?האם חולה שמתייסר הרבה מותר לבקש עליו רחמים שימות

,האוויר בחדר החולים כבד, דחוס במתיקות המרה של הזמן האוזל. על המיטה שוכב אדם גוף שפעם היה מלא עוצמה וחיות, וכעת הוא הופך למרכזו של מאבק אילם, שקט, רועד. ריח הסטריליות של בתי המרפא מתערבב בריח המוכר של תפילות הנאמרות בלחש, בקירות

?האם חולה שמתייסר הרבה מותר לבקש עליו רחמים שימות

,האוויר בחדר החולים כבד, דחוס במתיקות המרה של הזמן האוזל. על המיטה שוכב אדם גוף שפעם היה מלא עוצמה וחיות, וכעת הוא הופך למרכזו של מאבק אילם, שקט, רועד. ריח הסטריליות של בתי המרפא מתערבב בריח המוכר של תפילות הנאמרות בלחש, בקירות שמקשיבים לאנחות המבקעות את השתיקה. מסביב, העולם ממשיך לנהוג במנהגו, השמש שוקעת מעבר לחלון בצבעים עזים, אבל כאן, בתוך החדר הזה, השעון נעצר. הצללים מתארכים על פני המצעים הלבנים, והלב של העומד לצד המיטה מפרפר בין שתי תהומות: התקווה הנואשת לראות את העיניים נפתחות שוב, לראות את נשימת החיים חוזרת לסדרה, לבין הכאב המצמית ,לנוכח ייסורים שאין להם קץ, ייסורים שמסרבים להרפות. הקולות בחדר הופכים ללחישות דקות המילים נשברות, והנפש מוצאת את עצמה עומדת מול שאלה שאין לה מזור: האם מותר, בתוך כל ,השבר הזה, להעז ולבקש מהקב"ה רחמים שיחדל הסבל? האם מותר לבקש, מתוך אהבה גמורה את שחרורו של האדם הזה מן העולם, למען ייגמרו ייסוריו, או שמא כל תפילה שכזו היא ניסיון לחדור אל גבולותיו של בורא עולם, צעד נועז שאין אנו מוסמכים לו? השקט הזה, העוטף את ,החולה, הוא שקט שקורא לנו להבין את גבולות החסד, את המקום שבו האהבה פוגשת את הדין

.ואת המקום שבו התפילה הופכת להיות החסד האחרון שניתן להעניק

אנו ניגשים כעת לבחון את שורשי הדברים בתורתנו הקדושה, ולראות כיצד המושג של תפילה על החולה משתלב במבט הרחב של התורה על הליכה בדרכי ה' ומצוות החסד. אנו פותחים במקורות העוסקים בערך החיים וההליכה בדרכי השם, כפי שנאמר בפרשת עקב: "כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת אשר אנכי מצווה אתכם לעשותה לאהבה את ה' אלהיכם ללכת

.)(דברים יא, כב "בכל דרכיו ולדבקה בו

ביאר: מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון. התורה מציבה לנו את)(דברים יא, כב רש"י

הדרישה להידמות לבורא עולם בכל הליכותינו, ובכלל זה גם במידת הרחמים שאנו מרעיפים על זולתנו, שכן תכלית האדם היא לשקף את מידותיו של השם יתברך בעולם, גם ברגעים שבהם

.הרחמים מתבטאים בבקשת מנוחה וגאולה מסבל

ביאר: ללכת בכל דרכיו, הוא להדבק בשכלו, כי הדרכים)(דברים יא, כב רבי אברהם אבן עזרא הם המדות. הוא מדגיש כי ההליכה בדרכי השם אינה פעולה חיצונית בלבד, אלא תהליך פנימי של התחברות לשכלו ומידותיו של הקבורה, מה שמלמד אותנו שכאשר אנו מתפללים על חולה, עלינו לנסות להבין את רצון השם בתוך המציאות הזו, ולעיתים, הרחמים האמיתיים דורשים מאיתנו

.להבין כי המנוחה היא הרחמים הגדולים ביותר עבור נשמתו של האדם המיוסר

, ביאר: ורמז הכתוב כי בדרכי ה' נלך, והוא ענין הקבלה, כי השם הוא הרחמים)(דברים יא, כב הרמב"ן והדרכים הם חסדיו, ואנו נלך בדרכיו במידת החסד והרחמים. הרמב"ן מחדד את התפיסה שמידת הרחמים אינה מוגבלת רק להשארת האדם בחיים, אלא היא כוללת את כל מה שמועיל לנשמתו ולטובתו האמיתית של האדם, וזהו הבסיס להבנה כי תפילה על מנוחתו של חולה השרוי בייסורים

.נוראים אינה עומדת בסתירה להליכה בדרכי ה', אלא היא ביטוי למידת החסד הנעלה ביותר

ביאר: ללכת בכל דרכיו, לעשות צדקה ומשפט ולהשפיע טוב על הזולת)(דברים יא, כב הספורנו ככל יכולתנו. הוא מדגיש כי השפעת הטוב על הזולת היא המצפן שלנו, ופעמים רבות השפעת הטוב מתבטאת בהענקת המנוחה והרגיעה לאלו שסבלם עלה על גדותיו, ובכך אנו מקיימים את

.מצוות החסד באופן המזוקק ביותר

תרגם: למהלך בכל אורחותוהי. התרגום הארמי משמר את הרעיון של)(דברים יא, כב אונקלוס הליכה באורחות החיים המוארים, המדריכים את האדם כיצד לנהוג גם בסיטואציות הקשות

.ביותר של החיים, תוך שמירה על רגישות ואנושיות

ביאר: ללכת בכל דרכיו, כי הדרכים הם דרכי החסד והאמת שהם קווי)(דברים יא, כב הכלי יקר יסוד לעולם, ועלינו לנהוג בדרכים אלו בכל עת. הוא מדגיש כי החסד אינו דבר שניתן להגדיר אותו רק בתבנית אחת, אלא עלינו להיות קשובים לצרכי הנשמה, וכאשר הנשמה זועקת למנוחה

.מתוך ייסורים, הרי שהחסד האמיתי הוא לשמוע את זעקתה ולהתפלל בעבורה

בתוך ים התלמוד, חכמינו זיכרונם לברכה פרשו לפנינו את הנהגת החסד המורכבת, תוך שהם

.נוגעים בנקודות הקצה של החיים והמוות, ומלמדים אותנו את גבולותיה של התפילה

, אמרו: מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה)(דף מ ע"א בגמרא במסכת נדרים :לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה, אמר לו רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים. כי אתא רב .דימי אמר, כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות .ומבארת הגמרא שם, שכל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים, לא שיחיה ולא שימות הביאור הישיבתי הפשוט הוא כי הביקור אינו רק פגישה פיזית, אלא הוא מהווה את נקודת החיבור המאפשרת למבקר לשאת תפילה מדויקת. כאשר האדם נעדר ממיטת החולה, הוא מנתק את עצמו מהצער, וממילא תפילתו אינה תפילה. הגמרא מלמדת שהביקור הוא הדרך לשאת בתפילה

על המציאות כפי שהיא, בין אם מדובר ברפואה ובין אם מדובר במנוחה, שכן התפילה הראויה

.תלויה בהכרת מצבו האמיתי של הסובל

אמרו: רב אדא בר אהבה נולד לו בן אחד, ובעת שמלו)(מסכת שבת פרק יט הלכה ג בתלמוד ירושלמי , מבארים כי האב)(שם נעשה פצוע דכא, והתענה עליו ומת. מפרשי הירושלמי, ביניהם פני משה הגדול, רב אדא, בראותו את ייסורי בנו ואת העתיד הצפוי לו כפצוע דכא, מצא לנכון להתפלל עליו ,שימות, כי בזה הוא מציל את נשמת בנו. הנה לנו הוכחה גמורה מבית מדרשם של האמוראים כי כאשר החולה נמצא במצב שבו חייו הם רצף של מכאובים המונעים ממנו להגיע לשלמותו הרוחנית, התפילה למוות היא פעולה של אהבה והצלה, שנועדה למנוע צער עתידי ולהשיב את

.הנשמה לבוראה בטהרה

, כתב: נראה בעיני פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות)(על מסכת נדרים דף מ ע"א הר"ן ;כגון שמצטער החולה הרבה בחוליו ואי אפשר לו שיחיה. ביאורו מלמד כי התפילה אינה מונוליטית היא ביטוי לרחמים הנכונים לשעה. כאשר המציאות מורה כי הכאב הוא המרכיב הדומיננטי שאין

.ממנו מוצא, הרי שהרחמים הנכונים הם הבקשה להפסקת הייסורים

ביאר: והמבקר את החולה צריך שיטריח עצמו לראות)(שער הסכנה הרמב"ן בספר תורת האדם מצבו ולדאוג לו, ומי שלא ביקש עליו רחמים לא קיים המצווה, שאין הביקור אלא כדי לחזק את נפשו ולעורר עליו רחמי שמים. ביאורו של ראשון זה מדגיש כי האחריות המוטלת על המבקר היא לנתח את המצב לאשורו. התפילה היא ליבת הביקור, ועל המבקר מוטלת החובה הרוחנית

.להפנות אל הקב"ה את הבקשה שתיטיב ביותר עם נפש החולה, בהתאם למה שהוא חוזה במו עיניו

ביאר: שחכמים התפללו על רבי יהודה הנשיא)(בשם רש"י, מסכת כתובות דף קד ע"א השיטה מקובצת שלא ימות, משום שבני אדם רגילים להתפלל רק על חולים שיחיו ולא על המתים, ולכן אם ישמעו שרבי מת יפסיקו להתפלל, ועל ידי שימשיכו להתפלל גם אחרי שימות, ממילא יחזור ויחיה. ביאורו חושף מורכבות עצומה; החכמים חששו לא רק מרצונם האישי, אלא מהדינמיקה הציבורית של התפילה, ומכאן אנו למדים שפעמים שהתפילה אינה נמדדת רק בתוצאה המיידית

.של חיי החולה, אלא בהשלכותיה הרוחניות והציבוריות הרחבות

פסק: דאסור לבן להתעסק ברפואת אביו במקום שיש חשש)(על מסכת סנהדרין דף פד ע"ב הרי"ף שיחבול בו. בביאור הדברים עולה כי הראשונים סברו שיש גבולות ברורים למעורבות הקרובים בטיפול ובבקשות על החולה, מחשש שמא הרגש האישי יערפל את שיקול הדעת ההלכתי, ובכך

.הם מציבים גדר ברורה שנועדה להגן הן על כבודו של החולה והן על יחסי המשפחה

כתב: דשאני אדם גדול כרבי)(בספרו חזון עובדיה, אבלות ח"א עמוד ל"ט הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף יוחנן שנעקרה ממנו דעתו ונשתטה הוי כעין חילול ה', לכך לא הייתה ברירה כי אם להתפלל עליו שימות ונח נפשיה. ביאורו מבאר כי במקרים שבהם החולה הגיע למצב שבו דמותו הרוחנית או כבודו האנושי נפגעים באופן שאינו מאפשר לו עוד לעבוד את ה' כראוי, הרי שהתפילה למנוחתו

.היא אקט של כבוד לאדם

' כתב: דשאני נשתטה לגבי אדם גדול כר)(בספרו שו"ת שבט הלוי, חלק ח סימן רנ"ג הגרש"ה וואזנר

יוחנן שכל התורה נתפרשה על ידו, וניחא ליה שימות ולא יחיה כשוטה ח"ו. ביאורו מדגיש כי לאנשים שכל חייהם היו מסורים לתורה ולקדושה, המצב שבו הם מאבדים את יכולתם השכלית או הופכים למנוכרים מהוייתם הרוחנית הוא צער עמוק יותר ממוות, ועל כן התפילה למיתתם

.היא רחמים על נשמתם

כתב: דמי שהוא חולה קשה שטוב מותו)'(בספרו שו"ת חקקי לב, יורה דעה סוף סימן נ הגר"ח פלאג'י מחייו, יוצאי יריכו של החולה לא יתפללו עליו לקרב את מיתתו, שמא יבואו לבקש כן היכן ;שנוגעים בדבר מפני הטרחה הרבה בטיפול החולה. ביאורו מציב רף מוסרי גבוה לקרובים ביותר ,בשל החשש שהרגש האישי, גם אם הוא טהור, עלול להיות מעורב ברצון להקלת הנטל האישי עדיף להם להימנע מתפילה ישירה למיתה, ולהותיר זאת לאחרים, אלא אם כן הדבר נעשה מתוך

.נקיות דעת גמורה

כתב: כדברי הר"ן שהיכן שהחולה מצטער)(בחידושיו על מסכת יומא דף מז ע"א התפארת יעקב ,הרבה ואנן סהדי שנוח לו למות, כשם שהחולה עצמו מותר לו להתפלל לה' שייקח את נפשו ממנו כמו שמצינו אצל אליהו הנביא ויונה בן אמתי, כן מותר הדבר לעניין תפילה על חברו שייקח את נפשו ממנו. ביאורו נותן לגיטימציה רחבה לתפילה זו, תוך שהוא משליך מהתנהגותם של נביאים

.שביקשו את מנוחתם, ומכך הוא מסיק שגם לחבר מותר לבקש את טובת החולה בדרך זו

כתב: כי במקום שאין שום)(הלכות ביקור חולים הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף .סיכוי להחלמה והחולה סובל ייסורים נוראים שאין הדעת סובלתם, מותר לבקש רחמים שינוח ביאורו של פוסק הדור מדגיש כי לא מדובר בוויתור על חיי החולה, אלא בהבנה כי החיים בייסורים כאלו אינם חיים של ערך, והתפילה הופכת להיות כלי להשבת השלווה לנפש האדם, כשהמבקר

.הופך לשליח שמבקש את מנוחת הנפש שאין לה מזור אחר

ביאר: כי מצוות ביקור חולים כוללת)(חלק ב סימן קכ"א הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר בתוכה את החובה המוסרית לדאוג לטובתו האמיתית של החולה, ואין זו אכזריות, אלא חמלה עמוקה שרואה את מצוקת הגוף והנפש. הוא מוסיף בהרחבה כי האדם המבקר נדרש להיות אמיץ מספיק כדי להניח את רצונותיו האישיים בצד, ולשאול את עצמו מה היה החולה מבקש לעצמו

.אילו היה ביכולתו להביע את רצונו במצב שבו כל נשימה היא מכאוב

כתב: דאף שהדבר מותר מעיקר הדין, מכל)(מסכת נדרים הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד .מקום ראוי להימנע מלבקש זאת בפני בני משפחתו של החולה, כדי שלא לפגוע ברגשותיהם ,ביאורו מלמד כי לצד ההלכה הצרופה, ישנו משנה זהירות של דרך ארץ ורגישות אנושית עדינה

.המבקשת למנוע כאב מיותר מהקרובים שעדיין נאחזים בכל שביב של תקווה בלבם

הביא מעשה רב: שראה אשה)(אבלות ח"א עמוד פ"א הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה זקנה שהייתה גוססת ומצטערת ייסורים קשים במשך ימים רבים, והורה לקרוביה לבקש מהקב"ה שיחוס עליה ויקח את נשמתה בטהרה. בביאור הדברים עולה כי כאשר החולה נמצא במצב של גסיסה מתמשכת ומכאיבה, ההלכה אינה דורשת מאיתנו לעמוד מנגד, אלא להפוך למליצי יושר

.עבור החולה בפני שוכן מרומים, מתוך אמונה שהמנוחה היא החסד הנכון

כתב: דאין לחוש בזה משום)(חלק ג סימן שנ"א מו"ר הגרמ"ש שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות איסור של תפילת שווא, אלא הרי זה חלק מתפילת האמת של המבקר את חברו. ביאורו מיישב את החשש ההלכתי ומדגיש כי כאשר המטרה היא טובתו המוחלטת של החולה, התפילה היא תפילת

.אמת כשרה לחלוטין, המבטאת קשר אמיץ של אהבה שחורגת מעבר לגבולות הגוף והזמן המוגבל

כאשר אנו מבקשים לתרגם את העיון ההלכתי אל מפתן חדרי הטיפול הנמרץ ואל המציאות המורכבת של חיינו, עולות כמה נפקא מינות מעשיות, אשר דורשות מאיתנו להלך בזהירות

.ובדייקנות של רוקח בבית מרקחת רוחני

,ראשית, למדנו כי בעוד שמצד הדין מותר להתפלל על חולה המצטער הרבה שינוח מייסוריו הרי שיוצאי יריכו של החולה, הם בניו ובנותיו, נדרשים לנהוג בזהירות יתרה. הדיון אם יוצאי ירך החולה רשאים להתפלל למיתתו מעלה חשש כבד שמא הרגש האישי, המעורב בטרחה המרובה ובכאב הפרידה, יחליף את הרצון הטהור בטובת החולה. לפיכך, לכתחילה ראוי שקרובים מדרגה ,ראשונה לא יבקשו מפורשות את מיתת יקירם, אלא יתפללו שהקב"ה יעשה מה שטוב לו ביותר

.ובכך הם משליכים את יהבם על בוחן הלבבות שיודע את עומק רצונם וצערם

שנית, ההבחנה בין סוגי החולים היא קריטית. נפקא מינה גדולה קיימת בין חולה שגופו מיוסר אך דעתו צלולה, לבין חולה שאיבד את צלילות דעתו. בראשון, ייתכן שהחולה עצמו חפץ בייסורים ככפרה, או שהוא מוצא טעם בחיים גם בתוך הכאב, ולכן תפילתנו למיתתו עשויה להיות החמצה גמורה של רצונו הפנימי. לעומת זאת, במצב של אובדן דעת או גסיסה שאין בה תקווה, שבה החולה אינו יכול עוד להביע את רצונו או לכוון לטובת עצמו, המבקר הופך להיות הפה של החולה, והוא

.רשאי ואף מצווה להתפלל עבורו את התפילה שתביא מרגוע לנשמתו המיוסרת

נפקא מינה נוספת עולה בשאלה אם המבקר הוא אדם המוכר כגדול הדור או כחכם שמדתו ודעתו מוערכות על ידי החולה. במקרה זה, אחריותו של המבקר גדולה פי כמה. שכן אם המבקר ,הוא אדם שדעתו תורה, יש משקל רב להבנתו את המציאות כמי שמייצג את דעת תורה בכלל ולכן עליו לשקול היטב שמא תפילתו עשויה להיראות כוויתור על הערך המקודש של החיים, מה

.שדורש ממנו שיקול דעת מעמיק וזהיר שאינו נדרש מאדם מן השורה

לבסוף, למדנו שיש נפקא מינה בדרך הביצוע: המבקרים שאינם בני משפחה קרובה, אשר באים אל החולה מתוך שליחות של אמת וחסד, רשאים להתפלל מתוך תפיסה נקייה ובהירה יותר. כוחם ,של אלו גדול בבואם לבקש את טובת החולה, שכן הם פועלים בשליחות החסד של הקהילה כולה ובכך הם הופכים לצינורות טהורים להעברת רחמי השמים אל החולה, כשהם מביאים מנוחה

.במקום שבו נגמר הכוח להמשיך להיאבק

הסוגיה שלפנינו אינה עוסקת רק בשאלת המוות, אלא היא מהווה מראה מעמיקה למהותם של החיים ביהדות. נראה לבאר כי המחשבה שהעמדה האנושית מול סבלו של האחר מחייבת אותנו לבחור בתפילה כזו או אחרת, חושפת את היסוד העמוק ביותר של ה"ערבות". ביהדות, אדם אינו אי בודד, אלא חלק ממרקם אחד חי ונושם. כאשר החולה מגיע לקצה גבול היכולת, הערבות אינה באה לידי ביטוי רק בחיזוק הנשימה הפיזית, אלא בהבנה כי שלמותו של החבר כוללת גם

.את שלמות נשמתו

עוד נראה להסביר כי המורכבות בה אנו דנים מלמדת אותנו על הדינמיקה שבין הרצון האנושי לרצון האלוקי. מצד אחד, אנו מחויבים להילחם על כל רגע של חיים, שכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". מצד שני, כשאנו עומדים מול מציאות שבה הסבל הופך למחסום המונע מהאדם את השלווה הראויה לנשמתו, התפילה למנוחה הופכת לביטוי של אמון. האדם המבקר מכיר בכך שבורא עולם הוא "הטוב והמטיב", וכי לעיתים הטיבה הגדולה

.ביותר היא השבת הנשמה לבוראה, בטהרה, לאחר שסיימה את תיקונה בעולם הזה

זאת ועוד, יש לבאר את מושג ה"ביקור" כמרחב של הקשבה לזולת. המקורות שראינו, המדגישים את החובה לשאת תפילה מדויקת, מלמדים אותנו כי הביקור האמיתי הוא כזה שאינו כופה את רצונותיו של המבקר על החולה. אם החולה יכול לבטא את רצונו – אנו נצמדים אליו. אם הוא אינו יכול, אנו נדרשים ל"אנן סהדי", לאותה הבנה עמוקה של מה היה החולה עצמו מבקש. זוהי רמה גבוהה של ביטול העצמי של המבקר, שמוותר על הרצון האינסטינקטיבי שלו לראות את חברו

.חי בכל מחיר, לטובת רצון שמיים ולטובת טובתו העמוקה של החולה

.כך מתברר כי הסוגיה הזו אינה עוסקת במותר ואסור הלכתי צר, אלא בחינוך לנשמה גדולה ,אנו לומדים להפריד בין אהבה אנוכית, המחפשת את הימצאות הקרוב לידנו גם כשהוא מתייסר לבין אהבה אלוקית, המחפשת את שלוותו של הקרוב, גם אם היא כרוכה בפרידה כואבת. בירור זה מרומם את מצוות ביקור חולים למדרגה של עבודת השם מזוקקת, שבה האדם לומד לוותר על נוחיותו ועל הרגש הטבעי שלו, כדי להפוך לכלי שדרכו זורמים רחמים אמיתיים אל מי שזקוק

.להם יותר מכל

בבואנו להעמיק את הקשר בין הסוגיה המורכבת הזו לבין נפש האדם, אנו נדרשים להישיר מבט אל הלב פנימה. ההבנה כי מותר, ובמצבים מסוימים אף נכון, להתפלל למנוחתו של אדם .השרוי בייסורים, אינה קריאה לקהות חושים, אלא בדיוק להפך – זוהי קריאה לרגישות עליונה אדם המבקש על חברו שינוח, עובר תהליך של זיכוך המחשבה, שבו הוא לומד לזהות את הכאב האמיתי שמאחורי המילים. הוא לומד להבדיל בין רצון החיים העמוק של הנשמה לבין מאבקו של הגוף, ומתוך כך הוא בונה אמונה חזקה בטובו של הקדוש ברוך הוא, המנהיג את עולמו ברחמים

.גם במקומות שבהם אנו רואים רק ייסורים

נראה להוסיף כי החיבור הנפשי כאן הוא חיבור לאמונה עמוקה בהשגחה הפרטית. כאשר אדם מתפלל על חברו, הוא אינו רק מבקש שינוי במציאות הפיזית, אלא הוא מביע את אמונתו בכך שבורא עולם נוכח בכל רגע ורגע בחיינו, גם ברגעי השפל הנוראים ביותר. התפילה הזו מחזקת את האדם בהכרה שאין שום מקום, רחוק ככל שיהיה, שבו רחמי שמים אינם מגיעים אליו. האמונה הזו משנה את הנהגת האדם: הוא הופך מאדם שבורח מן הכאב לאדם שעומד ליד הכאב, מביט בו

.בעיניים, ומוצא את הכוח להפוך אותו למקום של תפילה וחיבור אל המקור

זאת ועוד, העמקה זו מביאה את האדם לידי גילוי הכוחות הפנימיים הטמונים בו. להיות מסוגל לעמוד ליד חולה, להבין את עומק סבלו, ולבחור את התפילה המדויקת ביותר עבורו, דורש בגרות רוחנית שאין למעלה ממנה. האדם לומד שהאחריות שלו כלפי הזולת אינה מסתיימת במילוי צרכים טכניים, אלא היא מחייבת מעורבות נפשית מלאה. זהו תהליך שבו האדם בונה את אישיותו

כאישיות של חסד, כזו שמבינה כי כוחה האמיתי אינו בהכרח בשינוי המציאות על פי רצונה, אלא

.ביכולתה להזדהות עם רצון השמים ולפעול למען טובת האחר בצורה הנקייה ביותר

כך הופכת הסוגיה הזו למורה דרך להנהגה בחיים. אנו לומדים כי בכל צומת שבה אנו נדרשים להחליט עבור אחרים, עלינו להניח את ה"אני" האישי שלנו בצד ולהקשיב ברוב קשב למה שהזולת היה מבקש מאיתנו, אילו היה יכול. ההנהגה הזו, המושתתת על הקשבה עמוקה, על אמפתיה שאינה מכירה גבולות, ועל אמונה יוקדת בטובו של הבורא, היא ההנהגה המאפשרת לנו לשמור על

.צלם אלוהים בתוך עולם מורכב, ולשאת איתנו את בשורת הרחמים לכל מקום שבו נדרש חסד

כשאנו מבקשים לשרטט את המצפן המוסרי העולה מתוך מורכבות הסוגיה, אנו מוצאים כי המפתח אינו טמון בהגדרות קרות, אלא בזיכוך הכוונה. המוסר היהודי אינו מציע לנו נוסחאות אוטומטיות, אלא תובע מאיתנו עמידה אמיצה מול האמת. המצפן שלנו נבנה מתוך היכולת להבחין בין אהבה שמקורה בהיקשרות אינסטינקטיבית לבין אהבה שמקורה בהתמסרות לטובתו של הזולת. האדם המוסרי הוא זה שאינו פוחד מהשאלה הקשה, אלא מקבל על עצמו את העול

.הכבד של הכרעה שנובעת מתוך נקודת מבט שאינה מחפשת את נוחיותו שלו

נראה ליישב כי המצפן הזה מדריך אותנו לנהוג בדרכי החסד גם במקומות שבהם השכל הישר נסוג לאחור. המוסר כאן אינו מסתתר מאחורי פחדים מהמוות, אלא מאמץ את החיים במלוא עומקם, גם כשהם מתבטאים בבקשת מנוחה. האדם שנבנה מתוך דברים אלו לומד כי האחריות המוסרית שלו היא לשמש כקול עבור מי שקולו נדם, ככוח עבור מי שכוחו תש, וכאמונה עבור מי שהמציאות ערפלה את דרכו. זוהי עמידה איתנה על המשמר של כבוד האדם, שבו אנו מקדשים

.את האדם לא רק בחיוניותו, אלא גם בעצם קיומו המקודש, בכל מצב שבו הוא שרוי

בנוסף, המצפן המוסרי מלמד אותנו את חשיבות הצניעות בהכרעה. אנו נדרשים לזכור כי בכל פעולת חסד שאנו עושים, אנו הופכים לשליחים. המוסר דורש מאיתנו להבין כי המקום שבו אנו נמצאים הוא מקום של שותפות עם הקדוש ברוך הוא, המנהל את עולמו בחסד וברחמים. ההכרה הזו מנקה את הלב מכל שמץ של אנוכיות ומכוונת את התפילה אל היעד האמיתי: טובתו הנצחית ,של החולה. מתוך כך, האדם הופך למצפן עבור סובביו, הוא משדר אמונה ושלווה גם בתוך הסערה ,והוא מעניק לחולה את המתנה הגדולה ביותר שיכול אדם לתת – את הידיעה שהוא אינו לבדו

.ושמישהו קשוב לזעקתו, גם כשהיא זעקה למנוחה

זהו תהליך שבו המוסר הופך לטבע שני. האדם אינו צריך עוד לשאול מה נכון לעשות, אלא הוא ,מרגיש זאת בכל נימי נפשו. הוא מזהה את הצורך בחמלה, הוא מבין את גבולות העזרה הפיזית והוא נושא את התפילה הנכונה מתוך חיבור עמוק למידותיו של השם יתברך. כך, מתוך השבר הגדול, נבנה מצפן פנימי של אדם המבין שחסד אמיתי הוא היכולת לראות את האחר במלוא כובד משקלו, ולפעול למענו מתוך אהבה שאין לה גבולות ואין לה דרישות, אלא רק רצון עמוק שיהיה

.לו טוב, במובן הנשגב ביותר של המילה

כשאנו יוצאים מבית המדרש של החיים אל שגרת יומנו, עלינו לשאת עמנו את ההבנה שחסד אינו מסתכם רק במעשי עזרה גלויים, אלא ביכולת המופלאה לראות את האדם האחר גם ברגעיו

השפלים ביותר. החיים מלמדים אותנו שלעיתים השתיקה רועמת יותר מכל מילה, ושדווקא .ברגעים שבהם אנו חשים חסרי אונים, התפילה המדויקת והכנה היא הכוח הגדול ביותר שבידינו ,עלינו לפתח את הרגישות הזו, להקשיב לא רק למילים הנאמרות, אלא גם למה שנחבא בין השורות

.למה שמבקשת הנשמה בדרכה שלה, ובכך להפוך לשותפים נאמנים באמת לאלו שזקוקים לנו

:עיקר העניין:עיקר העניין

השאלה האם מותר להתפלל על חולה שימות אינה שאלה של הלכה יבשה, אלא היא בחינה של רמת החמלה והאהבה שלנו. נראה לבאר כי המפתח לכל העניין טמון ביכולת שלנו להשתחרר מהאחיזה האנוכית שלנו בחיים של האחר, ולעבור לאהבה שרואה את טובתו הנצחית של הסובל. כאשר אדם מתייסר בייסורים שאין להם קץ ואין להם מזור, הרחמים הנכונים אינם בהכרח המאבק להשאיר אותו במציאות הכואבת הזו, אלא הפתיחות לראות במנוחתו את גאולתו. הגדלות של המבקר מתגלה ברגע שהוא מבין שתפקידו אינו רק לרפא, אלא לעמוד לצידו ,של החולה, להבין את עומק צערו, ולתת לו את הזכות להיות משוחרר ממכאוביו מתוך אמונה שהקב"ה, שהוא הטוב והמטיב, יודע מהי הרפואה האמיתית לכל נשמה ,ונשמה. אנו לומדים כי התפילה למנוחה היא ביטוי לערבות שאינה יודעת גבולות ערבות ששמה את טובת החבר מעל לכל רגש אישי, ובכך היא מקדשת את החיים

.לא פחות מאשר התפילה לבריאותם

החסד האמיתי נמדד ביכולת להניח את הצרכים שלי בצד ולהיות קשוב לזעקה האמיתית של הזולת, גם כשהיא זעקה למנוחה. התפילה היא הדרך שבה אנו מחברים את כאב האדם אל רחמי השמים, ומבינים שלפעמים המתנה הגדולה

.ביותר שאנו יכולים להעניק היא פשוט להבין את הכאב מבלי לנסות להדחיק אותו