?האם החניטה מותרת? ולמה יוסף חנט את יעקב אביו

327 327 :עיקר העניין:עיקר העניין

יחיו תשרפ 327 327 :עיקר העניין:עיקר העניין השאלה שנפתחה בפסוק העוסק בבנימין, בשיניו ובטרפו, איננה שאלה אנטומית אלא שאלה של זהות. חז"ל והקדמונים לא ביקשו לשרטט הבדל ,ביולוגי בין יהודי לגוי, אלא ללמד שההבדל האמיתי איננו במה שנראה לעין אלא באופן שבו האדם חי את גופו ואת עולמו. כאשר מקורות קדומים דיברו על מספר השיניים, הם ביקשו להצביע על כח הברור, על היכולת להבחין בין .מותר לאסור, בין עיקר לטפל, בין אמת לפסולת העולם המודרני מלמד שכל בני האדם נבראו במבנה אחד, וכאן מתברר עומק דברי הראשונים. ההבדל איננו במספר אלא בתפקוד. יש מי ששיניו אוכלות והורסות, ויש מי ששיניו בונות ומבררות. יש מי שדיבורו טורף ויש מי שדיבורו מזין. בנימין, הזאב, איננו סמל של אלימות אלא של דיוק. טרף שאיננו לשם .חמס אלא לשם קיום, לעיסה שאיננה בליעה גסה אלא ברור חד וכאן מתלכד ההלך כולו. יהדות איננה מציאות של שינוי חיצוני אלא של עבודה פנימית. היא איננה מתבטאת במה שהגוף שונה, אלא במה שהאדם עושה עם גופו. השיניים, הפה, הדיבור, האכילה והלימוד, כולם כלים לעבודת ה’. מי שחי .כך, גם כאשר אינו מבין הכל, יודע לעצור, לברך, לברר ולשתוק וזוהי הברכה האמיתית של יעקב לבניו. לא שיהיו אחרים בגופם, אלא שיהיו ,אחרים בדרכם. שיהיו בני אדם שחיים בעולם, נוגעים בו, אוכלים ממנו מדברים בתוכו, אך אינם נבלעים בו. בני אדם שיודעים ללעוס את המציאות לאט, להפוך חומר לרוח, ודיבור לברכה. זו איננה שאלה של שיניים, אלא של .נשמה, וכאשר הנשמה חיה, גם הגוף כולו נעשה כלי לעבודת קונו ?האם החניטה מותרת? ולמה יוסף חנט את יעקב אביו פסוק אחד בפרשת ויחי מטלטל את הלב ואת השכל גם יחד. יוסף הצדיק, בנו של יעקב, עומד מול גופתו של אביו ומצווה במפורש את רופאי מצרים לחנוט אותו. לא קבורה מידית, לא מסע ,מיידי לארץ כנען, אלא תהליך מצרי מובהק של חניטה, מעשה המזוהה עם תרבות של כישוף .עבודה זרה, ושימור גוף לשם נצח מדומה. והדבר תובע עיון עמוק האם החניטה מותרת על פי תורה. האם יש בה משום פגיעה בכבוד המת. האם עצם ההתעסקות בגוף לאחר המוות באופן של שימור מכוון אינה סותרת את תפיסת התורה שהגוף חוזר לעפר ,והנשמה שבה אל מקורה. והקושיה מתחדדת שבעתיים כאשר מדובר ביעקב אבינו, בחיר האבות .שעליו אמרו חז"ל שצדיקים אינם נרקבים, ושיעקב אבינו אף אינו מת

גם לנשמה מגיע אוכל 328 328 ומעבר לעצם ההיתר או האיסור, מתעוררת שאלה רחבה יותר. מדוע יוסף בוחר דווקא בדרך זו. האם מדובר בצורך טכני בלבד לצורך הובלת הגוף ממצרים לארץ כנען. האם יש כאן שיקול רוחני עמוק הקשור בקשר שבין גוף לנשמה. האם יוסף פעל מתוך הבנה נסתרת של הנהגת ה' או .מתוך חשש טבעי של בן המבקש לכבד את אביו השאלה איננה היסטורית בלבד אלא נוגעת ליסודות תפיסת המוות והחיים ביהדות. מהו היחס הראוי לגוף לאחר פטירת האדם. היכן עובר הגבול בין כבוד המת לבין עיסוק יתר בגוף. ומה ניתן .ללמוד ממעשה יוסף לדורות עולם ביחס שבין הלכה, אמונה, ומציאות חיים מורכבת הפסוק העומד במרכז הסוגיה נאמר בפרשת ויחי: “ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את .)(בראשית נ, ב ”אביו ויחנטו הרופאים את ישראל עמד על קשר עמוק שבין חניטת יעקב לבין דברי)(בראשית מח, ז בפרושו על התורה, הרמב"ן יעקב עצמו ליוסף קודם פטירתו. הרמב"ן מבאר שדברי יעקב על קבורת רחל בדרך אינם רק סיפור עבר אלא רמז מכוון. יעקב מסביר ליוסף שלא קבר את רחל במערת המכפלה לא מחוסר רצון או כבוד אלא מחוסר אפשרות מעשית, משום שלא היו בידו רופאים שיחנטו את גופה כדי שתוכל להחזיק מעמד בדרך הארוכה עם כל המקנה ובני הבית. מתוך כך רמז יעקב ליוסף שכאשר הוא ימות במצרים, שם מצויים רופאים וחניטה מצויה, יוכל יוסף לעשות לו כן ולהוליכו לאחר מכן לקבורה במערת המכפלה. לפי זה החניטה איננה יוזמה של יוסף אלא קיום רצון אביו .שנרמז בדבריו מפרש את עצם מושג החניטה ומצמצם את משמעותו. לדבריו, אין)(בראשית נ, ב רבנו בחיי הכוונה שנגעו הרופאים בגופו של יעקב כדרך חניטת מצרים האלילית, אלא שהיו בקיאים בחכמת הטבע והכינו בשמים וזנים מרוקחים במרקחת, כדוגמת מה שנאמר באסא המלך “וישכיבהו . החניטה לפי זה)(דברי הימים ב טז, יד ”במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה איננה מעשה של שימור גוף על דרך עבודה זרה אלא פעולה חיצונית של ריחוץ ובישום לשם .מניעת ריקבון בדרך מעמיק בקושיה יסודית. הרי חז"ל אמרו שצדיקים אינם)(בראשית נ, ב האור החיים הקדוש מסריחים, ואם כן מדוע היה צורך לחנוט את יעקב. הוא מבאר שמה שנאמר בגמרא במסכת שבת שישראל שפסקה זוהמתן בהר סיני אין גופם מסריח, נאמר רק לאחר מתן תורה. קודם)(דף קמו ע"א מתן תורה, גם גופם של צדיקים היה עלול להסריח בדרך הטבע. ואף על פי שהגמרא במסכת אומרת שיעקב אבינו לא מת, יוסף לא ידע סוד זה, וכפי שכתב רש"י שם, סבר)(דף ה ע"ב תענית .שמת כפשוטו. לכן מצד ידיעתו של יוסף היה מקום לחשוש לריקבון הגוף, ועל כן ציווה לחנוטו בדברים אלו מתברר שמפרשי התורה אינם רואים בחניטה מעשה זר או אלילי מצד עצמו, אלא פעולה שנעשתה מתוך שיקול של כבוד המת, צורך הדרך, והבנת המציאות כפי שהייתה ידועה .לבני אותו הדור, תוך שמירה על כבודו ומעלתו של יעקב אבינו יסוד הסוגיה נוגע בראש ובראשונה למעמד הגוף לאחר המוות וליחס שבין גוף לנשמה. בגמרא

יחיו תשרפ 329 329 נאמר שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ומתוך כך למדו)(דף קמו ע"א במסכת שבת חז"ל שחל שינוי מהותי בטבע הגוף של ישראל לאחר מתן תורה. מקור זה משמש יסוד לדברי הראשונים שעד מתן תורה עדיין היה שייך ריקבון הגוף גם בצדיקים, ומכאן נפתח פתח להבנת .החניטה שנעשתה ליעקב קודם מתן תורה נאמר בלשון מופלאה שיעקב אבינו לא מת. רש"י שם מפרש)(דף ה ע"ב בגמרא במסכת תענית שאין הכוונה שלא הייתה הסתלקות מן העולם, אלא שזרעו בחיים והוא עצמו בחיים. חז"ל קבעו בכך עיקרון עמוק, שחייו של יעקב אינם נפסקים גם לאחר פטירתו, אלא נמשכים דרך בניו ,ותורתו. מקור זה עומד ברקע קושיית האור החיים הקדוש כיצד שייך ריקבון בגופו של יעקב .ומכאן הביאור שיוסף לא ידע סוד זה ופעל לפי ההבנה הפשוטה של מוות טבעי מבואר שהמתים יודעים מה שנעשה בעולם הזה, ויש להם)(דף יח ע"א בגמרא במסכת ברכות שייכות מסוימת למציאות החיים. סוגיה זו משמשת יסוד לדברי כמה מן האחרונים שבחנו האם .פעולות הנעשות בגוף לאחר המוות יוצרות קשר או השפעה כלפי הנשמה, ומה גבולות ההיתר בכך העוסקת בכבוד המת, שם נקבע)(דף מו ע"ב עוד יש להזכיר את דברי הגמרא במסכת סנהדרין עיקרון גדול שכל פעולה בגוף המת נבחנת בשאלה האם היא לכבודו או לביזיונו. עיקרון זה הוא ציר מרכזי בכל דיון הלכתי בשאלת החניטה, שכן אם החניטה נעשית לצורך כבוד המת, שמירתו .והבאתו לקבורה כראוי, יש לדון בה באופן שונה לחלוטין ממעשה של השחתה או פולחן זר מקורות אלו מציבים מסגרת תלמודית ברורה. החניטה אינה נידונה כפעולה טכנית בלבד, אלא .כמעשה הנוגע בשאלות של קדושת הגוף, כבוד המת, והקשר המתמשך שבין הנשמה לעולם הזה פותח צוהר להבנת עצם החניטה לא כהיתר בדיעבד)(בראשית מח, ז הרמב"ן בפרושו על התורה ,אלא כמעשה מתוכנן מראש. בדבריו מתבאר שיעקב אבינו עצמו רמז ליוסף על הצורך בחניטה מתוך השוואה מודעת בין מיתת רחל בדרך לבין מיתתו שלו במצרים. הרמב"ן מדגיש שהעדר החניטה הוא שמנע את הולכת רחל למערת המכפלה, ולא חוסר כבוד חלילה. נמצא לפי דבריו שחניטה לשם העברת הגוף לקבורה הראויה אינה פגיעה בכבוד המת אלא אדרבה, אמצעי לשמרו עד שיבוא למנוחתו הנכונה. בדברים אלו ניכרת שיטתו העקבית של הרמב"ן, הרואה את הגוף ככלי קדוש שיש לשמרו בדרך הראויה עד קבורתו, כאשר הדבר נעשה לצורך מצוה .ולא לשם פולחן זר מצמצם עוד יותר את עצם המושג חניטה. לדבריו)(בראשית נ, ב רבנו בחיי בפרושו על התורה אין מדובר כלל בניתוחים פנימיים או בהוצאת איברים כדרך חניטת מצרים האלילית, אלא ברחיצה ובשימוש בבשמים וזנים מרוקחים, בדומה למה שנעשה באסא המלך כמתואר בדברי הימים. רבנו בחיי מדגיש שהרופאים לא נגעו בגופו של יעקב באופן שיש בו ביזיון, אלא פעלו מתוך חכמת הטבע בלבד. בדבריו עולה יסוד גדול, שאין לדון את החניטה האמורה בתורה על פי דימוי מאוחר של חניטת מצרים, אלא על פי מעשה נקודתי ומוגבל שנעשה לצורך שמירה .זמנית על הגוף

גם לנשמה מגיע אוכל 330 330 מעמיד את הסוגיה על יסוד עמוק של)(בראשית נ, ב האור החיים הקדוש בפרושו על התורה הבדל בין תקופות. הוא מקשה כיצד ייתכן חניטה בצדיק גמור, והרי אמרו חז"ל שצדיקים אין גופם מסריח. ומתוך כך מחדש הבחנה חדה בין קודם מתן תורה לאחריו. קודם מתן תורה עדיין לא פסקה זוהמת הגוף, ואף בצדיקים היה מקום לריקבון טבעי. ואף על פי שיעקב אבינו אינו מת כדברי הגמרא בתענית, יוסף לא ידע סוד זה ופעל על פי הידוע לו. לפי זה החניטה אינה נובעת .מחולשה באמונה אלא מהנהגה אחראית של בן המכבד את אביו לפי השגתו , המפרש בפשטות)(בראשית נ, ב עוד יש להזכיר את שיטת הרשב"ם בפרושו על התורה שהחניטה נועדה לאפשר את המסע הארוך ממצרים לארץ כנען, ואין בה רמז למנהגי מצרים או ,להשקפותיהם. הרשב"ם לשיטתו דבק בפשט הכתוב, והחניטה נתפסת אצלו כפתרון מעשי הכרחי .ללא משמעויות מיסטיות או תרבותיות מן הראשונים עולה תמונה אחידה. החניטה של יעקב אינה חיקוי של תרבות מצרים אלא מעשה נקודתי שנעשה לשם כבוד המת, לצורך קבורתו הראויה, ומתוך הבנה של המציאות כפי שהייתה ,באותו דור. אין כאן היתר כללי, אלא הנהגה מסוימת במסגרת תנאים מיוחדים, קודם מתן תורה .ובמצב שבו לא הייתה אפשרות אחרת להביא את הגוף לקבורה במערת המכפלה מעלה את הסוגיה למישור עמוק של יחס גוף)(חלק א דרוש ז הגר"י אייבשיץ בספרו יערות דבש ונשמה. לדבריו, מנהג החניטה במצרים נבע מהשקפתם שכל זמן שהגוף קיים יש לנפש דבקות מסוימת בו, ומתוך כך היו עוסקים בדרישה אל המתים ובכישוף. ומתחדש בדבריו שיוסף הצדיק השתמש בידיעה זו עצמה בקדושה, לא לשם דרישה אל המתים חלילה אלא לשם קיום שורש הצדיק בעולם. יוסף ביקש שקשר נפש יעקב לגופו יוסיף הגנה ושפע לזרעו אחריו בהיותם בגלות מצרים. לפי דבריו אין החניטה מעשה טכני בלבד אלא הנהגה רוחנית עמוקה, שבכוחה להעמיד .זכות אבות חיה ופועלת בתוך מציאות קשה של גלות , שענין קיום הגוף)(בהערה בעמוד קה בדרך שונה אך משלימה כתב החפץ חיים בספרו תורת הבית זמן מה לאחר הפטירה עשוי להיות שייך למדרגת צדיקים מיוחדים, אשר גם לאחר הסתלקותם יש להם השפעה מגינה על סביבתם. דבריו אינם עוסקים בהיתר הלכתי גורף אלא בהבנת מהות .המעשה שנעשה ביעקב אבינו, כמעשה חד פעמי השייך ליסוד הנהגת הדורות ולא לדין כללי המהר"ל מפראג, בדרכו הכללית בעניני גוף ונשמה, מבאר בכמה מקומות בספריו ובראשם ., שהגוף איננו דבר שלילי כשלעצמו אלא כלי שבו מתגלה הצורה האלוקית)(פרקים מו מז 'גבורות ה ממילא כאשר מדובר בצדיק יסוד עולם, גם גופו יש בו קדושה ושייכות לנצח. מתוך שיטה זו מובן מדוע אין סתירה עקרונית בין כבוד הגוף לאחר המוות לבין אמונת התורה בתחיית המתים והישארות הנשמה. החניטה אצל יעקב לפי קו מחשבה זה איננה עיכוב של תהליך אלא הדגשה .שגופו של צדיק איננו כחומר גרידא )(שער האותיות, אות ק השל"ה הקדוש, בדרכו הפנימית, מדגיש בכמה מקומות בספרו שלח לך שכל פעולה הנעשית בגוף לאחר המוות יוצרת רושם מסוים בעולמות העליונים. על כן הוא מדגיש

יחיו תשרפ 331 331 את החובה להבחין בין פעולה שנעשית לכבוד המת ולצורך מצוה לבין פעולה שמקורה באמונות זרות. חניטה שמטרתה הולכת הגוף לקבורה ראויה אינה דומה כלל לפעולה המבקשת להנציח .את הגוף מצד עצמו מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף זיע"א דן בדברי האחרונים בשיעוריו על פרשת ויחי, והובאו הדברים בכמה מקומות, והדגיש שאין ללמוד ממעשה יוסף היתר כללי לחניטה בזמננו, מאחר שמדובר בהנהגה שקודם מתן תורה ובמציאות שאין דומה לה כלל. עם זאת, הוא מדגיש שמתוך הסוגיה עולה יסוד גדול בכבוד המת ובאחריות המוטלת על החיים לפעול מתוך ראיית טובת הנפטר ולא .מתוך חיקוי תרבויות זרות בדברי האחרונים מתלכדת אפוא תמונה ברורה. החניטה של יעקב אבינו אינה תקדים הלכתי אלא חלון להבנת עומק היחס בין גוף ונשמה, בין כבוד המת לבין הנהגת הדורות, ובין מציאות של .גלות לבין הפעלת זכות אבות באופן חי ופועל לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים .הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו מן הסוגיה מתברר שאין ללמוד ממעשה יוסף היתר כללי לחניטה בזמננו, משום שמעשה זה נעשה קודם מתן תורה ובמציאות ייחודית של הובלת הגוף לקבורה בארץ ישראל, ומתוך כך אין .להשליך ממנו על הנהגה שגרתית לאחר מתן תורה, שבה מצות הקבורה בעפר היא עיקרית ויסודית עוד נפקא מינה נוגעת לגדר כבוד המת. כל פעולה הנעשית בגוף לאחר המוות נמדדת לפי מטרתה. פעולה שמטרתה שמירה זמנית לצורך קבורה ראויה במקום הראוי, ובאופן שאין בו פגיעה בגוף, עשויה להידון אחרת מפעולה שמטרתה שימור הגוף מצד עצמו או חיקוי מנהגי .אומות העולם נפקא מינה נוספת היא ביחס להולכת מת למרחקים. במקום שבו קיימת אפשרות להביא את הגוף לקבורה במהירות ובכבוד, אין כל מקום להתיר פעולות של שימור גוף. אך במקום של עיכוב בלתי נמנע, יש לדון בכל מקרה לגופו לפי כללי כבוד המת והימנעות מביזיון, ולא מתוך ראיה .טכנית בלבד עוד יש ללמוד מכאן יסוד בהנהגת בני משפחה. יוסף פעל לפי הבנתו ולפי הידוע לו, ומתוך אחריות לכבוד אביו. מכאן שמעשה הנעשה בתום לב, מתוך יראת שמים וכיבוד הורים, אף אם .אינו משקף את העומק הנסתר של המציאות, נידון לפי כוונת העושה והנהגתו בפועל וכן נפקא מינה באמונה ובמחשבה. הסוגיה מחנכת שלא לערבב בין אמונת תחיית המתים והישארות הנשמה לבין עיסוק יתר בגוף לאחר המוות. הגוף הוא כלי קדוש, אך קדושתו מתבטאת .בהבאתו למנוחה ולא בשימורו המלאכותי ולבסוף נפקא מינה חינוכית. אין להציג מעשים חריגים של האבות כמודל לחיקוי מעשי, אלא

גם לנשמה מגיע אוכל 332 332 כיסודות להבנת עומק דרכי ההשגחה והנהגת הדורות, ומתוך כך ללמד זהירות רבה בהעתקת .הנהגות מתקופה לתקופה ,החניטה איננה רק שאלה טכנית של טיפול בגוף, אלא שער להבנת היחס העמוק שבין זמן לנצח בין גוף החולף לנשמה שאינה פוסקת. מצרים חיפשה נצח דרך הגוף, שימור חיצוני, אחיזה במה ,שניתן לראות ולגעת בו. התורה, לעומת זאת, בונה נצח דרך משמעות, דרך המשכיות של דרך של אמונה ושל שליחות. יוסף עומד בתווך שבין שתי תפיסות עולם, ומשתמש בכלי של מצרים .מבלי להיכנע להשקפתה יעקב אבינו איננו מבקש חניטה כדי להישאר במצרים, אלא כדי לצאת ממנה. הגוף נשמר לא כדי להפוך לאובייקט של פולחן, אלא כדי להגיע למקום הקבורה הראוי, למערת המכפלה, למקום שבו הגוף חוזר אל שורשו והנשמה נכללת בנצח ישראל. יש כאן לימוד עמוק כיצד משתמשים .בכלי העולם מבלי להיטמע בתוכו ,הרעיון הזה נוגע לכל אדם החי בגלות, בכל דור. פעמים רבות האדם נאלץ להשתמש במנגנונים ,בשפות ובכלים של תרבות זרה. השאלה איננה אם להשתמש, אלא כיצד. האם הכלי שולט באדם ,או שהאדם שולט בכלי ומכוון אותו אל יעד של קדושה. יוסף מלמד שאין בריחה מן המציאות .אלא עמידה בתוכה מתוך זהות ברורה יש כאן גם מבט עמוק על מושג המוות עצמו. התורה איננה רואה במוות ניתוק מוחלט אלא שינוי מצב. הקשר בין הדורות, זכות האבות והשפעת הצדיקים אינם נעצרים בקבר. אך יחד עם זאת, התורה נזהרת מאוד שלא להפוך את הקשר הזה לפולחן או לאחיזה לא בריאה בגוף. החניטה .של יעקב היא רגע חריג ומוגבל, שמאיר דווקא את הכלל, ולא מערער אותו ומכאן מסר עמוק לעבודת האדם. יש רגעים שבהם מותר ואף צריך לעכב, לשמר, להמתין, כדי להגיע ליעד הנכון. לא כל עיכוב הוא חולשה, ולא כל שימור הוא פחד מהיפרדות. לעתים העיכוב .עצמו הוא חלק מהדרך אל הנצח החניטה מעמידה אותנו מול שאלת היסוד של היחס אל הסופיות. תרבויות מבקשות להכחיש את הסוף באמצעות שימור הגוף, הקפאה של הזמן, יצירת אשליית נצח חומרית. מחשבת התורה מבקשת להעמיק את הסוף כדי לגלות את המשמעות שמעבר לו. המוות איננו תקלה שיש להסתיר אלא שער שיש לעבור דרכו באופן מתוקן. מכאן ההבחנה החדה בין שימור לשם פולחן .לבין שימור לשם תכלית ,יעקב אבינו מבקש להיקבר במערת המכפלה, מקום הקשר בין דורות, ולא להישאר במצרים מקום הקשר בין גוף לאובדן. החניטה איננה עיכוב של האמת אלא אמצעי זמני המכוון אל אמת .גדולה יותר. במונחי מחשבה, זהו מעבר מן המיידי אל הטלאולוגי, מן האמצעי אל הסופי המתח בין גוף לנשמה איננו נפתר בביטול אחד מן הקטבים. הגוף איננו אויב והנשמה איננה בורחת ממנו. אלא שהגוף מקבל את ערכו כאשר הוא משרת משמעות. כאשר הגוף הופך מטרה

יחיו תשרפ 333 333 לעצמו, הוא מאבד את כבודו. כאשר הוא נעשה כלי, הוא מתקדש. החניטה כאן מוארת כמעשה .גבולי המותר משום שהוא כפוף לתכלית ברורה, מוגבלת ומוגדרת מכאן גם הבנת ההיסטוריה. בגלות, ישראל משתמשים בשפות זרות, במערכות זרות, במבנים זרים, אך אינם מגדירים את עצמם דרכן. הזהות קודמת לכלי. החכמה איננה בהימנעות מכל שימוש אלא ביכולת לכוון את השימוש. יוסף פועל בתוך מצרים מבלי להפוך למצרים. זו מחשבת .גלות בוגרת, שאינה נבהלת מן המורכבות מן המעשה מתברר שהמוסר היהודי איננו מסתפק בשאלה מה מותר ומה אסור, אלא שואל מה בונה ומה משחית. יש מעשים מותרים ההופכים להשחתה כאשר הם נעשים ללא תכלית, ויש מעשים חריגים המתוקנים כאשר הם נעשים לשם שמים ובגבולות מדויקים. האחריות המוסרית .איננה רק לקיים דין אלא לשמור על כיוון כבוד המת איננו מתבטא בהארכת נוכחותו בעולם אלא בהשבתו למקומו. לעתים נדמה שכיבוד יתר הוא ביטוי לאהבה, אך הוא עלול להיות סירוב להיפרד. המוסר דורש אומץ לשחרר, לא פחות .מאומץ לשמור. יוסף מלמד כיבוד הורים שאיננו נצמד לרגש בלבד אלא נשען על תכלית יש כאן גם מוסר של מנהיגות. מי שמופקד על אחרים נדרש להבחין בין הנהגה חריגה הנצרכת לשעה לבין נורמה לדורות. האחריות איננה רק למה שעושים אלא למה שילמדו מכך. לכן אין .להפוך את מעשה יוסף למודל שגרתי, אלא לקרוא אותו כהוראת שעה המלמדת זהירות ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: היכולת להבחין בין אמצעי לתכלית מצילה את האדם משימוש יתר בכוחותיו ומונעת עיוותים רוחניים. שמירה על כבוד מחייבת גבולות, ולעתים הגבול עצמו הוא הביטוי העמוק ביותר של כבוד. שימוש בכלי העולם דורש זהות ברורה, אחרת הכלי משתמש באדם. עיכוב זמני יכול להיות חלק מן הדרך כאשר הוא מכוון ליעד נכון וברור. פרידה נכונה היא מצוה מוסרית, לא פחות מהחזקת קשר. זהירות בהעתקת הנהגות מדור לדור מגינה .על האמת ומונעת חיקוי ריק :עיקר העניין:עיקר העניין .החניטה של יעקב אבינו איננה סיפור על גוף שנשמר אלא על דרך שנשמרת יוסף משתמש בכלי מצרי כדי לממש יעד עברי, שומר את הגוף כדי להשיבו למקומו, ומעמיד גבול ברור בין כבוד לבין פולחן. בכך מתגלה קו עמוק בתורת החיים והמוות של ישראל. הגוף יקר, אך אינו מטרה. הנשמה נצחית, אך אינה .בורחת מן האחריות הנצח של ישראל אינו נבנה מהקפאת החומר אלא מהמשכיות המשמעות. מי שמבקש להיאחז בגוף מאבד את הנשמה, ומי שמכוון את הגוף אל תכלית מעניק לנשמה מנוחה. החניטה כאן מאירה את הכלל דווקא דרך החריג. לא .כדי ללמד היתר, אלא כדי לחדד גבול