VK-A-286-049 | כיצד מותר להשתמש בעורות של שפנים והרי כל מקום שנאמר לא תאכלו אף אסור בהנאה?

VK-A-286-049 | כיצד מותר להשתמש בעורות של שפנים והרי כל מקום שנאמר לא תאכלו אף אסור בהנאה? ואחד איסור הנאה במשמע .רבי אבהו מלמדנו כי התורה אינה מסתפקת בכך שלא נכניס את הדבר הטמא אל פינו ,אלא היא דורשת מאיתנו להתרחק מכל הפקת תועלת ממנו ,אלא אם כן פירטה התורה במפורש שמותר ליהנות ,כפי שעשתה בדין נבלה המותרת במכירה לנכרי. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות מאכלות…

VK-A-286-049 | כיצד מותר להשתמש בעורות של שפנים והרי כל מקום שנאמר לא תאכלו אף אסור בהנאה? ואחד איסור הנאה במשמע .רבי אבהו מלמדנו כי התורה אינה מסתפקת בכך שלא נכניס את הדבר הטמא אל פינו ,אלא היא דורשת מאיתנו להתרחק מכל הפקת תועלת ממנו ,אלא אם כן פירטה התורה במפורש שמותר ליהנות ,כפי שעשתה בדין נבלה המותרת במכירה לנכרי. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פ"ח הט"ו) ,פסק וביאר את דברי רבי אבהו כהלכה למעשה ,וקבע שכל מאכל שנאסר מן התורה בלשון אכילה ,הרי הוא אסור בהנאה. פסיקה זו מעוררת תמיהה עצומה :אם כל בהמה טמאה אסורה בהנאה ,כיצד אנו משתמשים בעורותיהן? כיצד אנו רוכבים על חמורים וסוסים? וכיצד אנו מסתייעים בשמנים ופרוות המופקים מאותן חיות "טמאות"? הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן קס) ,כתב וביאר כי עלינו לדייק בלשון הכתוב "מבשרם לא תאכלו" – האיסור נאמר על הבשר ,המקום המיועד לאכילה ,ומכאן נפתח פתח לראשונים לבאר מדוע חלקים אחרים בבעל החיים עשויים להיות מותרים בהנאה. רבנו אברהם אבן עזרא (ויקרא יא ,ח) ,פירש וביאר כי המילים "ובנבלתם לא תגעו" אינן איסור מוחלט לכל אדם ובכל עת ,אלא אזהרה המופנית בעיקר כלפי מי שזקוק להיות בטהרה ,כגון כהנים או בשעת הרגל .מכאן אנו למדים שהנגיעה והשימוש בחלקי הבהמה הטמאה אינם מופקעים מן העולם ,אלא דורשים הבנה של גדרי "איסור הנאה". נפנה כעת אל היכלי התורה של רבותינו בעלי התוספות ,אשר בפיקחותם ובעומק דעתם התלמודית התייצבו מול הקושי הגדול וסללו דרך סלולה המבדילה בין הבשר המזין לבין העור המגן. בספר מושב זקנים לבעלי התוספות (פרק יא ,ד) ,הקשו רבותינו קושיה עצומה על היסוד של רבי אבהו .אם אכן כל מאכל טמא אסור בהנאה ,כיצד אנו מוצאים היתר להשתמש בחֵ לֶב הבהמה הטמאה לסיכה ולשימושים שונים ,וכיצד נהגו ישראל מאז ומעולם לרכוב

גם לנשמה מגיע אוכל

על סוסים וחמורים ולהתעטף בעורות שפנים וארנבות? הרי כל אלו נכללים תחת האזהרה "לא תאכלו". בעלי התוספות כתבו וביארו תירוץ יסודי המשנה את כל זווית הראייה שלנו על איסורי הנאה .הם חידשו כי דברי רבי אבהו ,האוסר הנאה בכל מקום שנאמר בו איסור אכילה, נאמרו אך ורק על דבר הראוי לאכילה .כוונת התורה בלשון "לא תאכלו" היא לאסור את ההנאה הנובעת מהחלקים המיועדים לסעודה ולתזונה .אולם ,דבר שאינו ראוי לאכילה בטבעו ,או חלקים בגוף החיה שאינם נחשבים כבשר ,לא נאסרו בהנאה כלל. מכאן פירשו וחידשו כי עורות השפנים ושאר עורות החיות הטמאה ,במצבם כעור מעובד או כפרווה ,אינם ראויים לאכילה כלל וכלל .מאחר שהם איבדו את תורת "מאכל" ,פקע מהם גם איסור ההנאה .באותה מידה ביארו כי מותר לרכוב על סוסים וחמורים ,שכן הרכיבה על גב הבהמה בעודה בחיים אינה נחשבת הנאה מדבר הראוי לאכילה ,שהרי אין אדם אוכל בשר חי מן החי. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (פסחים פרק ב) ,כתב וביאר בשיטתו כי ההנאה שנאסרה היא הנאה המחליפה את האכילה או הנאה שבאה מגוף המאכל המיועד לחיך .אך שימוש חיצוני בעור או רכיבה על בהמה טמאה ,שהם צרכים תפקודיים שאינם קשורים לעולם התזונה, מותרים ללא פקפוק .הבנה זו מעניקה לנו מבט חדש על עולם החומר :התורה לא באה למנוע מאיתנו את השימוש בעולם ,אלא לקדש את מה שנכנס אל קרבנו ומשפיע על נפשנו פנימה. נפנה כעת ללבן סוגיה רגישה העולה מתוך דברי בעלי התוספות ,הנוגעת לשימוש בשמנים וחֵ לֶב מבהמות טמאות לצורכי רפואה וסיכה ,וכיצד רצון האדם לשמור על בריאותו גובר על איסורי הנאה מסוימים. במושב זקנים לבעלי התוספות הקשו קושיה חריפה :גם אם נקבל את ההנחה שדבר שאינו ראוי לאכילה מותר בהנאה ,הרי חֵ לֶב של בהמה טמאה הוא דבר הראוי לאכילה בטבעו ,ואם כן ,כיצד אנו מוצאים היתר לסוך בו את הגוף או להשתמש בו לרפואה? הרי סיכה כשתייה, ויש כאן הנאה ישירה מדבר האסור. בעלי התוספות כתבו וביארו כי השימוש בחומרים אלו לצורכי רפואה מותר משום שספק נפשות להקל .הם הרחיקו לכת בביאור יסוד זה והביאו כדוגמה את היתר התענית בשבת עבור מי שחזה חלום רע .אף על פי שישנה מצווה עשה של עונג שבת ,חכמים התירו ואף עודדו להתענות כדי לבטל את גזרת החלום ,שמא מדובר בסכנת נפשות ממשית לחולם. כאן חידשו ופירשו רבותינו כי החלום אינו דברים בטלים בלבד; הם הסתמכו על חלומותיהם של פרעה ונבוכדנצר שהתקיימו במלואם ,כדי להוכיח שיש בחלום ממשות של סכנה .המגן אברהם (סימן קכח) הוסיף וביאר כי התענית מבטלת את החלום כפי שהאש מבטלת את הנעורת ,ולכן הדבר נחשב כפיקוח נפש המדחה איסורים אחרים.

ינימש תשרפ

מכאן אנו למדים עיקרון כביר :כאשר מדובר ברפואת הגוף ובמניעת סכנה ,התורה מגלה גמישות וחסד .ההיתר לסוך בחֵ לֶב טמא לצורך רפואי אינו זלזול באיסור ,אלא הבנה שהחיים והבריאות הם הערך העליון שבשבילו נתנה התורה .עם זאת ,רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (תורת האדם) ,סייג וביאר כי כל זה אמור בחולה שיש בו סכנה או לצורך רפואה גמורה ,אך אדם בריא עליו להתרחק מכל הנאה ממאכל אסור ,כדי לשמור על קדושת גופו ונפשו. נפנה כעת אל משנתו של רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א ,מגדולי עמודי ההוראה ,אשר בשכלו הצח וברוחב דעתו העמיק עוד יותר ביסוד ההיתר להשתמש בחלקי החיה הטמאה לצורכי לבוש וחימום. בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תפט) ,התייצב הרב מול קושיה מעשית שהטרידה רבים: איך יש לנו היתר ללבוש עורות של שפנים ,ארנבות ,דובים ושועלים? הרי התורה כתבה עליהם במפורש "לא תאכלו" ,ולפי הכלל של רבי אבהו ,איסור זה אמור להקרין גם על הנאת הלבישה והחימום. הרשב"א כתב וביאר יסוד המחזק את דברי התוספות אך מכוון אותו אל תכלית החפץ. הוא חידש כי התורה לא אסרה בהנאה אלא את מה שנחשב "אוכל" במהותו ,וכל מה שעומד לאכילה .כאשר מדובר בעורות ,הפרווה והעור אינם עומדים לאכילה מעולם; הם חלקים בגוף החיה שתפקידם הטבעי הוא הגנה וכיסוי ,ולא הזנה .לפיכך ,גם כאשר החיה עצמה אסורה באכילה ,העור שלה אינו נכנס תחת גדרי הכלל "לא תאכלו" ,כיוון שאינו נתפס בעיני בני אדם כדבר הנאכל. עוד הוסיף ופירש כי ישנו חילוק בין גוף הבשר לבין העור המופשט ממנו .בעוד שהבשר נושא עמו את איסור האכילה וההנאה הכרוכה בו ,העור עובר תהליך של עיבוד והופך לכלי או ללבוש ,ובכך הוא פוקע משם "חיה טמאה" והופך ל"חפץ" .הגדרה זו מאפשרת ליהודי להשתמש במשאבי הטבע שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ,כל עוד הוא שומר על ההפרדה הברורה בין הנאת המעיים לבין הנאת הגוף החיצונית. הבנה זו של הרשב"א מלמדת אותנו על חכמת התורה ודרכיה דרכי נועם .התורה אינה מבקשת למנוע מן האדם הגנה מפני הצינה או שימוש בחומרים עמידים רק משום שמקורם בבעל חיים שאינו טהור .אדרבה ,כל מה שנברא בעולם יש לו תכלית ,וההיתר ליהנות מן העורות מראה כיצד האדם יכול לקחת את החלקים הגשמיים ביותר ולהשתמש בהם ליישובו של עולם ,תוך שמירה על גבולות הקדושה בתזונתו. נפנה כעת ללבן סוגיה עדינה המהווה אבן בוחן בין עולם התענוג לעולם הצורך ,והיא שאלת הסיכה בחומרים המופקים מן החי הטמא ,תוך בירור הכלל המפורסם "סיכה כשתייה". חכמינו קבעו במסכת שבת (דף פו ע"א) את היסוד "סיכה כשתייה" ,שפירושו הוא שהנאת הגוף מהחומר הנספג בעור נחשבת כפעולת שתייה ממש .מכאן עלה החשש שאם אסור לאכול או לשתות דבר טמא משום איסור הנאה ,הרי שגם סיכת הגוף בשומן של חזיר

גם לנשמה מגיע אוכל

או חיה טמאה תהיה אסורה .אולם ,גדולי הפוסקים העמיקו בחילוק המהותי שבין סיכה לרפואה לבין סיכה לתענוג. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן קיז) פסק וביאר כי כל האיסור של הנאה מדבר טמא בדרך סיכה נאמר דווקא כאשר האדם מכוון להנאה של תענוג וסיכוך הגוף .אולם, כאשר הסיכה נעשית לצורך רפואי ,כדי לרפא חולי או להקל על כאב ,פסק מרן שאין בזה איסור הנאה .הטעם הוא שסיכה כזו אינה נחשבת לדרך הנאה הרגילה שהתורה אסרה ,אלא היא שימוש פונקציונלי להחלמת הגוף. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן ,כתב וביאר בשיטתו כי גם מי שאינו חולה שיש בו סכנה, רשאי להשתמש בשמנים מחיות טמאות לצורך רפואי ,שכן "לא אסרה תורה אלא דרך הנאתן" ,וסיכה לשם רפואה אינה דרך הנאת אכילה .מכאן פירשו האחרונים כי כל השימוש במשחות ובתכשירים רפואיים המכילים רכיבים מן החי הטמא מותר ללא פקפוק ,כיוון שהאדם אינו נהנה מטעם המאכל אלא מסגולתו הרפואית. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן שכח) ,הוסיף וחידש כי יש להבחין בין דבר שראוי לאכילה לבין דבר שאינו ראוי .אם השומן עבר תהליך כימי שהפך אותו לבלתי ראוי למאכל כלב (כפי שקורה בתעשיית המשחות והסבונים) ,הרי שפקע ממנו שם איסור אכילה לגמרי ,וממילא מותר ליהנות ממנו לכל צורך .הבנה זו מעניקה חוסן הלכתי לשימושים המודרניים בעולם התרופות והקוסמטיקה ,ומלמדת כי התורה אינה אוסרת את השימוש במציאות ,אלא את התענוג האסור המביא לידי טומאת הנפש. נפנה כעת ללבן את ההשלכות המעשיות העולות מתוך הבירור המרתק ,וכיצד עלינו לנהוג הלכה למעשה בחיי היום-יום עם מוצרים המגיעים מעולמם של בעלי החיים הטמאים. נפקא מינה ראשונה נוגעת לנעילת נעליים ולבישת כפפות העשויות מעור של חיה טמאה. כפי שביאר רבנו הרשב"א ,העור המעובד אינו נחשב עוד כ"בשר" ואינו עומד לאכילה .לכן, מותר לכתחילה לנעול נעליים העשויות מעור חזיר (הנפוץ לעיתים בבטנת הנעל) או ללבוש מעילי עור מחיות שונות שאינן טהורות .הנאת הגוף מהגנה מפני הקור או מחסינות העור אינה נחשבת כהנאת אכילה האסורה ,וכל עוד אין האדם נהנה מטעם המאכל ,אין בזה שמץ של איסור. נפקא מינה שנייה עוסקת בשימוש במברשות שיער או מברשות בגדים העשויות משיער חזיר .חכמים כתבו וביארו כי שיער בעלי חיים ,ובמיוחד כזה שנתלש או עבר עיבוד ,אינו נחשב כחלק מן הגוף האסור באכילה .מאחר שאין אדם אוכל שיער ,הרי שאין עליו איסור הנאה כלל .לכן ,מותר להשתמש במברשות אלו ללא חשש ,שכן השימוש בהן הוא שימוש חיצוני גמור בחומר שאינו ראוי למאכל אדם ואף לא למאכל כלב. נפקא מינה שלישית היא השימוש במוצרי קוסמטיקה וסבונים .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן קכח) דן בשאלה האם מותר לסוך את הידיים בסבון

ינימש תשרפ

המכיל שומן מן החי הטמא .מאחר שהסבון עבר תהליך שבו השומן נפסל מאכילה ואינו ראוי אפילו לכלב ,פסק שאין בזה איסור משום "סיכה כשתייה" .עם זאת ,ירא שמיים יחפש במידת האפשר מוצרים שאינם מכילים רכיבים טמאים ,אך מעיקר הדין ,במקום שבו החומר פגום ואינו ראוי לאכילה ,ההנאה ממנו מותרת. נפנה כעת להתבונן ביסוד המחשבתי המונח בתשתית הדין של דבר ש"נפסל מאכילת כלב" ,ונבין כיצד השינוי הפיזי של החומר נושא בחובו מסר עמוק על כוחו של האדם לפעול בתוך הבריאה. חכמינו לימדונו כי איסור אכילה חל רק על דבר המוגדר כ"אוכל" .כאשר חומר מסוים ,גם אם מקורו בבהמה טמאה ביותר ,עובר תהליך של ריקבון או עיבוד כימי כה חריף עד שגם כלב – שאינו בררן במזונותיו – יסרב לטעום ממנו ,הרי שהחומר הזה פקע משם "מאכל" ועבר לקטגוריה של "עפר" .ברגע שהחומר איבד את חיותו התזונתית ,פוקעים ממנו גם האיסורים שהתורה הטילה עליו .זהו כוחו של שינוי המהות; התורה אינה נלחמת בחומר כשלעצמו ,אלא ביחס של האדם אליו כמקור להזנה ולהנאה. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן ,כתב וביאר כי המציאות של "נפסל מאכילה" מלמדת אותנו שהגדרות התורה מחוברות למציאות הריאלית .אם המציאות השתנתה והדבר אינו ראוי עוד להיקרא מזון ,ההלכה צועדת יד ביד עם המציאות הזו ומתירה את השימוש בו .יש כאן שיעור גדול בעבודת השם :האדם אינו רק צופה פסיבי בעולם ,אלא יש לו יכולת לעבד, לשנות ולזכך את החומר .כפי שהבורסקאי לוקח עור של חיה טמאה והופך אותו ללבוש יקר ומגן ,כך האדם לוקח את כוחות החומר הגולמיים ובאמצעות חכמתו והלכות התורה, רותם אותם לטובת יישובו של עולם. זאת ועוד ,המושג "פסול מאכילת כלב" מזכיר לנו שההבדל בין קדושה לטומאה טמון לעיתים באופן שבו אנו צורכים את הדבר .כאשר האדם משתמש בעורות שפנים או בשמנים רפואיים שאינם ראויים למאכל ,הוא אינו מתחבר לצד הטמא והבהמי של החיה ,אלא לצד התועלתי והתפקודי שבבריאה .בכך הוא מעלה את החומר למדרגה של "כלי" ,ובמקום שהחומר ישלוט בו ויטמא את נפשו באכילה אסורה ,האדם הוא זה ששולט בחומר ומכניס אותו תחת כנפי השכינה כחלק מעולם המעשה היהודי המקודש. נפנה כעת להתבונן ברז הטמון בין המעטפת החיצונית לבין המהות הפנימית ,ונבין מדוע התורה ,בחכמתה האינסופית ,השאירה לנו את העור כמתנה בעוד שאת הבשר הפקיעה מידינו. ההבדל בין הבשר לעור הוא ההבדל שבין המהות לבין הלבוש .הבשר מייצג את כוח החיים של הבהמה ,את התמצית הגשמית שאותה האדם מעכל והופכת להיות חלק מדמו ובשרו .כאשר אדם אוכל מבעל חיים טמא ,הוא מחבר את נפשו אל התכונות והאנרגיות של אותה חיה ,ולכן התורה גזרה "מבשרם לא תאכלו" – כדי לשמור על פנימיות האדם מזוככת

גם לנשמה מגיע אוכל

וטהורה .אולם העור ,המעטפת החיצונית ,אינו נושא עמו את כוח החיבור המהותי הזה .הוא משמש ככסות בלבד ,וכשם שהעור מגן על החיה בטבע ,כך הוא מוענק לאדם ככלי עזר חיצוני לשמירה על גופו. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן ,כתב וביאר כי כל מה שנברא בעולם ,גם היצורים הטמאים, נבראו לצורך האדם .אם היינו אוסרים גם את ההנאה מהעורות ומהרכיבה ,היינו מבטלים חלק נכבד מתועלת הבריאה .התורה מלמדת אותנו דרך של איזון :הפנימיות – האכילה – חייבת להיות טהורה לחלוטין ,אך החיצוניות – הלבוש והשימוש בחומר – יכולה להיעזר גם בכוחות שאינם טהורים ,כל עוד הם משמשים כמעטפת המשרתת את הקדושה. זאת ועוד ,העור המעובד עובר תהליך של "תיקון" בידי אדם .בשר החיה נשאר בטומאתו, אך העור המעובד לנעליים או לפרווה הוא פרי עמלו של האדם ששינה את פני המציאות. היכולת שלנו ללבוש עורות שפנים וליהנות מהם מבלי להיטמא ,היא עדות למדרגת האדם מעל הטבע .האדם לוקח את המעטפת של הטומאה ,מעבד אותה בחכמתו ,והופך אותה ללבוש המגן על גוף היהודי בדרכו לעבודת השם .בכך אנו מקיימים את תכלית הבריאה – להשתמש בכל משאבי העולם הזה כדי לבנות בית להשם יתברך ,מתוך הבחנה ברורה בין מה שמזין את הנשמה לבין מה שמשרת את הגוף. נפנה כעת להתבונן במידת המוסר והכרת הטוב העולה מתוך השימוש במשאבי החי ,ונבין כיצד התורה מעצבת את יחסנו אל הבריאה מתוך כבוד ,חמלה ואחריות. עצם העובדה שהתורה התירה לנו ליהנות מעורותיהן של חיות ,גם אלו שאינן טהורות, אינה רישיון לניצול חסר גבולות ,אלא היא מטילה עלינו חובה של הכרת הטוב כלפי הבריאה המשרתת אותנו .חכמינו לימדונו כי "לא לחינם נברא דבר בעולם" ,וגם לשפן ולארנבת יש תפקיד במארג החיים הגדול .כאשר היהודי מתעטף בפרווה המחממת אותו בצינה ,עליו לזכור כי חיה זו מסרה את מלבושה הטבעי למענו ,ומחשבה זו צריכה לעורר בו ענווה ויראת שמיים – שהרי כל טובו מגיע מחסדי הבורא המזמן לו את צרכיו דרך יצוריו. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (דברים כב ,ו) ,כתב וביאר כי מצוות רבות בתורה באו כדי לחנך אותנו למידת החמלה ולאסור עלינו את האכזריות .למרות שמותר לנו להשתמש בעורות לצרכינו ,עלינו לעשות זאת בדרך של כבוד ותוך צמצום הצער לבעלי החיים ככל האפשר. השימוש בעורות שפנים למטרות פונקציונליות של חימום והגנה הוא חלק מיישובו של עולם ,אך הוא מזכיר לנו שהאדם הוא "נזר הבריאה" שחייב לנהוג בבריאה בתבונה ובחסד. זאת ועוד ,המסר המוסרי הטמון כאן הוא שהקדושה אינה מתבטאת בפרישה מוחלטת מן העולם ,אלא בשימוש נכון ומדוד בו .העובדה שהבשר נאסר באכילה אך העור הותר בהנאה ,מלמדת אותנו להציב גבולות :יש מקום שבו האדם צריך לעצור ולומר "זה לא עבורי" (באכילה) ,ויש מקום שבו הוא יכול לקחת ולהשתמש (בלבוש) .האיזון הזה הוא שמייצר אדם מוסרי – כזה שיודע להבחין בין צורך לבין תאווה ,ובין שימוש מכובד בחומר לבין

ינימש תשרפ

השתעבדות אליו .בדרך זו ,המעיל שאנו לובשים הופך להיות תזכורת מתמדת לאחריותנו כלפי הבורא וכלפי עולמו. נפנה כעת לחתום את הבירור היסודי והמרתק בעניין השימוש בתוצרי בעלי החיים הטמאים ,ונארוג את חוטי ההלכה והמחשבה לכדי יריעה אחת שלמה המאירה את דרכו של היהודי בעולם החומר. מתוך צלילה אל עומק דברי התנאים והאמוראים ,ועד לפסקיהם המזוקקים של רבותינו הראשונים והאחרונים ,למדנו כי התורה הקדושה הציבה גבולות ברורים אך מלאי חכמה לשימוש בבריאה .ראינו כי האיסור הגורף של "לא תאכלו" נועד לשמור על טהרת נפשנו פנימה ,אך הוא אינו חוסם את דרכנו מליהנות מחסדי הבורא הטמונים גם ביצורים שאינם טהורים ,כל עוד אנו פועלים בתבונה ובמסגרת כללי ההלכה.

עיקר העניין: השאלה כיצד מותר להשתמש בעורות שפנים למרות הכלל שכל האסור באכילה אסור בהנאה ,מוצאת את פתרונה בהבחנה המהותית שבין "אוכל" לבין "חפץ". הגמרא במסכת פסחים (דף כא ע"ב) קבעה אמנם כי איסור אכילה גורר עמו איסור הנאה ,אך רבותינו בעלי התוספות במושב זקנים ורבנו הרשב"א (ח"א סי' תפט) ביארו כי כלל זה תקף אך ורק לדברים העומדים לאכילה וראויים לה .עורות השפנים, הפרוות והעורות המעובדים אינם נחשבים כמאכל כלל ,ומאחר שפקעה מהם תורת "אוכל" ,פקע מהם גם איסור ההנאה .יתרה מכך ,כל חומר שנפסל מאכילת כלב או שעבר עיבוד ששינה את מהותו ,איבד את זיקתו לאיסור המקורי והותר בשימוש חיצוני .לפיכך ,מותר לכתחילה ללבוש פרוות שפנים ודובים ,לנעול נעלי עור מחיות טמאות ולהשתמש במברשות שיער העשויות משיער חזיר .גם בעולם הרפואה והסיכה ,במקום שבו החומר אינו ראוי למאכל או שנעשה לצורך רפואי ,פסק מרן השולחן ערוך כי אין לאסור את ההנאה ,שכן לא אסרה תורה אלא דרך הנאת אכילה המטמאת את הגוף ,ולא הנאה פונקציונלית המשרתת את יישובו של עולם.