VK-A-286-055 | האם אפשר לאכול ממאכל שאכל צדיק לפי הכלל שאין הקב״ה מביא תקלה על צדיקים?

VK-A-286-055 | האם אפשר לאכול ממאכל שאכל צדיק לפי הכלל שאין הקב״ה מביא תקלה על צדיקים? נכשלו לכאורה בתקלות הלכתיות. רבינו יצחק (הרי"ץ) ורבינו תם פירשו וביארו חילוק יסודי :השמירה המיוחדת נאמרה דוקא במידי דאכילה .הטעם לכך הוא שגנאי גדול הוא לצדיק שיאכל דבר איסור ,שהרי המאכל נכנס אל קרבו ונטמא בו גופו ,מה שאין כן בשאר איסורים שאינם מאכל ,שם השמירה אינה…

VK-A-286-055 | האם אפשר לאכול ממאכל שאכל צדיק לפי הכלל שאין הקב״ה מביא תקלה על צדיקים? נכשלו לכאורה בתקלות הלכתיות. רבינו יצחק (הרי"ץ) ורבינו תם פירשו וביארו חילוק יסודי :השמירה המיוחדת נאמרה דוקא במידי דאכילה .הטעם לכך הוא שגנאי גדול הוא לצדיק שיאכל דבר איסור ,שהרי המאכל נכנס אל קרבו ונטמא בו גופו ,מה שאין כן בשאר איסורים שאינם מאכל ,שם השמירה אינה מוחלטת. עוד כתבו התוספות (שם) בשם ר"ת חילוק נוסף :השמירה נאמרה דוקא כשהצדיק עצמו אוכל את האיסור ,אך לא כשהוא מאכיל אחרים או גורם לאחרים תקלה .הם דנו בגרסת

ינימש תשרפ

הגמרא בכתובות (כח ע"ב) לגבי עבד שהעלה לכהונה על פי צדיק ,וביארו ששם החשש הוא שהצדיק יאכל תרומה בעצמו או יכשיל את בתו באכילת איסור. התוספות במסכת ראש השנה (כא ע"א) וכן במסכת פסחים (קו ע"ב) הוסיפו נדבך שלישי: גם באכילה ,השמירה נאמרה רק על מאכל שהוא איסור מצד עצמו (חפצא של איסור) ,אך אם המאכל הוא היתר גמור ורק הזמן אוסרו – כגון הטועם לפני הבדלה או האוכל ביום צום בטעות – בזה לא תמיד מובטחת השמירה ,כי אין המאכל עצמו טמא ומשוקץ. המהרש"א (חולין שם) ביאר את עומק שיטתם ,שהאכילה היא חלק מהותי מהנפש ,שנאמר "ונטמתם בם" ,ואם יאכל הצדיק איסור ,יטמטם לבו באופן שלא יוכל לשוב לקדמותו ,ולכן הקב"ה חס על כבודו ועל נשמתו יותר מבשאר מצוות. נפנה כעת אל הבירור הפנימי והעמוק המפריד בין איסורי האכילה לכל שאר חלקי התורה ,ונראה כיצד הופך המזון לציר מרכזי שבו השמירה האלוקית הופכת לצורך קיומי עבור נשמתו של הצדיק. בגליון כת"י תוספות הרא"ש (חולין ה ע"ב) הובא רמז מופלא :על הפסוק "לא יאונה לצדיק כל און" ,עולה הגימטריה של המילים "אוכל טמא" .רמז זה מלמדנו כי השמירה המובטחת לצדיק היא קודם כל בתחום המאכל ,והטעם לכך אינו רק הגנאי החיצוני ,אלא הרחקת "טמטום הלב" הנגרם מאכילת מאכלות אסורות. רבנו משה חיים לוצאטו ,בעל המסילת ישרים (פרק יא) ,ביאר ופירש כי המאכלים האסורים דומים לרעל הפוגם בנפשו של האדם .הוא משווה את האיסור למציאות פיזיולוגית של הרעלה ,שבה הנפש מאבדת את עדינותה ואת יכולת הקליטה הרוחנית שלה .לכן ,הקדוש ברוך הוא ,החפץ בקרבת הצדיק ,מונע ממנו את המכשול הזה שאין לו תקנה פשוטה בדרכי הלב. מרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן פא סעיף ז) פסק הלכה למעשה את היסוד הזה, בקובעו כי אף על פי שקטן אינו מצווה להפרישו מאיסורי דרבנן ,יש להפרישו ממאכלות אסורות משום שהם גורמים לטמטום הלב ומולידים בו טבע רע .מכאן אנו למדים שהנזק של המאכל הוא מציאותי ומתמשך ,ולכן הוא דורש שמירה עליונה. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (דברים יד ,ג) ,כתב וחידש כי המאכלות האסורים מולידים "עובי ואטימות" בנפש האדם .הוא מסביר שהנפש הופכת גסה ואינה יכולה עוד להשיג השגות אלוקיות דקות. בעלי התוספות במסכת חגיגה (טו ע"א ד"ה שובו) הביאו את דברי הירושלמי על "אחר" שיצא לתרבות רעה ,ותלו זאת בכך שאמו אכלה ממאכלי עבודה זרה בעת שהייתה מעוברת עמו. הנה לנו ההוכחה המזעזעת כי אכילת איסור ,אפילו בשוגג או באונס ,משאירה חותם של טומאה בנשמה ,וזו הסיבה שההשגחה העליונה נחלצת לעזרת הצדיק דוקא בנקודה זו.

גם לנשמה מגיע אוכל

נפנה כעת אל סערת הרוחות בחידושיו של רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן ,אשר בדרכו המופלאה אינו מהסס לחלוק על דברי רבותינו בעלי התוספות ולהציב מבט מחודש על סוגיית השמירה השמיימית. הרמב"ן (חולין ה ע"ב) הביא את דברי רבנו תם המחלק בין אכילה לשאר איסורים ,וכתב עליהם בלשון חריפה ונוקבת" :ואין בטעם הזה לא טעם ולא ריח" .לשיטתו של הרמב"ן, אי אפשר לצמצם את ההבטחה האלוקית רק לגנאי של אכילת איסור ,שהרי מצינו בגמרא בכתובות שהשתמשו בכלל זה גם לגבי החשש שמא יעלו עבד לכהונה ,ואין זה קשור לאכילה עצמה אלא למכשול של יוחסין. רבנו הרמב"ן פירש וביאר את הכלל "בהמתן של צדיקים" באופן אחר לגמרי :הקדוש ברוך הוא אינו מבטיח לצדיק שמירה פרטית כדי שלא יחטא חלילה ,שהרי "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ,והבחירה החופשית נותרת בידו .השמירה השמיימית נועדה אך ורק כדי שלא תצא תקלה לאחרים על ידו .כלומר ,אם מעשהו של הצדיק עלול לשמש מופת וראיה לאחרים להתיר את האסור ,שם יתערב הקדוש ברוך הוא וימנע את המכשול. הוא חידש והוכיח זאת מחמורו של רבי פנחס בן יאיר – שם השמירה הייתה כדי שלא יכשלו הנותנים לו שעורים טבל ,וכן לגבי רבי מאיר ורבי אמי שאכלו במקומות מסוימים, והיה צורך להבטיח שלא יטעו הבריות להתיר איסור על סמך מעשיהם .אך כאשר המכשול הוא אישי ופנימי בין הצדיק לבין בוראו ,אין הוא חסין מן הטעות. הרמב"ן הקשה על כך מהמעשה ברבי ירמיה ששלח תאנים לרבי זירא ובסוף נאכלו בטבלן .הוא ביאר שם שאכן מדובר בפשיעה של שניהם ,ומכאן ראיה שאפילו באכילה ובין צדיקים עצמם ,ייתכן שתצא תקלה אם אין כאן השפעה של מכשול על הכלל כולו .בשיטתו זו ,הרמב"ן מעביר את מרכז הכובד מהגנה על "טמטום הלב" הפרטי של הצדיק ,להגנה על "טהרת ההוראה" והנחיית הציבור. נפנה כעת אל היכלו של רבי חזקיה מדיני ,בעל השדי חמד (ח"א מערכת א' כללים אות רמג), אשר פרש בפנינו נידון מרתק ומלא חיים המבקש לקחת את היסודות הלמדניים ולהורידם אל שולחן המעשה. השדי חמד מעלה שאלה נוקבת :אם אנו מקבלים את דברי התוספות שביססו את הכלל שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים במידי דאכילה ,האם הופכת אכילתו של הצדיק ל"חותמת כשרות" המותרת לכל אדם? כלומר ,אם ראינו איש קדוש ומוחזק בצדקותו שאוכל ממאכל מסוים ,האם נוכל אנו לאכול מאותו מאכל ללא חשש ,מתוך הבנה שאילו היה בו איסור ,הייתה ההשגחה העליונה מונעת ממנו לטעום ממנו? מתוך דבריו עולה כי לכאורה אכילת הצדיק מעידה על כשרות החפץ .שהרי אם הקדוש ברוך הוא חס על הצדיק מלהיטמטם במאכלות אסורות ,על כרחך שהמאכל שלפניו טהור

ינימש תשרפ

הוא .ביאור זה מעניק למעשיו של הצדיק כוח של עדות הלכתית ,המבוססת על ההבטחה השמימית "לא יאונה לצדיק כל און". אולם ,השדי חמד מביא בפאת השדה (ח"א מערכת א' כללים אות צג) ספק עמוק ששאל אותו תלמיד חכם אחד :מה הדין במקרה של תערובת יבש ביבש שנתערבה חתיכת איסור בין שתי חתיכות היתר (חד בתרי)? ההלכה קובעת שאם נאכלה אחת מן החתיכות ,השאר מותרות מדין "כל דפריש מרובא פריש" או מכוח התלייה שהאיסור הוא זה שנאכל. השאלה המתעוררת היא כזו :אם ראינו שהאדם שאכל את אחת החתיכות היה צדיק תמים ,האם עדיין נוכל לתלות ולומר שהוא אכל את חתיכת האיסור כדי להתיר את השאר? מצד אחד ,אם הוא צדיק ,הקדוש ברוך הוא שומר עליו שלא יאכל איסור ,ואם כן הוא בוודאי אכל את ההיתר ,והאיסור נותר לפנינו! מצד שני ,אם נחמיר בזה ,הרי שאנו הופכים את צדקותו של האדם למכשול עבורנו ,שהרי בגלל שהוא צדיק אנו נאסור את מה שהיה מותר אילו היה האוכל אדם פשוט. נפנה כעת אל הכרעתו המזוקקת של השדי חמד ,אשר בדבריו הוא משרטט את הגבול הדק שבין ההשגחה העליונה לבין חובת הזהירות האנושית ,ומשיב על השאלה המרתקת בתערובת האיסור. השדי חמד הכריע כי אין להחמיר בתערובת זו ,ואף שהאדם שאכל את אחת החתיכות הוא צדיק תמים ,אנו תולים ואומרים שחתיכת האיסור היא זו שנאכלה על ידו .לכאורה, קביעה זו עומדת בסתירה לכלל שאין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים ,שהרי אם הוא אכל את האיסור ,הרי שבאה תקלה על ידו! הוא ביאר וחידש יסוד גדול :ההבטחה השמימית שלא תצא תקלה לצדיק נאמרה אך ורק במצב של שוגג גמור ,מקום שבו אין לאדם דרך לדעת או להיזהר .אולם במקרה של תערובת ,שבו היה על הצדיק לדקדק ,לשאול ולברר האם יש כאן חשש תערובת ,הרי שאי הדקדוק נחשב במובן מסוים כעין מזיד .במקום שיש בו צד של רשלנות או חוסר זהירות ראויה ,אין ההבטחה האלוקית פועלת להגן על האדם מן הטעות. מכאן אנו למדים כי השמירה על הצדיק אינה "קסם" המבטל את המציאות ,אלא היא ליווי אלוקי למי שצועד בדרך האמת בשיא הזהירות .השדי חמד מדגיש כי אנו לא הופכים את צדקותו של האדם למקור של חומרה עבורנו ,משום שהכלל של "אין הקב"ה מביא תקלה" אינו משנה את דיני התערובות והתליות ההלכתיות הכלליות המסורות לנו. בספר בית אהרן (לרבי אהרן מגיד) העמיק בדברי השדי חמד והוסיף ,כי גם אם נאמר שהצדיק אכן הושגח ולא אכל את האיסור ,הרי שהכלל הזה הוא "הנהגה שמימית" ואינו יכול להוות מקור ליצירת איסור ודאי על החתיכות הנותרות ,שכן עלינו ללכת לפי כללי הפסיקה האנושיים של רוב ותלייה. נפנה כעת אל הגותו המופלאה של רבנו משה סופר ,בעל החתם סופר (חולין ה ע"ב),

גם לנשמה מגיע אוכל

המאיר באור חדש את בקשתו של יעקב אבינו ומחבר אותה אל ההבטחה השמימית על אכילת הצדיק. החתם סופר מפרש את דברי יעקב אבינו בצאתו לבית לבן" :ונתת לי לחם לאכול ובגד ללבוש" .לכאורה ,וכי יעקב אבינו הקדוש מבקש רק את צרכיו הגשמיים הבסיסיים ביותר? אלא שביאר החתם סופר ,שיעקב ביקש הבטחה שהלחם שיינתן לו יהיה לחם כזה שניתן לאוכלו מבחינה הלכתית ורוחנית .הוא ביקש שהקב"ה יזמן לו מאכלים שאין בהם שמץ של איסור ,כדי שלא יצטרך לסמוך רק על השמירה הנסית של "אין הקב"ה מביא תקלה", אלא שהמציאות עצמה תהיה מזוקקת. מכאן עולה יסוד כביר :הצדיק אינו סומך על הנס ואינו רוצה שהנהגת ה' עמו תהיה בדרך של מניעת תקלה לאחר מעשה ,אלא הוא מתפלל שהמציאות תזומן לו בטהרה מלכתחילה. החתם סופר מחבר זאת גם לידיעה שהמאכל פועל על הנפש ,וכפי שביארו התוספות ,הלחם שאוכל הצדיק חייב להיות נקי כדי שלא יפגום בקדושתו. עוד מוסיף החתם סופר בחידושיו ,כי השמירה על האכילה היא במידה כנגד מידה .מאחר שהצדיק מקדש את פיו ואינו מוציא דברי נבלה או שקר ,הקדוש ברוך הוא שומר על פיו גם מן הצד הנכנס ,שלא יבוא בו דבר טמא .זוהי ברית של קדושה בין האדם לבוראו ,שבה הטהרה הפנימית יוצרת מעטפת של הגנה שמימית על גופו של האדם. הבנה זו מעמיקה את המבט על השאלה האם נוכל לאכול ממאכלו של צדיק :אין זה רק עניין של "מזל" שמימי ,אלא מדובר בדרגה רוחנית שבה האדם חי במציאות שבה הטוב מזדמן לו והרע נדחה מפניו .יעקב אבינו מלמדנו שהשאיפה ללחם טהור היא הבסיס לכל בניין הבית היהודי. נפנה כעת אל היכל עבודת השם ,שם נתבונן כיצד הבקשה ל"לחם לאכול" והשמירה השמימית המלווה את הצדיק ,הופכות למצפן המורה לנו את הדרך בזיכוך החושים ובהפיכת הנאת הגוף לעבודת קודש. היסוד של "לחם לאכול" כפי שביאר החתם סופר ,מלמדנו שהנאת האכילה אצל הצדיק אינה נפרדת מדבקותו בבורא .כאשר אדם זוכה לשמירה עליונה על פיו ,הדבר מעיד על כך שחוש הטעם שלו עצמו עבר זיכוך .הצדיק אינו מחפש את המתיקות החומרית בלבד, אלא הוא מחפש את החיות האלוקית שבמאכל .ברגע שהמאכל נקי מאיסור ,הוא הופך לכלי המאפשר לצדיק להעלות את ניצוצות הקדושה הטמונים במזון .השמירה מן התקלה היא המאפשרת לאכילה להפוך מפעולה גופנית לזבח של ממש על מזבח השם. זאת ועוד ,אנו למדים מכאן כיצד קדושת המחשבה משפיעה על המציאות הפיזית .הצדיק המקדש את מחשבתו בבחינת "קדושים תהיו" ,יוצר סביבו אקלים רוחני שבו הרע פשוט אינו מוצא מקום .הזיכוך בחושים מתבטא בכך שהצדיק מפתח "חוש ריח" רוחני למאכל האסור ,וכפי שמצינו אצל רבנו פנחס בן יאיר שחמורו הרגיש בטבל .אין זו רק שמירה

ינימש תשרפ

חיצונית ,אלא השפעה של הנשמה על כל הסביבה ,עד שהמאכל עצמו "מסרב" להיכנס אל פי הקדוש אם יש בו פגם. עבודת השם בזיכוך הגוף דורשת מאיתנו להבין שהגוף אינו אויב ,אלא הוא ההיכל שבו שוכנת הנשמה .אם הקדוש ברוך הוא חס על כבודו של הצדיק ושומר על מאכלו ,הרי זה מפני שהגוף של הצדיק הפך להיות כלי שרת לקודש .כאשר אנו משתדלים להידמות לצדיקים בזהירותנו במאכלות אסורות ,אנו בעצם מבקשים להפוך את גופנו למקום שראוי להשראת שכינה ,מקום שבו אין אטימות וטמטום ,אלא שקיפות ונהרה. נפנה כעת אל בניית המצפן המוסרי המאזן בין האמונה בהשגחה לבין חובת המעשה, ונראה כיצד היחס שבין הביטחון בהבטחה האלוקית לבין האחריות האישית מעצב את דמותו של העובד באמת. המצפן המוסרי העולה מתוך סוגייתנו מורה לנו על שילוב עדין ומדויק :הביטחון בכך שהקדוש ברוך הוא שומר על צדיקיו אינו פוטר את האדם מחובת הזהירות ,אלא אדרבה, הוא מעניק לה משמעות עמוקה יותר .אנו למדים כי השמירה השמימית אינה באה להחליף את שיקול הדעת האנושי ,אלא היא חופפת עליו .אדם המבקש לסמוך על "צדקותו" כדי להקל בבדיקה ובדרישה ,מאבד במו ידיו את הזכאות לאותה הגנה עליונה ,שכן כפי שראינו בשדי חמד ,במקום שיש בו רשלנות אין הבטחה למניעת תקלה .המוסר היהודי תובע מאיתנו "השתדלות" מקסימלית במישור הארצי ,מתוך אמונה שהשכינה תשלים את מה שמעבר ליכולתנו. זאת ועוד ,המצפן המוסרי מלמדנו על הערבות ההדדית ועל כובד האחריות של המנהיג והצדיק כלפי הציבור .כפי שביאר הרמב"ן ,השמירה על הצדיק נועדה לעיתים רבות כדי למנוע מכשול מהאחרים הלומדים ממעשיו .מכאן עולה דרישה מוסרית נוקבת לכל מי שמוחזק כדמות לחיקוי :עליך לדעת שכל תנועה שלך נבחנת ,והקדוש ברוך הוא עושה נסים כדי ששמך לא יתחלל ,אך חובתך היא להיות ראוי לכך בכל רגע .היושרה המוסרית אינה רק בינך לבין בוראך ,אלא היא מחויבות לכל מי ששואב ממך השראה. ההבנה ש"טמטום הלב" הוא תוצאה מציאותית של אכילת איסור ,מעניקה לנו מצפן של זהירות פנימית .היא מלמדת אותנו שהמוסר אינו רק מערכת של חוקים יבשים ,אלא הוא הגיינה של הנשמה .עלינו להתייחס אל המכשול הרוחני בחרדת קודש ,כפי שאנו נזהרים מרעל פיזי ,מתוך הבנה שהמעשים שלנו מטביעים חותם בלתי נמחה על אישיותנו .השמירה על הצדיק היא תזכורת לכך שהקב"ה חפץ בלב טהור ובנפש שקופה ,והיא קוראת לנו לזכך את עצמנו כדי להיות כלים ראויים לאותה השגחה מופלאה. מתוך המסע שעברנו בין דפי הגמרא בחולין לבין דקדוקי התוספות והרמב"ן ,אנו יוצאים עם הבנה מחודשת על הקשר שבין האדם לצדיקותו ולהשגחה הסובבת אותו .למדנו כי השמירה האלוקית על הצדיק אינה באה במקום האחריות האנושית ,אלא היא ליווי עליון

גם לנשמה מגיע אוכל

לאלו המקדשים את חושיהם ואת פיהם .ראינו את המחלוקת המרתקת האם הגנה זו היא למען טהרת נשמתו של הצדיק מפני טמטום הלב ,או שמא היא נועדה למנוע מכשול מהציבור הלומד ממעשיו .בחיים המעשיים ,אנו לוקחים עמנו את הידיעה שקדושת המאכל היא תשתית לקדושת הנפש ,ושכל מאמץ של זהירות במישור הארצי פותח שער לסייעתא דשמיא במישור הרוחני.

עיקר העניין: השאלה האם אכילתו של צדיק מהווה הוכחה לכשרות המאכל עבורנו ,תלויה בהבנת יסוד הכלל שאין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים .הוכחנו מדברי התוספות כי שמירה זו נאמרה בדוקא במידי דאכילה משום הגנאי והטמטום הכרוכים בכך ,אולם הרמב"ן חידש שהיא קיימת רק במקום שיש בו חשש למכשול הרבים .למסקנה ,כפי שהכריע השדי חמד ,אנו תולים להקל בתערובת שהאיסור נאכל אפילו על ידי צדיק ,משום שההבטחה השמימית חלה רק במקום של שוגג גמור ללא רשלנות אנושית .עוד למדנו מדברי החתם סופר כי הצדיק מתפלל ל"לחם לאכול" מזוקק מלכתחילה ,כדי שלא יזדקק לנסים של מניעת תקלה ,ובכך הוא הופך את פעולת האכילה עצמה לחלק בלתי נפרד מעבודת השם וטהרת הלב.