האם אדם יכול לכפות על אשתו לצאת לחו"ל כדי ללמד תורה כאשר !הוא לא יכול להתפרנס בארץ? הוכח מפרשת השבוע

!הוא לא יכול להתפרנס בארץ? הוכח מפרשת השבוע הנה עומדים אנו משתוממים אל מול חזיון כביר המרעיד את נימי הלב, צורבא מרבנן המכתת רגליו בנתיבות החיים ומוצא עצמו על פרשת דרכים גורלית המטלטלת את כל

האם אדם יכול לכפות על אשתו לצאת לחו"ל כדי ללמד תורה כאשר

!הוא לא יכול להתפרנס בארץ? הוכח מפרשת השבוע

הנה עומדים אנו משתוממים אל מול חזיון כביר המרעיד את נימי הלב, צורבא מרבנן המכתת רגליו בנתיבות החיים ומוצא עצמו על פרשת דרכים גורלית המטלטלת את כל הווייתו ושלום ביתו. תלמיד חכם שכל חייו קודש להשם ולתורתו, ודווקא בארץ חמדה ארץ אשר עיני השם בה תמיד, סגרו עליו שערי פרנסה עד כי לא מצא כדי מחייתו ומחיית זרעו, והוא עומד כעני בפתח ודמעתו על לחי. ובינות לערפילי הדחק והעוני, נפתח לפניו פתח של הצלה במרחקים, מעבר לים, שם מבקשים את תורתו ומוכנים להעניק לו חיי רווחה וכבוד כדי שיוכל להשקות צמאים ממעיינות חכמתו. אך כאן מתפרץ הכאב הגדול והשאלה העצומה, כאשר אשת בריתו העומדת לצדו במסירות, מסרבת לעקור את נטועיה מאדמת הקודש, ואינה חפצה להמיר את קדושת הארץ בשפע הגשמי והרוחני הממתין שם בנכר. ומה גם שביום חופתו קשר עצמו בשבועה חמורה כנהוג בבני עדות המזרח, לבלתי

.יישא אישה אחרת על פניה ולבלתי יעזבנה ללא רצונה

וכאן הבן שואל ומתחבט בלהט נשמתו: האם יש בכוחו של הבעל לכוף את אשתו לצאת עמו בטענת מחיה ופרנסה, ובפרט כשמתווספת לכך המצווה הכבירה של לימוד תורה והרבצתה לאחרים? האם קול התורה והדחק המעיק גוברים על זכויותיה ועל השבועה ?שניתנה תחת החופה, או שמא ארץ ישראל ורצון האישה עומדים כצור איתן שאין להזיזו הדברים עומדים ברומו של עולם, בין קדושת המקום לחובת הבעל, בין פת לחם לבין הפצת התורה, ומבקשים אנו בלב רוטט לברר את עומק הדין ושרשי המצווה בסוגיה כאובה

.ומרתקת זו

במעמקי המקראות ובינות ללהבות המזבח, נגלים אלינו יסודותיה של תורתנו הקדושה המשליכים אור בהיר על עמקי השאלה הניצבת לפתחנו. אל תוך חלל הפרשה המדברת בענייני הקורבנות וסדרי המזבח, אנו מוצאים את הציווי הנצחי המעלה את ערך לימוד התורה לדרגת קורבן העולה התדירי. "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה היא

.)(ויקרא ו, ב "העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו

כתב "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי)(ויקרא ו, ב רבינו שלמה יצחקי, רש"י שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". רש"י מבאר לנו את יסוד הזירוז המיוחד המופיע כאן, שדווקא במקום שבו האדם נדרש להוצאה כספית או לוויתור על ממון, שם התורה נדרשת להשתמש בלשון 'צו' כדי לעורר את האדם להתגבר על חסרון

.הכיס למען עבודת השם

כתב "זאת תורת העולה, כי העולה היא המובחרת, וזהו תורת)(שם רבי אברהם אבן עזרא כל עולה". האבן עזרא מחדד שהעולה היא כליל לה', ואין לאדם חלק גשמי בה, וכל כולה

.מוקדשת לשמים

גם לנשמה מגיע אוכל

270 270

פירש "אמר זאת תורת העולה, שתהיה זאת התורה)(שם רבינו משה בן נחמן, הרמב"ן ,תורת כל העולות לדורותיהם". הרמב"ן רואה בפסוק את היסוד הנצחי של סדרי העבודה

.שהם קבועים ואינם משתנים

, חידש "למה אמר זאת תורת העולה, ירצה לומר קריאת תורה)(צו, יד במדרש תנחומא ראו כמה חביבה קריאת תורה לפני הקב"ה כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמד תורה לעצמו ולבניו". המדרש קושר באופן ישיר בין פרשת העולה לבין חובת האדם להשקיע את כל הונו וממונו עבור לימוד התורה. כאן טמון שורש הקשר לשאלה שלנו: אם אדם מחויב לתת את כל ממונו עבור התורה, הרי שערך התורה והפצתה עומד מעל שיקולים כלכליים רגילים, ומכאן מתחילה ההבנה שחובת לימוד התורה עשויה להשפיע על המבנה הממוני

.והמשפחתי של הבית

ביאר "שמכאן למדו רבותינו שכל)(ויקרא ו, ב רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, בספרו כלי יקר העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה". הכלי יקר מדגיש את כוחה של התורה להחליף את עבודת הקורבנות הממשית, ובכך הוא מעלה את הלימוד והעיסוק בה לדרגת עבודה

.הנעשית על המזבח ממש

הרחיב "דא היא)(שם תרגם "דא אורייתא דעלתא", ותרגום יונתן)(שם תרגום אונקלוס ,גזירת אורייתא דעלתא". שניהם מדגישים שמדובר בחוק וגזירה של התורה לגבי העולה

.דבר המלמד על חשיבות הדיוק בפרטי המצוות

נמצאנו למדים מן הפסוקים והמפרשים, כי התורה והעיסוק בה נחשבים כקרבן עולה תמידי, וכי החיוב להשקיע בה הוא מוחלט עד כדי ויתור על ממון ונוחות אישית. מכאן נפתחת הדרך לבחון האם מחויבות זו של הבעל והאדם לתורה, יש בה כדי להקרין על זכויותיה של האישה ועל האפשרות לכוף את שינוי מקום המגורים לצורך הרבצת תורה

.ופרנסה בכבוד

מתוך להבת אש התמיד היוקדת על המזבח, המלמדת אותנו על מסירות הנפש והממון הנדרשת עבור התורה הקדושה, אנו פוסעים כעת אל היכלי התלמוד, כדי לדלות מן

.המעיינות את גדרי החיוב המוטלים על כתפי האדם אל מול קשיי המחיה

אמרינן תנו רבנן עני ועשיר רשע באין לדין, לעני אומרים)(דף לה ע"ב בגמרא במסכת יומא לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותיי אומרים לו: כלום עני ,היית יותר מהלל? שאמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. הגמרא מבארת לנו יסוד נורא, שאין העוני והדוחק מהווים פטור מעסק התורה, והלל הזקן משמש עדות

.ומופת לכך שהאדם נדרש לחצות את לחמו הדל כדי לזכות בכתרה של תורה

אמרינן ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו)(דף כט ע"ב בגמרא במסכת קידושין כתב)(שם ר' יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודם. רש"י

פוצ תשר

271 271

שהעוסק בתורה צריך להיות פנוי מן המזונות, ועל כן אם ישנו סדר קדימה, הדבר תלוי ביכולת השימור וההתמדה של הלימוד. מכאן אנו למדים שהתורה אינה רק ידע, אלא מציאות הדורשת תנאים של קיום, ואם התנאים הללו נמצאים במקום אחד ולא באחר, יש

.לכך משקל מכריע

שנינו כי מי שהיה הוא ורבו בשבי, הוא)(פרק ג הלכה ד בתלמוד ירושלמי במסכת הוריות קודם לרבו, אבל אם היה רבו מלמדו חכמה, רבו קודם לו, שזה מביאו לחיי העולם הזה והוא מביאו לחיי העולם הבא. המפרשים על הירושלמי שם ביארו שעיקר החיות של האדם היא

.התורה המביאה אותו לחיי הנצח, ולכן טובתו הרוחנית קודמת לטובתו הגשמית

אמרינן תנו רבנן הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא)(דף קי ע"ב בגמרא במסכת כתובות .לעלות כופין אותה לעלות, היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות הגמרא דנה שם במעלת ארץ ישראל, אך מביאה את יסוד הכפייה במקום שיש בו מעלה רוחנית. עם זאת, כאשר השאלה היא יציאה מארץ ישראל לחו"ל לצורך פרנסה, הגמרא קובעת שאין יוצאים מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא אם כן)(דף צא ע"א במסכת בבא בתרא

.עמדו סאתים בדינר, כלומר במצב של רעב ויוקר מאמיר

מכלל דברי חז"ל עולה תמונה מורכבת: מחד, העוני אינו פוטר מן התורה והאדם חייב לצמצם בצרכיו למענה; מאידך, היציאה מן הארץ היא צעד חמור המותר רק בשעת דחק גדולה. השאלה העומדת לפתחנו היא כיצד משתלבים הדברים כאשר הפרנסה והרבצת התורה נמצאים דווקא שם, והאם זכותה של האישה לעכב על ידו נשחקת מפני חשיבותה

.המוחלטת של תורת השם

לאחר ששמענו את קולו של התלמוד המהדהד בין כותלי בית המדרש ומלמדנו את ,עוצמת החיוב להגות בתורה גם מתוך דוחק, באים אנו אל שערי הראשונים, עמודי ההוראה

.אשר הורו לנו את הדרך בה נלך ואת המעשה אשר נעשה בתוך ביתו של אדם

כתב "אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו)(סימן פא רבינו יצחק בר ששת, הריב"ש ."ללכת עמו על הספק ולהוליכה מעיר לעיר מדחי אל דחי ובזה לא נסתפק אדם מעולם הריב"ש מבאר כי זכותה של האישה למקום מגורים קבוע ויציב היא זכות יסודית, ואין הבעל יכול לטלטלה ממקום למקום בטענות של ספק פרנסה, שכן אין לאדם רשות להוציא

.את אשתו מחזקתה וממנוחתה ללא ודאות גמורה

חידש "שאם אדם לא יוכל להחיות)(סימן רטו רבינו ישראל איסרלן, בעל תרומת הדשן ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה". תרומת הדשן מבאר כי חובת הפרנסה המוטלת על הבעל היא כה יסודית, עד שאם במקום מושבם אין לו כל דרך לקיים את חובתו ולהחיות את נפשם, סמכותו משתרעת גם על קביעת מקום המגורים, וזאת כדי

.שיוכלו להתקיים בכבוד

כתב "ואף על פי שבנו)(פרק א הלכה ד רבינו משה בן מימון, הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה

גם לנשמה מגיע אוכל

272 272

קודם לא יבטל הוא, שכשם שמצווה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו". הרמב"ם מבאר כי מצוות תלמוד תורה כוללת בתוכה את האחריות להעמיד תלמידים ולהנחיל את

.התורה, ואין זו מצווה אישית בלבד אלא חובה קיומית של מסירת התורה הלאה

כתב בעניין הכפייה לעלות לארץ ישראל, אך)(פרק יג סימן יז רבינו אשר, הרא"ש כתובות מדבריו אנו דולים את היסוד שכל מקום שיש בו צורך מצווה גדול, יש לבית הדין כוח לסייע במימושה. אמנם בחוץ לארץ הדברים מורכבים יותר, אך עצם המושג של כפייה לצורך

.מטרה נעלה של קדושה או קיום בסיסי נמצא בדבריו

ביאר "שראוי לאדם להשתדל)(מסכת יומא לה ע"ב רבינו מנחם המאירי, בספרו בית הבחירה בעסק התורה בכל כוחו ובכל ענייניו, ואפילו היה עני ביותר לא יהא פטור ממנה". המאירי מדגיש כי העוני אינו חוצץ בין האדם לבין חובתו הרוחנית, ומכאן שהאדם מחויב לחפש את

.הדרכים שיאפשרו לו את לימודו, גם אם הדבר דורש שינויים מרחיקי לכת באורחות חייו

מתוך דברי הראשונים עולה מחלוקת עמוקה: האם הצורך בפרנסה ובקיום המצווה מתיר ,לפגוע ברצונה ובזכויותיה של האישה? הריב"ש מעמיד את יציבות האישה כערך עליון ,בעוד תרומת הדשן רואה בפרנסה עילה לכפייה. בתווך עומדת דמותו של תלמיד החכם אשר חייו הם התורה, ומבקש לדעת האם שליחותו הרוחנית מצטרפת אל הצורך הגשמי

.כדי להטות את הכף

מתוך בירור דברי רבותינו הראשונים שעמדו על גבולות הכפייה בין איש לאשתו, אנו באים אל היכלם של גדולי האחרונים והפוסקים, אשר העמיקו חקר בשילוב המורכב שבין

.חובת הפרנסה למצוות תלמוד תורה והרבצתה

הביא את שיטת הריב"ש והרמב"ם)(או"ח סימן עה סעיף א מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך ,שאין האיש יכול לכוף את אשתו לצאת מעיר לעיר אלא אם כן מדובר בעליה לארץ ישראל

.ובפרט כאשר מדובר ביציאה לחוץ לארץ ששם הדבר חמור שבעתיים

כתב והביא את דברי תרומת הדשן "ואם אינו יכול)(שם רבי משה איסרליש, הרמ"א להחיות ולפרנס עצמו כאן, כופין אותה שתלך עמו למקום שיוכל למצוא מחייתו". הרמ"א מציב כאן את חובת הקיום הבסיסית כגורם המבטל את זכות האישה לסרב למעבר, שכן

.בלא לחם אין תורה ואין חיי משפחה תקינים

ביאר את עומק)(סימן עה סק"ט רבי שמואל בן אורי שרגא פייבוש, בספרו חלקת מחוקק המחלוקת שבין הריב"ש לתרומת הדשן "הריב"ש כתב אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על הספק ולהוליכה מעיר לעיר מדחי אל דחי ובזה לא נסתפק אדם מעולם, ונראה דאף בעל תרומת הדשן יודה לזה כי בעל תרומת הדשן מיירי שמבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם היינו שרוצה להוליך אותה למקום מיוחד במדינה אחרת ולקבוע דירתו שם, והריב"ש חולק גם על זה". החלקת מחוקק מבהיר כי לכל

פוצ תשר

273 273

הדעות אין כופים על ספק פרנסה, אלא רק במקום שיש יסוד ברור וודאי לקיום הכלכלי

.במקום החדש

חידש בנדון תלמיד)(אה"ע סימן ח רבי יהודה בר יצחק עייאש, בספרו שו"ת בית יהודה חכם שעבר לכפר כדי ללמד תורה ולפרנס את ביתו "ובנ"ד יראה הדיין אם טענתו ברורה דצר לו המקום בעיר פא"ס שהיא עירו ועירה אז ודאי דהדין אתו לפי דברי האחרונים, ואף להריב"ש ודעמיה ז"ל אפשר דיודה בנדון כזה דאית ביה רווחה טובא להקים עולה של תורה בכפר הנזכר ובזולתו לא מצאו ידיהם ורגליהם ועת לעשות לה' כתיב". הבית יהודה מעלה סברא כבירה, שגם הריב"ש המקל בזכויות האישה עשוי להודות כאן, שכן אין המדובר רק בפרנסה גשמית אלא בהקמת עולה של תורה במקום שבו היא משתכחת, וזהו צורך מצווה

.שדוחה שיקולים אחרים

כתב לבאר את דברי משה רבינו)(בסוף חידושיו למסכת חולין רבי משה סופר, החתם סופר ליתרו שביקשו להישאר עמם "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך". החתם סופר מבאר כי עיקר טובתו של אדם היא להטיב לאחרים וללמדם דעת, וזוהי תכלית הבריאה. לכן, כאשר נפתחת דלת להרבצת תורה, אין זו רק זכות אלא זוהי מהות הטוב

.שבעבורה כדאי לאדם ולבני ביתו למסור את נוחיותם

והעולה מדברי האחרונים כי במקום של ודאות בפרנסה, ובפרט כשמתווסף לכך הערך של הרבצת תורה במקום שזקוקים לכך, ישנו כוח חזק יותר לבעל בבקשתו מהאישה לעקור

.עמו. הדברים אינם נמדדים רק במטבעות של כסף, אלא במטבעות של רוח ותכלית החיים

בינות לסערות הזמן ותהפוכותיו, אנו זוכים לשמוע את קולותיהם של גדולי הדורות האחרונים המאירים את הדרך בחכמה ובחמלה, ובוחנים את יסודות הבית אל מול אורה

.של תורה ומצוקת הפרנסה

חידש)(יומא דף יב ע"ב הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן, בספרו ליקוטי הלכות "והנה מוכח מזה דאפילו מי שהוא עני ביותר... שאינו יכול ללמוד בעצמו ומוכרח לשכור איזה מלמד לזה והוא איש עני שמוכרח להרוויח ממלאכה שעושה בשל אחרים, אף על פי כן צריך לצמצם משכירותו ולחיות בצמצום רב ולשכור אחד שילמדהו תורת ה', ואינו דומה להא דאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, זהו רק לעניין צדקה ולא לעניין תורה שהוא מחויב לידע אותה והיא חייו לנצח". הכהן הגדול מאחיו מורה לנו כי תלמוד תורה אינו עוד ,סעיף של הוצאה, אלא הוא ציר החיים שבעבורו יש למסור את הממון ולחיות בצמצם

.ומכאן שהשיקול התורני מקבל משנה תוקף בכל החלטה משפחתית

ביאר בעומק השאלה)(דף לה ע"א הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת יומא שלפנינו, וצירף את דברי הבית יהודה לפיהם כאשר מדובר בהרבצת תורה ובהצלת הקהילה מבורות, יש לראות בכך צורך מצווה כה גדול המטה את הכף. הוא מדגיש כי אף שהשבועה שנשבע הבעל תחת החופה היא חמורה, מכל מקום כאשר המציאות היא של חוסר פרנסה

גם לנשמה מגיע אוכל

274 274

מוחלט בארץ והזדמנות להפיץ תורה בחו"ל, יש מקום לשדל את האישה ולבאר לה כי זוהי תכלית חייהם המשותפים, ובכך לקיים את 'עת לעשות לה' המבטל לעיתים את

.הנוחות הפרטית

, פסק במעשה שהיה)(מובא בספר זכרון אש תמיד עמוד שצ הגאון רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק כי הבן קודם לאביו בלימוד אצל מלמד אף על פי שהדין היבש אומר אחרת, וזאת משום שהבן יוכל למסור את התורה הלאה. הגר"ח מבריסק מחדש יסוד עמוק, שעיקר מצוות תלמוד תורה אינה רק הלימוד העצמי, אלא הכוח 'ללמֵ ד', וכיון שהרבצת התורה היא הערך

.העליון, היא זו שצריכה להכריע את סדר הקדימויות בחיי האדם ובחיי משפחתו

רבינו עובדיה יוסף, הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף, בספריו דן רבות במתח שבין העלייה לארץ לירידה ממנה לצורך פרנסה, וביאר כי אף שקדושת הארץ היא נעלה מכל, מכל מקום אין לאדם להביא את בני ביתו לידי רעבון ודוחק שאין הציבור יכול לעמוד בו. במקום שיש בו רווחה כלכלית המאפשרת חיי תורה בנחת, יש לבחון את הדברים במאזני צדק ובשיקול

.דעת תורני המעדיף את קיום המשפחה על פני היצמדות למקום מגורים מסוים מתוך דוחק

,נמצאנו למדים מפי גדולי הדורות, כי כאשר התורה והפרנסה חוברות יחדיו במקום אחד והיעדרן מורגש במקום אחר, על הבית כולו להתגייס למען המטרה הקדושה. השבועה שניתנה בחופה לא נועדה לכבול את הבעל למציאות של עוני ומניעת תורה, אלא לשמור על כבוד האישה, וכבוד זה נשמר ביתר שאת כאשר היא הופכת לשותפה מלאה בהקמת

.עולה של תורה

מתוך בירור דבריהם של מאורי הדורות, ששקלו בפלס חכמתם את המתח שבין קדושת המקום לנשמת התורה, אנו מגיעים אל השדה המעשי, שבו ההלכה פוגשת את דפיקת הלב

.של החיים עצמם

כאשר אנו בוחנים את הנפקא מינות העולות מסוגיה זו, עלינו לראות כיצד המושגים

.המופשטים של חובת הפרנסה וכבוד התורה מתורגמים להכרעות בתוך הבית פנימה

הנפקא מינא הראשונה נוגעת להגדרת המושג 'דוחק'. בעוד שבדיני ממונות רגילים דוחק נמדד בחוסר יכולת בסיסית, הרי שכאן, כפי שלמדנו מהכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן, המדד הוא היכולת ללמוד וללמד ביישוב הדעת. אם הבעל מוכרח לעבוד בעבודות מזדמנות השואבות את כל זמנו בארץ, ובחו"ל יוכל לעסוק בהרבצת תורה וגם לפרנס את ביתו ברווחה, הרי שהדוחק כאן נחשב ל'דוחק רוחני' המצטרף לחיוב הממוני ומעניק לבעל

.כוח חזק יותר בדרישתו לעבור מקום

השלכה מעשית נוספת היא מעמדה של השבועה שניתנה בחופה. בקרב עדות המזרח נהוג שהבעל נשבע שלא להוציא את אשתו ממקום למקום ללא רצונה. אולם, לאור דברי הבית יהודה והחשוקי חמד, אנו מבינים ששבועה זו נאמרה על דעת שיהיה להם לחם לאכול ובגד ללבוש. כאשר המציאות משתנה לחלוטין ונוצר חלל בפרנסה וברוחניות, ייתכן שיש כאן

פוצ תשר

275 275

'אדעתא דהכי', כלומר שעל דעת מציאות כזו לא נשבע, ובשילוב עם התרת נדרים כדת

.וכדין, יוכל הבעל לשכנע את אשתו שהמעבר הוא לטובתה ולטובת הבית כולו

עוד נפקא מינא חשובה היא החובה המוטלת על הקהילה ועל הדיינים. בנדון כזה, אין הדבר נחתך רק בדין היבש של כפייה או מניעה, אלא בחיוב של 'דברי ריצוי'. כפי שהורה ,הבית יהודה, על המנהיגים והדיינים לשלוח שלוחים לאישה כדי להסביר לה את גודל השעה את חשיבות הרבצת התורה של בעלה ואת העובדה שהיא הופכת לשותפה מלאה ב'תורת

.העולה'. המעבר הופך מחובה מעיקה לשליחות משותפת המרוממת את כל המשפחה

מעבר לכך, למדנו מהגר"ח מבריסק שהיכולת 'ללמד' היא קריטריון מכריע בקביעת סדרי עדיפויות. לכן, אם הבעל הוא אכן כזה שיכול להעמיד תלמידים ולהקים עולה של תורה במקום החדש, הרי שזכות זו עומדת לו כנגד הטענות הרגילות של יציבות המקום, שכן

.קיום התורה לדורות קודם לנוחות הרגעית

מתוך בירור הדין והנפקא מינות העולות מן השדה המעשי, אנו מתעלים כעת אל היכל

.הרעיון, כדי להתבונן בעומק המושג של תורת העולה והשפעתה על מהות חיי האדם

השאלה המהדהדת בין כותלי ביתו של תלמיד החכם אינה רק שאלה של גאוגרפיה או ,כלכלה, אלא שאלה של זהות והגדרה עצמית. כאשר התורה מכנה את הקרבן בשם עולה היא מלמדת אותנו סוד כביר: העולה כשמה כן היא, כולה עולה לשמים, אין בה חלק לבעלים ואין בה הנאה גשמית מיידית. כך היא גם תורתו של האדם. כאשר האדם הופך את תורתו ל'תורת עולה', הוא מכריז שכל מציאותו, כל מרצו וכל שאיפותיו מוקדשים לתכלית

.נעלה יותר

בעומק הדברים, המחלוקת שבין הריב"ש לתרומת הדשן משקפת שתי נקודות מבט על מהות הבית היהודי. נקודת המבט האחת רואה בבית מבצר של קביעות ושלווה, מקום שבו האדם נטוע באדמתו ובמנהגיו. לעומתה, נקודת המבט השנייה רואה בבית כלי שרת למשימה הרוחנית של האדם. כאשר הבית יהודה מדבר על 'להקים עולה של תורה', הוא מלמד אותנו שקירות הבית אינם רק אבנים ועצים, אלא הם משכן לשכינה, ואם השכינה מבקשת להאיר במקום אחר שבו התורה משתכחת, הרי שהבית כולו הופך להיות נייד

.ומגויס למשימה זו

הקשר שבין 'חסרון כיס' לבין הזירוז של 'צו', כפי שביאר רש"י, מגלה לנו שתפקיד המצוות הוא להוציא את האדם מצמצום הישות שלו. הממון והנוחות הם הכבלים החזקים ביותר הקושרים את האדם אל האדמה. התורה, בלשון הזירוז שלה, קוראת לאדם להתנתק מהחשבונאות הצרה של 'שלי ושלה' ולהתבונן בחשבון עולם. האם נוחות המגורים בארץ

?ישראל, במקום שבו אין לי את היכולת להאיר וללמד, גוברת על השליחות להפיץ אור בנכר

כאן נכנס היסוד הנפלא של החתם סופר: הטוב האמיתי אינו מה שהאדם מקבל, אלא מה שהאדם נותן. משה רבינו מלמד את יתרו שההטבה הגדולה ביותר שיוכל לקבל היא

גם לנשמה מגיע אוכל

276 276

,האפשרות להטיב לאחרים. כאשר בעל מבקש מאשתו לעבור מקום למען הרבצת תורה הוא בעצם מזמין אותה להיות שותפה בטוב המוחלט הזה. אין זו כפייה במובן הצר של המילה, אלא העלאה של מערכת היחסים לקומה של שליחות משותפת, שבה הוויתור

.'האישי הופך לקרבן עולה המקובל לרצון לפני ה

מתוך עמקי הרעיון המרומם של מסירות הנפש למען הכלל, אנו יורדים אל נבכי הנפש פנימה, אל המקום שבו האמונה והנהגת החיים נפגשות עם רגשות הלב והניסיונות המלווים

.את האדם בנתיבות חייו

כאשר אנו מתבוננים במאבק הפנימי של אותה אישה, ואולי גם של אותו בעל, אנו מגלים את סוד הביטחון וההשגחה הפרטית המלווה את לומדי התורה. האדם נוטה מטבעו להיצמד אל המוכר ואל הידוע, אל נוף מולדתו ואל תחושת הביטחון המדומה שמעניקה לו הקביעות ;במקום אחד. אך התורה בפרשתנו מלמדת אותנו על אש המזבח אשר תוקד בו ולא תכבה זוהי אש האמונה הבוערת בלב, שאינה תלויה במקום גאוגרפי כזה או אחר, אלא בידיעה

.שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל, ובכל מקום שאדם הולך בשליחותו של מקום, השכינה עמו

.ההתמודדות עם היציאה לחוץ לארץ בעבור תורה ופרנסה היא מבחן של 'לך לך' אישי כמו אברהם אבינו שנצטווה לעזוב את ארצו ומולדתו אל הלא נודע, כך גם תלמיד החכם ונווה ביתו נדרשים לעיתים לעזוב את המנוחה והנחלה כדי לממש את הפוטנציאל הרוחני הטמון בהם. המחשבה היהודית מלמדת אותנו כי האדם הוא 'מהלך' ולא 'עומד'. התנועה והשינוי, אף שהם כרוכים בכאב ובחשש, הם המנוע לצמיחה ולגילוי כוחות נפש שלא היו

.באים לידי ביטוי במציאות של דוחק וחוסר מעש

כאן נדרשת הנהגה של רגישות ועדינות מצד הבעל. עליו להבין כי עבור האישה, הבית הוא עולמה הרוחני והרגשי, והעקירה ממנו דורשת גבורה עצומה. האמונה אינה מבטלת את הרגש, אלא מעניקה לו משמעות. כאשר הבעל משתף את אשתו בחזון של 'להקים עולה של תורה', הוא בעצם בונה עמה קשר עמוק יותר, קשר של שותפות בנצח. הנהגת החיים הנלמדת כאן היא שאין להחליט החלטות הרות גורל בכפייה יבשה, אלא מתוך חיבור של הנפשות אל המטרה הנעלה, מתוך הבנה שפרנסה ברווחה היא כלי המאפשר לנשמה לפרוח

.ולתורה להאיר

בסופו של דבר, האדם צריך לשאול את עצמו: מהי נקודת האחיזה שלי בעולם? האם אלו הקירות והרחובות, או שמא זהו רצון ה' וגילוי כבודו? כאשר המצפן הפנימי מכוון אל השליחות, הרי שהנפש מוצאת את מנוחתה גם בארץ נכר, מתוך ידיעה ש'אש המזבח תוקד

.בו' – האש הפנימית של התורה תלווה אותם ותהפוך כל מקום למשכן של קדושה

מתוך בירור מעמקי הנפש והאמונה הנדרשת מן האדם בעתות של תמורה ושינוי, אנו קרבים אל בירור המצפן המוסרי, המזקק מתוך הסוגיה את היושר והאחריות המוטלים

.עלינו בבין אדם לחברו ובבין איש לאשתו

פוצ תשר

277 277

,המוסר העולה מתוך פרשתנו ודיוני הפוסקים אינו מסתכם רק בשורת הדין היבשה אלא הוא נוגע בשורש המידות של הכרת הטוב, האחריות והעדינות. כאשר התורה מצווה על אש התמיד על המזבח, היא מלמדת אותנו שהתמדה דורשת הקרבה, אך הקרבה זו חייבת להיעשות מתוך מוסר וצדק. האדם המבקש לעלות בקודש ולהרביץ תורה, אינו יכול לעשות זאת תוך רמיסת נפשה של נווה ביתו. המצפן המוסרי מורה לנו כי ככל שהמשימה

.נעלה יותר, כך נדרשת זהירות יתרה בכבוד הזולת

כאן מתגלה יסוד מוסרי כביר: זכותו של הבעל לכוף את אשתו בטענת פרנסה, כפי שפסק הרמ"א, אינה נובעת מכוח של שליטה, אלא מתוך חובה של קיום. המוסר היהודי רואה בפרנסה בכבוד ערך המאפשר את קיום האדם וחירותו. אדם החי בעוני מחפיר אינו יכול לממש את ייעודו, ולכן המעבר למקום שבו יש לחם ורווחה הוא ציווי מוסרי של דאגה לכלל התא המשפחתי. אך בד בבד, המוסר מחייב שהדבר ייעשה ב'דברי ריצוי', מתוך הבנה

.שהקרבת הנוחות של האישה היא חסד עצום מצדה

עוד נלמד מכאן שיעור במוסר של שליחות. כאשר אדם ניחן בכשרונות להורות תורה ולהנהיג, מוסרית הוא שייך לכלל ישראל. 'עת לעשות לה'' אינו רק היתר הלכתי, אלא תביעה מוסרית מהאדם שלא להחריב את סגולותיו ואת האור שיכול להפיץ בעולם רק בשל נוחות אישית. המצפן הפנימי של תלמיד החכם חייב להיות מכוון אל המקום שבו ,הוא נצרך ביותר. עם זאת, היושר המוסרי מחייב שהאישה תרגיש שותפה מלאה לכתר זה

.ולא כנגררת בעל כורחה

ההכרה כי 'תורת העולה' דורשת ויתור על הממון והנוחות, בונה באדם קומה מוסרית של איפוק ושליטה עצמית. אדם המבין שחייו מוקדשים לתכלית גבוהה, מתייחס אל הקשיים הגשמיים לא כאל מעצור, אלא כאל אתגר המזקק את אישיותו. המוסר הזה של מסירות ,למען הערך, בלי הטפה ובלי כפייה בוטה, הוא המנחה את הבית היהודי בדרכו אל הקודש

.מתוך כבוד הדדי והבנה שקדושת התורה וקדושת הבית אחת הן

מתוך מסענו המרתק בין להבות המזבח בפרשה לבין נבכי הדין בחדרי הבית, אנו שבים אל

.מציאות חיינו כשאנו מצוידים במבט חדש וזך, הממזג את חובת השעה עם נצחיות התורה

מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: ההכרה כי בכל עת שישנו חסרון כיס או קושי במציאות, שם נדרש מאתנו הזירוז המיוחד של צו, לדעת להתעלות מעל שיקולי הנוחות

.למען ערכים נעלים יותר

הבנה עמוקה כי הבית אינו רק מקום מגורים פיזי, אלא הוא כלי קיבול לשליחות הרוחנית של בני הזוג, ועל כן ההחלטות על מקום המגורים צריכות להיגזר מתוך השאלה היכן נוכל

.להאיר ולתרום יותר

הלימוד הגדול כי גם במקום שבו ההלכה מעניקה לאדם כוח מסוים, המוסר והעדינות

גם לנשמה מגיע אוכל

278 278

מחייבים להשתמש בדברי ריצוי ובשיתוף מלא, מתוך כבוד עמוק למסירותה של האישה

.ושותפותה בכתר התורה

,הידיעה כי 'תורת העולה' פירושה לעיתים להקריב את המוכר והידוע למען הכלל ולהאמין כי בתוך האש הזו של המסירות, תוקד אש השכינה שתעניק ברכה ושלווה בנכר

.ובבית גם יחד

:עיקר העניין:עיקר העניין

סודו של הבית היהודי נרקם בין חובת הפרנסה המעגנת את האדם באדמה לבין שקיקת התורה המעלה אותו לשחקים. מצאנו כי אף שזכויותיה של האישה במעונה הן איתנות כצור, הרי שבמקום שבו הלחם כלה והתורה משתכחת, הופכת העקירה מן המקום למעשה של הקרבת עולה מרוממת. כאשר הבעל מבקש להחיות את נפשות ביתו ולהשיב לב הקהילה לאביהם שבשמים, אין הוא כופה רצון אלא מעורר שליחות. השבועה שניתנה תחת החופה, שבועת אהבה וחסד היא, ואין לך חסד גדול מהיות האישה עזר כנגד בעלה בהקמת עולה של תורה. בלהבת האש היוקדת על מזבח השותפות, נשרפים כבלי העוני והדוחק, ובמקומם עולה ניחוח של נחת, שפע וברכה, המלמדים כי בכל מקום שבו דברי תורה מחודדים בפי לומדיהם, שם הוא

.ארץ החיים ושם היא המנוחה האמיתית