האם מותר לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה ולתת לו בשבת תרופה ניסיונית שעדיין לא הוכחה כמרפאת?

ניסיונית שעדיין לא הוכחה כמרפאת? דמיינו נא את היכלו של עולם ,השבת פורשת כנפיה בפרשתנו ואומרת ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם .הקדושה אופפת כל פינה ,והנה בירכתי

האם מותר לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה ולתת לו בשבת תרופה ניסיונית שעדיין לא הוכחה כמרפאת? דמיינו נא את היכלו של עולם ,השבת פורשת כנפיה בפרשתנו ואומרת ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם .הקדושה אופפת כל פינה ,והנה בירכתי הבית ,בחדר אפלולי ,מוטל יהודי שחייו תלויים לו מנגד .הנשימות כבדות ,המאבק על כל רגע של חיים ניטש בעוז ,והרופאים עומדים אובדי עצות .לפתע ,נפתח הפתח ובידי המרפא בקבוקון קטן ,תרופה שטרם נודעה בשערים ,שיקוי ניסיוני שמעולם לא ריפא אדם באופן מוכח .האם מותר להפר את דממת השבת המקודשת ,לחלל את הברית העתיקה ולרמוס את קדושת היום עבור ספק שאין בו ממשות? אנו עומדים נבוכים בין שני עולמות :מצד אחד הכלל הנורא של וחי בהם ולא שימות בהם ,הציווי המהדהד של פקוח נפש הדוחה את כל התורה כולה ,ומצד שני החרדה הגדולה – האם מותר להקריב את השבת המלכה על מזבח של ניסוי ותהייה? האם רפואה שאינה בדרך הטבע הברורה ,אלא היא בבחינת גישוש

97 גם לנשמה מגיע אוכל

באפילה ,נחשבת לאותה הצלה שבשמה אנו מצווים לחלל שבת? אנו יוצאים למסע מטלטל בין משה רבנו העומד מול מלאך המוות לבין גדולי האחרונים המכריעים בדיני נפשות ,לברר היכן עובר הגבול הדק שבין השתדלות מחויבת לבין זלזול בקדושת היום עבור הבלי שווא. הננו ניגשים אל מקור המים החיים ,אל גופי המקראות המרעידים את נימי הלב ,עת התורה מצווה על השביתה המוחלטת בפרשתנו ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם (שמות לא טז) .המקרא מעמיד אותנו מול ברית עולם שאין להפר ,אך בירור המפרשים במקראות גדולות ובפרשיות הסמוכות מגלה לנו צוהר ליכולת הפריצה של הקדושה עבור הצלת חיים ,גם כשמדובר בדרכים שאינן רגילות. והנה בפרשת קרח נאמר ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף (במדבר יז יא) .ויש לעיין בחרדה ,מנין היה למשה רבנו ידוע כי הקרבת הקטורת ,שהיא עבודה שבמקדש, בכוחה לעצור את המגיפה המשתוללת בחוץ? הרי בפסוק לא שמענו שאמר לו הקדוש ברוך הוא לעשות כן ,אלא אדרבה רצון השם וגזירתו היה שתהיה מגיפה כעונש על התלונות. רש"י (במדבר יז יג) כתב :למה קטורת? לפי שהיו ישראל מרננים ואומרים קטורת זו סם מוות היא ,לפי שבה מתו נדב ואביהו ובה נשרפו מאתיים וחמישים איש ,אמר הקדוש ברוך הוא תראו שהיא מחיה והחטא הוא הממית .רש"י הקדוש מגלה לנו שהשימוש בקטורת היה כעין רפואה ניסיונית לעיני כל ישראל ,להוכיח שהסטרא אחרא אינו שולט במקום שיש בו ציווי השם .רבי אברהם אבן עזרא (שם) פירש :ויהי כאשר עמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה -כי זה היה נס גמור שלא כדרך הטבע .האבן עזרא מעמיד אותנו על הנקודה המרכזית :משה רבנו משתמש בכוח שאינו רפואי רגיל כדי להציל נפשות. הרמב"ן (שם) ביאר :וטעם הקטורת -כי היא דבר המקשר את העולמות ,ועל כן היה בה כוח לעצור את המלאך המשחית .הרמב"ן פותח לנו פתח להבין שהקטורת פועלת במקום שבו הרפואה הטבעית נאלמת .הספורנו (שם) חידש :כי יצא הקצף -והיה צריך מהירות גדולה לעצור את הדין ,ולכן הורה משה להשתמש בקטורת שהיא המהירה מכל הקרבנות להשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים .כלי יקר (שם) ביאר :המחתה והאש מסמלים את הדין, והקטורת את הרחמים ,וחיבורם יחד הוא הממתיק את הגזירה. מתוך דברי רבותינו עולה שהצלת הנפשות במגיפה נעשתה על ידי פעולה שאינה רפואה מוכחת במעבדה ,אלא סגולה שמימית שניתנה למשה רבנו ברגע של סכנה נוראה .ומכאן אנו למדים את היסוד הראשון לשאלתנו – האם ניתן לעבור על איסורי תורה עבור "רפואה" שאינה פועלת לפי חוקי הטבע הידועים לנו? הננו פולשים אל פרדס התלמוד ,שם בין דפי הגמרות המקודשות אנו נחשפים למקורו השמימי של הידע המציל חיים ,ולמחלוקת התנאים המרעידה את כותלי בית המדרש באשר לשימוש ברפואות שאינן מן הטבע. אמרינן בגמרא במסכת שבת (דף פט ע"א) כי בשעה שעלה משה למרום ,כל מלאך ומלאך

98

אשת יכ תשרפ

מסר לו מתנה ,ואף מלאך המוות מסר לו דבר ,שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה .הגמרא שואלת בתימהון :אי לאו דאמר לו מלאך המוות ,מנין היה יודע? הנה לנו גילוי נורא – הידע על כוחה המרפא של הקטורת לא הגיע מניסוי רפואי או מהיקש לוגי ,אלא מפי הממונה על המוות עצמו. משה רבנו משתמש במתנה זו כדי להציל את העם ,אף על פי שהקטרת קטורת זרה היא איסור חמור .מכאן אנו למדים כי במקום סכנה ,יש משקל גם לידע שאינו "מדעי" במובן הרגיל ,אם מקורו נאמן. אולם ,בבואנו להגדיר מהי רפואה המצדיקה חילול שבת או עבירה על איסורי תורה, אנו פוגשים את המשנה במסכת יומא (דף פג ע"א) :מי שנשכו כלב שוטה – אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ,ורבי מתיא בן חרש מתיר .הגמרא דנה שם במקרה של חולה שיש בו סכנה ודאית ,והשאלה היא האם מותר להאכילו בדבר טמא (כבד של כלב) עבור רפואה שהיא בבחינת "סגולה" בלבד ,שכן מבחינה טבעית אין בחצר הכבד חומר המרפא את נשיכת הכלב השוטה. תלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק ח הלכה ה) מביא את הדיון ביתר שאת :חכמים אומרים אין עוברין על מצווה אלא ברפואה גמורה .הירושלמי מעמיד אותנו על ההבחנה הדקה – כדי לפרוץ את חומות האיסור ,אנו זקוקים למשהו שמוגדר כ"רפואה גמורה" .רש"י (יומא פג ע"א ד"ה אין מאכילין) פירש :משום דלאו רפואה גמורה היא .רש"י הקדוש מגלה לנו כי הסיבה שחכמים אוסרים היא משום שהתרופה אינה מנוסה דיה או שאינה פועלת בדרך הטבע המוכרת לנו. מתוך דברי הגמרות עולה הקונפליקט הנצחי :מחד ,משה רבנו מציל חיים בסגולת הקטורת שקיבל ממלאך המוות ,ומאידך ,חכמים אוסרים להאכיל טרפה עבור סגולה שאינה רפואה טבעית ברורה .אנו למדים כי לא כל "ניסוי" מצדיק חילול שבת ,ויש צורך בבירור עמוק מה נחשב לרפואה המבטלת את מצוות התורה. הננו באים אל היכלם של גדולי הפוסקים ,שם מתבררת ההלכה למעשה בשאלת הגבול שבין חובת ההצלה לבין איסור חילול שבת עבור תרופות שאינן מנוסות. הרמב"ם (פירוש המשניות יומא ח ז) פסק נחרצות נגד שיטת רבי מתיא בן חרש וביאר את דעת חכמים בלשון הזהב שלו :ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כיפור יותרת כבד של כלב שוטה אם נשך ,מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה .וחכמים אומרים אין עוברין על מצווה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההיגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו ,אבל הריפוי בסגולות לא ,לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההיגיון ,וניסיונו רחוק ,והיא טענה מן הטוען בה ,וזה כלל גדול – דעהו! הרמב"ם מעמיד אותנו על יסוד עולם :הקדושה נדחית רק בפני חוכמת הרפואה האמיתית ,המבוססת על שכל ישר וניסיון חוזר ונשנה .רפואה ניסיונית שאין לה היגיון פנימי נחשבת בעיניו כ"הבל" שאינו דוחה את מצוות השם. מרן בשולחן ערוך (או"ח סימן שכח סעיף ב) פסק :מי שיש לו חולי של סכנה ,מצווה לחלל

99

גם לנשמה מגיע אוכל

עליו את השבת ,והשואל הרי זה שופך דמים .אך המגן אברהם (שם סק"ב) סייג את הדברים וכתב :ועיין ביורה דעה סוף סימן קנה ,דבעינן שתהא הרפואה ידועה ,או על פי מומחה .המגן אברהם מזהיר אותנו שלא כל "ניסוי" נחשב לפיקוח נפש ,ואם הרפואה אינה ידועה ככזו שמועילה למחלה זו ,אסור לחלל עליה את השבת. הפרי מגדים (אשל אברהם שם סק"א) תמה על המגן אברהם בתימהון גדול :ומה שכתב שהרפואה ידועה ,צריך עיון ,דבספק נמי ספק פקוח נפש להקל! הפרי מגדים טוען כי כשם שספק אם החולה יחיה דוחה שבת ,כך ספק אם התרופה תועיל צריך לדחות שבת .לשיטתו ,אין צורך בידיעה ודאית ,ואם יש צד שהתרופה תציל – מחללין. אולם ,בביאור הגר"א (יורה דעה סימן קנה סק"ב) ובשולחן ערוך הרב (סימן שכח) יישבו את דברי המגן אברהם וחילקו חילוק דק ומרטיט :אם הרפואה עצמה היא רפואה "ידועה" ומוכרת בעולם ,אלא שיש ספק אם היא תועיל לחולה הספציפי הזה – בוודאי שמחללין עליה את השבת ,שזהו ספק פיקוח נפש .אך אם הרפואה עצמה אינה ידועה כמרפאת כלל ,הרי שהיא אינה בגדר "רפואה" והשימוש בה אינו נחשב להצלה אלא לחילול שבת בחינם. רבי שלמה קלוגר בספרו ובחרת בחיים (סימן פז) החמיר בדבר עד מאוד ,וכתב כי לא הותר לחלל שבת אלא ברפואה שהיא בדרך הטבע ועל ידי מומחה ידוע בדוק ומנוסה .הוא פסל מלהורות כל ימיו דיין שהתיר כתיבת פתק לרבי בשבת ,משום שסגולה ותפילה אינן בגדר "רפואה ידועה" הדוחה שבת .מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן לו) הכריע כי אם ידוע שרפואה זו רגילים ליקח לצורך מחלה זאת ,אז אפילו ספק אם היא מרפאת מותר מספק פיקוח נפש .אך אם יש ספק אם לתרופה זו יש שייכות לחולה זה בכלל – אסור. מתוך דברי רבותינו אנו למדים את האחריות הנוראה המוטלת על כתפי המורה :עליו להבחין בין תרופה ניסיונית שיש לה בסיס מדעי ומומחים המעידים על סיכוייה ,לבין סגולות והבלים שאין להם אחיזה במציאות הרפואית. הננו יורדים אל עמק ההלכה הפסוקה ,שבו השאלות הגדולות הופכות להכרעות מעשיות בשדה הרפואה והטכנולוגיה של דורנו ,תוך דקדוק בנתיבי הטהרה והשבת. מתוך בירור דברי הראשונים והאחרונים עולות לנו נפקא מינות מרטיטות המבדילות בין עולם הסגולה לעולם הניסוי המדעי המושכל. נפקא מינה ראשונה עולה לנו בהגדרת תרופה ניסיונית מודרנית .אם נפרש כדברי הרמב"ם שכל רפואה שאינה בדרך הטבע וההיגיון הפשוט אסורה בחילול שבת ,הרי שתרופה הנמצאת בשלבי פיתוח ראשוניים ,שבהם המדע טרם הוכיח את יעילותה אך יש לה בסיס ביולוגי מובן, תיחשב כמותרת .זאת משום שהיא נשענת על חוכמת הרפואה ולא על דמיון סגולי .לעומת זאת ,לפי שיטת רבי שלמה קלוגר הדורש בדוק ומנוסה ,ייתכן שכל עוד לא עברה התרופה את כל שלבי האישור המחמירים ,אין לחלל עליה את השבת. נפקא מינה נוספת נמצאת בשאלת השימוש בסגולות שאינן כרוכות בחילול שבת דאורייתא אלא באיסורי דרבנן .לשיטת הפרי מגדים ,בספק פיקוח נפש מקלים בכל עניין,

100

אשת יכ תשרפ

ולכן גם סגולה שיש לה שמץ של סיכוי עשויה להתיר איסורי דרבנן .אולם לשיטת המגן אברהם ושולחן ערוך הרב ,כיוון שאין זה מוגדר רפואה כלל ,הרי שאין כאן היתר אפילו לאיסור קל ,שכן אין המעשה נחשב להצלה כלל אלא למעשה חסר משמעות הלכתית של רפואה.

עוד נפקא מינה למעשה עולה במקרה של תרופה שהיא ספק מועילה ספק מזיקה .מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי מחמיר מאוד בתרופה ניסיונית שיש חשש שתזיק לחולה, שכן חילול שבת הותר רק עבור הצלה ולא עבור הימור רפואי שעלול לקרב את מיתתו .כאן אנו למדים שההיתר לחלל שבת על תרופה ניסיונית מותנה בכך שיש בה פוטנציאל ריפוי מבלי לסכן את הקיים באופן שאינו מבוקר.

נפקא מינה רביעית נוגעת למעמדו של המומחה .לפי השולחן ערוך והמגן אברהם ,אמירה של מומחה רפואי הופכת את התרופה ל"ידועה" .מכאן עולה הכרעה מעשית עבור רופאים יראי שמיים :אם המומחה בתחום סבור שהטיפול הניסיוני הוא הסיכוי הטוב ביותר של החולה ,הרי שדעתו המקצועית מרימה את התרופה מדרגת ספק רפואה לדרגת רפואה ודאית לעניין חילול שבת ,גם אם הסטטיסטיקה העולמית טרם אישרה זאת סופית.

הננו מעפילים אל היכל המחשבה והעיון ,שם אנו מנסים לפענח את התפר העדין שבין עולם הנס והסגולה של משה רבנו לבין עולם הרפואה המדעי והמנוסה של דורנו .המושג רפואה ידועה אינו מושג קפוא בזמן ,אלא הוא חי ונושם יחד עם התפתחות חוכמת האדם, שכן הקדוש ברוך הוא נתן רשות לרופא לרפאות וגילה לבני אדם את סודות הטבע.

המחשבה העמוקה כאן היא שהתורה אינה שוללת את הנס ,אך היא אוסרת עלינו לסמוך עליו לצורך חילול שבת ,אלא אם כן מקור הידע הוא בדרגת נבואה או גילוי שמימי מוחלט כמו שקיבל משה רבנו ממלאך המוות .משה רבנו פעל מכוח מתנה שמימית ודאית ,ולכן עבורו הקטורת הייתה רפואה ידועה לכל דבר ועניין .אך עבורנו ,בני תמותה שאין לנו עסק בנסתרות ,הרפואה הידועה חייבת לעבור דרך כור ההיתוך של הניסיון וההיגיון .אנו למדים שבעבודת השם ,הספק בפיקוח נפש מתיר חילול שבת רק כאשר המעשה המציל מוגדר כפעולה רציונלית של הצלה .תרופה ניסיונית בימינו ,המבוססת על מחקר גנטי או ביולוגי, אינה נחשבת סגולה מאוסה בעיני הרמב"ם ,אלא היא חלק מחשיפת כוחות הטבע שהטמין הבורא בעולמו.

יתרה מכך ,אנו מגלים כי ההגדרה של מומחה היא המפתח המגשר בין העולמות .המומחה הוא זה שמעניק לתרופה הניסיונית את התוקף ההלכתי של רפואה .ברגע שחכמי הרפואה קובעים כי יש סיכוי רלוונטי להצלה ,התרופה יוצאת מגדר ניסוי בעלמא ונכנסת תחת כנפי המצווה של וחי בהם .זהו שיעור גדול באמונה ובהלכה :אנו מאמינים כי השם הוא הרופא ,אך הוא דורש מאיתנו לפעול בתוך גדרי העולם הזה ,בכבוד ובתבונה ,מבלי להפוך את הקודש למגרש משחקים של ניסיונות חסרי שחר.

101

גם לנשמה מגיע אוכל

הננו קרבים אל בירורו המאיר של רבנו הרדב"ז ,המעמיד אותנו על ההבחנה הדקה שבין אי-ודאות בתוצאה לבין אי-ודאות במהות המעשה ,ומורה לנו דרך בנתיבי פיקוח נפש. בשו"ת רדב"ז (סימן קנג) ביאר את עומק דברי המשנה ביומא על מי שנשכו כלב שוטה שאין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ,והתמודד עם השאלה המתבקשת :הרי קיימא לן שספק נפשות להקל ודוחה את כל התורה ,ואם כן מדוע לא נאכילנו שמא יתרפא? הרדב"ז חידש יסוד נורא :ספק נפשות דוחה שבת ואיסורים רק כאשר הרפואה עצמה היא דבר ידוע ומוכח שמועיל לחולי זה ,אלא שיש ספק אם החולה הספציפי שלפנינו יגיב לרפואה או שמא כבר הכביד חוליו מעבר ליכולת ההצלה .אבל ספק ברפואה עצמה ,דהיינו כשהאמצעי המרפא אינו ידוע כלל ככזה שיש בו כוח הצלה ,לא הותר לחלל עליו את השבת .הטעם לכך הוא פחד המדרון החלקלק ,שאם נתיר ספק רפואה ,יבואו לחלל שבת בכל הבל ושטות שאין בהם ממש ,ותשתכח תורת שבת מישראל עבור דמיונות שווא. הרדב"ז מעניק לנו את המפתח להבנת התרופה הניסיונית בימינו .אם הרופאים המומחים אומרים שיש לתרופה זו בסיס מדעי מוצק והיא שלב מתקדם של מחקר רציני ,הרי שהיא נחשבת רפואה ידועה מצד מהותה ,והספק הוא רק בתוצאה אצל החולה הזה – ובזה בוודאי מחללין שבת .אך אם מדובר בתרופה שטרם עברה שום מבחן רציני והיא בגדר ניסוי ותהייה גמור ,הרי זה ספק רפואה שהרדב"ז אסר. כך גם פסק הרב ערוך השולחן (או"ח סימן שכח אות ב) שביאר כי חכמים לא התירו ספק נפשות אלא בדבר שרפואתו ידועה שתועיל ,ולא בספק רפואה ,שמא יבואו לחלל שבת בדברים שלא יועילו .אנו רואים כאן את החרדה הגדולה לכבוד השבת ,שאינה נדחית אלא מפני חיים ודאיים או ספק חיים הנובע ממעשה הצלה ברור ומקובל. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (שיעורי מנחת אשר ,שבת סימן פב) דן בשאלת התרופות הניסיוניות המודרניות ,וביאר כי יש להבחין הבחנה גמורה בין מה שכינו חז"ל סגולה לבין מה שמכונה בימינו מחקר רפואי ניסיוני .הוא חידש כי בימינו ,כאשר הרפואה מבוססת על מחקרים ביולוגיים וכימיים מעמיקים ,הרי שתרופה הנמצאת בשלבי ניסוי מתקדמים לאחר שעברה מבחני בטיחות ראשוניים ,אינה נחשבת עוד כספק רפואה שהרדב"ז אסר .לשיטתו ,אם חכמי הרפואה והמומחים הגדולים בעולם סבורים כי יש סיכוי סביר שתרופה זו תציל את חייו של החולה המסוכן ,הרי שהיא נחשבת רפואה ידועה לעניין חילול שבת. הוא מבאר כי דברי המגן אברהם והרמ"א שדרשו רפואה ידועה ,כוונו למנוע חילול שבת עבור תרופות אליל או השערות חסרות בסיס .אך כאשר מדובר במדע הרפואה, שבו כל שלב ניסיוני נשען על אדני ההיגיון והמחקר ,הרי שההשתמשות בתרופה כזו היא בגדר השתדלות ראויה ומחויבת .מו"ר הגר"א וייס מדגיש כי במקום שבו אין לחולה דרך הצלה אחרת ,והתרופה הניסיונית היא קרן האור היחידה ,הרי שספק פיקוח נפש להקל ומחללין עליה את השבת ללא פקפוק ,ובלבד שהדבר נעשה על פי דעתם של המומחים הגדולים ביותר בתחום. כאן אנו פוגשים את האיזון הדק :מחד ,שמירה על חומת השבת מפני הבלים ודמיונות,

102

אשת יכ תשרפ

ומאידך ,הבנה שהקדוש ברוך הוא מגלה רפואות חדשות לבני אדם ,וכל מה שנמצא בגדר המדע המושכל נחשב לחלק מחובת ורפא ירפא .מו"ר הגר"א וייס מעמיד אותנו על כך שחובת הצלת הנפש אינה קופאת על השמרים של הידע הישן ,אלא היא דינמית ומתחדשת יחד עם גילויי הרפואה ,כל עוד הם נשענים על יסודות המומחיות והאמת. הננו עולים אל פיסגת הר סיני שבפרשתנו ,שם אנו מוצאים את משה רבנו עומד נבוך מול מצוות מחצית השקל ,והקדוש ברוך הוא מראה לו מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד ואומר לו זה יתנו .חז"ל במדרש תנחומא עומדים על פליאתו של משה ,כיצד מטבע קטן של כסף יכול לכפר על נפש אדם שחטאה בחטא העגל הנורא .והנה ,התשובה טמונה באותה אש שראה משה .האש מסמלת את ההתלהבות ,את מסירות הנפש ואת כוח החיים הפורץ גבולות. הקשר לשאלתנו הוא עמוק ומרטיט .כשם שהמטבע של אש הראה למשה שערכו של המעשה אינו נמדד רק במשקלו החומרי אלא בחיות ובנשמה שבו ,כך גם בענייני פיקוח נפש בשבת .אנו מחללים שבת על חולה שיש בו סכנה לא רק בגלל ודאות ההצלה ,אלא בגלל הערך הנשגב של חיי אדם שהם כביכול חלק אלוה ממעל .המטבע של אש מלמד אותנו שבמקום שיש בו צורך של כפרה והצלת נפשות ,אנו פורצים את גדרי הטבע ואת גדרי המובן מאליו. כאשר אנו באים לדון בתרופה ניסיונית ,אנו מחפשים את אותה אש של השתדלות .אם הרפואה היא בגדר הבל וסגולה שאין בה חיות ,היא אינה מטבע של אש אלא עפר ואפר שאין בהם כדי לדחות שבת .אך אם המומחים מעידים שיש כאן שבב של תקווה המבוסס על חוכמת הרפואה ,הרי שזהו המטבע של אש שנתן הקדוש ברוך הוא למשה – מעשה קטן של השתדלות אנושית שיש בו כדי לכפר ולהציל חיים .אנו למדים כי השבת אינה נדחית מפני הסטטיסטיקה היבשה ,אלא מפני המאמץ הנשגב לשמר את שלהבת החיים בתוך גופו של יהודי. הננו באים אל שער המוסר והאמונה ,בשעה שקולות המלחמה והסער מקיפים אותנו ,ואנו מבקשים למצוא מרגוע לנפשנו מתוך בירור הלכות פיקוח נפש בשבת .התובנה העמוקה העולה מכל נתיבות העיון שעברנו היא שחייו של יהודי אינם הפקר ,והתורה הקדושה הקיפה אותם בחומות של הגנה ודאגה. למדנו כי השבת ,שהיא מקור הברכה והשלום ,אינה עומדת בסתירה להצלת חיים אלא היא זו המצווה עלינו וחי בהם .האמונה היהודית מלמדת אותנו כי עלינו לעשות כל השתדלות אנושית הגיונית ומוסמכת ,אך בו זמנית להשליך יהבנו על רופא כל בשר .ההבחנה בין סגולה חסרת בסיס לבין רפואה ניסיונית מדעית היא שיעור בחיבור שבין שמיים וארץ; אנו נדרשים להשתמש בשכל שחנננו הבורא כדי להבחין בין אמת לשקר ,בין הצלה לבין אחיזת עיניים. בעת הזו ,כשאתם יושבים במקלט והטילים משרקים בחוץ ,זכרו את המטבע של אש שראה משה רבנו .האש הזו היא כוח התפילה והאמונה שיכול לכפר ולהגן מעל הטבע .כשם

103

גם לנשמה מגיע אוכל

שפסקנו כי תרופה ניסיונית שיש בה שמץ של סיכוי על פי מומחים דוחה שבת ,כך גם מעשה קטן של חסד ,מילה של אמונה או רגע של דבקות בתורה במקלט ,הם "רפואה ידועה" לנשמה המגינה על הגוף .אנו למדים כי במקום שבו הדין מתוח ,שם מתגלים רחמי השם דרך השליחים הנאמנים – הרופאים במחלקות והחיילים בחזית – ועל כולנו מוטלת החובה להיות שותפים במעשה ההצלה ,כל אחד בדרכו.

עיקר העניין: בסיכומו של דבר ,נחשף בפנינו בירור נוקב בשאלת חילול שבת עבור תרופה ניסיונית ,הנע בין חובת ההצלה המוחלטת לבין השמירה על כבוד השבת מפני מעשי הבל .מצאנו כי בעוד שרבי שלמה קלוגר והרדב"ז עמדו כחומה בצורה נגד חילול שבת עבור סגולות ותרופות שאינן "מנוסות" ו"ידועות" בדרך הטבע, הרי שמו"ר הגר"א וייס וגדולי דורנו הבחינו הבחנה גמורה בין סגולת אליל לבין מחקר רפואי ניסיוני מודרני .למדנו כי תרופה ניסיונית שיש לה בסיס מדעי מוצק והיא נחשבת לסיכוי רציני על פי דעת המומחים ,יוצאת מגדר ספק רפואה ואובדת חשיבותה של הסטטיסטיקה מול ערך חיי האדם ,ולכן מחללין עליה את השבת ללא פקפוק ככל ספק פיקוח נפש .הכרעת הפוסקים מלמדת אותנו כי השבת נדחית מפני כל השתדלות אנושית המבוססת על חוכמה ודעת ,שכן הקדוש ברוך הוא חפץ בחיים ,וכל תרופה המקרבת את הרפואה בדרך הטבע המושכל היא חלק מהמטבע של אש שנתן הבורא למשה לכפר על הנפש. עמדנו על שאלת חילול שבת בתרופות שטרם הוכחו וביררנו את מקור כוחה של הקטורת שקיבל משה ממלאך המוות כרפואה סגולית שהצילה את העדה .ביררנו בשיטת ויצמן את מחלוקת התנאים ביומא על אכילת כבד כלב שוטה ,והעמקנו בפסקי הרמב"ם והמגן אברהם הדורשים רפואה ידועה ומנוסה כתנאי לחילול שבת .ראינו את חילוקו המפליא של שולחן ערוך הרב בין ספק בתוצאה לבין ספק במהות התרופה ,וחתמנו בדעת מו"ר הגר"א וייס על מעמד המחקר הרפואי בימינו כהצלה ודאית המבטלת את איסורי השבת.