VKA-FRONT-003 | הקדמה לעניין הקרבנות

VKA-FRONT-003 | הקדמה לעניין הקרבנות הנה אנחנו ניגשים אל הקודש ,אל אותם רגעים שבהם האדם המאמין ,החפץ בכל לבו לעשות רצון קונו ,מוצא את עצמו לפתע עומד אל מול שוקת שבורה .דמיינו לעצכם יהודי ירא שמיים ,המדקדק במצוות קלה כבחמורה ,שלפתע נודע לו כי בעת היסח הדעת ,בטעות שאין בה זדון כלל ,נכשל בעבירה חמורה .השמים קודרים עליו ,וליבו נשבר בקרבו .הוא שואל את עצמו :הרי…

VKA-FRONT-003 | הקדמה לעניין הקרבנות הנה אנחנו ניגשים אל הקודש ,אל אותם רגעים שבהם האדם המאמין ,החפץ בכל לבו לעשות רצון קונו ,מוצא את עצמו לפתע עומד אל מול שוקת שבורה .דמיינו לעצכם יהודי ירא שמיים ,המדקדק במצוות קלה כבחמורה ,שלפתע נודע לו כי בעת היסח הדעת ,בטעות שאין בה זדון כלל ,נכשל בעבירה חמורה .השמים קודרים עליו ,וליבו נשבר בקרבו .הוא שואל את עצמו :הרי לא התכוונתי ,הרי רצוני היה טהור ,מדוע הרגשת המועקה הזו אינה מרפה? מדוע התורה דורשת ממני להביא דם אל המזבח על טעות של רגע? הרי לכאורה, אם הלב נקי ,מדוע המעשה החיצוני נחשב כל כך? האם ייתכן שיש במציאות העולם חוקים רוחניים נוקשים שאינם תלויים רק בכוונת הלב? מדוע חטא שנעשה בשוגג מוחלט מצריך כפרה כה משמעותית של דם ואש? האם החטא הוא רק פגם מוסרי ,או שמא מדובר בשינוי ממשי בטבעו של האדם וביקום שסביבו? כיצד ייתכן שטעות אנושית פשוטה בונה עולמות של טומאה הדורשים קורבן להכחישם? האלשיך הקדוש (ויקרא א א) כתב לבאר מה שמצאנו שהחוטא בשגגה חייב להביא קרבן לכפר על חטאו ,ובפשוטו תמוה הלא זה חטא בשגגה בלא משים לב ומדוע יצטרך כפרה על זה .המהלך שחידש האלשיך הקדוש פותח לנו צוהר להבנה עמוקה ומטלטלת על טבעו של עולם .הוא מבאר שאמנם מצד האשמה האישית ,החוטא בשגגה אינו נחשב רשע ואשמתו אינה גדולה ,אך בעולם הרוחני פועלים כוחות שאינם תלויים רק במחשבה .הוא מסתמך על דברי המדרש הקובעים כי כל עבירה שאדם עושה ,מולידה מלאך טמא המקטרג עליו בעולם הבא .כאן טמון חידוש עצום :הטומאה אינה תוצאה של כוונה רעה בלבד ,אלא היא פועל יוצא של מעשה העבירה עצמו .עצם הפעולה האסורה בעולם הגשמי מחוללת מציאות רוחנית טמאה .דבר זה הוא טבע רוחני שטבע הבורא יתברך בעולמו ,וכמו שאדם הנוגע באש נכווה גם אם לא התכוון לכך ,כך החוטא בשגגה נפגם ברוח הטומאה שנולדה מחטאו .לכן ציוותה התורה להביא קרבן חטאת ,לא רק כעונש ,אלא כצורך חיוני להעביר את רוח הטומאה הממשית המלווה את האדם ומקטרגת עליו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שמירת הלשון שער התבונה פרק ח) כתב לבאר מדוע העבירה יוצרת מציאות ממשית גם ללא כוונה ,והוא מדמה זאת לאדם האוכל מאכל שמעורב בו רעל .גם אם אכלו בשוגג גמור ואפילו חשב שזהו מאכל מבריא ,מכל מקום

גם לנשמה מגיע אוכל

הרעל פועל את פעולתו בתוך גופו ומחליא אותו .כך הם האיסורים שבתורה ,שהם רעל רוחני לנשמה ,ועצם המגע איתם מחדיר טומאה בנפש שאינה תלויה בידיעת האדם. מו''ר הגרש''ה וואזנר כתב ביאור עמוק על הקשר שבין המעשה הפיזי למלאך הרוחני .הוא מבאר שכל כוח החיות שיש בעולם מקורו בקדושה ,וכאשר אדם לוקח את כוח החיים שנתן לו הבורא ומשתמש בו לעשיית עבירה ,הוא כביכול גונב חיות מהקדושה ומעביר אותה לצד הטומאה .אותה חיות גנובה היא היא המלאך הטמא .הקרבן מחזיר את הסדר לקדמותו על ידי הקרבת נפש הבהמה והחזרת כוחות החיים אל המזבח. מו''ר הגר''א וייס (מנחת אשר ויקרא סימן א) כתב לבאר שאף שעל השגגה אין עונש כעל המזיד ,מכל מקום היא מעידה על חיסרון ביראת שמים ועל היעדר דקדוק מספיק במצוות. שהרי אם היה האדם דרוך ומזומן בכל נימי נפשו לשמור את מצוות השם ,מן השמים היו מסייעים בידו שלא תצא תקלה תחת ידו ,כדברי הגמרא שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לצדיקים .ומכיוון שבאה תקלה ,הרי שיש כאן פגם רוחני פנימי שאיפשר למציאות הזו להתרחש. כאשר אנחנו מעמיקים בדברים ,אנחנו מבינים שהקרבן הוא למעשה מטהר רוחני .האדם מביא את הבהמה לא כדי לשלם קנס ,אלא כדי להתמודד עם המציאות הרוחנית שהוא עצמו יצר .הטומאה שנולדה מהשגגה דבקה באדם ,והיא ככח המושך אותו למטה ומנתק אותו ממקור הקדושה .רק על ידי הקרבן ,שבו מתרחש תהליך של ניקוי וזיכוך ,יכול האדם להסיר מעליו את אותו מלאך טמא שנולד ברגע של חוסר תשומת לב. סוד התחלופה – מהאדם אל החי ועתה אנו צוללים אל תוך אחת הפעולות המסתוריות ביותר בעבודת הקרבנות .האדם עומד בפתח אוהל מועד ,ידיו מונחות בכוח על ראשה של הבהמה ,וברגע אחד מתרחשת העברה רוחנית שאין לה אח ורע .כאן עולה השאלה המהדהדת :כיצד יכול בעל חיים ,יצור שאין בו דעת ודיבור ,לשאת על גבו את משא עוונותיו של האדם? האם יש כאן רק סמליות חיצונית ,או שמא מדובר בפעולה כירורגית בתוך נבכי הנפש? האם ייתכן שחיי הבהמה שייכים לאדם באופן עמוק כל כך ,עד שהם הופכים לשלוחו בעולם הדין? מהו הכוח הטמון בפעולת הסמיכה ,וכיצד היא מצליחה 'לקלף' מהאדם את רוח הטומאה שדבקה בו? מדוע דווקא זריקת הדם היא זו שחותמת את הכפרה ,ומה הקשר בינה לבין השכחת החטא מהעולם? האלשיך הקדוש (ויקרא א א) כתב לבאר מהלך הכפרה של הקרבנות ,כי על ידי סמיכת החוטא על הבהמה ,סר ונפשט מהחוטא רוח הטומאה שנוצרה מחטאתו אשר חטא, ואותו כוח טמא ההוא יסור ממנו ויתלבש בבעל חי ,ועל ידי שחיטת הבהמה מתבער מהעולם אותו הכח הטמא .הביאור בדבריו מלמד שהסמיכה אינה רק טקס ,אלא היא

ארקיו תשרפ

פעולה של התפשטות .כשם שאדם פושט בגד צוא ,כך על ידי הסמיכה הוא 'פושט' את המלאך הטמא שנולד מחטאו .הטומאה מחפשת מקום לחול בו ,והיא מוצאת את משכנה החדש בנפש הבהמה .השחיטה שלאחר מכן אינה סתם נטילת חיים ,אלא היא ביעור הרע מן העולם. הרמב''ן (ויקרא יז יא) כתב לבאר הטעם שהותר אחרי המבול אכילת בשר בעלי חיים, שמתחילה לא הותר לאוכלם שאינו בדין שהחי יאכל בעל חי אחר ,אמנם בזמן המבול כל בשר השחית דרכו ,והיה ראוי שכולם יאבדו לגמרי ,אלא שהבהמות ניצלו בזכות נח, וממילא כיון שהבעלי חיים ניצלו בזכות האדם ראוי שיהיה נפשם בידו .התובנה העמוקה העולה מכאן היא שהקשר בין האדם לבהמה הוא קשר של חיות ותלות .מכיוון שהבהמות קיימות בעולם רק בזכות צדקתו של האדם (נח) ,הרי שחייהן 'שעבודים' לו .לכן ,כאשר האדם חוטא וזקוק לכפרה ,הוא יכול להעמיד את הבהמה במקומו .היא הופכת לתמורתו כיוון שכל קיומה יונק מזכותו. רבי יוסף קארו (כסף משנה הלכות תפילה פרק יג הלכה כה) כתב לבאר טעם כיסוי הדם שבזה שאנו מכסים הדם אנו משכיחים המעשה מהעולם כאילו לא היה ,ולפי ששפיכות דמים שנאוי לפני הבורא יתברך רצתה תורה להשכיח המעשה שלא יזכר .נראה לבאר לפי זה שגם בקרבנות ,השחיטה היא אמנם קבלת העונש ,אך זריקת הדם היא זו שנותנת למעשה את משמעותו הרוחנית .השחיטה לבדה עשויה להיראות כפעולה גשמית של אכילה ,אך זריקת הדם על המזבח מגלה לעיני כל שהבהמה נשחטה כעונש ותמורה לחטא .הזריקה הופכת את הדם למכפר ,כיוון שהיא מעידה שהאדם מודה בחטאו ומבקש להשכיח את הרע על ידי הקדשת הנפש לקדושה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (ספר המצוות הקצר ,מצות עשה ע) כתב לבאר מצוות סמיכה ,שצריך לסמוך בכל כוחו על ראש הבהמה ולהתוודות .העומק שבכך הוא שהאדם צריך להרגיש כאילו הוא עצמו מוטל כאן ,ורק חסד השם הוא שנתן לו תמורה .הסמיכה בכל הכוח מבטאת את העברת המשקל של העבירה מהכתפיים של האדם אל ראש הבהמה. מתוך הדברים אנו לומדים שסוד הקרבן הוא סוד התחלופה .האדם אינו עומד מן הצד, אלא הוא שותף פעיל בתהליך שבו הוא מעביר את הטומאה שיצר במו ידיו אל יצור שכל חיותו הגיעה בזכות המין האנושי .השחיטה והזריקה הן הסיום של אותו מלאך טמא – האחד מבטל את קיומו והשני משכיח את זכרו ומעלה את הנקודה הפנימית שבו אל הקדושה. אש המזבח – בין אריה לכלב בתחנה הזו של המסע ,אנו עוזבים את חצר המשכן ועולים אל המזבח ,אל המקום שבו

גם לנשמה מגיע אוכל

האש והרוח נפגשים .כאן מתרחש פלא גדול :האיברים הפנימיים ,החלבים והשומן ,עולים בלהבה השמימית .אך מאחורי המראה הגשמי מסתתרת דרמה קוסמית של ממש .כאן אנו מגלים שהמזבח אינו רק מקום הקרבה ,אלא שולחן שבו מתנהל קרב על השליטה ברוח הטומאה שנותרה בבשר. האם ייתכן שישנה אש שאינה שורפת חומר ,אלא מבערת ישויות רוחניות? מהו הסוד הטמון באכילת המלאכים ,וכיצד היא קשורה לחלקים השומניים של הבהמה? ומדוע המראה שנראה על המזבח – דמות אריה או דמות כלב – הוא המפתח להבנת מצבו הרוחני של דור שלם? האלשיך הקדוש (ויקרא א א) כתב לבאר מה שמקריבים החלבים על גבי המזבח ,שאמנם רוח הטומאה השורה על נפש הבהמה התבער מהעולם בשחיטה ,אבל הטומאה שרתה גם בגוף הבהמה ,ובכדי להעביר החטא מהעולם כאילו לא היה ראוי לבטל כל כח הטומאה לגמרי .ולזה ציוותה תורה להקריב האימורים על גבי המזבח ,וכבר אמרו בגמרא שהאש על המזבח ירדה משמים ,ועל ידי שריפת האימורים באש של מעלה ,האש הזאת של מעלה שורפת ומבערת את רוח הטומאה השורה על הקרבן .הביאור בדבריו מלמד שהשחיטה מטפלת בנפש ,אך האיברים הפנימיים דורשים 'אש של מעלה' – כוח קדושה עליון שמסוגל לכלות את שאריות הטומאה שנדבקו בחומר עצמו. הזוהר הקדוש (פרשת צו דף כו עמוד ב) כתב לבאר אדם הבא לחטוא לפני אדונו ,הוא שורף את עצמו בשלהבת היצר הרע ,ויצר הרע בא מצד הטומאה ,והרי שורה בו רוח הטומאה ,ואינה כלה ואינה מתבטלת אותה רוח טומאה ,בין מהאדם החוטא ובין מאותו הצד שבא ממנו ,אלא באש המזבח ,שאש הזו מבערת רוח הטומאה ומינים רעים מן העולם .הרי מפורש שהחטא מדליק אש זרה בנשמה ,אש של תאווה וטומאה ,והדרך היחידה לכבות אש זו היא על ידי אש הקדושה של המזבח ,שהיא הכוח המנוגד והמבטל של 'הצד האחר’. שיר השירים זוטא (פרשה א) כתב לבאר שמאכילת המזבח היו ניזונים מלאכי השרת. התובנה המדהימה כאן היא שהמלאכים ,שהם יצורי אש' ,מתחזקים' מהחלקים הרוחניים של הקרבן .כשם שאש גשמית מתגברת על ידי שומן וחלב ,כך המלאכים ,שהם 'משרתיו אש לוהט' ,שואבים כוח מהחלבים שעולים על המזבח .האכילה שלהם אינה גשמית ,אלא היא הפיכת החומר הגולמי לאנרגיה של קדושה שמכלה את הטומאה. רבי אברהם סבע בחיבורו צרור המור (בראשית ו יג) כתב לבאר שהקטרת האימורים מגיעה להשביע עינו של המקטרג הלהוט אחר כילוי בשר .הוא מבאר שמלאך המוות נהנה מכילוי החומר ,ועל ידי הקטרת החלבים אנו כביכול 'משחדים' את כוחות הדין ומרצים אותם ,כדי שלא יקטרגו על החוטא. הגמרא במסכת יומא (דף כא עמוד ב) כתבה לבאר שבזמן שישראל היו עושים רצונו של מקום הייתה שורה על המזבח דמות אריה שקיבלה הקרבנות ברצון ,אבל בבית שני

ארקיו תשרפ

שלא עשו רצונו של מקום כראוי שרה על המזבח דמות כלב לקבל הקרבנות .המדרש מבאר שדמות הכלב היא דמותו של מלאך המוות .מכאן עולה הבנה מצמררת :כשעם ישראל בדרגה גבוהה ,האש היא אש של מלאך קדוש (אריה) שמבער את הטומאה בכוח הגבורה .אך כשהדור אינו ראוי ,הכפרה נעשית בדרך של 'נתינה' למקטרג (כלב) ,כדי שיניח לאדם ולא יתבע את דינו. ההרחבה והעומק כאן מלמדים אותנו שהקרבן הוא שדה קרב רוחני .כשאנו מניחים את החלבים על המזבח ,אנו מפעילים מערכות שלמות של מלאכים .אם אנו זוכים ,האש הקדושה אוכלת את הטומאה ומתמירה אותה לאור; ואם לאו ,אנו לפחות מנטרלים את המקטרג על ידי אותה נתינה גשמית .כך או כך ,האש היא הכלי שמנקה את העולם מהשאריות הרוחניות של חטא האדם. חסד הכהונה – נשיאת עוון העדה לאחר שחזינו באש השמימית המלחכת את האימורים על גבי המזבח ,אנו מפנים את מבטנו אל השולחן המונח בחצר – אל הכהנים האוכלים מבשר הקרבן .לכאורה ,נראה הדבר כסעודה רגילה ,אך תורתנו הקדושה מלמדת אותנו כי כאן מתרחש אחד המהלכים המופלאים ביותר של מסירות נפש וזיכוך .הכהן אינו רק עובד במקדש; הוא הופך להיות הכלי שדרכו עובר החטא את התיקון הסופי שלו. כיצד אכילה גשמית של בשר מסוגלת לסיים תהליך של כפרה רוחנית? מהו הסוד הטמון בכוחם של הכהנים 'לבלוע' כביכול את חטאי העם מבלי להינזק? וכיצד התחברות לצדיק ולקדוש יכולה להוציא את נפש החוטא ממאסר הטומאה שבו היא נתונה? הספרא (פרשת שמיני פרק ב פסקא ד) כתב לבאר מהכתוב 'ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה' ,כלומר בזה שהכהנים אוכלים את בשר הקרבנות הם נושאים על עצמם את עון העדה .הביאור במילים אלו הוא מטלטל :אכילת הכהנים היא חלק בלתי נפרד מהקרבן. חז"ל לימדונו' :כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים' .אין זו הטבה לכהן ,אלא זו פעולת הכפרה עצמה .בזה שהכהן מכניס אל גופו הקדוש את בשר החטאת ,הוא נוטל על כתפיו את משקל העוון של המקריב. הרלב''ג (ויקרא ו יט) כתב לבאר מה שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים ,כי על ידי ההתחברות לכהנים החוטא יקנה מהשלמות שלהם .הוא מבאר שכל חוטא גרם טומאה לנפשו וסגר אותה במעין 'מאסר' רוחני .כדי לצאת מהכלא הזה ,ציוותה התורה שיתן לכהנים לאכול מחטאתו .על ידי המעשה הזה ,נוצר קשר נפשי בין החוטא לבין הכהן הצדיק. הקדושה של הכהן 'מדבקת' את החוטא ,וההתחברות לשלמותו של הכהן מושכת את נפש החוטא החוצה מהטומאה ומעלה אותה חזרה למקור הקדושה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (ספר המצוות הקצר ,מצות עשה עא) כתב לבאר

גם לנשמה מגיע אוכל

מצוות אכילת חטאת ואשם ,שהיא מצווה גמורה לכהנים .התובנה העולה מכך היא שהאכילה במקדש אינה לצורך הנאת הכרס ,אלא היא 'אכילה על שולחן גבוה' .הכהן באכילתו הופך להיות כביכול כמזבח עצמו ,המכלה את הרע ומקדש את החומר. הראשל''צ מרן רבנו עובדיה יוסף (ענף עץ אבות) כתב לבאר את שורש כוחו של אהרן הכהן וזרעו אחריו ,שבחטא העגל כאשר ראה אהרן את הערב רב רוצים לחטוא ,מסר נפשו ואמר 'מוטב יתלה הסרחון בי' ובלבד שלא יחטאו ישראל כולם .ומכיוון שאהרן נתן נפשו על ישראל שלא יתלה הסרחון בהם ,לכן זכה בכהונה שמכפרת על ישראל בדרך זו .הביאור העמוק כאן הוא שהכהנים ממשיכים את דרכו של זקנם .הם מוכנים 'להתלכלך' כביכול בטומאת החטא שדבקה בבשר הקרבן ,מתוך אהבת ישראל עצומה, כדי שהסרחון והקיטרוג יתלו בהם – שהם קדושים ומרוממים – ובכך יתבטל כוח המקטרג על החוטא. מתוך המקורות הללו אנו מגלים רובד חדש בחסד השם :הקדוש ברוך הוא העמיד לנו את הכהנים כ'סופגי טומאה' .קדושתם כה רבה ,עד שהם מסוגלים לקבל את הבשר שרוח הטומאה שרתה עליו ,ועל ידי קדושת גופם ואכילתם בקדושה ,הם מבטלים את הטומאה כליל .החוטא ,מצדו ,על ידי נתינת הקרבן לכהן והתחברותו אליו ,זוכה להיחלץ מהמצר שבו היה נתון. אנטומיה של חטא – פגם הנפש ושיבתה בפתח הפרק הזה אנו נעמדים מול שער הנפש .עד כה עסקנו במנגנון החיצוני -בבהמה, באש ובכהנים -אך כעת אנו שואלים :מה קרה לאדם עצמו? האדם שחטא בשגגה עשוי לחוש כי הכל כשורה ,שהרי 'לא ידעתי' ו'לא התכוונתי' .אך התורה אינה מסתפקת בכך. היא דורשת חטאת .בחלק זה של הפרק נבקש להבין מהו הנזק הממשי שנגרם לנשמה ברגע של חוסר תשומת לב ,ומדוע השגגה אינה פוטרת את האדם מהצורך בתיקון עמוק ויסודי. כיצד ייתכן שמעשה טכני וחסר כוונה מצליח לפגום בנשמה אלוקית ולהחשיך את אורה? האם חטא בשוגג הוא רק 'טעות סטטיסטית' ,או שמא הוא מעיד על סדק עמוק בחומות היראה והמודעות של האדם? ומדוע הנפש זקוקה לקרבן כדי 'להכשיר' את עצמה לעמוד שוב לפני בורא עולם? הרמב''ן (ויקרא ד ב) כתב לבאר כי כל חטא שאדם חוטא אפילו בשוגג יגרום פגם בנפש, והנפש לא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא ,ועל כן ציוותה תורה להקריב חטאת לתקן פגם הנפש שנפגמה על ידי אותו החטא .הביאור בדבריו הוא שהחטא פוגם בנפש וגורם לה טומאה גם אם לא נתכוון לעבור בזה על מצוות התורה .הנפש היא מציאות עדינה ,וכדי שתוכל לעמוד שוב לפני בורא עולם ,היא חייבת לעבור תהליך של ניקוי מהפגם הממשי שנוצר בה מחמת המגע עם האיסור.

ארקיו תשרפ

הרלב''ג (ויקרא ד ב) כתב לבאר שאדם צריך לעשות כל מעשיו לשם שמים ,אמנם זה שחטא והורה היתר לעצמו באחת ממצוות התורה בוודאי לא עשה מעשיו לשם שמים ,שאילו היה עושה אותם לשם שמים ,היה נמנע מלעשות מעשה זה שיש בו סרך איסור ,אמנם מזה שלא נמנע מלעשות מעשה שיש בו סרך איסור בוודאי מעשיו היו שלא לשם שמים .כאן אנו מגלים תובנה חודרת :השגגה אינה מקרית .היא נובעת מקלות ראש בבירור המציאות. אם האדם היה מדקדק במצוות התורה כראוי ,הוא לא היה בא לידי טעות כזו .התביעה על השוגג היא על כך שלא נזהר מספיק בבדיקת המציאות לפני המעשה. רבינו בחיי (ויקרא ד ב) כתב לבאר שהמילה "שגגה" מלשון "משגה" ,כמו "שוגה באהבתה". הוא מבאר שהחטא נובע מכך שהנפש "שגתה" ופנתה אחרי הנאות העולם הזה במקום להיות דבוקה בעליונים .כשהנפש פונה למטה ,היא נהיית "מגושמת" ,והקרבן ,שהוא אש ורוח ,בא "להלהיב" אותה חזרה כלפי מעלה ולהוציא אותה מהגשמיות שבה שקעה. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (ויקרא ד ב) כתב לבאר את המילים "נפש כי תחטא", שדווקא הנפש היא זו שחוטאת ולא הגוף לבדו .הוא מבאר שהנפש היא הנהגת האדם ,ואם היא נתנה רשות לגוף לחטוא אפילו בטעות ,הרי שיש בה "פגם בכושר ההנהגה" .הקרבן בא לתקן את ההנהגה העליונה של הנשמה על הגוף. רבנו יונה (שערי תשובה ,שער א אות ט) כתב לבאר שאף שהחטא נעשה בשגגה ,מכל מקום הוא מעיד על "עצלות" בעבודת השם .הוא מבאר שאם היה האדם חרד לדבר השם כפי שהוא חרד לעסקיו הגשמיים ,הוא לא היה מגיע לידי טעות .כשם שסוחר גדול לא יטעה בחשבון הכסף שלו מחמת הריכוז העצום ,כך הטעות במצווה מעידה על רפיון ביראה. הביאור בזה הוא שהחטאת באה לעורר את הנפש מתרדמת היראה ,ולתקן את המידה של "עצלות המחשבה" שגרמה לשגגה. ועוד נראה לבאר יסוד נפלא בשם ה"חינוך" ,שהמצווה להביא קרבן נועדה ליצור "זעזוע בנפש" .החוטא בשגגה עלול לעבור לסדר היום ,אך כשהוא נאלץ לטרוח ,לקנות בהמה במיטב כספו ,לעלות לירושלים ולראות את דמה נשפך -המעשה הזה "מרעיד" את ליבו. הביאור הוא שהקרבן יוצר חוויה רגשית עוצמתית שנועדה למחוק את קלות הראש שגרמה לחטא מלכתחילה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (שמירת הלשון ,שער התבונה פרק ח) כתב לבאר שהנפש נהנית מאור הקדושה ,והחטא הוא כמסך המבדיל ומחשיך את האור הזה .הוא מבאר שגם בשוגג ,הנפש עוברת חוויה של 'התגשמות' -היא הופכת להיות עבה וגסה יותר מחמת המגע עם החומריות שבחטא .הביאור בזה הוא שכל פעולה בעולם הזה משאירה חותם, והשגגה משאירה 'רושם' של ריחוק .כדי להסיר את הרושם הזה ולחזור למצב של דבקות, יש צורך בפעולה עוצמתית כמו קרבן ,שמזעזעת את האדם ומחזירה לו את המודעות שאבדה לו ברגע החטא.

גם לנשמה מגיע אוכל

ובספר ליקוטי אמרים (פרק ז) כתב לבאר שהעבירה בשוגג דומה לאדם שנגע בטומאה בלא דעת .אף שאין עליו אשם פלילי ,מכל מקום "הטומאה דבקה בו" .הוא מביא משל על אדם שנפל לתוך בור של שפכים בחשכה -האם בגלל שלא ראה את הבור הוא לא התלכלך? בוודאי שגופו ובגדיו צריכים רחיצה יסודית .כך החטאת היא ה"מקוה" של הנפש ,המנקה את הזוהמה הממשית שנדבקה בה מחמת המעשה האסור. מו''ר הגר''א וייס (מנחת אשר ,ויקרא ד ב) כתב לבאר שיסוד הקרבן בשגגה הוא על המחדל שבדבר .שהרי הבטיחונו חז"ל ש'רגלי חסידיו ישמור' ,ואם לא נשמר האדם מן השמים, הרי שאין הוא בכלל חסידיו באותה שעה .התביעה היא על החלל הרוחני שנוצר בלב ,חלל שאפשר לשגגה לחדור פנימה. מתוך המקורות הללו אנו למדים שהחטאת אינה רק כפרה על המעשה ,אלא היא 'ריפוי' לנפש הפגומה .היא באה לעורר את האדם מהתרדמת שגרמה לו לשגות ,ולנקות את הכתם הרוחני שנוצר בנשמתו .השגגה אינה פוטרת ,אלא היא קוראת לאדם לעשות בדק בית פנימי מדוע המסכים שלי לא היו דרוכים? מדוע האור שלי הוחשך?לאחר שהבנו את הפגם הממשי שנוצר בנפש ,עלינו להעמיק בשאלה מטלטלת :מדוע לא די בתשובה שבלב? הרי האדם מתחרט ,הוא שב אל בוראו בכל לבו ,מדוע התורה עומדת על כך שיביא קרבן ממש? כאן אנו מגלים את ההבדל שבין "סליחה" לבין "ניקיונה המוחלט של הנפש". האם תשובה שבלב מסוגלת למחוק את הרושם הרוחני שהותיר המעשה האסור? מהו הכוח המיוחד שיש בקרבן ,שאינו קיים בתשובה רגילה המבוססת על חסד? וכיצד פעולת הקרבן מבטיחה שהחטא לא יגרור אחריו חטאים נוספים? במדרש תדשא (פרק י''ח) אמרינן שהתורה הקפידה על החוטא בשגגה שיביא קרבן כדי שלא יבוא לחטוא במזיד .הביאור בדבריהם הוא כי החוטא באיזה חטא שורה עליו רוח טומאה מחמת חטאו ,ואפילו אם חטא בשוגג שורה עליו רוח טומאה .ידוע מה שאמרו חז"ל ש"עבירה גוררת עבירה" ,ואילו לא היה מביא קרבן לנקות עצמו מטומאת החטא ,הייתה העבירה הזו גוררת עבירה נוספת ,שהרי כוח הטומאה שעליו היה מושך טומאה נוספת .לכן, הקרבן אינו רק על העבר ,אלא הוא הגנה על העתיד – הוא מנקה את הטומאה כדי לקטוע את השרשרת של עבירה גוררת עבירה. האלשיך הקדוש כתב לבאר הדבר לפי הידוע שכל עבירה מרבה טומאה למעלה ,וכל מצווה מוסיפה כוח בקדושה .והנה זה שחטא הרי הוא הרבה טומאה למעלה ,ועל כן מביא קרבן לנקות הטומאה שגרם בחטאו .כאן אנו רואים את האחריות הקוסמית של האדם: הקרבן בא לתקן את מה שהתקלקל ב"עולמות העליונים" מחמת המעשה האסור ,דבר שהתשובה שבלב לבדה אינה פועלת באותה עוצמה של מעשה הקרבן. נראה לבאר לפי זה מדוע לא מועילה תשובה רגילה לנקות את החטא לגמרי .בתשובה,

ארקיו תשרפ

החטא מתכפר על ידי מחילה בחסד השם שנשבע לקבל את השבים בתשובה ,אמנם התורה רצתה שהנקיון יהיה לפי הדין בלא חסד מיוחד .עוד נראה לומר שבתשובה החטא מתנקה אבל נשאר איזה רושם של פגם בנפש ,אמנם על ידי הקרבן החטא מתנקה לגמרי בלא שום איזה רושם של פגם בנפש ,ודבר זה נראה יותר .הקרבן הוא פעולה שחודרת לעומק הנפש וממליחה את הפצע הרוחני עד שלא נשאר ממנו שום סימן. פגיעה בכבוד המלך – סוד האשם אנו מגיעים אל התחנה האחרונה במסענו ,אל המקום שבו התורה מבחינה בין סוגי המעידות של האדם .עד כה עסקנו בחטאת ,הבאה על "חיסרון" בנפש ופגם בטהרתה. אך כעת אנו פוגשים את האשם .האשם אינו מגיע רק על הטעות הטכנית ,אלא על מצב של אשמה כלפי שמיא – על פגיעה ישירה בכבודו של מלך מלכי המלכים וקדושתו .כאן אנו מגלים שחטאים מסוימים ,גם אם נעשו ללא כוונה מלאה ,נוגעים בליבה של מערכת היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים. כיצד מבחינה התורה בין "חטא" שהוא החטאת המטרה ,לבין "אשם" שהוא פגיעה בכבוד המלוכה? מדוע במעילה ובשבועת שקר החמירה התורה לדרוש אשם גם כשהדבר נעשה במזיד כבשוגג? ומהו הקשר המפתיע בין המצורע ,הנזיר והבא על שפחה ,לעניין חילול קדושת ישראל? טעם הבאת קרבנם אשם נראה שזה בגלל אשמתם להשם .הביאור הוא כי קרבן האשם חלוק מקרבן חטאת .החטאת מגיעה על שהחטיא את המטרה ,ככתוב בשופטים :אל השערה ולא יחטיא .כלומר ,החטא גרם פגם בנפש החוטאת ועל זה הוא מביא קרבן .אבל קרבן אשם מגיע על אשמתו לפני השם ,שבזה שחטא בקדשי השם הוא אשם על שפגע בכבוד המלך, וכן בכל שאר חייבי אשם אשמתו היא על שפגע בכבוד המלך ובקדושתו .האשם הוא קרבן של "ריצוי המלך" לאחר פגיעה בנכסיו או בשמו. הספורנו (ויקרא יט כ) כתב לבאר בבא על שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי ,שזה נחשב שחטא בקדושתו של מקום שבעל שפחה .אמנם אינו חייב אלא כשמאורסת לעבד עברי שאז היא מיוחדת להביא בנים כנענים ,וזה יותר חמור באופן זה שבא עליה כשהיא מיוחדת למטרה זו להביא לאדונה ילדים כנענים .הביאור הוא שבכל חייבי האשם – הגוזל ונשבע לשקר שפגע בכבוד השם שנשבע בשמו ,הנזיר שנטמא וחילל קדושתו ,והמצורע שנתחללה קדושתו כישראל – המשותף לכולם הוא הפגיעה בקדושת השם המקדש את ישראל ובכבודו של מלך. בקרבן אשם מצאנו דין ייחודי ,שכל החייבים מביאים קרבנם על המזיד כשוגג ,חוץ מהמועל בקדשי השם שאינו מביא אלא על השוגג .נראה הביאור בזה משום שהמועל במזיד אינו מוציא הקדשים מידי קדושתם ,ורק במועל בשגגה הקדשים שמעל בהם יצאו מידי קדושתם .הטעם הוא שבשוגג ,בזה שנהג בקדשים מנהג חולין כי חשב שהם

גם לנשמה מגיע אוכל

חולין ,בזה הם התחללו .אבל במזיד ,הרי ידע שהם קדושים ורק רצה לעבור עבירה, אם כן לא נהג בהם מנהג חולין מצד מחשבתו ,ועל כן הם נשארים בקדושתם ואין כאן מעילה המוציאה לחולין. בגוזל ונשבע לשקר החמירה התורה להצריכו אשם קבוע ואינו נפטר בעולה ויורד כשבועת העדות .נראה הטעם כי בגוזל ונשבע לשקר יש עוון יותר חמור ,שהשתמש בשם השם כדי להיפטר מחיובו הממוני לחברו .זהו זלזול נורא בכבוד המלך ,להפוך את שמו הקדוש לכלי של שקר ומרמה ,ועל כן אשמתו גדולה ודורשת קרבן קבוע ויציב לכפר על הפגיעה הקשה בכבוד שמיים. מתוך בירור זה אנו חותמים את הבנת מהות הקרבנות :מהתיקון היסודי של טבע הטומאה, דרך העברתה לבהמה ואכילתה באש המזבח ובפי הכהנים ,ועד להבחנה הדקה שבין פגם הנפש לפגיעה בכבודו של מלך .הכל שזור במהלך אחד של קדושה ,המבקש להחזיר את האדם ואת העולם אל מקורם הטהור.

האם לעבודת הקרבנות של כל ימות השנה צריך שהכהן יהיה נשוי? בלב לבה של פרשתנו ,פרשת ויקרא ,אנו ניצבים נפעמים מול הדרכותיו המדויקות של הבורא יתברך ,המשרטטות את נתיב הקרבנות אל המזבח .אך הנה מתעוררת שאלה כבירה ומסעירה ,המטלטלת את כל הבנתנו בדמותו של המשרת בקודש ,הכהן המקרב את דורון הנברא אל היוצר .האם ייתכן ששלמותו האישית והמשפחתית של הכהן איננה רק עניין פרטי ,אלא תנאי בל יעבור לעצם כשרות העבודה? אנו מתבוננים בכהן הניגש אל המזבח ,טהור ומקודש ,ולפתע נזרקת לחלל בית המדרש תמיהה עוצמתית: האם כהן שטרם בנה את ביתו ,שאין לו עזר כנגדו ,רשאי בכלל לעמוד ולשרת? האם חסרון הנישואין נחשב כמום גמור הפוסל את עבודתו מיסודה? השאלה הופכת נוקבת שבעתיים כאשר אנו מגלים כי יסודה נעוץ במעמקי הסוד ובזוהר הקדוש ,הקושרים בין השראת השכינה לבין היות האדם שלם בביתו .אנו יוצאים למסע מרתק בין מילים של אש המלמדות על דמותו של הכהן האידיאלי ,ותוהים האם אכן ניתן ללמוד מפסוקי הפרשה ומדברי רבותינו כי הכהן הפנוי ,השרוי בלא אשה ,נדחק אל מחוץ לכותלי העבודה במקדש. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריב את קרבנו "ויקרא א' ב'" בפסוק זה הפותח את פרשיות הקרבנות טמון הרמז העמוק ליסוד השלמות הנדרשת מן המקריב והעובד .הביטוי אדם המופיע כאן אינו רק הגדרה ביולוגית אלא תואר המבטא מציאות רוחנית שלמה. רש"י (שם א' ב') כתב למה נאמר אדם כשיקריב מכם וגו' לומר מה אדם הראשון לא הקריב