,מלח סדומית שחז"ל חששו מפניו אינו מצוי בינינו ,ושנית ,אין אנו רגילים לטבול אצבעותינו במלח לאחר האכילה כפי שהיה המנהג בימי קדם .פסיקה זו יצרה את היסוד להקלה בנטילה זו ,שכן בטל הטעם המרכזי של הסכנה. אולם ,מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח קפ"א ס"א) פסק כי מים אחרונים חובה, ולא קיבל את דברי המקלים כהלכה פשוטה לכל אדם .יתרה מכך ,בסעיף י' שם ,כתב מרן חידוש חשוב :גם הנוהגים שלא ליטול מים אחרונים ,אם הוא אדם אסטניס ,דהיינו אדם הרגיל בנקיות יתרה וסולד מזוהמה ,הרי שהוא מחויב ליטול ידיו קודם ברכת המזון. כאן טמון המפתח להבנת עניינן של הנשים .מרן השולחן ערוך מציין כי בנשים מצינו זהירות יתרה בנקיות הידיים יותר מאשר באנשים .לכאורה ,עובדה זו הייתה צריכה לחייבן בנטילה ביתר שאת מדין אסטניס ,אך הפוסקים מצאו כאן צד ללמד זכות על המנהג .היעב"ץ בספרו מור וקציעה ביאר ופירש כי דווקא משום שנשים הן אסטניות בטבען ,הן נזהרות לאכול בנחת ובכלים (כף ומגריפה) ,ואין ידיהן מתלכלכות כלל במהלך הסעודה .לשיטתו ,אם היד נותרה נקייה לחלוטין ,בטל טעם הזוהמה ,ומאחר שאין מלח סדומית ,הרי שהן פטורות מן הדין. מנגד ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה הביא את דעת הגר"א והמגן אברהם בשם המקובלים ,הסוברים כי גם בזמן הזה החיוב שריר וקיים, ואין לחלק בין איש לאישה בזה .השאלה היא האם הנשים ככלל קיבלו עליהן את

גם לנשמה מגיע אוכל

חומרת הדין והקבלה ,או שנשארו נאמנות למנהג הקדום המסתמך על דברי התוספות והנקיות המצויה. נפנה כעת אל היכלות הנסתר ואל פסקיהם של מאורי המזרח ,שבהם מתברר כי מעבר לטעם הרפואי של המלח ,טמון במים אלו סוד עמוק הנוגע לתיקון הנפש והכנעת כוחות הטומאה. רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו בן איש חי כתב וביאר כי מים אחרונים הם חובה גמורה גם בזמן הזה ,ואין להקל בהם כלל .הוא גילה כי ישנו סוד גדול בדברי חז"ל "מים אחרונים חובה" ,שכן המים הללו הם חלקו של הסטרא אחרא ,ועל ידי הנטילה אנו משליכים אליו את הזוהמה והדינים וזוכים לברך בטהרה .הוא אף תיקן לומר את המאמר "מים אחרונים חובה" קודם הנטילה ,כדי לעורר את הכוונה והקדושה. בעל כף החיים הביא מקורות רבים מזוהר הקדוש ומשער המצוות לרבנו האר"י, המלמדים כי המים האחרונים נחוצים כדי להסיר את רוח הטומאה הנאחזת בידיים לאחר האכילה .לפי דברי הקבלה והסוד ,אין מקום להבחין בין אנשים לנשים ,שהרי כוחות הטומאה אינם מבחינים בין המינים ,וכל מי שנהנה מסעודה גשמית זקוק לזיכוך הזה קודם שיפתח פיו בברכת המזון. אף על פי כן ,בקרב הנשים השתרש מנהג להקל ,והגאון רבי שלמה הכהן מווילנא בספרו שלמת חיים פירש וחידש כי אף שבדין "והתקדשתם" נשים מצוות כגברים ,הרי שיש ללמד זכות על המנהג .הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי פלפל בדבר וביאר כי הנשים ,שלא כגברים ,לא קיבלו עליהן את חומרות הקבלה כחובה גמורה ,ומאחר שלפי הפשט אין מלח סדומית והן אוכלות בנקיות יתרה עם סכו"ם ,נותרו הן בהנהגתן המקילה המסתמכת על דברי התוספות. עם זאת ,גדולי הדורות המשיכו לעורר על כך שאין זה ראוי להוציא את הנשים מן הכלל ,ובפרט בבתים שבהם מקפידים על קלה כבחמורה .השאלה היא האם עלינו להורות להן לשנות את מנהגן ולהצטרף לחיוב המלא כפי שמופיע בדברי הפוסקים הספרדים ובדברי המקובלים. נפנה כעת אל הכרעותיהם של גדולי הפוסקים בדורנו ,אשר בשלוות עמקותם ורוחב דעתם ביקשו להתוות את הדרך הנכונה לבת ישראל ,תוך שהם מאזנים בין המנהג המקובל לבין שורת הדין והחסידות. מרן הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף כתב וביאר בספרו ילקוט יוסף כי העיקר להלכה הוא להנהיג גם את הנשים והבנות שתיטולנה ידיהן מים אחרונים .לשיטתו ,מאחר שאנו פוסקים כדעת מרן השולחן ערוך והמקובלים שחובת מים אחרונים שרירה וקיימת גם בזמן הזה ,אין שום טעם הגיוני או הלכתי לחלק בין גברים לנשים .גם נשים עומדות לפני מלך מלכי המלכים בברכת המזון ,וגם הן זקוקות לנקיות ולקדושה המושפעת מנטילה זו.

ינימש תשרפ

כדבריו פסק גם הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות ,שציין כי לפי מה שאנו נוקטים שמים אחרונים בימינו הם חובה מעיקר הדין ,לא מצא שום סברא לחלק בין המינים .הוא הוסיף והעיד כי כך ראה אצל חסידים ואנשי מעשה ,שנשותיהם ובנותיהם זהירות במצווה זו כמותם ,וכי הנהגה זו משרה רוח של קדושה יתרה על שולחן הסעודה. מנגד ,מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי ביקש ללמד זכות על אותן נשים שאינן נוטלות .הוא הסביר כי מאחר שמעיקר הדין בזמן הזה יש המקילים (כדעת התוספות), הרי שהנשים נאחזו בהקלה זו ולא קיבלו עליהן את החומרה והסוד של המקובלים. הוא צירף לכך את הסברא כי כיום ,כשאוכלים בסכו"ם ,הידיים נותרות נקיות בדרך כלל ,ובשילוב עם דברי השולחן ערוך שנשים הן אסטניסות ,יש להן על מה שיסמוכו. עם זאת ,הרוח העולה מבין דברי הפוסקים האחרונים היא של התעלות; ככל שהדור מתקדם והידיעה מתפשטת ,ראוי להודיע לנשים את חשיבות העניין .בספר הליכות בת ישראל ובבירור הלכה הובא כי אף שבקהילות מסוימות לא נהגו בכך ,הרי שבבית שבו מבקשים להדר ולחוש לכל דעות הפוסקים ,ובמיוחד לפי פסקי השולחן ערוך והבא"ח ,נכון וראוי שגם הנשים תצטרפנה לנטילה זו ,ובכך תשלמנה את ברכתן בטהרה ובנקיות גמורה. נפנה כעת ללבן את ההשלכות המעשיות העולות מתוך הבירור המרתק ,וכיצד עלינו לנהוג הלכה למעשה בתוך ביתנו פנימה ,כדי שכל בני הבית יהיו שותפים בקידוש הידיים והברכה. נפקא מינה ראשונה נוגעת לסוג המזון הנאכל .חובת מים אחרונים נאמרה בעיקרה על סעודת פת ,שבה מצוי המלח ובה מתחייבים בברכת המזון מן התורה .אולם ,כפי שביאר רבנו יוסף חיים זיע"א בבן איש חי ,גם האוכל פירות או מזונות ורוצה לברך ברכה אחרונה ,אם ידיו מזוהמות עליו לנקותן .לכן ,גם אישה שאינה קובעת סעודה על הפת אך ידיה אינן נקיות ,ראוי לה לנהוג בדרגת אסטניס וליטול ידיה קודם הברכה ,ובכך תרוויח את נקיות הברכה לכל הדעות. נפקא מינה שנייה עוסקת בהנהגה בפרהסיה ובשולחן שבת .במקומות שבהם הנשים אינן רגילות ליטול ,וקיים חשש שתחושנה שלא בנוח או שהדבר ייראה כשינוי מן המנהג המקובל ,הורו חלק מן הפוסקים כי מוטב להן ליטול במטבח בצנעה קודם שתגשנה לשמוע את ברכת המזון או לברך בעצמן .בדרך זו הן שומרות על חובת הנטילה ועל סודותיה ,מבלי לעורר תמיהה .אולם ,בבית שבו בעל הבית והבנים נוטלים ליד השולחן, ודאי שנכון וראוי להושיט את כלי הנטילה גם לאם ולבנות ,ובכך להפוך את המצווה לחלק בלתי נפרד מן החינוך לקדושה ולנקיות. נפקא מינה שלישית היא אופן הנטילה לנשים .מאחר שהטעם של מלח סדומית וזוהמה שייך בעיקר באצבעות הנוגעות במאכל ,די לנשים ליטול עד הפרק השני של

גם לנשמה מגיע אוכל

האצבעות ,כפי שכתב הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף .אין צורך להכביד בנטילה עד פרק היד ,ובכך המצווה הופכת קלה ונגישה יותר עבורן .ההנחלה של מנהג זה לבנות הבית צריכה להיעשות בנועם ,תוך הסברת הערך של עמידה לפני ה' בידיים נקיות ומסודרות, דבר המתחבר ממילא לטבען האצילי של בנות ישראל. פנה כעת אל היכלות הנפש ,שם מתגלה הקשר המופלא שבין נשמת האישה לבין מידת הטהרה והנקיות ,וכיצד טבעה האצילי מהווה קרקע פורייה לזהירות במים אחרונים. חכמינו העידו כי נשים יותר זהירות מאנשים בנקיות ידיהן ,ואין זה רק עניין של נימוס או הרגל חברתי ,אלא ביטוי לרגישות רוחנית גבוהה .האישה ,שהיא "עיקרו של בית", מופקדת על הפיכת החומר לרוח – היא זו שלוקחת את המצרכים הגולמיים והופכת אותם לסעודה המזינה את המשפחה .כיוון שהיא עוסקת רבות בחיבור שבין החומר לחיים ,טבע בה הבורא חוש מיוחד להבחין בזוהמה ולהתרחק ממנה .מידת האסטניס, שהיא הרתיעה מן הלכלוך ,אינה אלא השתקפות של הרצון הפנימי לשמור על הנפש נקייה מכל סיג ופגם. זאת ועוד ,הנשים ביהדות הן שומרות הקדושה וטהרת המשפחה .תפקידן הרוחני דורש מהן תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר של טהרה ,והקפדה על נקיות המים והכלים. כאשר אישה נוטלת מים אחרונים ,היא מבטאת את התפיסה שהסעודה לא הייתה רק פעולה פיזיולוגית ,אלא עבודת השם .נקיות הכפיים שלה קודם הברכה היא הכרזה שהיא אינה משועבדת לחומר שנאכל ,אלא היא שולטת בו ומזככת אותו. במובן עמוק יותר ,נשים קרובות יותר למידת החיים וההתחדשות .המים האחרונים באים להסיר את ה"מלח" – המייצג את כוח הדין והיובש – ולהחזיר את הרעננות של המים החיים .כאשר בת ישראל מקפידה על נטילה זו ,היא מחברת את שולחן השבת שלה לבית המקדש ,שם היו הכוהנים רוחצים ידיהם ורגליהם מן הכיור .הבית היהודי הוא מקדש מעט ,והאישה בו היא ככהנת המקפידה שכל תפילה וכל ברכה תצא מתוך כלי נקי ומזוכך ,למען תשרה השכינה בתוך הבית ויתברכו המעשים כולם. נפנה כעת להתבונן ביחס העדין שבין המנהג המסורתי לבין השאיפה להתעלות הלכתית ,ונבין כיצד אנו מכבדים את הנהגות העבר תוך הוספת קומה של קדושה בדורנו. המנהג ביהדות אינו רק הרגל ,אלא הוא משקף מציאות חיים של דורות שלמים שמסרו את נפשם על התורה .העובדה שנשים רבות לא נהגו ליטול מים אחרונים אינה נובעת מזלזול ,אלא מהסתמכות על עמודי עולם כבעלי התוספות והרמ"א ,שראו בשינוי המציאות (היעדר מלח סדומית) עילה לשינוי ההנהגה .כאשר אנו באים כיום ומעוררים על חובת הנטילה ,אין אנו מבקשים לבטל את כבודן של האמהות והסבתות שנהגו אחרת, אלא אנו מזהים כי בדורנו ,שבו התורה וההלכה מונגשות לכל ,ישנה כמיהה לחזור לשורת הדין הצרופה כפי שמופיעה בשולחן ערוך ובכתבי המקובלים.

ינימש תשרפ

היחס שבין מנהג להלכה הוא כיחס שבין השורשים לענפים .המנהג המקל נתן לנשים את האפשרות לחיות בתוך המציאות מבלי להכביד במקום שבו לא ראו חובה גמורה. אולם ,ככל שהבית היהודי שואף ליותר דקדוק וקדושה ,המנהג מתעלה והופך לקיום מצווה בשלמותה .המעבר מ"מנהג להקל" ל"הידור ליטול" הוא חלק מתהליך התשובה הכללי של דורנו ,שבו אנו מחפשים את קרבת השם בכל פרט קטן של היום-יום. זאת ועוד ,היכולת לשלב בין כיבוד המנהג הישן לבין אימוץ החומרה החדשה מצריכה חכמה ובינה .אין לאדם לכפות על אשתו או על בנותיו מנהג שהן חשות זרות לו ,אלא עליו להאהיב עליהן את המצווה מתוך הבנה שהיא שומרת על הזיכרון ועל הברכה. כאשר ההתעלות באה מתוך בחירה פנימית וחיבור לטעמי המצווה – בין אם מצד נקיות האסטניס ובין אם מצד סודות הקבלה – הרי שהיא נהפכת לקניין נצחי בנפש .בדרך זו, אנו בונים גשר בין הדורות :מכבדים את הפשט שבו נהגו בעבר ,ומקדשים את ההווה בדקדוק הדין המאיר את שולחננו. נפנה כעת אל המרחב המוסרי ,שם מתברר כי מצוות מים אחרונים משמשת כגשר המאחד את כל בני הבית סביב ערך השוויון והכבוד הפנימי שבעמידה לפני בורא עולם. עבודת השם אינה מבחינה בין גדול לקטן או בין איש לאישה כאשר מדובר בטוהר הלב ובנקיות הכפיים .ברגע שבו כל בני המשפחה – האב ,האם והילדים – מעבירים ביניהם את כלי המים האחרונים ,נוצרת תחושה עמוקה של שותפות רוחנית .מסר זה מלמדנו שכולנו שווים לפני הברכה; אין תפילתו של זה חשובה יותר משל זו ,וכולם נדרשים לאותה רמה של הכנה וקידוש קודם שהם פותחים פיהם להודות על המזון. הנטילה המשותפת הופכת את סיום הסעודה מרגע של פיזור וקימה חפוזה לרגע של התכנסות משפחתית מכובדת ,שבו כולם מתכוננים יחד למעמד הנשגב של ברכת המזון. זאת ועוד ,יש כאן מסר חינוכי ראשון במעלה עבור הדור הבא .כאשר הבנות רואות את אימן מקפידה על נטילת מים אחרונים ,הן לומדות כי היהדות אינה מסתפקת רק ב"מינימום" ההכרחי ,אלא שואפת תמיד אל הנקי ,אל המהודר ואל הקדוש .הן מפנימות כי נקיות הידיים היא ביטוי לנקיות הנפש ,וכי אישה יהודייה היא כהנת בביתה ,המקפידה על כל פרט שיש בו כדי להוסיף כבוד לשמיים .השוויון הזה בחובה ובזכות ליטול ידיים מחזק את תחושת השייכות של כל בני הבית למערכת המצוות המרוממת את חיי היום-יום. נפנה כעת לחתום את הבירור המעמיק והיסודי בעניינה של מצוות מים אחרונים בקרב נשות ישראל ,ונאסוף את קרני האור שעלו מן הפשט ועד הסוד לכדי משנה סדורה וברורה. מתוך ים המקורות למדנו כי חובת המים האחרונים יונקת את כוחה משלושה עולמות: עולם הרפואה והזהירות מפני מלח סדומית ,עולם ההלכה והנקיות הנדרשת קודם

גם לנשמה מגיע אוכל

הברכה ,ועולם הסוד המבקש להסיר את רוח הטומאה והדין בסיום הסעודה .ראינו כי אף שבעבר מצאו הפוסקים פתחי הקלה לנשים בשל היעדר המלח והיותן אסטניות הנזהרות בנקיותן ,הרי שבדורות האחרונים גברו הקולות הקוראים להשוות את חובת הנשים לזו של האנשים ,כדי להדר בקדושת הברכה ובטהרת הנפש.

עיקר העניין: השאלה מדוע נשים רבות אינן מקפידות על מים אחרונים נוגעת בשורשי המנהג והשינויים בטבע העולם .בגמרא במסכת עירובין (דף יז ע"ב) נקבע כי "מים אחרונים חובה" בעיקר בשל הסכנה של מלח סדומית ,ובעלי התוספות פתחו פתח להקל בזה בזמננו משום שמלח זה אינו מצוי .עם זאת ,מרן השולחן ערוך (או"ח קפ"א) פסק שזו חובה גמורה ,ובמיוחד לאדם "אסטניס" שאינו יכול לסבול זוהמה .גדולי האחרונים ,וביניהם רבנו יוסף חיים בבן איש חי והרב כף החיים ,העלו כי לפי הסוד יש במצווה זו חשיבות עליונה להסרת החיצונים ,ואין בה חילוק בין איש לאישה. אמנם היו מגדולי הפוסקים ,כגון מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי ,שלימדו זכות על נשים שאינן נוטלות משום שהן אוכלות בנקיות עם סכו"ם ולא קיבלו עליהן את חומרות הקבלה ,אך למעשה הכריעו גדולי דורנו ,ובראשם הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף והגר"מ שטרנבוך בתשובות והנהגות ,כי ראוי ונכון להנהיג את כל הנשים והבנות ליטול מים אחרונים .בנטילה זו הן זוכות להידמות לכהנים בעבודתם, לקדש את סעודתן ולברך את ברכת המזון מתוך נקיות גמורה ורוממות רוח.

שאלות קשורות מן הסדרה

נשמת הפרשה - פרשת שמיני

בעומק הפרשה - פרשת שמיני

מדוע אחרי חג הפסח קוראים פרשת שמיני?

האם בעגל שעשו ישראל במדבר היה רוח חיים ממשי, או שמא אך גולם דומם היה?