למי יש עדיפות וקידמה להיות שליח ציבור לאחיין של החולה, או !לאדם שהוא אבל על אביו? הוכח מפרשת השבוע
179 179 האדם לומד שכבוד זקנים אינו פחד אלא הכרה, לא ריחוק אלא חיבור, לא השתקה אלא
שגיו תשרפ 179 179 האדם לומד שכבוד זקנים אינו פחד אלא הכרה, לא ריחוק אלא חיבור, לא השתקה אלא .זהירות בלשון מי שמתרגל לדבר בכבוד על הדור שקדם לו, גם כאשר ההלכה מתירה יותר, בונה בתוכו נפש .שמכירה תודה ואינה שוכחת את שורשיה והבית שבו מדברים בכבוד על סבא וסבתא, גם כשאין חובה גמורה, הוא בית שבו הכבוד עובר .מדור לדור, לא כנטל אלא כברכה :עיקר העניין:עיקר העניין נתברר מן המקראות, מן המדרשים, ומדברי הראשונים והאחרונים, שחיוב כבוד זקן אכן קיים, והוא נטוע בהכרת שורש ההוויה ובהמשכיות הדורות, אך אין הוא ,זהה בגדריו לחיוב כבוד ומורא אב ואם. האב עומד כסיבת ההוויה הישירה ,ולכן נאמרו בו דיני מורא חמורים, ובכללם איסור קריאה בשמו הפרטי. הזקן אף שהוא בכלל כבוד, אינו בכלל מורא, וכל דיניו נמדדים לפי מדת הכבוד .והזלזול, ולא לפי איסור מוחלט מכאן עולה שהקריאה לסב בשם הפרטי אינה אסורה מעיקר הדין, כל עוד אין בה זלזול, ובפרט כאשר היא עטופה בלשון כבוד, או נעשית בדרך המקובלת במשפחה ובקהילה, או לצורך זיהוי בלבד. עם זאת, דרך ישרה ומיושבת היא להקדים תמיד תואר של כבוד, סבא, רבי, או לשון חיבה המבטאת הערכה, כדי .שההיתר לא יהפוך לקלות ראש ובתוך כך מתגלה עומק גדול בעבודת המידות. התורה אינה מבקשת לייצר מרחק קר ומאיים בין הדורות, אלא יחס של כבוד חי ונושם. הזקן אינו עומד כמי שמפחדים ממנו, אלא כמי שמוקירים אותו. הקריאה בשם אינה רק שאלה ,הלכתית, אלא מראה המשקפת את אופי הקשר. כאשר הקריאה נובעת מחיבה .מהערכה ומתחושת שייכות, היא עצמה נעשית כלי של כבוד וכך נחתם העניין, שבית שבו יודעים להבחין בין אב לזקן, בין מורא לכבוד, ובין ,איסור להנהגה ראויה, הוא בית שבו ההלכה אינה עומדת כגדר חיצוני בלבד .אלא כדרך חיים הבונה משפחה, זהות ושורש עמוק לדורות למי יש עדיפות וקידמה להיות שליח ציבור לאחיין של החולה, או !לאדם שהוא אבל על אביו? הוכח מפרשת השבוע ,יש רגעים שבהם בית הכנסת חדל להיות מקום של שגרה, והוא נעשה זירה של כאב, של אחריות ושל התנגשות בין מצוות גדולות. אדם אחד עומד שבור ממחלה, קולו נחלש, גופו בוגד בו, אך לבו
גם לנשמה מגיע אוכל 180 180 בוער לקיים את חובתו בעולמו. מולו עומד אדם אחר, אבל טרי על אביו, ליבו קרוע, והוא נושא על כתפיו מסורת של דורות, קדיש ושליח ציבור כעמוד של כבוד לנשמה שנסתלקה. והקהילה כולה שואלת בלחישה ההולכת ומתגברת, למי ראוי להקדים, מי קודם לפני התיבה, שליחות של .כאב חי או זכות של אבלות על מת ,השאלה אינה טכנית ואינה מינהגית בלבד. היא נוגעת בלב מושגי התורה. מהי שליחות ציבור האם היא שליחות של החי או של המת. האם קדיש ושליח ציבור הם זכות אישית של האבל, או כלי של חסד כלפי מי שאינו יכול. והאם מצוה דרבנן הנעשית בגופו של האבל עדיפה על מצות .עשה דאורייתא הנעשית כלפי חולה חי הזקוק לחיזוק נפשו ומכאן מתחדדת השאלה במלוא חריפותה. כאשר יש בקהילה אבל על אב ואם, החפץ לעבור לפני התיבה מכח חיובו וכבוד מתו, ולעומתו אחיין המתפלל כשליח עבור דודו החולה, שאינו יכול לומר קדיש ואינו יכול לשמש שליח ציבור בעצמו, למי ניתנת העדיפות. האם זכות האבל קודמת משום כיבוד אב ואם גם לאחר מיתה. או שמא שליחות האחיין עדיפה משום קיום מצות ביקור .חולים, חיזוק רוחו של החולה, והעמדתו שלא ירגיש ככלי שאין בו חפץ עוד יש להעמיק ולברר, האם דין זה שייך דוקא כאשר האבל השני הוא על שאר קרובים, או אף כאשר הוא אבל על אביו ואמו. והאם עצם העמידה לפני התיבה עבור המת היא חיוב ברור מן התורה, או שמא עיקרה מנהג וחיוב דרבנן. ומאידך, האם מצות ביקור חולים אינה מצות עשה .גמורה, שיש בה משום הצלת נפשות, חיזוק החיים, והעמדת אדם על רגליו בשעת שברו הדברים נוגעים לא רק להלכה היבשה, אלא לרוח התורה, למבטה על חיי אדם, על כבוד המת ועל כבוד החי, ועל הדרך שבה מצוות אינן מתחרות זו בזו אלא דורשות הכרעה של חכמה, רגישות .ויראת שמים .)(בראשית מו א ""וייסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק פירש שייחד הכתוב את יצחק ולא הזכיר את אברהם, משום)(שם רש"י בפרושו על התורה שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. מתוך דבריו מתבאר עיקרון יסודי, שיש מדרג ברור בכיבוד הקרובים, ואין כל מצוה שווה לחברתה אלא כל אחת עומדת במקומה לפי קרבת החיוב ועומקו. כבר כאן נזרע היסוד לשאלתנו, שכאשר מתנגשות חובות שונות, אין ההכרעה נעשית לפי .הרגש בלבד אלא לפי סדרי הקדימה שהתורה עצמה קבעה הקשה מדוע לא נאמר "לאלוהי אבותיו", והרי מצינו מקומות)(שם הרמב"ן בפרושו על התורה אחרים שבהם הזכיר יעקב גם את אברהם וגם את יצחק. וכתב לבאר שאין כאן רק שאלה של כבוד אלא של עבודה פנימית, שיעקב עמד עתה בנקודת מעבר גורלית, ירידה לגלות, והוצרך להיאחז במידת הפחד והדין של יצחק, אביו הקרוב, ולא בזכות הרחוקה יותר של אברהם. מתוך דבריו עולה הבחנה עמוקה בין זכות קרובה הפועלת בפועל ובכובד משקל, לבין זכות רחוקה שגדולתה אמיתית אך פעולתה שונה. הבחנה זו מאירה את עיקר שאלתנו, האם מעשה של שליח ציבור נמדד .לפי עצם החיוב הפורמלי, או לפי הכח וההשפעה המעשית שהוא יוצר בנפש הזקוקה לו עתה
שגיו תשרפ 181 181 ביאר שענין הזבחים כאן אינו הודאה בלבד אלא חיזוק)(בראשית מו א המהר"ל בספרו גור אריה הקשר שבין הבן לאביו בשעה של פחד וחשש. האב מייצג את היציבות, את המסורת החיה, ואת האחריות הישירה המוטלת על הבן. מדבריו למדנו שכאשר אדם עומד בשעת משבר, החובה הקרובה והחיה קודמת, אף אם יש חובות נוספות הראויות מצד עצמן. יסוד זה משליך ישירות על השאלה האם חיזוק נפשו של חולה חי, המרגיש נשבר ואבוד, אינו מקבל עדיפות על פני זכות .אבלות שאין בה אותה נגיעה מיידית לחיים כתב שיעקב זבח דוקא לאלוהי אביו יצחק, משום)(בראשית מו א רבנו בחיי בפרושו על התורה שיצחק מורה על מדת היראה והפחד, וזו המידה הנצרכת ביותר בירידה למצרים. נמצא שכל מצוה נבחנת גם לפי הצורך השעה. אין זו רק שאלה מי גדול יותר, אלא מה נצרך יותר כעת. מכאן ,נפתח פתח רחב להבנת ההכרעה בין שליח ציבור מצד אבלות לבין שליח ציבור מצד ביקור חולים .שהשעה והצורך של החולה עשויים להעמיד את מצות ביקור חולים במדרגה מכרעת הוסיף לבאר שייחוד יצחק מלמד שאין לערבב מדרגות של)(שם הכלי יקר בפרושו על התורה עבודה, וכל מעשה צריך להיעשות מתוך כוונה מדויקת. כשיש שתי זכויות, אין הכרח שהן יפעלו ,יחד, ולעיתים הצירוף יחליש את שתיהן. מכאן יש ללמוד שכאשר יש אבל על אב ואם מצד אחד וחולה הזקוק לשליח מצד שני, אין ההכרעה טכנית אלא תלויה בשאלה איזו כוונה ואיזו פעולה .תביא יותר תיקון ושלמות במצב הנתון ולענ"ד יש להעיר כאן נקודת יסוד החוזרת לאורך כל הסוגיה, כיצד יכול האדם להיות בטוח .איזו מצוה קודמת כאשר שתיהן גדולות, והאם יש בידו להכריע בין כבוד המת לבין חיזוק החי והנראה, מתוך כל דברי המפרשים הללו, שהתורה עצמה מדריכה אותנו לשקול לא רק את גודל ,החיוב אלא גם את קרבתו, את השפעתו, ואת צורך השעה. יעקב אבינו לא זלזל באברהם חלילה אלא ידע שבאותה שעה יצחק הוא הכתובת. וכך גם כאן, אין זלזול בכבוד המת, אלא חיפוש אחר .הדרך שתביא יותר רצון שמים ויותר חיות במקום שנשבר נאמר שביקור חולים נוטל אחד משישים מחוליו, ופירש רש״י)(דף מ ע״א בגמרא במסכת נדרים .שם שבביקור יש פעולה ממשית בגופו ובנפשו של החולה, שממעטת את צערו ומקילה על חוליו ומתוך לשון הגמרא למדנו שאין זו הנהגה של חסידות בלבד אלא פעולה שיש בה ממש, עד כדי השפעה ממשית על מצבו של החולה. ומכאן יסוד גדול, שכל מעשה שמעמיד את החולה, מחזק .את רוחו ומפיח בו חיות, נחשב מעשה כבד משקל במאזני ההלכה דרשו חז״ל על הפסוק והלכת בדרכיו, מה הוא מבקר חולים)(דף יד ע״א ובגמרא במסכת סוטה ,אף אתה בקר חולים. ופירש שם המהרש״א שביקור חולים הוא חיקוי ישיר למידותיו של הקב״ה ועניינו להעמיד את האדם השבור שלא ייפול ברוחו. מתוך דברי הגמרא והפירוש עולה שביקור חולים אינו רק קיום מצוה שבין אדם לחברו, אלא דבקות במידותיו של מקום, וממילא יש בו .מדרגה מיוחדת שאין דומה לה מצינו שהאבל יורד לפני התיבה ואומר קדיש, ונתבאר)(דף יז ע״ב ומאידך בגמרא במסכת ברכות
גם לנשמה מגיע אוכל 182 182 בראשונים שענין הקדיש והעמידה לפני העמוד הוא זכות לנפטר ונחמה לחי. אולם כבר עמדו האחרונים שאין מקור מפורש בגמרא שחיוב זה הוא מן התורה, אלא שהוא תקנה ומנהג קדום שנתפשט בישראל. ומתוך כך יש מקום להבחין בין מצוה שיש בה פעולה ממשית כלפי החי, לבין .מצוה שעיקרה זכות רוחנית לנפטר ונחמה כללית , נאמר שכל המתאבל על המת יותר מדאי הרי זה ככופר)(דף כז ע״ב ובגמרא במסכת מועד קטן ללמדנו שהתורה שמה גבול לאבלות, כדי שלא תכריע את החיים. מתוך עיקרון זה יש ללמוד שכבוד המת גדול וקדוש, אך אין הוא בא על חשבון החיים והעמדתם. וכאשר יש התנגשות, יש .לשקול אם אין כאן פגיעה בחיוב לשמור על החי ולחזקו שאמרו חכמים שהחולה דומה לשכינה, ופירש רש״י)(דף קנא ע״ב עוד מצינו בגמרא במסכת שבת שכל המשמש את החולה כאילו משמש את השכינה. ואם כן, העומד כשליח עבור חולה שאינו יכול להתפלל ולומר קדיש, יש במעשהו משום שירות השכינה ממש. נקודה זו מעניקה משקל .מיוחד לשליחות האחיין, שאינו רק ממלא מקום טכני, אלא שליח לדבר שיש בו גילוי שכינה נאמר שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ופירשו)(דף מו ע״ב ובמסכת סנהדרין הראשונים שכאשר יש פגיעה חמורה בכבוד האדם החי, יש בכוחה לדחות עניינים אחרים. ומכאן ,יש להעמיק, האם שבירת רוחו של חולה, שמרגיש שאינו יכול למלא את מקומו כאבל וכבן קהילה .אינה בכלל פגיעה בכבוד הבריות, המחייבת התחשבות מיוחדת מתוך צירוף כל הגמרות הללו, מתברר קו אחד ברור, שהתורה העמידה את חיי האדם ורוחו במרכז, וכל מצוה שיש בה חיזוק החיים, העמדת הנפש והפחתת צער ממשי, יש לה משקל כבד ביותר. ומאידך, מצוות אבלות וקדיש, אף שגדולות וקדושות הן, מצאנו להן גבולות, כדי שלא יכריעו את החיים. ומתוך כך מתחזקת ההבנה שהשאלה שלפנינו אינה מי ראוי יותר מצד זכות .אישית, אלא איזו שליחות יוצרת יותר חיים, יותר חיזוק ויותר רצון שמים במצב הנתון לאחר שעמדנו על יסודות הסוגיה מן המקרא ומדברי חז״ל, נבוא עתה לעיין בדברי הראשונים ,והאחרונים שעסקו במעמד שליח ציבור, בקדיש, ובקדימויות שבין מצוות המתנגשות זו בזו .ומתוך דבריהם יתברר ציר ההכרעה , כתב ששליח ציבור אינו רק מי שמוציא את הרבים ידי חובתם)(כלל ד סימן כב הרא״ש בתשובותיו אלא שליחם הוא לעורר רחמים ולשאת תפילתם לפני המקום. ומתוך לשונו למדנו שעיקר מעלת שליח ציבור נמדדת לפי מה שהוא נושא בפועל את צער הציבור ואת צרכיו, ולא רק לפי זכות אישית הצמודה אליו. יסוד זה פותח פתח להבחין בין שליח ציבור הבא מכח אבלות אישית, לבין .שליח ציבור הבא לשאת צערו של חולה שאינו יכול לעמוד לפני התיבה כתב שנהגו להקדים אבל להיות שליח ציבור, והטעם)(או״ח סימן נג סעיף כ הרמ״א בשולחן ערוך משום שיש בכך זכות לנפטר ונחת רוח למשפחתו. אולם מדבריו עולה בבירור שמדובר במנהג והנהגה מקובלת, ולא בחיוב גמור מן הדין, שהרי כל לשונו שם הוא בלשון מנהג וראוי, ולא בלשון .חיוב מוחלט
שגיו תשרפ 183 183 העיר על דברי הרמ״א שקדימת האבל היא משום כבוד המת)(או״ח סימן נג סקכ המגן אברהם ונחמת החיים, אך כאשר יש טעמים אחרים חשובים יותר, כגון תקנת הציבור או צורך גדול, אין האבל דוחה אותם. מדבריו מתבאר שכבר האחרונים ראו את קדימת האבל כעקרון גמיש, הכפוף .לשיקולים רחבים יותר של צורך השעה , חידד ששליח ציבור צריך להיות מי שראוי לעורר רחמי שמים)(אשל אברהם שם הפרי מגדים ושלעיתים אדם שאינו אבל אך תפילתו נשמעת ויש בה צורך גדול, עדיף על אבל שאינו יכול למלא תפקיד זה בשלמות. מתוך דבריו עולה שכל הכרעת קדימות אינה טכנית אלא תלויה בשאלה איזו .תפילה תתקבל יותר ותפעל יותר ששליח ציבור)(הליכות שלמה תפילה פרק ט הערה כז הגרש״ז אויערבך זצ״ל הובא בדברי תלמידיו הבא מכח אבלות אין לו זכות מוחלטת לדחות אחרים, ובמקום שיש חולה, צורך ציבורי, או פגיעה באדם אחר, יש לשקול כל מקרה לגופו. והוסיף שגדול השלום והעמדת רוח האדם, יותר ממימוש .זכות פורמלית , וכתב שעיקר)(חלק י או״ח סימן נד מרן הראשל״צ הגר״ע יוסף זצ״ל האריך בזה בשו״ת יביע אומר ענין הקדיש והעמידה לפני התיבה הוא זכות לנפטר ומנהג קדוש, אך אין לדחות משום כך מצוה אחרת שיש בה פיקוח נפש רוחני או צער גדול לחי. ומתוך דבריו ניכר שכאשר יש חולה שמרגיש .נשבר ומדוכא, וכל חיותו תלויה בכך ששליחו יעמוד במקומו, יש בדבר משקל כבד מאד כתב שביקור חולים אינו רק הליכה)(חלק ח סימן לו מו״ר הגרש״ה וואזנר זצ״ל בשו״ת שבט הלוי פיזית אלא כל פעולה שמחזקת את החולה ומעמידה אותו, בכלל המצוה. ולפיכך, שליח המתפלל עבור חולה שאינו יכול, ומעמיד את נפשו שלא תישבר, מקיים מצוה גמורה שיש לה משקל גדול .מאד, ולעיתים אף עדיפות על פני מנהגי אבלות ומתוך דברי כל הפוסקים הללו עולה קו ברור. קדימת האבל לשליח ציבור היא מנהג חשוב ויקר, אך אינה מוחלטת. כאשר מונחת על כף המאזניים מצוה שיש בה חיזוק נפש החי, קיום ביקור חולים במובנו העמוק, והעמדת אדם שבור שלא ירגיש ככלי שאין בו חפץ, הרי שמצוה זו יכולה ואף צריכה לדחות את זכות האבל, כל עוד אין בכך זלזול בכבוד המת ואין פגיעה קשה .במנהגי המקום מתברר מכאן יסוד רחב יותר, שהתורה אינה מכריעה מצוות על פי כותרתן בלבד, אלא על פי עומקן והשפעתן בפועל. שליח ציבור אינו תואר של כבוד, אלא שליחות של חיים, ושליחות זו .נמדדת לפי המקום שבו היא נחוצה יותר באמת לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים .הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו נפקא מינה ראשונה, כאשר האבל השני הוא אבל על אחד משאר קרוביו ולא על אב ואם. במקרה זה עיקר זכותו לעבור לפני התיבה נשענת על מנהגי אבלות ותקנות חכמים, ואילו האחיין המתפלל
גם לנשמה מגיע אוכל 184 184 עבור דודו החולה מקיים בפועל מצות ביקור חולים שיש בה חיזוק נפש החי והעמדתו. בכהאי גוונא .יש עדיפות ברורה לאחיין, וראוי לתת לו לעבור לפני התיבה, בפרט אם החולה תלוי בכך בנפשו נפקא מינה שניה, כאשר האבל השני הוא אבל על אביו או אמו. כאן עומדת מצות כיבוד אב ואם גם לאחר מיתה, ויש פוסקים שראו בה מצוה דאורייתא חמורה. מצד שני, גם מצות ביקור חולים ,שלפנינו היא מצות עשה ברורה שיש בה משום חיות ממש. במקרה כזה אין הכרעה אוטומטית אלא יש לשקול את הנסיבות, אם אי עליית האבל תתפרש כזלזול באביו בעיני הציבור, או שתגרום .לו עצמו צער גדול ושברון, שאז יש להעדיפו לעבור לפני התיבה נפקא מינה שלישית, כאשר ניתן לצרף כוונות. אם האבל עולה לפני התיבה ומכוון בקדיש ובתפילה גם עבור החולה, וכך החולה מתרצה ומרגיש שותף, יש בזה פתרון נאה המשלב כבוד המת עם חיזוק החי. וכבר מצינו בדברי הפוסקים שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, ופתרון זה ראוי .במקום שהוא מתקבל על דעת כל הצדדים נפקא מינה רביעית, כאשר החולה אינו מתרצה בפתרון של כוונה בלבד, ומרגיש צורך נפשי עמוק ששליחו יעמוד דוקא במקומו. אם אנשי המקום מבינים את הדבר כקיום מצות ביקור חולים ולא כזלזול באבל, אזי ראוי להעדיף את האחיין, והאבל השני יקיים מצות כיבוד אב בדרך .אחרת, מתוך הבנה שזהו רצון התורה בשעה זו נפקא מינה חמישית, חילוק לפי מנהג המקום. במקום שנהגו להקפיד מאד על זכויות האבל לעבור לפני התיבה, וכל סטיה מזה מתפרשת מיד כפגיעה בכבוד המת, יש להיזהר מאד, ולנטות להעמיד את האבל, אף אם מצד העיון יש מקום גדול להעדיף את האחיין. ההלכה כאן תלויה לא .מעט בהבנת הציבור ובשאלת חילול או קידוש שם שמים נפקא מינה שישית, כאשר החולה נמצא בסכנה נפשית ממשית, בדכדוך עמוק או בתחושת חוסר ערך קשה, עד כדי חשש לפגיעה בו. במצב כזה מצות ביקור חולים מקבלת משקל כבד מאד, ויש מקום גדול להעדיף את שליחו אף על פני אבל על אב ואם, משום פיקוח נפש רוחני .והעמדת החיים ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: ההלכה מלמדת שהשאלה אינה מי צודק יותר, אלא מי .זקוק יותר. התורה אינה מחפשת זכויות אלא אחריות .כבוד המת גדול וקדוש, אך התורה חפצה בחיים, ברוח האדם, ובהעמדתו שלא יישבר שליח ציבור אינו זכות אישית אלא שליחות, ושליחות נמדדת לפי המקום שבו היא נדרשת .יותר באמת בית מדרש חי הוא מקום שבו יודעים לשקול לא רק סעיפים, אלא גם לבבות, ולא רק חובות .אלא גם כאבים ,מי שמכריע מתוך רגישות, יראת שמים והבנת נפש האדם, מגלה שההלכה אינה קרה אלא חמה .אינה מרחיקה אלא מחיה