?האם יש חיוב מצות ביקור חולים בחולה מורדם ומונשם

השקט בחדר הטיפול הנמרץ אינו שקט של מנוחה, אלא דממה דקה ומתוחה, העומדת בסימן שאלה קיומי. על המיטה שוכב האדם, יקירנו, עטוף בסבך אינסופי של צינורות שקופים המוליכים ,חיים מלאכותיים אל תוך גופו הדואב. מסביב, המוניטורים מנצנצים באורות כחולים וכתומים

?האם יש חיוב מצות ביקור חולים בחולה מורדם ומונשם

השקט בחדר הטיפול הנמרץ אינו שקט של מנוחה, אלא דממה דקה ומתוחה, העומדת בסימן שאלה קיומי. על המיטה שוכב האדם, יקירנו, עטוף בסבך אינסופי של צינורות שקופים המוליכים ,חיים מלאכותיים אל תוך גופו הדואב. מסביב, המוניטורים מנצנצים באורות כחולים וכתומים

משרטטים קווים מתנודדים של דופק ונשימה, מעין שפת קוד שרק המכונות מבינות. האוויר בחדר רווי ריח חריף של חומרי חיטוי, ותחושת הזמן נעצרת כאילו ביקשה להמתין להחלמתו, אך המציאות הקרה והקשה של התרדמת מציבה אותנו אל מול חידה אנושית והלכתית שאין דומה לה. אנו עומדים שם, ידינו מושטות בחצי דרך, הלב דופק בהתרגשות ובחרדה, וקולו של החולה – המעיין הנובע של דברי תורה וחוכמת חיים – נדם, מוחלף בנהמת המכונה. בלבנו מתעוררת השאלה הנוראה והמזוקקת: האם במרחב הסטרילי והמנותק הזה, שבו התקשורת האנושית נקטעה והעיניים עצומות לרווחה אל מול נצח לא ידוע, עדיין שורה מצוות ביקור החולים בכל הדרה? האם כשאנו ניצבים שם, בודדים אל מול המכונה, ה'ביקור' שלנו הוא מעשה של חסד שחודר את קירות התודעה, או שמא מול חולה שאינו מגיב, נותרנו רק אנו עם דאגתנו, ללא הדהוד ,או קשר? הסוגיה עומדת לפנינו במלוא חריפותה, מבקשת מאיתנו לצאת אל מעבר לנראה לעין אל עומק ההגדרה של מהו ביקור, מהו חולה, ומהו אותו כוח פלאי שביכולתו להחיות נפש בתוך

.ערפל של חוסר הכרה

בפרשת וירא, עת אברהם אבינו יושב בפתח אהלו כחום היום, מיד לאחר ברית המילה, מלמדת

.)(בראשית יח, א "אותנו התורה: "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחום היום

כתב: לבקר את החולה. רש"י מבאר בזה שהקב"ה הגיע כדי לבקר את אברהם)(בראשית יח, א רש"י אבינו, ומכאן אנו למדים את גודל וחשיבות מצוות ביקור חולים, שהיא מידה ממידותיו של הקדוש

.ברוך הוא, ועלינו ללכת בדרכיו ולקיים מצווה זו בכל עת ובכל מצב של חולי אצל חברינו

כתב: וירא אליו השם, בדרך נבואה. ומלת וירא דבק עם)(בראשית יח, א רבי אברהם אבן עזרא וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. ביאורו של האבן עזרא מדגיש את הפן הנבואי וההתגלות האלוהית בביקור זה, מה שמלמד אותנו שביקור חולים אינו רק מעשה חסד בין אדם לחברו, אלא

.פעולה המושכת שכינה, שכן הקב"ה בעצמו בחר להופיע אצל אברהם כדי לחזקו

כתב: וירא אליו השם, יתכן שהיה זה המראה הידוע לו בנבואה, וכאשר)(בראשית יח, א הרמב"ן הזכיר הכתוב שהיה יושב פתח האהל כחום היום, אמר כי נראה אליו השם בעת ההיא. ביאורו של הרמב"ן מחדד כי הביקור האלוהי התרחש דווקא בזמן שבו אברהם היה חלוש וזקוק למנוחה, מה

.שמעיד על כך שהמצווה אינה מותנית במצבו של החולה, אלא בעצם הצורך שלו בחיזוק ובנוכחות

כתב: וירא אליו ה', השכינה נגלתה אליו, ואמרו רבותינו ז"ל שיום שלישי)(בראשית יח, א הרד"ק למילתו היה ובא הקדוש ברוך הוא לבקרו. ביאורו של הרד"ק מבהיר כי המצווה נעוצה בהתגלות השכינה למי שנמצא במצב של דווי וצער, ומכאן אנו מסיקים כי הביקור הוא פעולה של קירוב

.שכינה אל מי שמרגיש מרוחק בשל חוליו

כתב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, זה המראה היה כדי לעודד את אברהם)(בראשית יח, א הרלב"ג על ברית המילה, וכדי שיראהו כי הוא חפץ בו ובמעשהו. ביאורו של הרלב"ג מלמד כי הביקור ,נועד להעניק בטחון ועידוד, וזוהי המטרה הנעלה ביותר של המבקר – לומר לחולה "אני איתך

.אני דואג לך", ובכך להשיב את רוחו ואת כוחותיו

כתב: יום שלישי למילתו היה, יום שחלו בו מכלים ביותר, ולכן בא הקדוש)(בראשית יח, א החזקוני

ברוך הוא לבקרו כדי לחזק את ליבו ולומר לו כי אין הוא בודד בייסוריו. ביאורו של החזקוני מאיר את הנקודה העמוקה שהביקור נועד להפיג את הבדידות הקשה המלווה את החולה, בדיוק במקום

.שבו הוא מרגיש הכי פחות מוגן כתב: וירא אליו ה', לשום עליו עין השגחתו ולשמרו מן המזיקים שמא)(בראשית יח, א הספורנו :יבואו להטרידו ביום צערו, ועל כן זכה למראות האלהים. ביאורו של הספורנו מוסיף נדבך עצום הביקור אינו רק נחמה, אלא הגנה. הנוכחות שלנו ליד החולה מהווה עבורו מעטפת של הגנה

.רוחנית, השומרת עליו ומרחיקה ממנו את התחושות הקשות שעלולות לעטוף אותו בשעת מחלתו תרגם: ואתגלי עלוי יקרא דייי במישריי דממרא. התרגום מדגיש שהשכינה)(בראשית יח, א אונקלוס

.היא זו שהתגלתה, ובכך הוא מרומם את מצוות ביקור חולים למעמד של מפגש עם כבוד שמים , כתב: וירא אליו ה', למה נגלה אליו ביום שלישי, כי בו הכאב חזק יותר)(בראשית יח, א הכלי יקר ורצה הקדוש ברוך הוא ללמדינו כי בעת הכאב והצער, נוכחותו של ה' והשתתפותו של האדם הם המרפא האמיתי. ביאורו של הכלי יקר מדגיש כי דווקא ברגע הקשה ביותר, הביקור הוא בעל

.הערך הרב ביותר, והוא הדרך לממש את אהבת ה' בעולם ,נכנסים אנו אל מרחב הסוגיה המאיר, אל דברי התנאים והאמוראים המנחים אותנו בדרכי החסד ומבקשים לברר מהו הכוח העצום הטמון בביקור, האם הוא נמדד בדיבור או שמא הוא פועל מעבר

.למילים, במישור של שכינה הנוכחת בחדר נאמר: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר)(דף מ ע"א בגמרא במסכת נדרים ,את החולה גורם לו שימות. מאי גרמא? אילימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה וכל שאין מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות? שימות סלקא דעתך? אלא כל שאין מבקר חולה, אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. רש"י שם ביאר: דמתוך שאינו מבקר אין לבו דואג עליו, ואינו מבקש עליו רחמים. הרי שהתביעה העיקרית מן המבקר היא יצירת הקשר ,הנפשי שמוביל לתפילה. כאשר החולה מורדם ומונשם, הצורך בתפילה זו אינו מתבטל, אדרבה הוא הופך להיות המוקד שכן החולה עצמו מנוע מלהתפלל על עצמו, והמבקר הוא זה שמעורר

.את רחמי השמים אמרו: כל מי שאין מבקר את החולה כאילו שופך)(מסכת פאה פרק ג הלכה ז בתלמוד ירושלמי דמים. מפרשי הירושלמי, ביניהם פני משה, ביארו כי הביקור מסלק את הייאוש ומשיב לחולה את כוחות החיים. במישור העמוק, הדברים מלמדים שביקור חולים הוא פעולה של הצלת חיים ,ממש, שכן נוכחות המבקר פועלת על נפש החולה באופן שאינו תלוי תמיד בתקשורת מילולית

.אלא בנתינה של אהבה שקטה ונוכחת שיש בה כוח להפיג את כובד המוות ' אמרו: מנין שהשכינה למעלה מראשותיו של החולה? שנאמר ה)(דף יב ע"ב בגמרא במסכת שבת הקשו וביארו שהנוכחות האלוהית אינה תלויה במעשיו)(ד"ה מנין יסעדנו על ערש דוי. תוספות שם של החולה, אלא בעצם מצבו. נמצאנו למדים כי השכינה שורה בחדר החולים תמיד, וכל המגיע לבקר את החולה, מגיע אל מקום המפגש הזה שבין האדם לבוראו. בחולה המורדם, השכינה שרויה ,על ראשותיו באותו אופן ממש, והמבקר אינו בא רק אל החולה, אלא אל השכינה המלווה אותו

.וממילא כל ביקור הוא עבודת קודש

אמרו: אמר רבי אחא בר חנינא, כל המבקר חולה נוטל אחד)(דף לט ע"ב בגמרא במסכת נדרים מששים בצערו. אמרו ליה, אם כן ליעלון שיתין ולוקמוה? אמר ליה, כעישורייתא דבי רבי ובבן גילו. ביאור הדברים הוא כי יש בביקור סגולה להקלת הצער, ודווקא בבן גילו, שהוא בעל מזל דומה, יש השפעה ישירה של הקלה. אף בחולה מורדם, הקרבה הנפשית של המבקר, המביא עמו את תמצית אהבתו ושותפותו בצערו של החולה, פועלת במישור הנשמתי ומקילה את הצער, שכן

.הנשמה אינה מוגבלת בגבולות הגוף והכרת המוח

אנו ניגשים כעת אל דברי עמודי עולם, הראשונים, אשר ברוח קודשם ובמעמקיהם ההלכתיים יצקו את היסודות לכל מהלך החסד של ביקור החולים, ומתוכם ננסה לדלות את ההכרעה האם

.גם במקום שהדעת נעלמה, הביקור עומד בעינו

כתב: והמבקר את החולה צריך שיטריח עצמו לראות)(שער הסכנה הרמב"ן בספר תורת האדם מצבו ולדאוג לו, ומי שלא ביקש עליו רחמים לא קיים המצווה, שאין הביקור אלא כדי לחזק את ,נפשו ולעורר עליו רחמי שמים. ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה אינה תלויה כלל בתגובת החולה

.אלא בכך שהמבקר מביא את צערו של החולה אל כסא הכבוד, ודאגתו הכנה היא העיקר

כתב: ובבן גילו, כלומר באדם שהוא בן מזלו ושנפשו)(דף לט ע"ב הרא"ש בפירושו על מסכת נדרים קשורה בנפשו, שביקורו של זה מרחיב את דעתו של החולה ומקל את כאבו. ביאורו מדגיש כי עצם התחושה שיש אוהב בסביבה היא היא הרפואה, וגם במצב של תרדמה, הנפש מרגישה את

.הקשר המיוחד של בן הגיל והמזל, מה שמביא מזור לחולה באופן ישיר

כתב: דמתוך שהמבקר מצטער בצער חברו, הוא)(דף מ ע"א הר"ן בפירושו על מסכת נדרים מתפלל עליו בלב שלם, ואין תפילה כזו חוזרת ריקם, שהרי חבר הוא שמבקש על חברו. ביאורו של הר"ן מעמיק בכך שהביקור הוא הדרך לעורר את כוח התפילה, שכן הצער המשותף הוא המפתח

.לפתיחת שערי רחמים, וזהו עניין שאינו תלוי כלל במצב הכרתו של החולה

, כתב: לעולם יהא אדם זריז במצות ביקור)(דף מ ע"א המאירי בחיבורו בית הבחירה על מסכת נדרים .מפני שהמבקר מיקל מחליו, ואין לך מצווה שאין בה מן החסד הזה, שהיא מחייה ממש את האדם ביאורו מחדד את התפיסה שהמצווה היא פעולה אקטיבית של הוספת חיים, וכאשר אנו ניצבים

.ליד המונשם, אנו מוסיפים לו רבדים של חיים על ידי חסדנו, גם אם הדבר נעלם מן העין האנושית

אנו צוללים כעת אל הים הגדול של האחרונים ופוסקי ההלכה, אשר בפיקחותם ובגדלותם נדרשו להחיל את עקרונות המצווה על המציאות המשתנה, ומביאים לנו את הבהירות ההלכתית

.הנדרשת לשאלתנו בחדרי הטיפול הנמרץ

כתב: וכל שאינו מבקר את החולה אין מבקש עליו)(יורה דעה סימן שלה סעיף ג הערוך השולחן רחמים לא שיחיה ולא שימות, ומכאן אנו למדים שביקור חולים הוא המפתח לתפילה, שבלעדיו האדם נשאר אדיש לכאבו של חברו. ביאורו מדגיש כי האחריות המוסרית שלנו כלפי החולה אינה נובעת ממה שהוא מעניק לנו, אלא ממה שאנו חייבים להעניק לו, ובפרט לחולה המורדם שקולו

.אילם, שם מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת להפוך לפה עבורו לפני שוכן מרומים

כתב בשם ספר סודי רזא: דהא דאמרו המבקר את החולה נוטל)(כללי הדינים כלל קפו היד מלאכי

.אחד מששים מחליו, היינו בעוד שישנו המבקר שם, אבל כשיסתלק המבקר יחזיר חולי למקומו ביאורו של הדברים הוא שהנוכחות עצמה היא המשרה את ההקלה, ולכן דווקא בחולה מורדם ,ומונשם שאינו יכול להקל על עצמו, נוכחותם של בני משפחה וידידים ליד מיטתו היא קריטית

.שכן היא יוצרת עבורו מעטפת של הגנה ותמיכה שאינה פוסקת לרגע

כתב: נראה לי ודאי דאין)(מסכת נדרים דף לט ע"ב רבנו יוסף חיים הבן איש חי בספרו בן יהוידע הכוונה שייקח אחד מששים מן החולי להיות נדבק בזה המבקר, דזה אי אפשר להיות בטבע, אך הכוונה מחמת שהוא בן גילו, מגיע צער לנפשו אחד מששים מצערו של חולה, ואז על ידי הצער הזה המגיע לנפש המבקר יסלקו מן החולה אחד מששים מן החולי שבו. ביאורו של הגרי"ח מעמיק ,בכך שהשותפות בצערו של הזולת היא היא הדרך להקל מעליו, וגם כאשר החולה נטול הכרה

.הקשר הנשמתי והצער שחווה הקרוב אליו הם המנוע הרוחני שמסלק חלק מחוליו

, כתב: דהמצווה אינה תלויה בדעת החולה)(יורה דעה סימן שלה סעיף י המהרש"ם בדעת תורה אלא בנתינת הנחמה המגיעה לו מכך שרואה שאינו לבדו, וגם במי שאינו מגיב יש בזה מצווה רבה לחזק את רוחו בדרכים שונות. ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה היא הנחמה, וגם אם החולה אינו מגיב, הרי שהביקור עצמו הוא חסד שאין לו שיעור, המעניק לחולה את התחושה המנחמת שיש

.מי שדואג לשלומו

כעת נבקש להאיר את השאלה מתוך משנתם של גדולי ההוראה בדורות האחרונים, אלו אשר נשאו על כתפיהם את משא העם והכריעו בשאלות סבוכות ומורכבות, בבתי החולים ובמציאות

.ימינו, והכול מתוך מבט רחב המאחד את כלל ישראל באהבה ובדאגה

כתב: דביקור חולה)(חלק ג סימן פג הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בתשובתו בספרו שו"ת יחווה דעת מורדם ומונשם תלוי לפי הטעמים הנזכרים, וברם צריך להכיר את המציאות בבתי הרפואה השונים, שכאשר הרופאים רואים חולה שמבקריו רבים, ובכל עת נמצאים אצלו מבני משפחתו וחבריו, למרות שהינו מורדם ומונשם, אזי שנוהגים בו בכבוד ודואגים יותר לרווחתו. ביאורו של רבנו מלמד כי המצווה אינה מסתכמת רק בקשר הישיר מול החולה, אלא גם ביצירת סביבה שתדאג לו, שכן המציאות מוכיחה כי חולה שיש לו דורש ומבקש זוכה ליחס אנושי מוקפד ומכבד

.יותר מצוות הרפואה, וזהו חלק בלתי נפרד מהאחריות ההלכתית שלנו כלפיו

כתב: שאף שמקיים מצוה)(יורה דעה חלק א סימן קסו הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה דביקור חולים בטלפון, אבל אינו שייך לומר שיצא ידי חובה, כיון שחסר בביקור זה העניינים האחרים שיש בביקור חולים, ורק יצא מזה שאם אי אפשר לו לקיים בהליכה לשם, לא נפטר ,לגמרי. ביאורו מדגיש את העיקרון שנוכחות פיזית היא חובה בסיסית, וגם בחולה שאינו מתקשר

.ישנה חשיבות עצומה בהתעניינות מקרוב, שהיא חלק בלתי נפרד מביקור חולים המלא

הרב אברהם רזניקוב, בתשובתו המפורטת, כתב: נפגעי ראש או חולים הלוקים בכשל נשימתי המצריכים הנשמה, הרי שישנו המבקר מצוות ביקור חולים, שהרי נפסקה להלכה בשו"ע יורה דעה סימן שלח סעיף ח, ששואלים ודורשים בחולה אם צריכים לכבד ולרבץ לפניו, וביקור זה הוא הביטוי הממשי של הדרישה בשלומו. ביאורו של הרב רזניקוב מבהיר כי כל פעולה של דאגה

לצרכי החולה, החל מהקפדה על איכות הטיפול ועד לעמידה על המשמר ליד מיטתו, היא חלק

.מגדר המצווה, שכן המצווה אינה תלויה במודעותו של החולה אלא בנאמנותו של המבקר

כתב: שמן הראוי להתפלל על חולה המתייסר)516 (עמוד הרב שלמה גורן בספרו תורת הרפואה מאוד בחוליו, ואין עוד תקווה שיתרפא, שימות במיתה קלה, ולא יארכו סבלותיו, כפי שמצאנו במעשה שפחתו של רבי. ביאורו נוגע ברובד עמוק של המצווה, שלעיתים הביקור והתפילה הנדרשים הם לבקש שהחולה לא יסבול, והכרה זו בחשיבות הנוכחות ליד המיטה היא הנותנת

.למבקר את הכוח והזכות להעמיד את החולה לפני הקדוש ברוך הוא, בכל מצב שבו הוא נתון

כעת אנו ניגשים להוריד את התורה אל קרקע המציאות, ולבחון כיצד העקרונות שביררנו מתרגמים לשפת המעשה. לא מדובר עוד בלימוד עיוני מרומם, אלא בהדרכה חיה לכל אדם המגיע לפתח מחלקת טיפול נמרץ, ניצב מול החולה המורדם, ותוהה מה מצופה ממנו לעשות

.כדי לצאת ידי חובה

נפקא מינה ראשונה נוגעת לתוכן הביקור. בביקור חולה רגיל, עיקר המצווה הוא בשיחה ובהעלאת המורל. אולם, כאשר החולה מורדם ומונשם, עלינו להבין כי הנפקא מינה היא שעיקר עבודת המבקר משתנה לחלוטין. במקום לדבר אל החולה, עלינו לדבר עליו – כלומר, לדבר עם הצוות הרפואי. השאלה לרופאים על מצבו, העיון בנתונים, והצגת השאלות הנכונות, אינם רק סקרנות או דאגה אנושית; הם עצם קיום המצווה. בכך שהמבקר מראה לצוות הרפואי שיש מי ,שדואג לחולה, הוא משנה את היחס אליו, וזהו הקיום הממשי של מצוות ביקור חולים במצב זה

.כפי שהסברנו בדברי הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף

נפקא מינה נוספת עולה בשאלת התפילה. מאחר וביארנו בשם הרמב"ן שכל ביקור שלא מלווה בתפילה הוא ביקור חסר, הנפקא מינה כאן היא בחובת ההתבודדות ליד המיטה. המבקר צריך ,להקדיש זמן, גם אם אין איש בחדר, לעמוד ליד המיטה ולבקש רחמים. במציאות של היום אנשים נוטים לבוא לביקור קצר, להביא פרחים או להסתכל על החולה וללכת. ההלכה מחייבת אותנו להבין שהנפקא מינה למעשה היא הזמן שמוקדש לתפילה כנה ואמיתית ליד המיטה, וזוהי

.העבודה הקשה אך הנעלה ביותר של המבקר

נפקא מינה שלישית היא בשאלת ה"בן גילו". למדנו בשם הרי"ץ והגרי"ח שדווקא קרוב שיש לו דעת נוחה מהחולה הוא הפועל את הרפואה. למעשה, יש כאן תביעה למשפחה הקרובה ולחברים הקרובים ביותר לבוא ולבקר, ולא להסתפק בשליחת מכרים רחוקים או ידידים שאינם קשורים לחולה. הנפקא מינה היא בתיעדוף הביקורים – מי שהוא קרוב בנפשו ובמזלו, מוטל עליו חיוב גדול יותר לבוא, שכן

.נוכחותו היא זו שנוטלת את ה"אחד משישים" ומקלה את הצער, כפי שנלמד מדברי הגמרא

נפקא מינה רביעית עולה מהבנת הרא"ש, שביקור יכול להתקיים גם כשהחולה ישן או אינו מודע. מכאן נלמד למעשה שאין לפטור את עצמנו מביקור בגלל שהחולה מורדם. החשש ש"הוא לא יודע שבאתי" אינו פוטר מהמצווה. למעשה, הידיעה שהביקור כשלעצמו מהווה חסד ושכינה שורה בחדר, מחייבת את האדם להמשיך ולבקר בעקביות, שכן הנחת הרוח של החולה אינה

.תלויה תמיד במודעותו הרגעית, אלא במציאות הרוחנית של הביקור

כאשר אנו מעמיקים אל יסודות המצווה, אנו מגלים כי ביקור חולים אינו רק מעשה של עזרה הדדית, אלא גילוי של אמת עמוקה באשר לקשר שבין בני האדם לבין עצמם, ובין האדם לבין בוראו. בחדר הטיפול הנמרץ, המקום בו המציאות הרגילה מתפרקת, אנו מוזמנים לעמוד על רעיון

.של שותפות רוחנית שאינה תלויה במילים, בחילופי דעות או בתקשורת מוחית

.בספר תורת האדם לרמב"ן, המושג של ביקור חולים נתפס כפעולה שמעוררת את רחמי השמים הרעיון העמוק הטמון בכך הוא שהאדם, בעצם היותו יצור נברא, משקף את מידת החסד של בוראו. כאשר החולה נמצא במצב של אפיסת כוחות, אין הוא יכול עוד להחזיק את עצמו בתוך המציאות, והמבקר בא ו"מחזיק" אותו בתפילתו. זהו רעיון של שותפות אלוהית; האדם הופך להיות צינור דרכו הקדוש ברוך הוא מזרים חיות אל הנברא הנמצא במצוקה. בחולה המורדם, רעיון זה מגיע לשיאו – האדם הופך להיות ה"קול" של מי שאינו יכול לקרוא, והוא המביא את נוכחותו של

.הקדוש ברוך הוא אל המקום בו נדמה שהחיים נעצרו

ניתן ליישב ולבאר שסוד ה"אחד משישים" שהוזכר בגמרא אינו מהלך רפואי טכני, אלא מהלך ."של התחלקות בנפש. בבואו של אדם לבקר את חברו, הוא אומר לו: "אני נושא עמך את המשא הנטל של המחלה הוא משקל כבד מנשוא, והרעיון העמוק הוא שהצער מתחלק. ככל שיש יותר לבבות שנושאים את הכאב, הכאב עצמו נחלש. זהו רעיון של אחדות ישראל – הכאב של היחיד אינו שייך רק לו, אלא הוא חלק מהסבל של הכלל. בביקורו של החולה, אנו מכריזים כי אין אדם

.עומד לבדו מול הסבל, ונוכחותנו היא הביטוי הממשי לכך שהנשמות כולן קשורות זו בזו

עוד נראה לבאר שהביקור בחדר שבו החולה מורדם הוא מבחן של אמונה בערך האדם מעבר לתפקודו. בעולם המודרני, הערך של האדם נמדד לעיתים קרובות לפי יכולתו לתפקד, להגיב ולהיות יצרני. ביקור חולים הוא ההצהרה המוסרית החזקה ביותר נגד תפיסה זו. אנו אומרים: עצם היותו של האדם צלם אלוהים, עצם העובדה שהוא קיים, מחייבת אותנו לכבוד, ליראה ולחסד. גם כשאין תפוקה, גם כשאין מודעות, האדם נשאר יקר וקדוש. הביקור שלנו ליד המיטה הוא הכרה בכך

.שהאדם אינו מכונה, וכי החיים הם קדושים מעצם הווייתם, גם כאשר הם נראים כמרחפת בערפל

הרעיון שעולה מן המקורות הוא שביקור חולים הוא בנייה של עולם של חסד. אנו לא רק באים ,למקום קיים, אלא אנחנו יוצרים עולם חדש בתוך החדר. כל רגע של שתיקה מנוצלת לתפילה .כל רגע של עמידה ליד המיטה, הופך את החדר ממקום של ניכור וטכנולוגיה למקום של קדושה זהו עומק הרעיון – להפוך את בית החולים, שבו החולי הוא השולט, למקום שבו החסד והאמונה

.בחיים הם הריבונים

כאשר אנו מתבוננים בנפש האדם, אנו מבינים כי הביקור אינו מהלך חיצוני בלבד, אלא תהליך פנימי עמוק המתרחש בתוך נשמתו של המבקר, המשתקף ומחלחל אל נשמת החולה. העמידה בפתח החדר, באותם רגעים שבהם השקט מופר רק על ידי קצב המכונות, מחייבת את האדם יום ולהתייצב בקומה זקופה מול השאלות הגדולות של חיים-להשיל מעליו את טרדות היום

.ומוות, של חסד ואמונה

נראה לבאר כי הלב האנושי, בבואו אל החולה, עובר תהליך של התרחבות. האדם המביט בחברו השרוי בתרדמה, חווה לפתע את שבריריות הקיום. התחושה הזו, שבה אנו מכירים בכך שהכוח אינו

בידינו, היא היא הנהגה המזכירה לנו כי התלות שלנו בבורא עולם היא מוחלטת. כשאנו מבקשים על החולה, אנו לא רק עושים חסד עמו, אלא בונים את עולמנו הרוחני שלנו. אנו מבינים כי האדם אינו .אדון לעצמו, וכי כל נשימה של חברנו היא מתנה שניתן לבקש עליה, להודות עליה ולהתפלל עליה

.זוהי הנהגה של ענווה, הנהגה של אמונה צרופה שמקבלת משנה תוקף דווקא בחדרי הטיפול הנמרץ

.עוד נראה להסביר כי החיבור הנפשי לחולה מורדם הוא מבחן של אהבה שאינה תלויה בדבר בעולם שבו אנו מורגלים לקבל תגובה, חיוך או מילה טובה מהזולת, העמידה ליד אדם שאינו יכול להחזיר לנו יחס, מכריחה אותנו לגלות את האהבה הטהורה שבנו. זו אהבה שנובעת מעצם הקשר הנשמתי, מאותו חיבור עמוק שמעבר למילים ולביטויים חיצוניים. הנפש לומדת כאן להעניק בלי לקבל, לטפל בלי להיראות, ולהתפלל בלי לשמוע תודה. זוהי הנהגה נפשית המזככת את האדם ומרחיקה אותו מהאגואיזם, ומקרבת אותו אל דרגת החסד של הקדוש ברוך הוא, המשפיע חיים

.לכל נבראיו מבלי לדרוש תמורה

זאת ועוד, העמידה ליד חולה מורדם מזמנת לאדם את היכולת לחיות בתוך "הווה נצחי". בחיי יום אנו נתונים במרוץ של תכנונים ועשייה, אך בביקור כזה הזמן כמו נעצר. הנפש מוזמנת-היום לשהות עם הכאב והצער, להכיל אותם ולעבד אותם אל מול הקדושה. אנו לומדים כי יש ערך עשייה", שיש ערך לעצם השהות, לעצם הדאגה. זהו שיעור בנפש – להבין כי אדם אינו-גם ל"אין נמדד במעשיו בלבד, אלא בעצם מהותו. כשאנו נוכחים שם, אנו אומרים לנשמת החולה: "אני איתך, אינך לבד". הנוכחות הזו, השקטה והרציפה, היא הרפואה האמיתית לנפש המבקר והחולה

.גם יחד, שכן היא מנפצת את תחושת הניכור והבדידות האיומה של המחלה

אמונה צרופה זו מתבטאת בידיעה כי הנשמה, גם כאשר הגוף כבול וההכרה שרויה בעומק התרדמה, ממשיכה להרגיש את הקשר. אנו פועלים מתוך ביטחון ששום מחשבה טובה, שום תפילה חרישית, ושום רגע של דאגה כנה – אינם הולכים לאיבוד. הם נרשמים בשמים כמעשי ,חסד מופלאים, והם מהווים חוט מקשר המחזיק את נשמתו של החולה קשורה לעולם החיים כפי שנאמר: ה' יסעדנו על ערש דוי. זוהי ההנהגה שבה אנו הופכים את הביקור לכלי של נחמה

.אינסופית, המבטאת יותר מכל את האמון שלנו בחיים ובכוחו של החסד האנושי

בבואנו אל המרחב המוסרי שהסוגיה פורשת בפנינו, אנו מוצאים עצמנו עומדים אל מול צו מצפוני שאינו דורש תרועה או הכרזה, אלא דריכות של הלב. המוסר של ביקור חולים בחולה שאינו מגיב הוא מוסר של נוכחות מתמדת, שבו האדם נדרש לא לחפש את סיפוקו האישי בהכרת

.תודה או בתקשורת הדדית, אלא בנאמנות לערך של החיים עצמם

נראה לבאר כי המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא הבנת עומק הערבות ההדדית. המוסר הישראלי .אינו בנוי על יחסי גומלין של שוק וקח, אלא על החובה להיות שם עבור האחר ברגעי השפל שלו כאשר אנו מבינים שכל אדם הוא חלק מאיתנו, הופך הביקור לחובה מוסרית שאדם מבצע כלפי ביקור אינו רק מחדל כלפי הזולת, אלא נסיגה מהמחויבות שלנו להיות אנושיים, להיות-עצמו. אי

.רחמנים, ולעמוד ליד מי שזקוק לנו, גם כשאין איש רואה וגם כשאין החולה יודע

עוד נראה להסביר כי המוסר של הביקור בחולה מורדם מחנך אותנו להעדיף את האיכות של הקשר על פני המראה החיצוני. לעיתים החדר בטיפול נמרץ מפחיד, הצינורות והמכשירים יוצרים

הרתעה, והרצון להתרחק הוא רצון טבעי של האדם הבורח מן הסבל. אך המצפן המוסרי שלנו מכוון אותנו להישיר מבט אל המציאות, לא לברוח אל הנוחות, אלא למצוא את האומץ לעמוד מול הדווי. המוסר כאן הוא מוסר של עמידה – עמידה כמשענת, עמידה כגשר, עמידה כנוכחות

.של אהבה שאינה מבקשת מאומה מלבד שלום החולה

.זאת ועוד, העמקה מוסרית זו מלמדת אותנו על חשיבות הדיוק בפרטים הקטנים של החסד ,המוסר אינו רק בכוונה הלבבית, אלא גם בעשייה המדויקת למען החולה – בדיקת איכות הטיפול התעניינות בצרכים הרפואיים, ודאגה לרווחתו גם כשאינו יכול להביע את צרכיו. זהו מוסר של "עורך דין" לנשמתו של החולה, כזה שמוודא שזכויותיו נשמרות ושהוא מטופל בכבוד וברגישות

.המרבית. הביקור הוא הביטוי המוחשי ביותר לכך שהאדם לעולם אינו ננטש

כך נבנה בנו המצפן הפנימי: אנו לומדים כי כוחנו אינו נמדד ביכולתנו לשנות את המציאות הפיזית באופן מיידי, אלא ביכולתנו להישאר בני אדם בתוך מציאות בלתי אפשרית. המוסר הזה דורש מאיתנו עקביות, סבלנות ונכונות להקריב את הזמן והנוחות שלנו למען מי שזקוק לנו. הוא מזכיר לנו שגם בחדר הטיפול הנמרץ, שבו החומר נראה כדבר היחיד שקיים, החסד והאמונה הם

.הכוח האמיתי המניע את העולם, והם המצפן שינחה אותנו בכל צעד ושעל בחיים

בדרכנו חזרה אל מרוץ החיים, מתוך השקט המתוח של חדר הטיפול הנמרץ, אנו נושאים עמנו תובנות שמשנות את זווית הראייה שלנו על מהות החסד והקשר האנושי. אנו לומדים כי עלינו להיות .ערניים למצוקת הזולת, גם כאשר היא אילמת, ולהבין כי היעדר מילים אינו מעיד על היעדר צורך היכולת להקדיש זמן ללא תמורה, לעמוד לצד האחר במצבי קצה, ולהיות דובריו של מי שאינו יכול להשמיע את קולו, היא המפתח לבניית חברה אנושית שערך החיים והנשמה עומדים בראשה. אנו לומדים שגם בימים עמוסים, הביקור הקטן, המבט המלטף, והדאגה הכנה לצרכי הזולת הם המעשים

.שמחזיקים את העולם, והם אלו שיוצרים בינינו את השותפות העמוקה שבין נשמה לנשמה

:עיקר העניין:עיקר העניין

התובנה המזוקקת העולה מן הסוגיה היא כי מצוות ביקור חולים אינה תלויה במודעותו של החולה או ביכולתו להשיב יחס, אלא בנאמנותו של המבקר לקדושת ,החיים. הנוכחות ליד מיטתו של החולה המורדם והמונשם היא ביטוי לחסד טהור ,חסד שאינו תלוי בדבר ומבטא הכרה בערכו האינסופי של האדם כצלם אלוהים גם ברגעי שפל של תרדמה. כאשר אנו מתייצבים שם, אנו הופכים להיות צינור של רחמים, פועלים לעידודו של החולה, להגנה על כבודו ולהעלאת תפילה מעומק ,הלב עבור מי שזקוק למזור יותר מכל. השכינה המלווה את החולה אינה מתרחקת וכל ביקור הופך למפגש קדוש המזרים חיים ומשמר את הקשר הנצחי שבין חבר לחברו, ובין האדם לבוראו. החסד האמיתי נמדד דווקא במקומות שבהם איננו .מקבלים דבר בתמורה, ודווקא שם אנו פוגשים את האמת המזוקקת של נשמתנו גם במקום שבו השתיקה שולטת, הנוכחות העקבית שלנו היא המעניקה לחולה את

.הידיעה המנחמת שהוא אינו לבדו, והיא היא הכוח המניע של רחמי שמים עליו