מי ילדה בלידה אחת תשעה ילדים?

מי ילדה בלידה אחת תשעה ילדים? היכל הפרשה נפתח לפנינו בסערה של פלא ,שעה שהתורה מבשרת לנו את סוד הולדת האדם במילים אשה כי תזריע וילדה זכר ,ואנו נמשכים אל מעמקי סודות היצירה והפלא הטמונים בטבע האנושי .השאלה המרעידה את הלב ומרתקת את הדעת היא עד היכן מגיע כוח ההולדה של האם ,וכיצד ייתכן שבכוחה של אשה אחת להעניק חיים למספר עצום של נשמות בבת אחת או בזמן קצר ,עד…

מי ילדה בלידה אחת תשעה ילדים? היכל הפרשה נפתח לפנינו בסערה של פלא ,שעה שהתורה מבשרת לנו את סוד הולדת האדם במילים אשה כי תזריע וילדה זכר ,ואנו נמשכים אל מעמקי סודות היצירה והפלא הטמונים בטבע האנושי .השאלה המרעידה את הלב ומרתקת את הדעת היא עד היכן מגיע כוח ההולדה של האם ,וכיצד ייתכן שבכוחה של אשה אחת להעניק חיים למספר עצום של נשמות בבת אחת או בזמן קצר ,עד שהמציאות האנושית נושקת אל גבולות הנס ופורצת את כל המוסכמות המוכרות לנו מיום יום .אנו עומדים נפעמים מול התיאורים המדהימים של לידות מרובות ילדים ,ותוהים מהו השיעור שהטבע מלמד אותנו על כוח החיים ועל ההשגחה הפרטית המלווה כל נשמה ונשמה מרגע יצירתה.

רבי גרשון ב"ר שלמה בשער השמים (מאמר שמיני כה ע"ב) כתב ועל הרוב לא תוליד נקבה אחת ממין האדם כי אם ולד אחד ,ולפעמים שנים ,ובמצרים לפעמים שלושה או ארבעה, ולא תוליד בגבורות כי אם חמישה ושבעה ,וכבר נראה באשה אחת שילדה עשרים בנים, חמשה בפעם אחת וחיו רובם .ומפורסם בפי ההמון בדורנו זה כי בעיר ארדלי ילדה אשה אחת תשע בנים ביחד .בדבריו המרתקים של בעל שער השמים ,שהיה חתנו של רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן ,אנו מוצאים עדות חיה על כך שלמרות שדרך העולם היא לידת ולד אחד ,הרי שקיימות מציאויות של "גבורות" המגלות כוחות חיים כבירים .הוא מביא עמו את ריח התקופה והמסורת שרווחה בדורו על לידת תשעה בנים בבת אחת בעיר ארדלי ,ומלמדנו שחוקי הטבע אינם אלא מסגרת דקה שהבורא יכול להרחיב בתוכה את שפע החיים כרצונו.

נפנה כעת להרחיב את היריעה אל עבר עדויות מפליאות עוד יותר ,המגלות לנו כיצד ברכת השמיים יכולה להתפרץ אל תוך המציאות האנושית במימדים שאינם נתפסים בשכל אנושי ,ולהפוך בית אחד לממלכה שלמה של חיים.

רבי אליהו הכהן מאיזמיר במדרש תלפיות (ענף חידושים ליקוטים מספר צמח דוד) כתב שבכפר ליד קראקא היה לאיש אחד מאשה אחת שלושים ושישה בנים חיים כולם בזמן אחד. התיאור המרטיט הזה ,המובא בשמו של בעל הצמח דוד ,מעמיד אותנו מול כוח פריון שמימי ובלתי נתפס .אין מדובר כאן רק על לידה אחת מרובת ילדים ,אלא על רצף של חיים שבו שלושים ושישה אחים עומדים חיים וקיימים יחדיו תחת קורת גג אחת .המדרש

תלפיות ,הידוע בלקט פניניו מכל רחבי עולם המדרש וההגות ,מבקש לצייר בפנינו תמונה של ברכה שאין לה שיעור ,המזכירה לנו את ימי מצרים בהם היו הנשים יולדות שישה בכרס אחת .השפע הזה מלמד שצינורות החיים המושפעים מלמעלה יכולים להיפתח לרווחה ,עד שבית אחד הופך לעדות חיה לכוח האינסופי של הבורא הפוקד עקרות ומעניק חיים במימדים של נס גלוי. התבוננות זו על ריבוי הבנים אינה רק עניין של פלא רפואי או היסטורי ,אלא היא טומנת בחובה הבנה עמוקה על מושג ה"ריבוי" ביהדות .כל נשמה נוספת המגיעה לעולם היא עולם מלא ,וכאשר אנו קוראים על אישה שזכתה למספר כה עצום של ילדים ,אנו מבינים את גודל האחריות והזכות של האישה הישראלית שהופכת להיות שותפה ליצירת דורות שלמים .הסיפור על הכפר ליד קראקא הופך לסמל של חיוניות יהודית המנצחת את חוקי הסטטיסטיקה והטבע היבש ,ומכניסה אל תוך ההיסטוריה שלנו צבעים של פלא והודיה. נפנה כעת להתבונן בפלא מסוג אחר ,פלא שאינו עוסק במספר הילדים הנולדים אלא במשך הזמן שבו שוהה הנשמה בתוך היכלה הנסתר ,בטרם תצא לאוויר העולם ,וכיצד מציאות החיים הממשית יכולה לפרוץ אפילו את גבולות הידע הרפואי המקובל. רבנו מנחם המאירי (יבמות דף פ ע"ב) ביאר שבימיו ארע מעשה באשה שהריונה נמשך חמש עשרה חודשים ,וילדה בן גדול יותר מהרגיל .עדותו של המאירי ,מגדולי המפרשים ואיש האמת ,מעמידה אותנו מול סיטואציה מטלטלת שבה המציאות עולה על כל דמיון .הוא אינו מסתפק בסיפור דברים בעלמא ,אלא מדגיש שמעשה שהיה כך היה ,וכי המציאות הזו עמדה לנגד עיניו כשבא לדון בה למעשה .הבן שנולד לאחר תקופה כה ארוכה לא היה רק ולד רגיל ,אלא גדול במידותיו ,כמי שספג חיות וכוח במשך חודשים ארוכים מעבר לדרך הטבע ,והפך לעדות חיה לכך שרחם האם יכול להכיל את החיים גם מעבר לזמנים הקצובים והמוכרים. הפלא הזה מתעצם שבעתיים כאשר אנו מעמתים אותו עם דבריהם של עמודי ההוראה והמדע .מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך והרמב"ם בהלכותיו נסמכו על הידיעה שאין העובר שוהה במעי אמו מעבר לזמן מסוים ,אך המאירי מלמדנו שקיימים רגעים בהיסטוריה שבהם ההשגחה הפרטית בוחרת לשנות את סדרי בראשית .הדינמיות שביצירת האדם מתגלה כאן בשיא תפארתה ,כשהיא מוכיחה שהחיים הם סוד כמוס שאינו נכנע תמיד לחוקי הפיזיקה או הביולוגיה היבשים. נפנה כעת אל לב המאבק שבין עולם העובדות הרפואיות לבין עדותו החיה של המאירי, ונראה כיצד עמודי ההוראה מתמודדים עם חריגות שהטבע מציב לפתחנו. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק ט"ו הלכה י"ט) כתב שאין העובר משתהא

במעי אמו יותר משנים עשר חודש .דברי הרמב"ם ,שהיה כידוע גם מגדולי חכמי הרפואה, אינם רק קביעה הלכתית אלא הכרעה מציאותית-מדעית .הוא ראה בחוקי הטבע את רצון הבורא היציב ,ולכן קבע גבול ברור שמעבר לו אין ההיריון יכול להימשך .המאירי עצמו מציין שרבותיו העידו לו כדברי הרמב"ם בשם ספר הרפואה לגדולי החכמים שבה, וכי המוסכמה המדעית של אותו זמן שללה לחלוטין את האפשרות שהריון יחרוג משנת לימודים אחת. אולם כאן מתגלה עוצמת הדינמיות של תורתנו הקדושה .המאירי ,למרות הכבוד העצום שהוא רוחש לרמב"ם ולחוכמת הרפואה ,אינו מוכן לבטל את המציאות שראה בעיניו. הוא קובע בנחרצות כי אלא שמעשה שהיה כך היה ,ובכך הוא מניח יסוד חשוב :לפעמים הטבע מתנהג בדרך נסית או חריגה שאינה מתועדת בספרי המחקר .המתח הזה שבין ה"כלל" לבין ה"מעשה שהיה" מחייב אותנו לדון בה למעשה ,ולשאול האם עלינו לפסוק לפי הרוב המדעי והקבוע ,או שמא עלינו להשאיר פתח לאותם מקרים מופלאים שבהם הבורא פועל מעבר לחוקיות המוכרת. מתוך כך אנו למדים שחכמינו לא היו מקובעים בתוך תיאוריות יבשות ,אלא היו קשובים לדפיקת הלב של המציאות .השאלה אינה רק כמה חודשים נמשך ההיריון ,אלא כמה מקום אנו נותנים לפלא בחיינו .המאירי מלמדנו שגם כאשר גדולי החכמים קובעים גבול, המעשה הממשי יכול לבוא ולערער את הגבולות הללו ,ולחייב אותנו למבט מעמיק וחדש על כללי הטבע וההשגחה. נפנה כעת להתבונן בסוד הריבוי המופלא של שישה בכרס אחת ,ונראה כיצד הנס המקראי המלווה את לידת האומה במצרים משליך אור חדש על תיאורי הלידות המרובות שהבאנו מדברי רבותינו האחרונים. כאשר אנו קוראים בפרשתנו על אשה כי תזרי וילדה זכר ,הלב נזכר מיד באותן נשים צדקניות שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים ,עליהן נאמר שהיו יולדות שישה בבת אחת. רבנו יצחק אברבנאל (שמות א' ז') פירש שריבוי הילודה במצרים לא היה בדרך הטבע כלל ,אלא השגחה אלוקית מיוחדת שנועדה לבנות את עם ישראל במהירות מול גזירות פרעה .בעוד שבעל שער השמים והמדרש תלפיות מתארים מקרים בודדים של תשעה או עשרים ילדים כפלאי טבע נדירים ,הרי שבמצרים הפך הפלא הזה לשגרה מבורכת ששינתה את פני ההיסטוריה. הריבוי הנסית הזה מלמדנו שקדושת האשה הישראלית והרחם שהיא נושאת בחובה אינם רק כלים ביולוגיים ,אלא צינורות של שפע שמימי .אם במצרים זכו הנשים לריבוי כזה כדי להעמיד אומה ,הרי שהעדויות המאוחרות יותר שהבאנו מלמדות שגם בתוך חשכת הגלות ,ניצוצות מאותו כוח יצירה נבואי ונסית ממשיכים להופיע .האשה שילדה תשעה

בנים בעיר ארדלי ,או אותו איש שזכה לשלושים ושישה בנים חיים ,הם הד למציאות המצרית שבה החיים גברו על המוות והקדושה על הטומאה. מתוך כך אנו מבינים את עומק הקשר שבין הזרעת האשה לבין הלידה המופלאה .התורה פותחת בדיני היולדת מיד לאחר מלאכת המשכן ,כדי לרמוז לנו שכל יצירת ולד היא בניין של משכן קטן .ככל שהריבוי גדול יותר ,כך גדל גילוי השכינה בעולם .השמירה על כוח החיים הזה ,בין אם הוא מופיע בדרך הטבע של ולד אחד ובין אם הוא מתפרץ בגבורות של לידות מרובות ,היא המעמידה את עם ישראל לדורותיו. נפנה כעת לזכך את מבטנו אל עבר עבודת השם הנעלה הנובעת מתוך ההתבוננות בפלאי היצירה ,ונראה כיצד הידיעה על עוצמת כוחות החיים בגוף האדם הופכת לשיר של דבקות והודיה למי שאמר והיה העולם. רבנו בחיי בן אשר בספרו כד הקמח (ערך עבודת השם) ביאר כי ככל שהאדם מעמיק להתבונן בנפלאות הגוף ובמורכבות היצירה ,כך הוא מגיע להכרה עמוקה יותר בגדולת הבורא ,עד שכל נשימה ונשימה הופכת להלל .כאשר אנו שומעים על לידת תשעה ילדים או על הריון הנמשך מעבר לחוקי הרפואה ,אין זו רק ידיעה עובדתית ,אלא זו קריאה אלינו להשליך את יהבנו על המנהיג המנהל את עולמו בחכמה שאין לה חקר. הדינמיות של הטבע ,המאפשרת לאישה אחת להפוך למקור של חיים עבור שלושים ושישה בנים ,היא בבואה של השפע האינסופי השוכן במקור החיים ,וממתין לכלים הראויים להכילו. עבודת השם המזוקקת מתוך פלאים אלו דורשת מאיתנו ענווה עצומה .מול העדות של המאירי על המעשה שהיה בניגוד לספרי הרפואה ,אנו למדים שבינתנו מוגבלת ואילו יד השם אינה קצרה מלהושיע ולשנות .האמונה היהודית אינה נשענת רק על המוכר והידוע, אלא היא חיה בתוך המרחב שבו הפלא והמציאות מתמזגים .כשאדם מבין שכל תא וכל רגע של התפתחות העובר הם מעשה ידי אמן של הקדוש ברוך הוא ,הוא מתמלא יראה ואהבה ,ומבין שאין דבר שהוא "מובן מאליו" בעולם הזה. נפנה כעת לעצב את המצפן המוסרי המזדקר מתוך פלאי הריבוי וחריגות הטבע ,ונראה כיצד המציאות הבלתי שגרתית של לידת נשמות רבות כל כך מחייבת אותנו למבט של כבוד ויראה כלפי כל ניצוץ חיים המפציע בעולמנו. המצפן המוסרי העולה מתוך דבריו של בעל שער השמים ומעדותו של המאירי מלמד אותנו בראש ובראשונה על ערכו האינסופי של היחיד בתוך הריבוי .כאשר אנו שומעים על לידת תשעה בנים בבת אחת ,המוסר היהודי תובע מאיתנו לא לראות בהם "קבוצה" או פלא סטטיסטי ,אלא תשעה עולמות מלאים שכל אחד מהם זקוק למלוא תשומת הלב ,האהבה והחינוך .האחריות המוסרית המוטלת על הורים שזכו

לשפע כזה היא עצומה ,והיא מזכירה לנו שברכת השמיים אינה מגיעה כמתנה בלבד, אלא כשליחות תובענית הדורשת מאיתנו להרחיב את כלי הקיבול של הלב כדי להכיל כל נשמה ונשמה בייחודיותה. זאת ועוד ,העימות שבין פסיקת הרמב"ם לעדותו של המאירי מציב בפנינו מצפן של יושרה אינטלקטואלית ורגישות אנושית .המוסר כאן מורה לנו שלא לבטל את חוויותיו ותצפיותיו של הזולת רק משום שהן אינן מתיישבות עם "ספרי הרפואה" או עם המוסכמות המדעיות המקובלות .הכבוד למציאות כפי שהיא מופיעה בשטח ,גם כשהיא חורגת מהנורמה ,הוא יסוד בבניית חברה קשובה ואמפתית .המאירי מלמדנו שאיש המוסר וההלכה חייב להשאיר מקום בלב ובשכל לאפשרות של הפלא ,ולא לסגור את דלתות התודעה בפני עובדות החיים המפתיעות אותנו פעם אחר פעם. בסופו של דבר ,המצפן המוסרי מחזיר אותנו אל עומק ערך החיים ביהדות .אם הטבע מסוגל להעניק לאישה אחת כוח להוליד עשרים או שלושים ושישה בנים ,הרי שכל חיים הם יקרים מכל פנינים .המסקנה המוסרית המתבקשת היא הגברת היראה מול כל הריון וכל לידה ,והבנה שהרחם האנושי הוא קודש קודשים שבו נרקמת ההיסטוריה של עם ישראל .עלינו ללמוד מחכמינו להתבונן בנפלאות אלו לא רק בסקרנות ,אלא בחרדת קודש המביאה להכרה שכל אדם הוא יצירת כפיו של הבורא ,המושגחת בכל רגע ורגע מעבר לכל חוקי הטבע היבשים. נפנה כעת אל התובנות המעשיות והחמות העולות מתוך הסוגיה המופלאה הזו אל תוך חיינו :התובנה הראשונה היא האמונה בכוחו של ה"מעבר" .כאשר המאירי מעיד על הריון של חמישה עשר חודשים בניגוד לכל ספרי הרפואה ,הוא מלמד אותנו שגם כשהמומחים אומרים "זה בלתי אפשרי" או "הזמן עבר" ,המציאות יכולה להפתיע. בחיי היום-יום ,זהו המצפן המורה לנו לא להתייאש גם כשנראה שחלון ההזדמנויות נסגר .כמו שהעובר יכול להשתהות ולהיוולד גדול וחזק יותר ,כך גם שאיפות וחלומות שנראים כמתעכבים מעבר לזמן הסביר ,עשויים להבשיל בתוכנו ולהתגלות בעוצמה גדולה דווקא בגלל ההמתנה. התובנה השנייה נוגעת לראיית היחיד בתוך השפע .בעידן של המונים ותקשורת גלובלית, קל ללכת לאיבוד בתוך ה"ריבוי" .אך כשאנו מתבוננים באותה אם שזכתה לתשעה ילדים בלידה אחת ,אנו למדים שכל נשמה היא עולם שלם .בבית ,בעבודה או בקהילה ,התובנה היא ללמוד לעצור מול כל אדם ,לראות את הייחודיות שלו ולא לתייג אותו כחלק מ"קבוצה" או "מגזר" .כל אחד הוא פלא חד-פעמי הדורש מבט פרטי ואוהב. תובנה שלישית היא הענווה מול המציאות .לעיתים אנו שבויים בתוך קונספציות ומחשבות מקובעות על איך דברים "צריכים" להיראות .המפגש עם הדינמיות של הטבע בפרשת תזריע קורא לנו לשמור על גמישות מחשבתית .להבין שהבורא מחדש בכל יום