VK-A-286-050 | האם אדם הראשון קרא שמות לדגים?

VK-A-286-050 | האם אדם הראשון קרא שמות לדגים? הבריות כולם ,ללא יוצא מן הכלל .המדרש מדייק זאת מהמילה שמות המופיעה בפסוק "ויקרא האדם שמות" ,ומלמד שהכתוב כלל בתוכו לא רק את הבהמה והחיה ,אלא גם את

VK-A-286-050 | האם אדם הראשון קרא שמות לדגים? הבריות כולם ,ללא יוצא מן הכלל .המדרש מדייק זאת מהמילה שמות המופיעה בפסוק "ויקרא האדם שמות" ,ומלמד שהכתוב כלל בתוכו לא רק את הבהמה והחיה ,אלא גם את

ינימש תשרפ

הדגים ,השרצים ,ואפילו את היתושים והזבובים .לפי שיטה זו ,שליטתו של האדם בבריאה לא הצטמצמה למה שנמצא תחת ידו ממש ,אלא הקיפה את כל רבדי הקיום ,מהעופות בשמיים ועד דגי הים במצולות. רבנו מנחם מנדל שניאורסון ,הרבי מליובאוויטש בליקוטי שיחות (כרך לה) ,ביאר כי המחלוקת האם האדם קרא שמות לדגים תלויה בשאלה מהי מטרת השם .אם השם נועד רק לתועלת האדם ,כדי שיכיר את תכונות הברואים לצרכיו ,הרי שאין צורך בשמות לדגים שאינם בשימושו היומיומי .אך אם השם נועד לתועלת הנברא עצמו – כדי לגלות את כוחותיו הפנימיים ואת חיותו האלוקית – הרי שגם הדגים זקוקים לשם שיעורר בהם את שורשם הרוחני. בספר תורה שלמה ובספר פענח רזא פירשו וביארו כי דעה זו ,הסוברת שהאדם קרא שמות לדגים ,היא העומדת בבסיס המנהג הקדוש של אכילת דגים בשבת .קריאת השם חיברה את הדגים אל עולמו של האדם ,ובכך נתנה להם את האפשרות להתעלות ולהיכלל בקדושת השבת על שולחנו של היהודי. הגאון רבי רחמים נסים יצחק בן חיים פלאג'י בספרו אבות הרא"ש כתב וחידש כי קריאת השמות לדגים הייתה חלק מחוכמתו המופלאה של האדם ,שהבין כי גם מה שנסתר מן העין זקוק להגדרה וייחוד .על פי דעה זו ,האדם לא נרתע מהמים המכסים את הדגים, אלא חדר ברוח קודשו אל המעמקים ונתן לכל דג ודג את שמו המתאים לצירוף האותיות המקיים אותו. נפנה כעת להתבונן ברזים העמוקים של תורת החסידות ,המגלה לנו כי השם אינו רק כינוי חיצוני אלא הוא הצינור המזרים חיות אלוקית אל קרבו של כל נברא ונברא. בתורת החסידות מבואר כי השמות שקרא אדם הראשון הם למעשה צירופי האותיות של עשרת המאמרות שבהם נברא העולם .כאשר האדם הביט בשור ,הוא ראה ברוח קודשו את האותיות ש-ו-ר המהוות את השורש הרוחני שלו ,ובקריאת השם הוא גילה והמשיך את החיות הזו מן המקור העליון אל המציאות הגשמית .כאן טמון עומק המחלוקת לגבי דגי הים :בעוד שיצורי היבשה הם גלויים וניכרים ,והם זקוקים לקריאת השם כדי שלא ירגישו עצמם כנפרדים מן הבורא ,הרי שהדגים חיים בתוך המים המכסים עליהם. המים מסמלים בעולם החסידות את "עלמא דאתכסיא" – עולם הכיסוי ,שבו הבריאה בטלה לחלוטין למקור חיותה ,כשם שהדג בטל למים שבהם הוא חי .לפי הדעה הראשונה, הדגים אינם זקוקים לקריאת שמו של האדם ,כיוון שהם מחוברים למקורם באופן טבעי ואינם חשים מציאות עצמית נפרדת .אולם ,לפי הדעה השנייה ,עבודתו של האדם היא להכליל את הבריאה כולה תחת מלכות השם ,ולכן הוא קרא שמות גם לדגים כדי לגלות שגם במעמקי המצולות הנסתרים ,ישנה אות אלוקית המחייה כל בריה. האדמו"ר רבנו מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש כתב וביאר כי קריאת השמות לדגים

גם לנשמה מגיע אוכל

היא הביטוי העילאי ביותר לחכמת האדם .היכולת "לקרוא" לנברא המובלע בתוך מקורו ולהעניק לו שם ,היא היכולת לחשוף את האור האלוקי גם במקומות שבהם הוא מוסתר לחלוטין .בדרך זו ,האדם אינו רק מנהיג את היבשה ,אלא הוא הופך לשותף למעשה בראשית המאחד את כל העולמות ,הגלויים והנסתרים ,לכדי שיר הלל אחד לבורא עולם. נפנה כעת ללבן את הקשר ההלכתי והמעשי שבין שמות הדגים לבין טהרתם ,ונראה כיצד היעדר השמות המפורשים בתורה יוצר גדר הלכתי המגן על האדם מפני הטעות. בניגוד לבהמות ולעופות ,שהתורה פירטה את שמותיהם – בין הטהורים ובין הטמאים – לגבי הדגים בחרה התורה בדרך אחרת לחלוטין .התורה לא נקבה בשמות ,אלא קבעה סימנים כלליים" :כל אשר לו סנפיר וקשקשת ...אותם תאכלו" .מכאן למדו הפוסקים יסוד גדול :כוחו של השם בדגים הוא חלש יותר מכוחו ביצורי היבשה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן פג) פסק וביאר כי אין אנו סומכים על שמות הדגים בלבד כדי להתירם באכילה .גם אם דג מסוים נקרא בשם של דג טהור ,אין לנו לסמוך על השם אלא עלינו לבדוק את סימניו – הסנפיר והקשקשת – בעינינו ממש .הטעם לכך נעוץ בדיוק באותה נקודה של אדם הראשון :מאחר ששמות הדגים אינם מפורשים בתורה ,והם לא נקראו בשם לעיני כל בידי האדם הראשון (לפחות לא באופן גלוי בכתובים), השתנו השמות בין לשון ללשון ובין מקום למקום ,ואין השם מעיד על המהות כפי שהוא מעיד בבהמה. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא יא ,ט) ,כתב וביאר כי חכמת התורה בהשמטת שמות הדגים נועדה להדגיש כי בעולם המים ,שבו הכל מכוסה ונסתר ,הסימנים הפיזיים הם העדות היחידה לטהרה .בעוד שבבהמה אנו יכולים לזהות "שור" או "שה" לפי מסורת השם שקיבלנו מאדם הראשון ,בדגים השם הוא נזיל ומשתנה ,ורק הקשקשת הנראית לעין היא זו שקושרת את הדג אל עולם הקדושה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה ,חידש ופירש כי גם לפי הדעה שאדם הראשון קרא שמות לדגים ,שמות אלו נותרו בחלקם נסתרים מעין האדם כחלק מטבעו של הים .לכן ,האחריות הוטלה על האדם לבדוק את סימני הטהרה בעצמו .יש כאן נפקא מינה עצומה :השם הוא רוחני ,אך הסימנים הם גשמיים .בעולם הנסתר של המים, אנו זקוקים לסימן הגשמי כדי לא לטעות ,בעוד שביבשה הגלויה ,השם והמסורת יכולים לעיתים להספיק. נפנה כעת להתבונן בהבדל המהותי שבין כוח הדיבור לבין כוח הראייה ,וכיצד השילוב ביניהם מעצב את יכולתנו לפגוש את המציאות הגלויה והנסתרת כאחד. קריאת השם היא פעולה של יצירה והגדרה .כאשר האדם קורא שם לנברא ,הוא מוציא אותו מן הכלל אל הפרט ומעניק לו זהות ייחודית .זוהי עבודה השייכת לעולם הדיבור, המקושר ליבשה – המקום שבו הדברים מופרדים זה מזה וניכרים לעין .אולם ,בעולם המים ,שבו הכל מכוסה ונסתר ,הדיבור האנושי אינו מוצא אחיזה באותו אופן .שם ,האדם

ינימש תשרפ

נדרש לא ל"קריאת שם" אלא ל"ראיית סימנים" .הראייה היא כלי עמוק יותר ,המסוגל לחדור מבעד למעטפת המים ולזהות את הסנפיר והקשקשת ,גם אם אין לו שם מפורש עבור היצור הניצב מולו. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן ,כתב וביאר כי ההבדל בין השם לסימן הוא ההבדל שבין המסורת לבין הבדיקה העצמית .ביבשה ,אנו סומכים על השמות שנתן אדם הראשון ועברו אלינו במסורת דורות .בים ,התורה דורשת מאיתנו מאמץ מחודש של התבוננות .הסימנים הם השפה שבה המציאות הנסתרת מדברת אלינו .העובדה שהדג נושא על גופו את הקשקשת היא עדות חיה לטהרתו ,עדות שאינה זקוקה למילים או לשמות כדי להיות אמתית. זאת ועוד ,יש כאן מסר עצום לדרכו של אדם בעבודת השם .ישנם רגעים בחיים שהם בבחינת "יבשה" – הכל גלוי ,ברור ובעל שם .במצבים אלו עלינו להשתמש בכוח הדיבור וההגדרה כדי להעלות את המציאות לקדושה .אך ישנם רגעים שהם בבחינת "ים" – מצבים של הסתרה ,של בלבול ושל חוסר ידיעה ,שבהם השמות המוכרים לנו כבר אינם מספיקים. ברגעים כאלו ,עלינו לחפש את ה"סימנים" .עלינו להתבונן בעומק המציאות ולמצוא את נקודות הקדושה הנסתרות ,את הסנפיר המכוון ואת הקשקשת המגנה ,גם אם איננו יודעים לקרוא לזה בשם .היכולת לזהות טהרה מתוך ההסתר היא המדרגה הגבוהה ביותר של חכמת האדם ,המחברת את מעמקי הים עם פסגות השמיים. נפנה כעת לחתום את בירורנו המופלא בשבילי גן עדן ומצולות הים ,ולראות כיצד המחלוקת על קריאת השמות מעצבת את עולמנו המעשי ואת סדרי העדיפויות של היהודי בחייו. נפקא מינה ראשונה נוגעת לסוגיית הקניין והשייכות .כפי שביאר הגאון הרגאטשובר, קריאת השמות על ידי אדם הראשון יצרה את הזיקה שבין האדם לבעלי החיים ביבשה, מה שהכליל אותם בגזירת המבול .לעומת זאת ,הדגים שנותרו במעמקי הים ללא "שם" אנושי ,נותרו מחוץ למעגל הקניין הזה ולכן ניצלו .מכאן אנו למדים שהשם הוא הצינור שדרכו האדם משפיע על סביבתו; ככל שהדבר קרוב יותר לשפת האדם ,כך הוא מושפע יותר ממעשיו – לטוב ולמוטב. נפקא מינה שנייה עוסקת בזיהוי הכשרות .ביבשה ,אנו יכולים לסמוך על מסורת השמות (בכפוף לכללי הזיהוי של עופות ובהמות) ,אך בדגים ,כיוון שאין שמות מפורשים מן התורה ,אין השם המודרני (כמו "סלמון" או "טונה") מעלה או מוריד מבחינה הלכתית .הפוסקים כתבו וביארו כי לעולם אין לסמוך על השם המופיע על האריזה ,אלא אך ורק על ראיית הקשקשת .זהו הביטוי המעשי לכך שהדגים נותרו בבחינת "עלמא דאתכסיא" – עולם שבו המהות נסתרת והשם הוא רק כינוי ארעי שאינו מעיד על הטהרה הפנימית. נפקא מינה שלישית נוגעת לסדר הקדימה בברכות .רבנו יוסף חיים ,הבן איש חי ,כתב וביאר כי ישנה חשיבות לסדר המעמדות בבריאה .הבהמה והעוף ,שנקראו בשמות באופן גלוי בתורה ,קודמים במעלתם לדגים מבחינת הקרבה לעולם האדם .לכן ,כאשר מונחים

גם לנשמה מגיע אוכל

לפני האדם בשר ודגים (באופן שאין בו סכנה) ,יש המקדימים את הבשר בשל מעלתו וחשיבותו, בעוד שהדג נחשב למאכל רוחני ומופשט יותר ,השייך לעולם הנסתר והשתיקה.

עיקר העניין: השאלה האם אדם הראשון קרא שמות לדגים חושפת את עומק הקשר שבין האדם לבריאה המכוסה .בעוד שבספר בתי מדרשות מבואר כי חכמת האדם הקיפה הכל וקראה שמות לכל הבריות ,הטור ובעלי התוספות דייקו מן הכתובים כי הדגים נותרו ללא שמות מפי אדם .הרבי מליובאוויטש בליקוטי שיחות יישב את הדברים בביאור מרהיב :אם השם נועד לתועלת האדם בלבד ,הרי שאין צורך בשמות לדגים הנסתרים מן העין; אך אם השם נועד לגלות את שורש החיות האלוקית בנברא ,הרי שגם הדגים זקוקים לשם שיחברם למקורם .להלכה ,היעדר השמות המפורשים לדגים בתורה מלמדנו כי בעולם הנסתר אנו נדרשים לסימנים גלויים של סנפיר וקשקשת ,ובכך אנו מקיימים את עבודת הבירור של "עלמא דאתכסיא" ,ומעלים את מעמקי הים אל שולחן השבת המקודש.