?בין כבוד המת לחוקי מצרים: האם החניטה מותרת על פי ההלכה

343 343 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

יחיו תשרפ 343 343 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין ,וכאן נחתם המעגל. קבורת יעקב איננה סוף, אלא התחלה. החניטה איננה קפיאה ,אלא המשכיות. והמסע הארוך ממצרים לחברון איננו רק תנועה גיאוגרפית ,אלא שרטוט של דרך לדורות. מעשה אבות סימן לבנים, לא רק במה שנעשה .אלא גם בזמן שבו נעשה, בקצב שבו נעשה, ובעומק האחריות שמלווה אותו וכך נשאר יעקב חי באמת. לא רק משום שצדיקים אינם מתים, אלא משום שהוא בחר שלא להסתלק עד שדרכו הוטבעה בעם. זהו עומק הענין. יש חיים שמסתיימים, ויש חיים שממשיכים לפעול. יעקב בחר להיות מן החיים .שאינם נגמרים ?בין כבוד המת לחוקי מצרים: האם החניטה מותרת על פי ההלכה יש רגעים שבהם הפרשה איננה רק מספרת סיפור מן העבר, אלא פותחת שער לסוגיה הלכתית טעונה, מורכבת ומטלטלת, הנוגעת בכבוד האדם לאחר מותו, בגבולות המותר והאסור, ובמתח שבין צורכי החיים לבין קדושת הגוף גם לאחר פטירתו. פרשת ויחי מציבה אותנו בדיוק במקום הזה, מול מראה חריגה ומעוררת השתאות. יעקב אבינו נפטר, ויוסף בנו אינו ממהר לקבור אותו כדרך כל הארץ, אלא מצווה על הרופאים לחנוט את גופתו. שנים אחר כך, גם יוסף עצמו זוכה לאותה הנהגה. התורה אינה מסתירה זאת, אינה מרמזת בלבד, אלא כותבת בפירוש, ויצו יוסף את .עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו, ויחנטו הרופאים את ישראל ,ומכאן מתעוררת שאלה חודרת ומסועפת. האם החניטה, פעולה הכרוכה בהתערבות בגוף המת בעיכוב תהליך הרקבון, ולעיתים אף בפגיעה ממשית בשלמות הגוף, מותרת על פי ההלכה. האם אין בכך ניוול המת. האם אין בכך ביטול מצות הקבורה כהלכתה. האם אין בכך מניעה מן הכפרה הנעשית על ידי עיכול הבשר. או שמא כאשר הדבר נעשה לכבודו של המת, או על פי רצונו, או .לצורך גדול של החיים, משתנה גדר האיסור, והמעשה מקבל פנים אחרות לגמרי השאלה מתחדדת עוד יותר כאשר מתברר שתהליך החניטה המצרי לא היה פעולה סמלית בלבד, אלא תהליך רפואי וטכני מורכב, הכולל הוצאת איברים, חתכים בגוף, שימוש בבשמים וחומרים המעכבים את התכלות הבשר, ולעיתים השהיה ממושכת של הקבורה. כיצד מעשים אלו מתיישבים עם דברי חז"ל האוסרים ניוול המת, עם דיני הלנת המת, ועם ההבנה העמוקה שכפרת .הנפש קשורה גם בתהליך הטבעי של חזרת הגוף אל העפר .ולא זו בלבד, אלא שמתוך סוגיית החניטה נפתחת מערכת רחבה של הסתעפויות הלכתיות האם מותר להתערב בגוף המת לצרכים רפואיים. האם יש הבדל בין חניטה לצורך כבוד, לבין חניטה לצורך העברה ממקום למקום. האם ניתן להתיר פגיעה בגופה כאשר הדבר עשוי להציל

גם לנשמה מגיע אוכל 344 344 חיים בעתיד. האם יש חילוק בין צדיקים גמורים לשאר בני אדם. והיכן עובר הקו הדק שבין כבוד .המת לבין טובת החיים לפנינו, אם כן, שאלה שאינה נוגעת רק למעשה קדום במצרים העתיקה, אלא משליכה ישירות ,על סוגיות בוערות בכל דור, חניטה, עיכוב קבורה, נתיחות לאחר המוות, שימוש רפואי בגופות ,והיחס שבין עולם ההלכה לעולם הרפואה. כל צעד בה דורש זהירות, כל מקור פותח פתח חדש .וכל הכרעה מאזנת בין יראת שמים עמוקה לבין אחריות אנושית כבדה הפסוק העומד ביסוד הסוגיה נאמר בלשון מפורשת וברורה, ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים ,. אין כאן רמז, אין כאן לשון מושאלת)(בראשית נ ב לחנוט את אביו ויחנטו הרופאים את ישראל אלא תיאור ישיר של מעשה שנעשה ביודעין, בציווי, ועל ידי רופאים מומחים. כבר בעצם ניסוח הפסוק מתעוררת תמיהה. מדוע נזקקה התורה לציין את הרופאים. מדוע לא נאמר ויחנטו אותו .בלבד. ומדוע ראתה התורה צורך להאריך ולחזור ולומר ויחנטו הרופאים את ישראל מדגיש את לשון רופאים, ללמד שלא עסקו כאן חרטומי מצרים)(שם רש"י בפרושו על התורה או אנשי כשפים, אלא בעלי אומנות רפואית טבעית. אין מדובר בפעולה מאגית או פולחנית, אלא בהליך רפואי מוכר ומקצועי. כבר בדבריו נרמז יסוד חשוב, שאין החניטה מעשה של עבודה זרה .או מנהג אמוני זר, אלא פעולה רפואית טבעית, שנעשית במסגרת המציאות האנושית מעמיד את החניטה כחלק מהתנהלות הגיונית)(בראשית מח ז, ושם נ ב הרמב"ן בפרושו על התורה שנועדה לאפשר את הבאת הגוף בשלמותו למערת המכפלה. מדבריו עולה בפשטות, שאין החניטה נתפסת כמעשה אסור מצד עצמה, אלא כאמצעי טכני לשמירת הגוף, כאשר יש צורך בכך. הרמב"ן אף משתמש בלשון איה הרופאים והרפואות, ומציב את החניטה כחלק ממערך רפואי מוכר ולא כחריגה מוסרית או הלכתית , מבהיר כי החניטה נעשתה באמצעות בשמים וזנים)(בראשית נ ב רבנו בחיי בפרושו על התורה כדרך שעשו למלכים, בדומה למה שנאמר באסא המלך בדברי הימים. לשיטתו, אין כאן חיתוך הגוף וניוולו, אלא רחיצה, מריחה והכנת הגוף באופן מכובד. בכך הוא מצמצם מאוד את חומרת .ההתערבות בגופה, ומעמיד את החניטה כפעולה של כבוד ולא של פגיעה הזוהר הקדוש בפרשת ויחי מדגיש כי החניטה שנעשתה ליעקב לא פגעה בשלמות גופו, אלא נועדה לשמרו בלבד. לשון הזוהר מרמזת על הבחנה עמוקה בין חניטה שיש בה חבלה לבין חניטה .שיש בה שמירה, והדברים נוגעים לשורש היחס שבין הגוף לנפש גם לאחר הפטירה מן המפרשים כולם עולה קו משותף. התורה אינה מציגה את החניטה כחריג בעייתי הדורש התנצלות, אלא כמעשה מחושב, מכובד ומכוון, שנעשה לצורך ברור ובמסגרת כבוד המת. ואף על פי כן, עדיין אין בדברי המפרשים הכרעה הלכתית כוללת לדורות, אלא תיאור והעמדה של המעשה כפי שנעשה אז. מכאן ואילך נדרשת העמקה בסוגיות חז"ל ובדברי הפוסקים, כדי לברר .האם הנהגה זו יוצרת כלל, או שמא היא מיוחדת לנסיבותיה איתא מעשה בנער שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו קרוביו)(דף קנד ע"ב בגמרא במסכת בבא בתרא

יחיו תשרפ 345 345 ,לערער ולומר קטן היה בשעת מכירה, ואמרו נפתח את הקבר ונבדקנו אם הביא שתי שערות ואמר להם רבי עקיבא אין אתם רשאין לנוולו, ועוד סימנין עשויות להשתנות לאחר מיתה, ומכאן נשמע יסוד גדול, שפתיחת הקבר והתעסקות בגוף המת לצורך בדיקה וכיוצא בזה בכלל ניוול המת היא, ואסרו חכמים לעשות כן, ומשמעות הדבר שגוף המת אינו הפקר לצרכי החיים, אלא יש לו כבוד משלו, וממילא כל פעולה של פגיעה, חיתוך, פתיחה, ועשיית מעשים בגוף ללא צורך .של כבודו וללא היתר ברור, נכנסת לגדר ניוול המת פירש על לשון אין אתם רשאין לנוולו, שאין זה כבוד המת לפתוח קברו ולהוציאו)(שם רש"י ולבדוק בו, ונמצא מדבריו שהאיסור אינו רק מצד טומאה או צער לקרובים, אלא מצד כבודו .העצמי של המת דנו למה לא חששו רק לטעם שהסימנים משתנים, ולמה הוצרך רבי עקיבא להקדים)(שם תוספות ,טעם ניוול המת, ומבואר בדבריהם שהניוול הוא טעם עומד לעצמו, וגם אם היה תועלת בדיקה ,עדיין אין זה מתיר אלא במקום שיש היתר ברור, וזו נקודת מוצא חזקה לכל בירור בעניני חניטה שהרי חניטה של זמננו בהרבה מקומות כרוכה בהוצאת איברים, חתכים, ותהליכים שדומים ממש .למעשה ניוול שעליו דברו חכמים , איתא שאין מלינין את המת, שנאמר כי קבור תקברנו)(דף מו ע"א בגמרא במסכת סנהדרין ואם מלינו עובר בלא תעשה, אולם אם הלינו לכבודו, כגון להביא לו ארון ותכריכין או לקרובים שיבואו, אין בזה משום הלנה, כי אין זו הלנה של בזיון אלא הלנה של כבוד, ומכאן נפתח שער עיקרי, שכל מעשה שמעכב את הקבורה מצד תועלת של כבוד המת, יש בו מקום לדון להתיר .מצד דין הלנת המת , פירש שכבודו הוא לעשות צרכי קבורה נאים, כגון ארון ותכריכין והכנתו בכבוד)(שם רש"י .ומתבאר שיסוד ההיתר הוא שהעיכוב עצמו נועד להעמיד את הקבורה ואת גוף המת בכבוד יתר הרחיבו את גבולות כבודו, שבמקום שיש מנהג ברור או צורך ניכר לכבוד המת, אין)(שם תוספות ,כאן הלנה האסורה, ומתוך זה יש מקום לעיין אם חניטה שנעשית לשמירת הגוף בדרך ההובלה או כדי שלא יבוא לידי בזיון וריח רע וכדומה, תיכנס לגדר הלנה לכבודו, אולם חניטה שתכליתה שימור ארוך שלא לצורך הקבורה עצמה, כבר אינה פשוטה בזה, ויש לדון אם זו עדיין נקראת .כבודו או שמא היא מעכבת את מצות הקבורה ומרחיקה את שלמותה מבואר ענין כפרת המת, שנאמר ותכפר האדמה עמו, ובדברי)(דף מז ע"ב בגמרא במסכת סנהדרין חז"ל נתבאר שכאשר הבשר נאכל ומתעכל בקבר יש בזה צד של כפרה, ויש לשון בגמרא שמורה ,שעיכול הבשר הוא חלק מתהליך הכפרה, ומכאן יצאה נקודה מחודשת להחמיר בענין חניטה שאם החניטה מונעת את העיכול לגמרי ומעמידה את הגוף בקיום ממושך, אפשר שהיא מעכבת .תהליך של כפרה שנאמר בו יסוד בגמרא פירש את ענין הכפרה באופן שמורה שתהליך הקבורה אינו רק פעולה טכנית של)(שם רש"י

גם לנשמה מגיע אוכל 346 346 השבה לעפר, אלא מציאות רוחנית של תיקון, וממילא פעולה שמבטלת את טבע הקבורה עלולה .להיחשב כחסרון במצות הקבורה ותכליתה עמדו על גדרי הכפרה ועל היחס בין צער הקבר לעיכול הבשר, ומתוך דבריהם)(שם תוספות ,ניכר שאין זה רק רעיון מוסרי אלא דין שיש לו משקל בסוגיית הקבורה, ומכאן נפקא מינה גדולה שיש לחלק בין עיכוב זמני של תהליך הרקבון לצורך הובלה וכבוד, לבין שימור קבוע שמבטל .את דרך הקבורה לגמרי איתא איסור הנאה מן המת, ובדברי הראשונים והפוסקים)(דף כט ע"ב בגמרא במסכת עבודה זרה נתבאר שגוף המת אסור בהנאה, וממילא כל שימוש בחומרי גוף, איברים, או תועלת גשמית הנלקחת מן המת, יש בה צד איסור, ואף אם אין נטילת איבר ממש, עצם עשיית פעולה בגוף המת לצורך תועלת של החיים ולא לצורך כבודו, עלולה להיכנס לגדרי הנאה, וכל זה מוסיף עוד קומה לדון, שחניטה שיש בה שימוש רפואי או מדעי או תועלת אחרת, אינה דומה לחניטה שנעשית .לשם כבודו של מת ולהבאתו לקבורה בכבוד מן הסוגיות מתברר שבירור החניטה אינו שאלה אחת, אלא צירוף של כמה יסודות יחד, ניוול המת, הלנת המת, כפרה של קבורה ועיכול, ואיסור הנאה, ולפיכך מוכרחים בשלב הבא לעיין בדברי הראשונים כיצד הגדירו מהו כבוד המת שמותר אפילו כשהוא כרוך בפעולה בגוף, ומהו ניוול שאפילו בהסכמה או בתועלת אינו מותר, ומהו ההבדל בין מעשה לצורך העברה וקבורה .לבין מעשה לשימור גופה לאורך זמן הניח יסוד רחב בהגדרת ניוול המת, וכתב שמה שנאסר בגמרא)(חלק א סימן שס״ט הרשב״א בשו״ת הוא ניוול שנעשה כנגד רצונו של המת, או שאין בו צורך של כבודו כלל, אבל אם ידוע בבירור שנוח למת בכך, או שציווה כן בחייו, אין זה בכלל ניוול אלא אדרבה בכלל כבודו, שגופו יעשה כפי רצונו וכפי הנהגתו, ומתוך כך חידש הרשב״א שחניטה שנעשית לבקשת הנפטר או מתוך ידיעה ברורה שכך רצונו, אין בה איסור ניוול, שהרי כבודו הוא שיעשו בגופו כפי שציווה, וכשם שמצינו שמותר להוציא מת מקברו לצורך כבודו, כך מותר לעשות מעשה בגופו כאשר הכוונה לשמור .על כבודו כפי תפיסתו ומתוך דבריו עולה הבחנה חדה בין מעשה שמעצם טבעו הוא בזיון, לבין מעשה שנראה כקשה .אך תכליתו כבוד, שאז עצם התכלית מגדירה את המעשה מחדש ואינה מניחה לו להיחשב ניוול הלך בדרך דומה וחיזק אותה, וכתב בפירוש שאין לומר שכל)(חלק א סימן תפ״ד הרדב״ז בשו״ת פגיעה בגוף המת היא ניוול, אלא הכל תלוי בכוונה ובתוצאה, ואם התוצאה היא כבוד המת ושמירת גופו, אין זה ניוול כלל, ואף הוסיף שהחניטה שנעשית לשם שמירת הגוף ולהעברתו בכבוד ממקום ,למקום, אין בה בזיון אלא כבוד, שהרי אין כבוד גדול מזה שגופו של אדם אינו נרקב ומתבזה בדרך .ודבריו משתלבים היטב עם מעשה יעקב ויוסף שנחנטו כדי להביאם לקבורה במקום הראוי להם פתח לנו שער להבנת מעשה החניטה מן הפן הפשוט)(בראשית מח ז הרמב״ן בפרושו על התורה והמעשי, כאשר ביאר שיעקב התנצל בפני יוסף על קבורת רחל בדרך, משום שלא היו שם רופאים

יחיו תשרפ 347 347 ורפואות לחנטה כדי להביאה למערת המכפלה, ומשמע מדבריו בפשטות גמורה שחניטה היא פעולה רפואית טבעית לשימור הגוף, ולא ראה בה הרמב״ן שום צד של איסור, לא מצד ניוול ,ולא מצד הלנה, אלא אדרבה ראה בה אמצעי הכרחי לקיום רצון הנפטר להיקבר במקום מסוים ומתוך כך ניכר שהרמב״ן הבין שחניטה לצורך קבורה והעברה אינה חריגה מהלכות כבוד המת .אלא חלק מהן הגדיר את החניטה כמעשה של רוקחות ובשמים, ולא)(בראשית נ ב רבנו בחיי בפרושו על התורה ,כמעשה של חיתוך ופגיעה, וכתב שענין החניטה היה לרכך את הגוף בבשמים וזנים לאחר רחיצה כדרך שעשו באסא המלך, ומתוך לשונו משמע שהחניטה שנתפסת כקשה ומבהילה בדורות מאוחרים אינה בהכרח זהה לחניטה שעליה דיברה התורה, אלא מדובר במעשה של שימור וכבוד ללא פגיעה ממשית בגוף, ודבר זה יוצר הבחנה יסודית בין חניטה שיש בה נתיחה והוצאת איברים .לבין חניטה שהיא מריחה, ייבוש ושימור חיצוני הדגיש שהרופאים חנטו את ישראל ולא המצרים ההדיוטות, ללמד)(בראשית נ ב הראב״ע בפרושו שהדבר נעשה בחכמה ובמקצועיות, ולא במעשה גס של בזיון, ומתוך כך יש ללמוד שעצם זה שהתורה מזכירה רופאים ולא חונטים פשוטים, באה ללמד שאין כאן מעשה ניוול אלא פעולה .רפואית מסודרת, שנעשית בכבוד ובתבונה מן הראשונים הללו עולה תמונה מורכבת אך בהירה, שאין איסור עקרוני בעצם החניטה, אלא ,הכל תלוי באופיה, במטרתה, ובהיקף הפגיעה בגוף, חניטה שנעשית לשם כבוד, העברה וקבורה ובאופן שאינו פוגע פגיעה חמורה בגוף, מצאה לה מקום בדברי הראשונים כהיתר, ואף כמעשה רצוי, אולם חניטה שיש בה חיתוך, הוצאת איברים, או עיכוב קבוע של דרך הקבורה, אינה נידונה .בדבריהם בפשטות כהיתר, ודורשת בירור נוסף העמיד את הסוגיה על ציר עמוק יותר, כאשר)(מהדורה תנינא יו״ד סימן רי הנודע ביהודה בשו״ת דן בהיתר החניטה לא מצד ניוול בלבד אלא מצד מהות הקבורה והכפרה. הוא מביא את הסברא המתירה ללמוד מחניטת יעקב ויוסף, ומסכים עקרונית שהחניטה מצד עצמה אינה בזיון אלא כבוד, ואף לשונו חדה שדברי המתיר תורה הם ודברים הראויים למי שאמרם, אולם מוסיף הנודע ביהודה נדבך יסודי, שאין לדון את החניטה רק מצד כבוד המת אלא גם מצד תהליך הכפרה. שכן בגמרא מבואר שעיכול הבשר הוא חלק מהכפרה של הנפטר, ומתוך כך מעלה הנודע ביהודה חשש, שחניטה המונעת את עיכול הבשר מעכבת את שלמות הכפרה, ולפיכך אין להביא ראיה פשוטה מיעקב ויוסף לכל אדם, אלא יש לחלק בין צדיקים גמורים לבין שאר בני אדם, ודבריו .פתחו שער למחלוקת גדולה בדורות שלאחריו , הלך בדרכו של הנודע ביהודה, והעמיק את הקו המחמיר)(יו״ד סימן שלו החתם סופר בשו״ת כאשר כתב שאין להתיר נתיחה או חניטה לצורך לימוד עתידי או השערת תועלת כללית, משום שאין זה בכלל פיקוח נפש המונח לפנינו, ומתוך שיטתו משמע שגם אם נניח שאין כאן ניוול מצד רצון המת, עדיין עומדת בעינה הבעיה העקרונית של עיכוב הקבורה והכפרה, ודבר זה מחייב .זהירות גדולה מאוד בכל פעולה הפוגעת בתהליך הטבעי של הגוף לאחר המוות

גם לנשמה מגיע אוכל 348 348 , וחידושו מבריק ודק, שאין איסור עקרוני)(חלק א סימן מט הרוגוצ׳ובר הובא בשו״ת עמק הלכה בחניטה כל זמן שאין מחסירים דבר מן הגוף. הוא חילק בין חניטה שיש בה חתכים והוצאת איברים, לבין חניטה הנעשית על ידי הזרקת חומרים ושמנים הממלאים את הגוף מבפנים מבלי לפגוע בשלמותו. לדבריו, חניטת יעקב ויוסף הייתה בדרך זו, וכך עולה גם מדברי הזוהר בפרשת ויחי, ומתוך כך סבר שהבעיה איננה עצם השימור אלא הפגיעה והחסרון בגוף, ואם אין חסרון .אין איסור , ולשיטתה גם)(חלק א סימן מח לעומתו, דעה מחמירה יותר הובאה אף היא בשו״ת עמק הלכה חניטה שאינה מחסירה איברים אסורה, משום שעצם עיכוב עיכול הבשר פוגע במהלך הכפרה של המת. בעל שיטה זו דחה במפורש את הראיה מיעקב ויוסף, בטענה שהם היו צדיקים גמורים שלא נצרכו לכפרה, ועל כן אצלם לא הייתה מניעה, אבל אצל שאר בני אדם החניטה מעכבת את .תיקונם, והרי זה כמי שמונע מהמת את טובתו, אף אם נעשה הדבר לכאורה לכבודו חילק חילוק מעשי וחד מאוד, שבמקרה)(חלק ב סימן רג מו״ר הגרש״ה וואזנר בשו״ת שבט הלוי של צורך בהעברת מת ממקום למקום ויש חשש שיסריח בדרך, מותר להזריק חומרים המעכבים ,זמנית את הריקבון, משום שאין זו חניטה שמבטלת את תהליך העיכול אלא עיכוב זמני בלבד שבסופו של דבר הגוף חוזר לתהליך הטבעי שלו. מדבריו עולה קו מאוזן, שאין להתיר חניטה קבועה ומוחלטת, אך יש מקום להקל בפעולות שמטרתן שמירת כבוד המת בדרך ואינן משנות .את גורלו הסופי של הגוף סיכם את עמדת רוב הפוסקים, שאין להתיר חניטה או פגיעה)(חלק ב פרק כח בעל גשר החיים ,בגוף המת אלא במקום שיש צורך ברור של כבוד המת או צורך ציבורי גדול, וכל מקרה נידון לגופו תוך שקלול של ניוול, כפרה, רצון המת ותועלת המעשה, ומתוך דבריו ניכר שאין כאן היתר גורף .ולא איסור מוחלט, אלא מערכת שיקולים הלכתית עדינה ומרובת פנים ,מן האחרונים מתברר שהדיון איננו טכני בלבד, אלא נוגע בשאלות יסוד של מהות הקבורה תפקיד הגוף לאחר המוות, והיחס שבין כבוד המת לתיקונו הרוחני. החניטה עומדת בצומת שבין .כבוד חיצוני לשורש פנימי של כפרה, וכל הכרעה בה מחייבת ראיית עומק ולא הכרעה שטחית ,לאחר שנתבארו השיטות העקרוניות, מתבררות כמה נפקא מינות הלכתיות כבדות משקל שבהן נבחנת ההכרעה בין כבוד המת, שלמות גופו, ותהליך כפרתו, וכל אחת מהן מחייבת עיון .בפני עצמו (א והרדב״ז)(שו״ת א שס״ט ראשונה, חניטה מלאה לשימור קבוע של הגוף. לפי שיטת הרשב״א , אם הנפטר ציווה במפורש שיחנטוהו, או שידוע שנוח לו בכך, אין כאן ניוול אלא כבוד, אולם)תפד ודעימיה, גם בהסכמת המת יש מקום לאסור משום עיכוב)(מהדורה תנינא יו״ד רי לפי הנודע ביהודה הכפרה, ולפיכך למעשה רוב האחרונים נטו שלא להתיר חניטה קבועה, אלא בצדיקים גמורים .בלבד כדוגמת יעקב ויוסף ,שניה, חניטה חלקית או זמנית לצורך העברת המת ממקום למקום. בזה מצינו הקלה רחבה יותר

יחיו תשרפ 349 349 שכבר כתבו האחרונים שמותר להזריק חומרים המעכבים זמנית את הריקבון כדי למנוע בזיון בדרך, מאחר שאין כאן ביטול העיכול אלא דחייה בלבד, וכך עולה מדברי מו״ר הגרש״ה וואזנר ., ודבר זה נחשב כבוד המת ולא פגיעה בתיקונו)(שו״ת שבט הלוי ב רג שלישית, חניטה הכרוכה בחתכים, הוצאת איברים או פגיעה בשלמות הגוף. לשיטת הרוגוצ׳ובר זהו עיקר האיסור, וגם מי שמקל בחניטה ללא פגיעה יאסור חניטה מסוג זה, וכן)(עמק הלכה א מט .כתב בביאור נחל אשכול, שאין הסכמת המת מועילה לניוול חמור המבטל את צורת הגוף רביעית, חניטה לצורך מדעי או תרבותי, כגון הצגת גופות או שימורן לדורות. כאן לדעת רוב הפוסקים אין מקום להיתר כלל, שאין בזה לא כבוד המת ולא צורך של מצוה, ויש בזה הן ניוול .והן הנאה מן המת, וכבר נכלל הדבר באיסור הנאה מן המת המובא בגמרא בעבודה זרה ובפוסקים )(יו״ד שנז א חמישית, חניטה כאשר קיימת שאלה של הלנת המת. מאחר שנפסק בשולחן ערוך שאם משהים את הקבורה לכבודו של מת אין בזה איסור הלנה, חניטה לצורך כבוד אמיתי, כגון הבאתו לקבורה בארץ ישראל, יכולה להיכנס בגדר זה, אולם רק כאשר ברור שאין בכך פגיעה .בכפרתו לפי השיטות המחמירות שישית, חניטה בנפטר שאין ידוע רצונו. במקרה זה גובר הכלל שאין לנו רשות לנוול את המת ,על סמך השערות, ולפי רוב השיטות אין להתיר חניטה אלא במקום צורך גדול וברור של כבודו .ובפרט שלא בדרך של פגיעה בגוף נמצא, שנפקא מינות אלו מציירות תמונה מורכבת, שבה אין הכרעה אחת לכל המקרים, אלא ,הבחנה חדה בין חניטה קבועה לזמנית, בין שלמות הגוף לפגיעתו, בין כבוד אמיתי לצורך חיצוני .ובין צדיקים גמורים לשאר בני אדם ,מעבר לבירור ההלכתי היבש, שאלת החניטה פותחת שער לעיון עמוק ביחס שבין גוף לנפש בין זמן לנצח, ובין כבוד האדם בעולם הזה לתיקונו בעולם האמת. התורה אינה רואה בגוף קליפה חד פעמית שנזרקת עם תום השימוש, אלא כלי שנשא בתוכו נשמה אלוקית, עמל במצוות, סבל .וקדש את עצמו. משום כך היחס אל הגוף לאחר המיתה אינו טכני אלא ערכי, טעון זהירות ויראה הקבורה, כפי שמתבאר בדברי חז״ל, אינה רק סילוק הגוף מן העולם, אלא תהליך תיקון. עיכול הבשר איננו עונש גרידא אלא זיכוך, חזרה הדרגתית של החומר אל מקומו, כדי שהנשמה תוכל להופיע במדרגתה הראויה. מתוך כך מובן עומק שיטתם של האוסרים חניטה, הרואים בה עיכוב של התהליך הטבעי והמתוקן שקבעה תורה. אין זו גישה של זלזול בגוף, אלא להפך, אמון עמוק .בחכמה האלוקית שטבעה סדר של לידה, חיים, מיתה ותיקון ומנגד, כאשר התורה עצמה מספרת על חניטתם של יעקב ויוסף, מתגלה רובד נוסף. יש מציאות של צדיקים שגופם אינו ככל הגופים, וגופם אינו נזקק לאותו תהליך של זיכוך, מפני שחייהם עצמם היו חיי זיכוך. אצלם, קיום הגוף איננו עיכוב אלא שליחות, המשך השפעה בעולם, מעשה אבות סימן לבנים, הכנת הקרקע לגאולה, לשמירה ולהשגחה על הדורות הבאים. החניטה במקרה זה .איננה היצמדות לחומר, אלא הפיכת הגוף עצמו לאמצעי של קדושה

גם לנשמה מגיע אוכל 350 350 במבט זה מתחדדת ההבחנה בין תרבות מצרים לתפיסת התורה. מצרים ביקשה להנציח את הגוף כדי להיאחז בחיים המדומים, לברוח מן הדין ומן האמת. התורה, לעומת זאת, רואה בקיום ,הגוף רק כאשר הוא משרת תיקון, משמעות ושליחות. כאשר אין שליחות, הגוף שב אל עפרו .וכאשר יש שליחות, אפילו הגוף נעשה שותף בגילוי רצון ה׳ כך הופכת שאלת החניטה לשאלה על יחס האדם אל זמניותו. האם הוא מבקש להקפיא את הרגע, או להאמין בתהליך. האם הוא נאחז בגוף מפחד הפרידה, או מוסר אותו באמון, בידיעה שכל שלב, גם הפירוק, הוא חלק מן הבניין. התורה מחנכת לאומץ רוחני זה, לראות גם במיתה חלק מן .החיים, וגם בקבורה שער לתיקון ולא סתירה לו ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם נוטה להיאחז במה שנראה לעין ולחוש, אך הסוגיה מלמדת שהחיים אינם נמדדים רק במה שמחזיק זמן רב יותר, אלא במה שמחזיק משמעות .עמוקה יותר. לפעמים דווקא השחרור הוא המפתח לתיקון, ולא ההיאחזות ,היחס אל הגוף לאחר המיתה משקף את היחס אל הגוף בחיים. מי שחי חיי קדושה, מידה ועמל פנימי, גם גופו נעשה כלי של שליחות, ואילו מי שחי חיי חיצוניות בלבד, מבקש להנציח .את הקליפה במקום את התוכן יש בחיים רגעים שבהם נדרש מן האדם לאפשר לתהליך הטבעי והאלוקי להתרחש, גם אם הוא כואב, גם אם הוא נראה כאובדן. האמונה שהתהליך עצמו מתקן מעניקה לאדם יציבות פנימית .מול פחד השינוי והפרידה העיסוק בכבוד המת מזכיר לאדם את כבוד החי. אם התורה מקפידה כל כך על כבוד הגוף ,לאחר המיתה, קל וחומר שעל האדם לשמור על כבודו של עצמו ושל זולתו בעודו חי, בדיבור .במעשה ובהתנהלות יומיומית הבחנת התורה בין צדיקים לשאר בני אדם מחייבת חשבון נפש שקט. לא כל מעשה שמתאים .לגדולים מתאים לכולנו. יש לדעת את מקומנו, ולבחור בדרך של תיקון ולא של חיקוי חיצוני האמון בסדר האלוקי מעניק לאדם שלווה. הידיעה שגם מה שנראה כהתפוררות הוא חלק מבניין .עמוק יותר, מאפשרת לחיות באחריות, בענווה, ובשמחה פנימית שאינה תלויה בהיאחזות בחומר :עיקר העניין:עיקר העניין הסוגיה כולה מציבה את האדם מול אחת מנקודות המבחן העמוקות של ,התורה. היחס אל הגוף לאחר המיתה איננו שאלה טכנית של מנהג או רגש אלא בירור יסודי מהו גוף ומהי נשמה, ומה תפקידו של כל אחד מהם במסע ,האדם בעולם. החניטה, העיכוב, הפירוק וההתכלות אינם רק תהליכים פיזיים אלא ביטוי לשאלה האם האדם מבקש להנציח את הקיום החומרי, או לאפשר .לנשמה להשלים את מהלכה הטבעי אל מקורה