מצוות ברית מילה ביום השמיני

מצוות ברית מילה ביום השמיני בלב ליבה של הזהות היהודית ,צרובה בבשרנו מזה דורות עולם ברית כרותה שאינה ניתקת לעולם .מצוות ברית מילה ,אותה קיבל אברהם אבינו בשיבה טובה כראשון לנימולים ,היא החותם המלכותי המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים .אך הנה, אל מול המראה הנשגב של אב המכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו ,מתעוררת תמיהה עצומה המהדהדת בין כותלי המחשבה :מדוע…

מצוות ברית מילה ביום השמיני בלב ליבה של הזהות היהודית ,צרובה בבשרנו מזה דורות עולם ברית כרותה שאינה ניתקת לעולם .מצוות ברית מילה ,אותה קיבל אברהם אבינו בשיבה טובה כראשון לנימולים ,היא החותם המלכותי המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים .אך הנה, אל מול המראה הנשגב של אב המכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו ,מתעוררת תמיהה עצומה המהדהדת בין כותלי המחשבה :מדוע זה ציוותה התורה לבצע פעולה כה גורלית ונצחית דווקא ביום השמיני לחיי הילד? מדוע לא להמתין עד שיגדל הרך ,יבשילו דעתו ובינתו ,ויוכל הוא עצמו לבחור בלב שלם ובנפש חפצה להיכנס תחת כנפי השכינה כמצווה ועושה? הרי בכל ענייני התורה והמצווה אנו מחנכים להבנה ,להזדהות ולרצון פנימי ,ואילו כאן ,בשער הכניסה לעם היהודי ,אנו פועלים לכאורה מעל לראשו של הילד, בעודו אינו בר דעת כלל .השאלה המרעידה הזו חושפת בפנינו את סוד ה"ברית" – קשר שאינו נבנה על שכל והבנה אנושית בלבד ,אלא על חיבור עצמי ומוחלט שקודם לכל דעת ,קשר שעמד בפני גזירות יוון ורומא ומסירות נפש של אלפי שנים ,ומבקש לגלות לנו את שורש נשמתנו. מתוך השאלה הגדולה המבקשת להבין את סוד הקדמת הברית לדעת ,אנו פונים אל

המקורות הראשוניים בתורה ,שם נחקקה הברית לראשונה בין הבורא לבין אב האומה, ושם שורטטו קווי המתאר של הקשר הנצחי" .ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים .ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד" (בראשית י"ז א'-ב') .הנה בפרשה זו אנו מוצאים את הציווי הראשון ,המניח את התשתית למושג הברית כחתימה שאינה תלויה רק במעשי האדם אלא ברצון עליון המקדש את הבשר. רש"י (בראשית י"ז א') כתב והיה תמים ,כשימול תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום .בביאור דבריו ,רש"י מלמדנו שהמילה אינה תוספת קדושה חיצונית אלא הסרת מום המעכבת את השלמות .מכאן נלמד שאין טעם להמתין עד שהילד יגדל ,שהרי ככל שיקדם להסיר את המום ,כך יקדם לבוא אל תמימותו ושלמותו. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית י"ז ט') כתב ואתה את בריתי תשמור ,כי הברית היא אות וסימן הניכר בגוף האדם .בביאור דבריו נראה כי הברית היא "חוק" שהוטבע בטבעו של היהודי ,וכמו שאין הילד בוחר את תכונותיו הגופניות או את הוריו ,כך אין הוא צריך לבחור את הברית שהיא חלק בלתי נפרד מזהותו העצמית. הרמב"ן (בראשית י"ז א') כתב וביאר את עניין השם "אל שדי" ,שהוא השם המורה על הנהגת הטבע .בביאורו הוא מלמד שהברית משנה את טבעו של האדם והופכת אותו למעונה וקדוש מרגע היווצרו ,ועל כן יש לעשותה מיד כשיוצא לאוויר העולם ומתחיל את חייו בתוך גדרי הטבע. רבי עובדיה ספורנו (בראשית י"ז י') כתב זאת בריתי אשר תשמרו ,למען תהיה הברית הזאת למזכרת תמידית בין עיניכם .בביאור דבריו הוא מדגיש שהברית היא "מזכרת", וכדי שהזיכרון יהיה מוחלט ובלתי ניתן לערעור ,הוא צריך להתחיל משורש הקיום ,עוד לפני שהאדם בונה לעצמו זיכרונות פרטיים ומשתנים. הכלי יקר (בראשית י"ז י"א) כתב בביאור הטעם למילה ביום השמיני ,וביאר כי המספר שבע שייך לעולם הטבע (שבעת ימי בראשית) ,והמספר שמונה הוא מעל הטבע .לכן נצטווינו למול ביום השמיני ,כדי להורות שקדושת ישראל אינה תלויה בחוקי הטבע ובדעת אנושית, אלא היא למעלה מהם ,ולכן היא חלה גם על מי שעדיין אין לו דעת טבעית. אונקלוס (בראשית י"ז י"ב) תרגם "ובר תמניא יומין יתגזר לכון" ,ומדגיש את הדיוק של ימי היניקה והיציאה לחיים כזמן המיועד לחתימת הברית. הנה מתוך דברי המפרשים אנו למדים שהברית אינה הסכם לוגי בין שני צדדים שווים, אלא היא הגדרה מחודשת של מהות האדם .אם המילה היא הסרת המום וחתימת הנצח, הרי שהזמן הנכון ביותר עבורה הוא הרגע שבו האדם יוצא אל חירותו הטבעית ,כדי שקדושתו תקדם לדעתו.

מתוך דברי המפרשים המלמדים כי הברית היא חתימת זהות הקודמת לכל דעת אנושית ,אנו פוסעים אל היכלי התלמוד והמדרש כדי לעמוד על משמעות המילה בשחר הילדות. בגמרא במסכת שבת (דף קל ע"א) כתב תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליהם בשעת גזרת המלכות כגון עבודה זרה ומילה עדיין היא מוחזקת בידם .בביאור הדברים ,הגמרא חושפת כי כוחה של המילה לשרוד גזירות שמד נובע מכך שהיא חקוקה בבשר מעבר לכל היגיון .דווקא העובדה שהיא נעשית בלא דעת ,הופכת אותה לקשר עצמי שמסירות הנפש עליו היא טבעית ובלתי נשלטת על ידי פחד או חשבון. בגמרא במסכת נדרים (דף ל"ב ע"א) כתב גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל .בביאור הדברים ,חז"ל מלמדים ששלמות האדם תלויה בחותם הזה .מכאן שאם השלמות היא תנאי הכרחי לקשר עם הבורא ,אין להשהותה .הילד הקטן נכנס לשלמות זו עוד לפני שהוא מתחיל לצבור זכויות או חובות ,כדי שכל מעשיו מרגע שיגדל יהיו מעשים של "אדם שלם". במדרש רבה (פרשת לך לך) כתב ששאלו את רבי עקיבא מדוע אין האדם נולד מהול אם הקדוש ברוך הוא חפץ במילה ,והשיב שהמצוות ניתנו לישראל כדי לצרף בהן את הבריות. בביאור דבריו ,המילה ביום השמיני היא השותפות הראשונה של האדם בתיקון עולמו. אנו מלמדים את הילד ,עוד לפני שיבין מילה ,שחייו בעולם הזה הם יצירה משותפת עם הבורא ,ושעליו להשלים את מה שהטבע השאיר חסר. בגמרא במסכת מנחות (דף מ"ג ע"ב) כתב חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצוות ,תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהם ומילה בבשרם .בביאור הדברים נלמד שהמילה היא המגן היחיד המלווה את האדם גם כשהוא ערום מכל בגד ומצווה .הקדמת המצווה לגיל שמונה ימים מבטיחה שהגנה זו תלווה את הנשמה מרגע כניסתה לעולם התפקוד ,בבחינת "מגן לאברהם" עוד לפני שהאדם למד להגן על עצמו. הנה רואים אנו כי חז"ל ראו בברית המילה בקטנות לא רק חובה טכנית ,אלא יצירת תשתית של קדושה .הילד אינו "אובייקט" שמבצעים בו פעולה ,אלא הוא נהיה "בעל ברית" באופן מהותי ,כזה שהקשר שלו עם השם אינו תלוי בתהפוכות הדעת והזמן. מתוך דברי חז"ל המלמדים כי המילה היא שורש השלמות וההגנה על הנפש ,אנו עולים אל היכליהם של רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו לבאר את הטעם והתועלת שבחתימת הברית דווקא בימי היניקה הראשונים. מרן רבי משה בן מימון בספרו מורה נבוכים (חלק ג פרק מט) כתב כי נבחר זמן המילה בקטנות משלושה טעמים עיקריים .בביאור דבריו הסביר כי הטעם הראשון הוא להחליש

את תאוות הגוף בעודו רך ,כדי שיגדל הילד לתוך מציאות שבה החומר כפוף לציווי האלוקי. הטעם השני הוא עוצמת הכאב ,שכן ככל שהילד קטן יותר ,עורו רך ודמיונו חלש ,ואין הוא חש את הפחד והצער כפי שחש אותם אדם גדול .הטעם השלישי והעמוק מכולם הוא אהבת ההורים; אילו היינו ממתינים עד שיגדל הילד ,אהבת האב והאם אליו הייתה מתעצמת כל כך ,עד שלא היו מסוגלים להביאו לברית מתוך רחמים ,אך כשהוא קטן, גוברת עליהם חובת המצווה והברית.

רבנו אהרון הלוי בספר החינוך (מצוה ב) כתב כי רצה הא-ל לקבוע בעם אשר הבדיל לשמו אות קבוע בגופם ,כדי להבדילם מן העמים .בביאור דבריו הסביר כי העובדה שהמילה נעשית בקטנות הופכת אותה לחלק מטבעו של האדם .הילד אינו זוכר רגע שבו לא היה יהודי; הוא גדל לתוך הברית כאל עובדה קיימת ,ובכך נמנעת ממנו ההתלבטות או התחושה שמדובר בתוספת חיצונית לחייו .זוהי חתימה שאינה תלויה בבחירה אנושית משתנה ,אלא בבחירה אלוקית נצחית.

רבנו בחיי (בראשית יז יב) כתב בביאור עניין שמונת הימים ,כי הקדוש ברוך הוא רצה שהילד יעבור עליו שבת אחת קודם שייכנס לברית ,כדי שיקבל כוח מהשבת המקדשת את הזמן אל המילה המקדשת את הגוף .בביאור דבריו נראה כי הקטנות היא הזמן המזוקק ביותר שבו הילד יכול לספוג את השפעת הקדושה ללא מחיצות של חטא או דעת משובשת.

מרן רבי יוסף קארו בספרו כסף משנה (הלכות מילה) ביאר כי המילה בקטנות היא עדות על כך שהקשר בין ישראל לאביהם שבשמים הוא קשר עצמי שאינו מבוסס על הבנה והשגה .אילו היינו מחכים לדעת ,היה נראה כאילו היהדות היא פילוסופיה או שיטה חברתית שאדם בוחר בה ,אך המילה בקטנות מוכיחה כי מדובר בברית דמים נעלית מכל היגיון.

הנה רואים אנו כי לדעת הראשונים ,הקטנות היא המפתח ליצירת זהות יציבה ,להפחתת הצער הגופני ולהעמדת הברית על יסוד של ציווי מוחלט שאינו נתון לשינויי הזמן והרגש.

מתוך בירור דברי הראשונים המעמידים את המילה כחתימת זהות וצורך חינוכי ,אנו באים אל היכלם של גדולי המחשבה והאחרונים ,המגלים לנו את הסוד הטמון בחיבור שבין החומר לרוח דווקא בשלב שבו האדם הוא כחומר ביד היוצר.

רבי יהודה ליווא בספרו תפארת ישראל (פרק ב) כתב כי המילה היא השלמת הטבע על ידי האדם ,והיא נותנת לישראל מעלה שהיא למעלה מן הטבע .בביאור דבריו הסביר המהר"ל שהאדם נולד חסר כדי שהוא עצמו ,במעשיו ובבריתו ,ישלים את יצירתו .העובדה שהדבר נעשה בקטנות מלמדת שהשלמות הזו אינה תוצאה של לימוד או חכמה ,אלא

היא מהות עצמית שהאדם מקבל כמתנה מרגע לידתו ,כדי שכל בניינו הרוחני ייבנה על גבי יסוד של שלמות גופנית מקודשת.

רבי יצחק מאיר אלתר השפת אמת (פרשת לך לך) כתב כי ברית המילה היא "נקודה פנימית" שהשם יתברך נתן בלב ובישראל .בביאור דבריו חידש שהמילה בקטנות נועדה להטביע בנפש הילד את היכולת להתגבר על הטבע עוד לפני שיש לו יצר הרע גמור. הברק המאיר מן הברית נכנס אל תוך דמו של התינוק ,ובכך הוא מקבל "סיוע דשמיא" וקדושה המלווה אותו בכל שנות התפתחותו ,בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו" – שהחינוך מתחיל מעצם המציאות הפיזית שלו.

הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ליקוטי הלכות כתב כי המילה היא העדות הנצחית שבין ישראל לאביהם שבשמים .בביאור דבריו הסביר שדווקא המילה בקטנות מוכיחה שהקשר אינו "חוזה" שניתן להפרה בגלל אי הבנה או חוסר הסכמה ,אלא הוא קשר דמים .כמו שבן אינו יכול להפסיק להיות בן לאביו ,כך המילה בבשר הופכת את היהודי לחלק בלתי נפרד מן השכינה ,ואין לך זמן מתאים לקבע קשר כזה מאשר תחילת החיים.

רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות ס"א) כתב שהמילה היא פתיחת פתח לקדושה .בביאור דבריו הסביר שהערלה היא מחסום וכיסוי על הלב ,ובכל יום שהילד ערל ,קדושתו מעוכבת .על כן חסה התורה על הילד וציוותה להסיר את המחיצה הזו מיד כשמתחזק כוחו ביום השמיני ,כדי שנשמתו תוכל להאיר בגופו ללא עיכוב ויוכל לגדול בקדושה ובטהרה.

הנה אנו רואים כי לדעת האחרונים ,המילה בקטנות היא יצירת תשתית רוחנית אדירה. היא אינה פעולה רפואית או סמלית בלבד ,אלא היא הטבעת הקדושה בשורש המציאות, באופן כזה שהיהדות אינה נלמדת כנושא חיצוני ,אלא נחווית כחלק בלתי נפרד מעצם החיים והגוף.

מתוך דברי המחשבה והעומק המגלים לנו כי המילה היא יצירת תשתית רוחנית מקודשת ,אנו באים אל שולחנם של גדולי הדורות האחרונים ,המתמודדים עם שאלות המודרנה והחירות אל מול מחויבות הברית העתיקה.

מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת לך לך) כתב בביאור יסודי כי מצוות מילה היא היסוד שעליו נשענת כל הזהות הישראלית .בביאור דבריו הסביר כי לו היינו משאירים את ההחלטה לילד כשיגדל ,היינו מחמיצים את המהות של 'עם סגולה' .הבחירה החופשית של האדם מתחילה רק לאחר שיש לו נקודת מוצא; והמילה בקטנות מעניקה לילד את נקודת המוצא היהודית שלו .אין כאן "כפייה" אלא הענקת זכות קיומית – כמו שאין שואלים

תינוק אם הוא מעוניין לקבל חיסון או לרכוש שפה ,כך מעניקים לו את הכלים הרוחניים הנעלים ביותר כדי שיוכל לממש את ייעודו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (הלכות מילה) כתב להדגיש את עוצמת השמחה של המצווה הזו ,שהיא אות ברית קודש .בביאור דבריו נראה כי השמחה של ההורים על ברית המילה בקטנות היא המעבירה לילד את המסר העמוק ביותר :אתה חלק ממשהו גדול ,נצחי ואוהב .השייכות לעם ישראל אינה נטל שבוחרים בו ,אלא היא זכות מולדת שחובת ההורים לקבע בבשר הבן כדי לשמור על רציפות הדורות ומסירות הנפש. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי כתב לבאר את הטעם שאין מברכים "שהחיינו" על המילה אלא במקרים מסוימים ,וביאר כי המילה היא מצווה שבין אדם לקונו הנמשכת לעד .בביאור דבריו עולה כי הקטנות היא הזמן המושלם ליצירת קשר שאינו תלוי בזמן; לו היה הילד מברך בעצמו כגדול ,הייתה המצווה מקבלת אופי של "אירוע" חולף ,אך המילה בקטנות הופכת אותה למציאות קבועה ומתמדת ,חלק מהווייתו הפיזית והרוחנית כאחד. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף כתב כי ברית המילה היא המגן הגדול ביותר של הנשמה היהודית .בביאור דבריו הסביר כי בעולם מלא תהפוכות ודעות זרות ,החותם בבשר המקדים את הדעת הוא העוגן שמונע מהיהודי להתנתק משורשו .גם אם יתרחק בדעתו ,גופו תמיד יזכיר לו את הברית הכרותה ,וסופו לשוב אל צור מחצבתו. הנה אנו רואים כי לדעת גדולי דורנו ,המילה בקטנות היא המענה המוחץ לטלטלות הזמן .היא אינה סותרת את חירות האדם ,אלא מעניקה לו את המהות העצמית שבתוכה יוכל לפעול בחירות אמת ,מתוך חיבור עמוק ואמיץ למורשת אבותיו ולבוראו. מתוך התובנה כי ברית המילה היא חקיקת זהות עצמית הקודמת לכל דעת ,אנו גוזרים כעת את השורות המעשיות ואת הנפקא מינות ההלכתיות ,המורות לנו כיצד להתייחס למצווה שגובהה מעל לבינה האנושית. הנפקא מינא הראשונה והמרכזית היא האחריות המוטלת על האב .כיוון שהמצווה נעשית בקטנות ,חובת המילה מוטלת על האב ולא על הבן .במקרה שהאב לא מל את בנו ,בית הדין מצווה למולו .רק כאשר הבן גדל והוא בר דעת ,אם עדיין לא נימול ,עוברת החובה אליו והוא מצווה למול את עצמו .כאן רואים אנו כי התורה רואה בקיום הברית צורך כה קיומי ,עד שאין היא ממתינה לבחירת הילד אלא מעמידה שומרים – האב ובית הדין – להבטחת כניסתו לברית. נפקא מינא שנייה עוסקת בעניין שליחות בברית מילה .כיוון שהקטן אינו בר דעת ,אין הוא יכול למנות שליח ,ולכן המוליך את הילד או המהל פועלים מכוח חובתם האישית

או מכוח שליחות האב .הדבר מדגיש כי המילה היא "מציאות" שנוצרת בגוף התינוק ,ולא רק "פעולה משפטית" הדורשת כוונה של המצווה עצמו. עוד נפקא מינא עולה במקרה של גירות קטנים .ההלכה קובעת כי "זכין לאדם שלא בפניו" ,ולכן ניתן לגייר קטן ולמולו על דעת בית הדין .הסיבה לכך היא שהברית נחשבת לזכות גמורה עבור הנשמה ,זכות שאין צורך להמתין להסכמת האדם כדי להעניק לו אותה ,שכן היא מחברת אותו אל מקור החיים והנצח של עם ישראל. כמו כן ,קיימת נפקא מינא לעניין הברכה .אנו מברכים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" ,בלשון עשייה שאינה דורשת את הסכמת הילד .הברכה היא על עצם הכנסתו למערכת היחסים המיוחדת שבין הקדוש ברוך הוא לישראל ,מערכת שהיא למעלה מהשגת אנוש. מתוך בירור השורות המעשיות ,אנו פוסעים אל מרחבי המחשבה כדי להעמיק בהבדל המהותי שבין הסכם לבין ברית ,ולעמוד על סוד הקשר שאינו תלוי בדעת. בעולם האנושי ,רוב הקשרים נבנים על בסיס של הסכם .הסכם הוא תוצר של דעת, של שקילת תועלת מול הפסד ,והוא קיים כל עוד התנאים שהולידו אותו עומדים בעינם. אך התורה בחרה עבורנו מושג אחר לגמרי :ברית .ברית ,כשמה כן היא ,מלשון כריתה – מחברים שני דברים לישות אחת באופן שאינו ניתן להפרדה מבלי לפגוע במהותם .כאשר הברית נכרתת בבשר הקטן שעדיין אין לו דעת ,אנו מכריזים כי הקשר בין היהודי לאלוקיו אינו "עסקה" אינטלקטואלית .לו היינו ממתינים לגיל מצוות ,היה ניתן לחשוב שהיהדות היא בחירה מקרית או דעה שניתן לשנותה .המילה בקטנות מלמדת שהקשר הוא עצמי, כמו הקשר בין הורה לילדו ,קשר שקדם לכל מחשבה וישרוד כל סערה. הבחירה בבשר הגשמי דווקא כנשא של הברית ,נועדה ליצור קבוע שאינו נמחה. המחשבות משתנות ,הרגשות גואים ושוקעים ,אך הברית חקוקה בגוף .זהו כוחה של ברית המילה שעמדה לישראל בכל הדורות – היא יצרה נקודת זהות שאינה תלויה במצב הרוח או בנסיבות הזמן .גם ברגעים של הסתר פנים או חלילה משבר רוחני ,היהודי נושא על גופו את העדות שהוא שייך ,שהוא חלק מברית עולם .הקטנות היא הזמן המזוקק ביותר להטמעת הקבוע הזה ,שכן אז האדם מקבל את זהותו כנתון יסוד ,כעובדה קיימת שסביבה הוא יבנה את כל עולמו בהמשך. מכאן אנו למדים כי דווקא חוסר הדעת של התינוק הוא המאפשר את יצירת הקשר המוחלט ביותר .הדעת האנושית היא תמיד מוגבלת ומסויגת ,אך הברית האלוקית היא אינסופית .כדי לחבר את האינסוף אל האדם ,אנו זקוקים לנקודה שהיא מעבר לדעת, נקודה של תמימות ושלמות ראשונית .המילה ביום השמיני היא החיבור שבין הנצח לבין הרגע ,בין הבורא לבין הנברא ,בתוך מציאות שאין בה מחיצות של "אני" ושל "רצוני".

מתוך מעמקי הרעיון המבדיל בין הסכם אנושי לברית אלוקית ,אנו פוסעים אל היכלי הנפש ,כדי להתבונן בחיבור הפלאי שבין הנשמה הטהורה של התינוק לבין נשמת האומה הישראלית. העמידה של התינוק הרך במוקד המצווה חושפת בפנינו את סוד הטהרה .התינוק ,שטרם טעם טעם חטא וטרם בנה לעצמו מחיצות של גאווה או דעה עצמית ,הוא הכלי המושלם ביותר להשראת שכינה .ברית המילה ביום השמיני אינה רק פעולה גופנית ,היא רגע של התגלות הנפש .ברגע זה ,הנשמה היהודית המקננת בתינוק מקבלת את חותמה הסופי, ומתחברת אל שרשרת דורות ארוכה של מסירות נפש ואמונה .הנפש היהודית מעוצבת כך שהיא אינה מתחילה מן ה"אין" ,אלא היא יונקת מתוך מאגר אדיר של קדושה שקדם לה ,והמילה היא הצינור שדרכו זורם השפע הזה אל תוך חייו האישיים של הילד. יתרה מכך ,המילה בקטנות בונה בנפש את יסוד התמימות – לא כחולשה ,אלא כעוצמה. הידיעה העמוקה ,התת-מודעת ,שהאדם שייך למשהו גדול ממנו עוד לפני שהבין זאת, מעניקה לילד ביטחון קיומי שאין לו תחליף .זהו ביטחון של בן בבית אביו .כאשר הילד יגדל ויתחיל לשאול שאלות ולחקור את עולמו ,הוא לא יעשה זאת כזר המביט מבחוץ, אלא כבן ברית המבקש להבין את פשר הקשר שכבר קיים בתוכו .ברית המילה מטמיעה בנפש את ההכרה שיש דברים שהם "מעבר" ,שיש קדושה שאינה תלויה בהשגה ,ובכך היא פותחת בלב פתח רחב לאמונה פשוטה וטהורה שתלווה אותו בכל משברי החיים. הקשר הזה ,שנוצר בשתיקה של התינוק ובבכי הרך של הברית ,הוא קשר של אהבה שאינה תלויה בדבר .השם יתברך בוחר בנו עוד לפני שאנו בוחרים בו ,והוא כורת עמנו ברית בעודנו קטנים וחסרי הגנה ,כדי לומר לנו" :אהבתי אתכם" היא אהבה עצמית ,קבועה ונצחית ,שאינה תלויה במעשיכם אלא בעצם הווייתכם כבניי. מתוך עמקי הנפש והחיבור הנצחי אל נשמת האומה ,אנו מגבשים כעת את המצפן המוסרי והחינוכי ,המורה לנו כיצד ברית המילה בונה את אישיותו של האדם כיצור של מחויבות וריסון עצמי. המוסר העולה מן המילה בקטנות הוא יסוד ההתגברות .אנו מלמדים את האדם ,עוד משחר קיומו ,כי אין הוא עבד ליצריו ואין גופו הפקר לתאוות הטבע .חקיקת הברית בבשר היא הצהרה מוסרית האומרת כי הרוח צריכה למשול בחומר ,וכי השלמות האנושית אינה נמצאת בהיכנעות לכל דחף ,אלא דווקא ביכולת להגביל ,לקדש ולתעל את כוחות הגוף למטרות נעלות יותר .המצפן המוסרי הזה מלווה את הילד הגדל ,ומעניק לו את הכוח הפנימי לעמוד מול פיתויי הזמן ,מתוך הבנה שקדושתו אינה רעיון מופשט אלא מציאות חקוקה בבשרו. יתרה מכך ,המילה בקטנות מטמיעה בנו את ערך המחויבות הקודמת לזכויות .בעולם

המקדש את ה"אני" ואת הבחירה האישית כערך עליון ,ברית המילה מזכירה לנו שישנן בריתות שהן מעל לבחירה הפרטית .המוסר היהודי רואה בשייכות לכלל ובמחויבות לשרשרת הדורות ערך נעלה מאין כמוהו .העובדה שההורים מכניסים את בנם בברית ללא שאלתו ,נובעת מתוך אחריות מוסרית להעניק לו את הטוב ביותר – את השייכות לעם הנצח ואת הקשר עם הבורא .זהו שיעור בחינוך לאחריות :האדם אינו חי למען עצמו בלבד, אלא הוא חוליה בשרשרת ,ונושא עליו אחריות כלפי אבותיו וכלפי צאצאיו העתידיים. הברית בבשר יוצרת אישיות של ענווה ותמימות .היא מזכירה לאדם שבכל גיל ובכל מצב ,ישנו כוח עליון שחתם בו חותם ,וכי זהותו העמוקה ביותר ניתנה לו במתנה כדי שיממש אותה .המצפן הזה מכוון אותנו לחיות חיים של משמעות ,שבהם הבחירה החופשית שלנו אינה משמשת לניתוק מן השורש ,אלא להעמקת הקשר המופלא שכבר קיים בתוכנו מאז אותו יום שמיני גורלי. מתוך המסע המופלא שעברנו ,בין דברי אברהם אבינו והראשונים המבארים את הסרת המום ,ועד לעומק דברי השפת אמת ומו"ר הגר"א וייס על הנקודה שמעבר לדעת ,אנו שבים אל עולם המעשה עם תובנה מחודשת .למדנו כי ברית המילה אינה רק טקס דתי או סמל לאומי ,אלא היא הטבעת הקדושה בשורש המציאות האנושית .העובדה שהיא נעשית בקטנות ,לפני שהשכל מבקש הוכחות והלב מבקש בחירות ,היא הסוד של נצחיות עם ישראל .זהו קשר שאינו נבנה על הסכמה אנושית שברירית ,אלא על בחירה אלוקית מוחלטת המעניקה לילד את זהותו כנתון יסוד ,כמצפן פנימי שילווה אותו בכל אשר ילך.

עיקר העניין: הבחירה של התורה לצוות על המילה דווקא ביום השמיני ,בעוד הילד אינו בר דעת ,נעוצה במהותו של המושג ברית .בשונה מהסכם המבוסס על הבנה והסכמה שעלולים להשתנות עם הזמן והנסיבות ,הברית היא קשר עצמי וקבוע החקוק בבשר מעל לכל היגיון .המילה בקטנות מבטיחה שהזהות היהודית תקדם לכל דעת ,ובכך היא מעניקה לנפש עוגן יציב של שייכות שאינו ניתן לניתוק .כפי שביאר הרמב"ם, יש בכך הקלה על הצער הגופני ומניעת רחמנות יתרה של ההורים שעלולה לעכב את המצווה ,אך מעל לכל ,כפי שביאר המהר"ל ,זוהי השלמת הטבע על ידי האדם. המילה ביום השמיני – המספר המורה על מה שמעל לטבע – מחברת את היהודי אל האינסוף מרגע לידתו ,והופכת את היהדות לחלק בלתי נפרד מעצם הווייתו, חזקה מכל משבר ועומדת לעד מול כל גזירה.