!האם מספר השיניים שיש ליהודי וגוי שווים? הוכח מפרשת השבוע

322 322 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

גם לנשמה מגיע אוכל 322 322 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין ומכאן מתגלה יסוד עמוק בדרכה של תורה. אין היא דורשת מן האדם .להתעלם מן המציאות האנושית, אלא להאיר אותה, לכוון אותה ולרסן אותה דווקא הזהירות, ההצנעה והוויתור על מימוש זכות כאשר היא עלולה לעורר קטרוג או פגיעה, הם עצמם מעשה של עבודת ה׳. מי שמבקש לחיות חיי תורה אינו שואל רק מה מותר ומה אסור, אלא גם מה בונה, מה מיישב את הנפש ומה מאפשר לברכה לשרות בלי התנגדות ובלי רעש. כך נבנית הנהגה של קדושה שאינה מתריסה אלא מרוממת, שאינה נאחזת בזכויות אלא הולכת ,בענוה, ובדרך זו מתקיימים דברי יעקב אבינו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין לא כהבטחה מופשטת, אלא כקריאה לחיים שיש בהם עומק, זהירות וברכה .שקטה ההולכת ונמשכת !האם מספר השיניים שיש ליהודי וגוי שווים? הוכח מפרשת השבוע יש פסוקים בתורה שנשמעים כציור פיוטי בלבד, דימוי של חיה, זמן של בקר וערב, טריפה ושלל, והלב שואל לעצמו אם יש כאן רק משל לשבט ולמידותיו או שמא רמז עמוק יותר החבוי ,בין האותיות. כך היא ברכת יעקב לבנימין, בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל ,פסוק קצר, אך טעון ברבדים נסתרים. חזל דרשו בו הנהגה, מפרשים עמדו על אופיו של השבט .ומקובלים מצאו בו רמזים לאיברים ולכוחות החיים ,ובתוך הדברים מתעוררת שאלה מפתיעה, כמעט נועזת, שיש בה נגיעה לגבול שבין טבע לסוד בין גוף לנשמה. האם ייתכן הבדל פיזי ממשי בין ישראל לאומות העולם, לא בדברים רוחניים, לא במצוות ולא בנפש, אלא במספר השיניים שבפיו של אדם. האם התורה רומזת שיש לישראל ל״ב שיניים ולגוי מספר אחר. ואם כן, כיצד ניתן לומר זאת מבלי לפגוע באחדות הבריאה ובאמונת הייחוד. ומה דינו של גר הבא לחסות תחת כנפי השכינה. והלא המציאות הגלויה לפנינו מורה שאין .הבדל נראה לעין כלל, וכולם נבראו באותה תבנית ,השאלה מתחדדת עוד יותר כאשר מוצאים בדברי קדמונים רמזים ומסורות על הבדל כזה ובצידם תמיהות חריפות שכבר העלו אותם חכמי הדורות עצמם. האם מדובר במציאות ממשית ,שנשתנתה, או ברמז סודי שאין עניינו בגשמיות כלל. האם השיניים הן משל לדיבור, לאכילה ,לברור ולחלוקה בין טוב לרע. והאם דרשת הפסוק בבנימין זאב יטרף נוגעת למלחמה ולטריפה .או לכח הפנימי המברר ומזכך מכאן נפתחת חקירה שיש בה גם עיון בפשט, גם בירור בדברי חז"ל, גם עמידה על דברי הראשונים והמקובלים, וגם שאלה עקרונית על היחס בין גוף ישראלי לגוף אנושי בכלל, ועל משמעותם של .מאמרי חז"ל הנראים כסותרים את המציאות הידועה לנו

יחיו תשרפ 323 323 הפסוק שבו נפתחת הדרשה הוא דברי יעקב לבנימין: בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב . בפשטות הפסוק מתאר את אופיו של השבט, כוחו במלחמה, מהירות)(בראשית מט כז יחלק שלל פעולתו בבקר וחלוקת שללו בערב, אך כבר דרשו בו רבותינו שיש בו רמזים עמוקים יותר מכפי .שנראה לעין רבנו אפרים בפירושו על התורה כתב שפסוק זה פותח באות ב ומסיים באות ל, ובכך רמז למנין ,ל״ב. וכתב שזאב יטרף מרמז על השיניים, שכל ענין הטריפה והאכילה אינו אלא בכוח השיניים ,ועל כן נרמז כאן מספר השיניים שבפיו של ישראל, ל״ב. דבריו אינם באים כפשט גשמי בלבד ,אלא כרמז סמלי הקשור לכוחות הפועלים באדם, שכן האכילה והטריפה הן משל לברור והפרדה .להכניס פנימה ולהוציא החוצה, וכח זה נמסר לישראל במידה מסוימת במגלה עמוקות כתב באחד מאופניו שרמז ל״ב שיניים יש רק לישראל, ושהדבר קשור לל״ב נתיבות חכמה ולכח הלב, שגם הוא בגימטריא ל״ב. לפי דרכו, אין השיניים איבר גשמי בלבד, אלא .כלי לגילוי כח פנימי, כח החכמה והדעת, המתחיל בפה ובדיבור ונמשך אל הלב במדרש תלפיות לרבי אליהו הכהן, בערך אברים, הובאה קבלה שלפיה לישראל ל״ב שיניים ולאומות העולם ל״ג. והוא עצמו תמה על הדברים בתמיהה גדולה, הן מצד אמונת הייחוד, שמא יאמרו שיש שתי רשויות חס ושלום, והן מצד הגרים, שאם יישארו עם מספר שיניים שונה יהיה הדבר לבושה ולכלימה וימנע כניסתם תחת כנפי השכינה. ותירץ בשתי תשובות. האחת, שההבדל הוא בדבר מועט ומכוסה, ואינו ניכר לעין, ועל כן אין בו פתח לכפירה. והשניה, שכיון שאין השיניים .גלויות אין בזה בושת לגר. ולבסוף סיים שידוע לפני הקב״ה הטעם בזה אולם כבר מתוך לשונו של בעל מדרש תלפיות ניכר שאין הדברים מוכרעים כפשט גמור, אלא .כקבלה ורמז, שכן הוא עצמו מעמיד תמיהות קשות ואינו מכריע שהדבר מציאות גשמית נצפית וכאן נפתח הפתח לעיון נוסף, האם כוונת הדברים למציאות פיזית ממשית, או לרמז סודי בענין .אחר לגמרי ביסוד הדברים יש לעיין תחילה האם בכלל מצינו בדברי חזל הבחנה מהותית בין ישראל לאומות העולם בענייני הגוף, או שכל ההבחנות אינן אלא ברובד הרוחני והפנימי בלבד. בגמרא אמרו שלשה שותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו, ושם מבואר שחלקו)(דף לא ע"א במסכת נדה של הקב"ה הוא הנשמה, הדעת והכח המאיר באדם. מדברים אלו עולה שהשוני המהותי בין אדם .לאדם אינו מתמצה במבנה הגוף בלבד, אלא בעיקר במה שניתן בו מן השמים . אמרו אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם)(דף סא ע"א ובגמרא במסכת יבמות וכבר האריכו הראשונים והאחרונים שאין הכוונה שאין להם גוף של אדם, אלא שאין להם אותו מעמד פנימי של אדם השלם, הנושא בקרבו נשמה אלוקית במדרגה של ישראל. הרי שהשפה של .חזל משתמשת בלשון גופנית כדי לרמוז על מדרגה רוחנית, ולא בהכרח על שינוי אנטומי ממשי , נאמר שנשמתו של אדם הראשון נופחה בו מפיו של הקב"ה)(פרשה יד וכן במדרש בראשית רבה ,ומכאן נשתלשל כח הדיבור וכח האכילה והברור שבפה. הפה והשיניים אינם רק אמצעי אכילה

גם לנשמה מגיע אוכל 324 324 ,אלא מקום שבו מתברר הטוב מן הרע, הן באכילה הן בדיבור. לפי זה, ריבוי הדרשות על שיניים .פה ולשון באגדת חזל אינו עוסק במספרם הגשמי בלבד, אלא בכוחם הרוחני על הפסוק וחכך כיין הטוב, שהפה של תלמיד חכם)(פרשת תצוה עוד מצינו במדרש תנחומא דומה ליין המשמח אלוקים ואנשים, וכל דיבור תורה ממתיק את העולם. הרי שהפה והשיניים הם כלי קיבול לגילוי תורה וחכמה. וכבר דרשו חזל בכמה מקומות שהאכילה של ישראל בקדושה .מתקנת עולמות, מה שאין כן אכילה בלא תורה ובלא ברכה לאור זאת, ניתן להבין שכל לשון חזל והמפרשים על ל״ב שיניים, על רמזים שבפסוקים ועל הבדלה בין ישראל לאומות העולם, מכוונת בעיקר למבנה הפנימי של האדם, לכוחות הפועלים בפיו ובלבו, ולאו דווקא לקביעה ביולוגית הניתנת למדידה רפואית. השיניים נעשות סמל לל״ב .נתיבות חכמה, ללב המברר, ולכח הדיבור והאכילה שבקדושה בראשונים מצינו כבר יסוד ברור שאין דרכם של חזל והמפרשים לדבר במבנה הגוף כעובדה אנטומית גרידא, אלא להשתמש בגוף כלבוש וכמשל לכוחות פנימיים. הרמב״ן בפרושו על התורה בכמה מקומות, ובפרט בפרשת בראשית בענין יצירת האדם, כתב שהאיברים החיצוניים אינם אלא כלים לכוחות נפשיים ושכליים, וכל שינוי או הדגשה שבאיבר מסוים בא לרמוז על כח רוחני מסוים שניתן בו. לפי דרך זו, כל דרשה על שיניים, פה ולשון איננה באה לקבוע מציאות פיזית .שונה בין בני אדם, אלא להצביע על מדרגת כח הדיבור, האכילה והברור הרשב״א בחידושיו לאגדות חזל כתב שאין להקשות קושיות מן החוש על דברי אגדה, כי דברי אגדה אינם נאמרים על דרך המדידה והניסוי אלא על דרך רמז וסוד, וכל מי שמבקש להבין אותם כפשוטם בלבד הרי הוא מחטיא את כוונתם. לפי זה, דברי מגלה עמוקות ומדרש תלפיות על ל״ב .שיניים אינם סותרים את הידוע לנו במציאות, אלא מדברים בשפה אחרת לגמרי במקובלים הדבר מבואר יותר. בזוהר הקדוש בכמה מקומות, ובפרט בזוהר על פרשת תרומה ופרשת ויחי, נדרש הפה כמקום יציאת החכמה והבינה, והשיניים ככוחות החותכים, המבררים והמפרידים. בזוהר נאמר שהשיניים הם כנגד מידות הדין המתמתקות על ידי החכמה, ולכן מספרם נקשר לל״ב נתיבות חכמה. הלב והשיניים משמשים יחד, זה בפנים וזה בחוץ, לברור .המציאות ולהעלותה רבנו האר״י הקדוש, כפי שהובא בדברי תלמידיו בשערי כוונות ובספרי החיד״א, ביאר של״ב נתיבות חכמה מתגלות הן בלב והן בפה, והפה הוא שער יציאת האור אל העולם. ישראל, שתפקידם לברר ולהעלות ניצוצות, נושאים בקרבם כח זה בשלמותו, ולכן מיוחס להם רמז ל״ב, בין בלב בין בשיניים. אין הכוונה שמספר השיניים הגשמי שונה, אלא שהכח הרוחני הפועל דרך הפה .שונה במהותו לפי זה מתיישבים דברי מדרש תלפיות עצמו, שתמה על הבנת הדברים כפשוטם, ותירוציו אינם באים אלא לדחות הבנה גשמית גסה, ולכוון את הלומד להבין שמדובר ברמז דק ומכוסה, ולא

יחיו תשרפ 325 325 בשינוי ניכר לעין. מה שנראה לכאורה כקביעה אנטומית, אינו אלא משל לשוני במהות התפקיד .הרוחני של ישראל בעולם כאשר מתבוננים בדברי חזל והמפרשים בעין פנימית, מתברר שהשיניים אינן נתון ביולוגי אלא סמל. השיניים הן הכלי הראשון שבו האדם פוגש את העולם החומרי, דרכן עובר המזון מן החוץ ,אל הפנים, ושם מתחיל תהליך הברור. לא במקרה נדרשו השיניים ככוחות החותכים והמפרידים כי תפקידן איננו רק לאכול אלא לברור, להבדיל בין הראוי להיבלע לבין הראוי להידחות. זהו .תפקיד רוחני מובהק ישראל נבראו כדי לברר. כל חייהם סובבים סביב היכולת להכניס אל תוך העולם החומרי אור של קדושה, ולהוציא מתוכו את הפסולת. זהו עומק ענין ל״ב נתיבות חכמה, שהן אינן רק נתיבות .שכליות מופשטות אלא כוחות הפועלים בתוך החיים עצמם. הלב מבין, והשיניים מבצעות .החכמה שבלב יורדת אל הפה, ושם היא פוגשת את המציאות ,הגוי אוכל כדי לחיות. היהודי אמור לחיות כדי לברר. האכילה, הדיבור, ההנאה מן העולם ,כולם נעשים אצלו עבודה. לכן השיניים, שהן שער ראשון למעשה, נקשרו אצלו למספר ל״ב שהוא מספר הנתיבות שבהן החכמה האלוקית מתלבשת במציאות. אין כאן עליונות ביולוגית .אלא אחריות רוחנית ,ומכאן עומק דברי בנימין זאב יטרף. הזאב איננו טורף לשם השחתה, אלא לשם קיום. הוא חותך .מפריד, נוטל את הראוי. בנימין, שממנו יצאה המלכות והסנהדרין, נושא את כח הברור החריף אותו כח מתגלה בפה, בשיניים, בדיבור ובאכילה. כאשר הברור נעשה בקדושה, הפה נעשה שער .לחיים. כאשר הוא נעשה בקלות ראש, הוא נהפך לשער של חורבן לפי זה, אין כל פלא שבמקורות פנימיים ייחסו לישראל מספר שיניים אחר, לא מצד הגוף אלא מצד המשמעות. מי שחי חיים של ברור מתמיד, כאילו יש בפיו ל״ב כוחות חיתוך, כנגד ל״ב נתיבות .החכמה. ומי שאינו נושא תפקיד זה, אף אם שיניו שוות במראה, כוחותיו הפנימיים שונים ומכאן נובעת אחריות כבדה. כל דיבור, כל אכילה, כל שימוש בפה, הוא גילוי של השיניים ,הרוחניות. האדם נשאל בכל יום, האם הוא חותך נכון, האם הוא בורר אמת משקר, קודש מחול .או שמא הוא בולע הכל בלי הבחנה. בזה נבחנת יהדותו לא במספר השיניים אלא בדרך פעולתן מתוך הדברים מתחדדת תביעה שקטה אך חדה כלפי האדם. לא השיניים הגשמיות הן הנידונות ,כאן, אלא השיניים שבלב ובפה. כל אדם קם בבוקר עם כח ללעוס את המציאות, לפרש אותה לדבר עליה, ולאכול ממנה. השאלה איננה כמה הוא יודע, אלא כיצד הוא בורר. האם הוא בולע .כל ידיעה, כל דיבור, כל מאכל וכל מחשבה, או שמא הוא עוצר, חותך, מבחין ומעמיד גבולות ,השיניים הרוחניות נבחנות בראש ובראשונה בדיבור. אדם יכול לדבר הרבה ולהישאר ריק ויכול לדבר מעט ולברוא עולמות. מי שאינו שומר על פיו, כאילו שיניו קהות, אינן חותכות, אינן מבררות. כל רכילות, כל לשון הרע, כל דיבור של זלזול, הוא בליעה של פסולת ללא סינון. ולעומת

גם לנשמה מגיע אוכל 326 326 זאת, דיבור של אמת, של חיזוק, של תורה, הוא לעיסה איטית ומדויקת ההופכת את המציאות .למזון של נשמה ,כן הוא באכילה. אין מדובר רק בהלכות כשרות, אלא בהלכות זהות. האכילה המהירה, החמדנית הבלתי מודעת, מטשטשת את כח הברור. האכילה מתוך ברכה, מתוך ישוב הדעת, מתוך הכרה שהעולם אינו מובן מאליו, מחנכת את האדם להשתמש נכון בכוחותיו. מי שאוכל כך, לומד ממילא .לדבר כך ולחשוב כך וגם בלימוד תורה יש כאן מוסר עמוק. יש מי שלומד כדי לצבור ידיעות, לבלוע סוגיות, לצאת ידי חובה. ויש מי שלומד כדי לברר, לשאול, לחתוך בין עיקר לטפל. הלימוד האמיתי איננו מרוץ .אלא עיכול. מי שאינו מעכל, ידיעותיו מרובות אך דמותו דלה ובזה נבחן בן תורה ויהודי באשר הוא. לא בכמה ספרים סיים, לא בכמה דפים עבר, אלא בכמה ,אמת הכניס לחייו. השיניים הרוחניות ניתנו כדי שהאדם לא ייטמע בעולם אלא יעמוד מולו ייגע בו, ויברר אותו. זו עבודת חיים שקטה, יומיומית, שאינה נראית כלפי חוץ, אך היא זו שבונה .אדם מבפנים ומכאן הקריאה האחרונה. מי שמבקש לחיות חיי אמת, צריך לשאול את עצמו בכל ערב, מה ,לעסתי היום, מה ביררתי, ומה בלעתי בלי מחשבה. כי בסופו של דבר, לא מספר השיניים קובע .אלא אופן השימוש בהן ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם נדרש לשים לב לא רק למה שיש בו, אלא לאופן שבו הוא משתמש במה שיש בו, שכן הכוחות שניתנו לו אינם מגדירים אותו אלא הבחירות .היומיומיות שהוא עושה עמם ,העיסוק בשאלות של טבע, גוף ומציאות איננו נועד לעורר סקרנות גרידא, אלא לחנך לענוה .להבין שיש רבדים נסתרים בעולמו של אדם שאינם נמדדים בעין חיצונית ההבדל בין קדושה לחול איננו בהכרח במה שרואים, אלא באופן שבו אדם מתייחס לעצמו .ולזולתו, בדיבור, באכילה, במחשבה ובתגובה למציאות מי שמתרגל לעצור, לברר, ולא למהר להסיק מסקנות, מפתח יציבות פנימית שמגינה עליו .מהיסחפות, מקנאה ומבלבול הזהירות מהשוואות חיצוניות, מהתעסקות במי יותר ומי פחות, יוצרת מרחב שבו האדם יכול .לעבוד את ה’ מתוך שלווה ולא מתוך תחרות חיי תורה אינם חיים של קיצוניות אלא של איזון עדין, שבו גם מה שאינו מובן לגמרי מתקבל .בענוה ובאמון והשאלה שכל אדם נדרש לשאול את עצמו איננה מה שונה אני מאחרים, אלא האם אני משתמש .נכון במה שניתן לי היום, כאן ועכשיו