VK-A-286-056 | האם עונג שבת שנבנה על יסודות של חטא בשוגג יכול להיחשב כקיים במציאות?

VK-A-286-056 | האם עונג שבת שנבנה על יסודות של חטא בשוגג יכול להיחשב כקיים במציאות? אולם ,יש לחלק חילוק עמוק כפי שחידש בעל המנחת חינוך (מצווה א) .המנחת חינוך ביאר שגם במקום שיש עבירה ,אם המצווה תלויה בתוצאה ולא בעצם מעשה העבירה ,אין זה נחשב למצווה הבאה בעבירה הפוסלת את הקיום .הוא הביא ראיה מהמוליד ממזר שקיים מצוות פרייה ורבייה ,שכן הביאה היא רק "הכשר מצווה"…

VK-A-286-056 | האם עונג שבת שנבנה על יסודות של חטא בשוגג יכול להיחשב כקיים במציאות? אולם ,יש לחלק חילוק עמוק כפי שחידש בעל המנחת חינוך (מצווה א) .המנחת חינוך ביאר שגם במקום שיש עבירה ,אם המצווה תלויה בתוצאה ולא בעצם מעשה העבירה ,אין זה נחשב למצווה הבאה בעבירה הפוסלת את הקיום .הוא הביא ראיה מהמוליד ממזר שקיים מצוות פרייה ורבייה ,שכן הביאה היא רק "הכשר מצווה" ,והמצווה עצמה היא מציאות הבנים בעולם. רבנו יוסף אנגל ,בשו"ת עונג יום טוב (סימן ל) ,הוסיף וחידש כי מצוות שתלויות בתוצאה מציאותית ,כמו מילה או עונג ,אינן נפסלות משום מצווה הבאה בעבירה .אם התינוק מהול – המצווה קיימת; אם האדם ענוג ושבע – המצווה קיימת .המציאות של ה"עונג" אינה משתנה בשל העובדה שמקורו באיסור ,שכן העונג הוא התוצאה הסופית המונחת לפנינו. רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך לא הביא בפירוש דין זה ,אך בסימן רעג סעיף ה נפסק שקידוש במקום סעודה תלוי באכילת דבר שיש בו חשיבות סעודה .השאלה הנשאלת היא האם "חשיבות" זו נמדדת לפי הכשרות או לפי המציאות הפיזיולוגית של שובע ועונג. נפנה כעת אל בירור הגדרתה היסודית של הסעודה ,ונתבונן בשאלה המרתקת האם מצוותה תלויה ברגעי הטעם החולפים על הלשון ,או שמא בנחת הרוח ובשובע השוכן במעיו של האדם. רבנו חיים פונטרימולי ,בעל פתח הדביר (או"ח סימן רעג) ,הסתפק בשאלה יסודית לגבי מי שקידש ואכל ,אך מיד לאחר מכן הקיא את מאכלו – האם נחשב הדבר לקידוש במקום

גם לנשמה מגיע אוכל

סעודה? הוא חקר האם בעיקרה של סעודה אנו הולכים אחר הנאת הגרון ,אותה תחושת טעם המלווה את הבליעה ,או שמא העיקר הוא הנאת המעיים ותחושת השובע והעיכול. רבנו אברהם שמואל בנימין סופר ,בעל הכתב סופר (או"ח סימן עא) ,נקט כדבר פשוט שעיקר מצות עונג שבת בסעודה אינו הנאת הגרון אלא הנאת מעיו .לשיטתו ,המצווה היא להשביע את הגוף ולענגו ,ופעולת הבליעה אינה אלא אמצעי להשגת אותה מטרה .אם כן ,מי שאכל מאכלות אסורות ושבע מהם ,לכאורה קיים את עיקר מצוות העונג במעיו ,אף שהנאת גרונו הייתה באיסור. בגמרא במסכת חולין (דף קג ע"ב) מבואר כי לעניין איסורי אכילה ,האדם מתחייב ברגע שהנאת גרונו באה לידי ביטוי .אולם פתח הדביר מחדד כי ייתכן שקיים הבדל תהומי בין "מעשה איסור" לבין "קיום מצווה" .בעוד שהאיסור מתחולל כבר בחיך ,המצווה של סעודת שבת דורשת את התוצאה הסופית של השובע והעונג הממשי. מכאן עולה הצד לומר ,שאם אדם אכל טריפה בשוגג ושבע ממנה ,הרי שבמבחן המציאות של "הנאת המעיים" הוא השיג את העונג המבוקש .הנאה זו ,שקדמה לידיעה על האיסור, סיפקה לגוף את צרכו לשבת ,וממילא ייתכן שאין זה מעכב את הקידוש במקום סעודה, שהרי סוף סוף סעד את לבו בפת או בתבשיל ונהנה מהם באותה שעה. נפנה כעת אל הבירור המרתק והמחודש שהעלו הפוסקים ,הדן בשאלה האם הצער המאוחר שמגיע עם גילוי הטעות ,יש בו כוח רוחני ומציאותי לעקור את ההנאה שכבר התרחשה במעיו של האדם. רבנו יהושע פלק הסמ"ע (חו"מ סימן רל"ד סק"ד) ,מבאר יסוד גדול בדיני מקח טעות :המוכר לחברו מאכל והתברר שהוא איסור דאורייתא ,חייב המוכר להחזיר את הדמים .הטעם לכך הוא ש"אכילת איסור צער הוא לו" ,ומשעה שנודע לאדם שאכל דבר האסור מן התורה, הנאתו בטילה למפרע והוא נחשב כמי שלא נהנה כלל. רבנו ישראל חריף ,בעל הפני מבין ,השתמש ביסוד זה כדי לחדש חידוש עצום לענייננו: מאחר שהתורה קובעת שהנאת איסור דאורייתא סופה צער ,הרי שהצער הזה "בולע" את העונג שהיה בשעת הסעודה .לפי זה ,לא רק שהאכילה אינה נחשבת למצווה ,אלא היא נעקרת מלהיות "עונג" למפרע .אם אדם מצטער כעת על מה שאכל ,נמצא שבאותה שעה שסבר שהוא מתענג ,בעצם הכניס אל קרבו דבר המכאיב לנשמתו ,וממילא בטל שם "סעודה" ובטל הקידוש שהיה עמה. אולם ,בירור זה מעלה חילוק דק המובא בדברי מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן קי"ט סעיף

י"ג) :אם המאכל היה אסור רק מדרבנן ,אין המוכר מחזיר את הדמים .מדוע? משום שבאיסור דרבנן אין אנו אומרים שהצער המאוחר עוקר את ההנאה הראשונה .ברמה המוסרית והנפשית ,אדם מצטער פחות על שוגג של דרבנן ,ולכן הנאת גרונו ומעיו נשארת במקומה.

ינימש תשרפ

בעל הפרי מגדים (בסדר והנהגות הנשאל עם השואל) דן במי שקידש ואכל ספק איסור ,ותלה זאת בשאלה האם ספק דאורייתא הוא מהתורה או מדרבנן .אם האיסור הוא תורה ,הצער שבעקבותיו עוקר את הסעודה ,ואם הוא דרבנן ,הסעודה קיימת .הנה כי כן ,אנו מוצאים כאן הבחנה בין כוחה של ההנאה הפיזית לבין תחושת החרטה והצער שהאדם חש לאחר מכן. נפנה כעת אל בירור השלכותיו של הצער המאוחר על המציאות ההלכתית ,ונראה האם הידיעה המטלטלת עוקרת את הסעודה מן השורש בכל עת ,או שמא ישנם גבולות של זמן ותודעה המשמרים את קיום המצווה. הסברא המחודשת שהעלה בעל הפני מבין מעוררת פליאה עצומה :אם הנאת המעיים והגרון הייתה קיימת בשעתה ,כיצד יכול צער מאוחר לבטל מציאות פיזית שכבר חלפה? הרי באותה שעה שבה בירך האדם וסעד את לבו ,הוא חש עונג שבת אמיתי בכל חושיו .האם ייתכן שכאשר אדם מגלה לאחר שנים שאכל טריפה ,תיעקר ממנו למפרע מצוות סעודת שבת וקידוש של אותה שנה? ניתן לבאר כי היסוד של "ביטול ההנאה" תלוי בסמיכות הגילוי לאכילה .אם נודע לאדם מיד לאחר הסעודה ,הרי שצערו כרוך בעצם תחושת השובע שלו ,ובכך הוא הופך את כל מעשה האכילה למרירות אחת גדולה .אולם אם חלף זמן רב ,וההנאה כבר נטמעה בגוף והפכה לזיכרון רחוק ,ייתכן שאין בכוחו של הצער המאוחר לבטל את המציאות שהייתה. מתוך כך עולה שאלה מוסרית נוקבת :אם ראובן יודע ששמעון חברו קידש ואכל מאכלות אסורים ,האם עליו להודיעו? מחד ,אם יודיעו ,הרי שעל פי הפני מבין והפמ"ג הוא יגרום לכך שהקידוש והסעודה של חברו יתבטלו למפרע ,וייתכן שיצטרך לקדש שוב (אם יש שהות ביום) וברכותיו תהיינה לבטלה .מאידך ,אם לא יודיעו ,שמעון לא יוכל לעשות תשובה על המכשול שנפל לידו .ייתכן שיש להציע פתרון דק :להודיע לחבר שאכל פעם איסור מבלי לפרט מתי ואיפה ,ובכך לאפשר לו תשובה מבלי שייווצר צער ממוקד על סעודת שבת מסוימת שיעקור את קיומה. באותו נתיב של מחשבה ,ניתן לדון באדם שאכל מאכל ערב אך לאחר ששבע הקיא את נפשו והתברר שהמאכל היה נגוע בחיידקים .האם הצער על המחלה העתידית והקאת המזון מבטלים את עונג השבת שהיה לו ברגעי האכילה? נראה שגם כאן הכל תלוי בשאלה האם הצער "בוקע" את ההנאה עד כדי כך שהאדם מתחרט על עצם האכילה ,או שמא הוא רואה בזה תקלה צדדית שאינה מבטלת את הנאת הגוף הראשונית. נפנה כעת אל עומק עולם המחשבה והתשובה ,שם נבקש לבחון האם ה"עונג" הנפשי והרוחני יכול להישמר גם כשמעטפת המעשה הייתה נגועה בטעות ,ומתוך כך נגלה נתיבים חדשים בהבנת מצוות השבת. יסוד גדול בעבודת השם הוא ש"רחמנא ליבא בעי" ,והקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב. כאשר יהודי יושב לשולחנו בשבת קודש ,כוונתו הטהורה היא להתענג במצוות הבורא

גם לנשמה מגיע אוכל

ובמתנה הטובה שנתן לנו .גם אם במציאות הגשמית נפל מכשול ואכל טריפה בשוגג ,הרי שבמישור התודעתי הוא חווה עונג של מצווה .האם ייתכן שהכוונה הטהורה הזו מקיימת את מהות העונג גם אם הכלי שדרכו הוא הגיע היה פגום? יש מקום לומר כי לעניין "עונג", שהוא מצווה שבלב ובנפש ,הכוונה בשעת המעשה יוצרת מציאות של קדושה שאינה מתבטלת בקלות. זאת ועוד ,יש להתבונן בכוחה של התשובה .אם האדם מצטער לאחר מעשה ,הצער הזה הוא תחילתה של תשובה ,והרי ידוע שזדונות הופכים לזכויות .אם כן ,השגגה הזו ,שגרמה לו לצער ולשבירת הלב ,עשויה להתעלות ולהפוך לחלק מעבודת השם שלו .במבט כזה, הצער אינו "עוקר" את הסעודה אלא "מתקן" אותה .אמנם מבחינה הלכתית יבשה אנו דנים האם הקידוש במקום סעודה קיים ,אך במישור הפנימי ,האדם לא איבד את הקשר שלו עם השבת. מתוך הדינמיות הזו נוכל להבין את החילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן באופן עמוק יותר .האיסור מהתורה יוצר פגם כה עמוק בנפש ,שהצער עליו הוא מובנה ומהותי ,ולכן הוא מקרין לאחור על ההנאה ומבטל אותה .לעומת זאת ,איסור דרבנן ,שהוא גדר וסייג, מאפשר להנאה הפיזית להישאר כ"עונג" עבור הגוף ,שכן הפגיעה הרוחנית אינה כה חריפה עד שתעקור את תחושת השובע והנחת. נפנה כעת אל בניית המצפן המוסרי המזדקר מתוך השברים של סעודה שנטמאה ,ונראה כיצד עלינו לנווט בין חובת האמת הנוקבת לבין השלווה הנחוצה לעבודת הבורא בשמחה. המצפן המוסרי העולה מסוגיה זו תובע מאיתנו ראשית לכל יושרה פנימית עמוקה. השאלה האם הקידוש והסעודה התבטלו למפרע מלמדת אותנו שהעולם הרוחני שלנו אינו "בועה" המנותקת מהמציאות האובייקטיבית .אדם יכול לחוש עילוי רוחני ועונג עצום, אך אם בבסיסם עומד מכשול של טריפה ,עליו להכיר בכך שההנאה שלו הייתה מוטעית. המוסר היהודי אינו מסתפק ב"הרגשה טובה" ,אלא הוא דורש הלימה בין הרגש לבין האמת ההלכתית .יחד עם זאת ,המצפן מורה לנו שגם בתוך הכישלון יש מקום לחמלה ולתשובה, והצער המאוחר אינו רק עונש המבטל את העבר ,אלא הוא כלי לזיכוך עתידי. זאת ועוד ,אנו למדים על האחריות החברתית והרגישות הנדרשת ביחסים שבין אדם לחברו .הדיון האם להודיע לחבר על מכשולו חושף דילמה מוסרית כבדת משקל :האם האמת קודמת לשלוות הנפש של הזולת? המצפן המוסרי כאן מציע נתיב של חכמה – עלינו לדאוג לתיקון הרוחני של חברנו מבלי להחריב את עולמו בבת אחת .הנטייה לחסוך ממנו צער מיותר ,תוך מתן פתרון המאפשר תשובה כללית ,מבטאת את הערך של "דרכיה דרכי נועם" ,ומלמדת אותנו שמטרת התוכחה היא הבנייה ולא ההרס. ההבחנה בין איסור דאורייתא לדרבנן במצפן המוסרי משקפת את המדרג של פגיעת החטא בנפש .ככל שהאיסור חמור יותר ,כך האחריות עמוקה יותר והצער נוקב יותר .אך

ינימש תשרפ

המצפן מזכיר לנו שגם במצבים של "מקח טעות" רוחני ,הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר שיחה נאה וכוונה טובה .העובדה שחיפשנו את העונג לכבוד שבת אינה נמחקת לגמרי; היא רק דורשת תיקון והשלמה .עלינו ללמוד מן המכשול הזה להבא ,ולהבין שהזהירות במאכלות אסורות היא השמירה הטובה ביותר על היכולת שלנו להתענג באמת ,ללא חשש שצערו של מחר יבלע את שמחתו של היום. מתוך המסע המטלטל בין שולחן השבת הדשן לבין הידיעה המכאיבה על המכשול, אנו יוצאים עם תובנה עמוקה על מהותו של עונג ועל כוחה של אמת .ראינו כיצד נחלקו רבותינו הראשונים בשאלת הברכה על האיסור ,וכיצד יסוד זה משליך על עצם הגדרת הסעודה .עסקנו בשאלה המרתקת האם העונג שוכן בטעם החולף על הלשון או בשובע הנשאר במעיים ,וגילינו את כוחו של הצער המאוחר שמסוגל ,לפי שיטות מסוימות ,להפוך הנאה למרירות ולעקור קיום מצווה למפרע .למדנו כי השבת דורשת מאיתנו לא רק כוונה שבלב ,אלא גם מציאות של טהרה ,וכי השילוב ביניהם הוא היוצר את השלמות הנדרשת כדי לעמוד לפני השם בקידוש ובסעודה.

עיקר העניין: השאלה האם יצא ידי חובת סעודה וקידוש במאכלות אסורות תלויה בחקירה האם אנו הולכים אחר הנאת הגוף בשעתה או אחר התוצאה הסופית של המעשה. לדעת הפני מבין והפרי מגדים ,אם המאכל אסור מדאורייתא ,הצער שנגרם לאדם כשנודע לו הדבר עוקר את ההנאה למפרע ,וממילא בטל שם סעודה ונעקר הקידוש שלא היה במקום סעודה .אולם ,אם האיסור הוא מדרבנן ,אין הצער כה עמוק כדי לבטל את העונג הפיזי שכבר התקיים ,ולכן יצא ידי חובתו .מנגד ,על פי יסודות המנחת חינוך והעונג יום טוב ,מאחר שהמצווה תלויה בתוצאת העונג והשובע ,הרי שברגע שהתענג ושבע בפועל ,המצווה קיימת ואין זה נחשב למצווה הבאה בעבירה הפוסלת את הקיום ,שכן העבירה קדמה למצווה והתוצאה המציאותית היא הקובעת.