?למה אומרים שיכור כלוט ולא שיכור כנח

במרחבי התלמוד, בין דפי הגמרא הטעונים בחיות של תורה, נפתחת סוגיה המציבה מראה : מציבה רף ברור)(דף סה ע"א מול תודעתו של האדם בעת שכרותו. הגמרא במסכת עירובין "שיכור, מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה – ממיתים אותו... הרי הוא כפיקח

?למה אומרים שיכור כלוט ולא שיכור כנח

במרחבי התלמוד, בין דפי הגמרא הטעונים בחיות של תורה, נפתחת סוגיה המציבה מראה : מציבה רף ברור)(דף סה ע"א מול תודעתו של האדם בעת שכרותו. הגמרא במסכת עירובין "שיכור, מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה – ממיתים אותו... הרי הוא כפיקח לכל דבריו". אך אז, בקול רועד מיראת הוראה, מציב רבי חנינא את התהום: "לא שנו אלא שלא ,הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט – פטור מכולם". כאן מתעוררת השאלה זועקת ומסקרנת, המלווה את לומדי התורה דור אחר דור: מדוע נבחר לוט להיות סמל השכרות המוחלטת? הרי קדם לו נח, איש האדמה, אשר התורה מעידה עליו במפורש: "וישת מן היין ויישכר". מדוע נשתכח נח מן הזיכרון הקולקטיבי כמודל לשיכור, ולוט – האיש שבשכרותו נעשו מעשים שהדעת מתקשה לעכל – הפך למידה המגדירה את אובדן הדעת והאחריות? מהו סוד השכרות המבדיל בין הענבים של נח לבין כוסו של לוט, ומה מבקשת התורה ללמדנו על גבולותיה

?של הנפש האנושית ברגע שבו היא מאבדת את אחיזתה במציאות

כשאנו פונים אל פסוקי התורה המבקשים להאיר את עומק השכרות, אנו נדרשים להתבונן ,בדברי מפרשינו הקדושים, המבחינים בין האופנים השונים שבהם שקעו אותם צדיקים ביין

.וכיצד השפעת השכרות חלחלה אל תוך מציאות חייהם

)(בראשית ט, כא . מובא הפסוק: וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהלה)(בראשית ט, כא בפרשת נח

ביאר: וישת מן היין – שהיה לו לשתות, ויישכר – נתקלל שכרות זה, שהביא עליו)(שם רש"י קללה. רש"י מדגיש את הפן המוסרי שבשכרות, וכיצד גם אדם גדול כנח נפל אל תוך הקללה הרובצת לפתח היין. בדבריו עולה כי השכרות אינה אירוע מבודד, אלא רגע של חולשה שמשאיר

.את חותמו על המציאות כולה

ביאר: ויישכר – מרוב היין, ולא התכוון להשתכר כלל, אלא מתוך שהיה היין חזק)(שם הספורנו ומשכר, נתעלפה דעתו. הוא מבאר ששכרותו של נח הייתה תוצאה של חוסר מודעות לעוצמת היין, ולא משום שביקש לשקוע בערפול חושים. בכך הוא מסמן גבול ברור בין רצון לטשטוש

.לבין נפילה מקרית אל תוך השכרות

מובא הפסוק: ותשקין את אביהן יין בלילה הוא ותבא הבכירה)(בראשית יט, לג בפרשת וירא

)(בראשית יט, לג .ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה

ביאר: ולא ידע בשכבה ובקומה – כי היה היין חזק מאוד, וסר ממנו)(שם רבי אברהם אבן עזרא כוח הבינה, ולא הרגיש בנעשה עמו כלל. הוא מדגיש את המושג 'לא ידע', שהוא המפתח להבנת ,עומק השכרות. כאשר האדם נמצא במצב של 'לא ידע', הוא הופך להיות כחפץ המונח לפני אחרים

.ללא כל אחיזה במציאות ובמעשיו

ביאר: ששכרותו של לוט הייתה כזו שהשכיחה ממנו את זהותו ואת מוסריותו, עד)(שם הרמב"ן ,שלא היה לו שום חלק ושום מעשה במתרחש. הרמב"ן רואה בשכרות זו של לוט תהום עמוקה יותר

.שבה השכרות מוחקת את התודעה העצמית של האדם, ומשאירה אותו ריק מכל בחירה אנושית

מובא: ולא)(שם תרגם: ולא ידע במשיכבתה ובמקימה. בתרגום יונתן)(שם התרגום אונקלוס ידע במישכבה וקמה. שניהם מורים לנו על ניתוק מוחלט מהחוויה הסובבת, מצב שבו המציאות מתקיימת אך האדם אינו שותף לה כלל. זוהי ההגדרה המוחלטת של אובדן דעת שבו האדם הופך

.לזר לעצמו

במרחבי התלמוד, אנו פוגשים את הניסיון להגדיר את הגבול שבין האדם האחראי לבין זה שאיבד את צלם הבחירה שלו. לא מדובר רק בסיפור היסטורי, אלא בכינון ההלכה המבחינה בין שכרות

.המשאירה את האדם תחת כובד אחריותו לבין זו המפקיעה ממנו כל תוקף למעשיו

מבארת: שיכור, מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש)(דף סה ע"א הגמרא במסכת עירובין בה מיתה – ממיתים אותו, מלקות – מלקים אותו, כללו של דבר: הרי הוא כפיקח לכל דבריו. אמר

.רבי חנינא: לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט – פטור מכולם

,הגמרא מעמידה אותנו על ההבדל הדק מן הדק. רוב המשתכרים נשארים במעגל האחריות משום שגם תחת השפעת היין, האדם עדיין מחובר למציאות במידה מסוימת. אולם, כאשר השכרות מגיעה לדרגתו של לוט, היא אינה רק השפעה חולפת אלא מחיקה של התודעה. רש"י ביאר: דלא ידע מידי, דהא לוט לא ידע בשכבה ובקומה. רש"י)(עירובין סה ע"א, ד"ה לשכרותו של לוט ממקד את העניין בחסרון הידיעה. שכרות כשל לוט אינה עניין של כמות היין בלבד, אלא של

.התוצאה – אובדן היכולת לדעת ולהבין את המציאות שבה האדם מצוי

ביאר: ותדרוש ביה הכי ולא ידע בשכבה בקומה)(מסכת הוריות דף י ע"ב המהרש"א בחידושי אגדות

דאפילו בקומה למחרת שכבר הפיג אז מיינו והיה ראוי אז להיות נזכר את שכבה אצלו מאתמול כדרך השיכורים הגם שלא ידעו בעת שכרותם מה שיעשו למחרת כשמפיגים מיינם הם נזכרים קצת ממה שעשו בשכרותם הנה לוט שהיה שכור כ"כ שלא היה נזכר בקומה אז מיינו מה שהייתה שכבה אצלו מאתמול ומיניה תידוק הא בקומה גופה ידע בעת קומה והשתא ה"נ הכא אתה דורש את הכתב. המהרש"א מחדש כאן הבנה עמוקה: השכרות של לוט הייתה כה קיצונית, עד שגם לאחר שהיין פג ודעתו של אדם חוזרת אליו, הוא נותר ללא זיכרון. העובדה שאדם אינו נזכר במעשיו גם לאחר שהתפכח, היא העדות המוחלטת לכך שבעת המעשה הוא לא היה אדם בעל

.בחירה, אלא כלי שאין בו דעת

ביאר: שיכור ששתה כדי רביעית הרי הוא כפיקח לכל)(פרק כ"ט הלכה יז הרמב"ם בהלכות מכירה דבריו... ואם נשתכר ביותר עד שהגיע לשכרותו של לוט שאינו יודע מה עושה, הרי הוא כמשוגע שאין תוקף למעשיו. הרמב"ם מחדש כי בשכרות כלוט, האדם יוצא מגדרו כאדם בר דעת. הוא ,מגדיר את מצבו כ"משוגע", ובכך הוא מבהיר כי כל תוקף משפטי או הלכתי של מעשיו מתבטל

.שכן הבסיס לכל אחריות – הידיעה – אינו קיים

בבואנו להעמיק בהבדל שבין שכרותו של נח לשכרותו של לוט, עלינו להידרש לביאורו של

.בעל ספר 'יחלק שלל', המאיר את הנקודה הזו באור חדש ומיישב את הסתירה שבתהות העולם

בעל ספר יחלק שלל ביאר: שיכור כלוט פירושו שאינו זכור כלום ממעשיו, וכדכתיב גבי לוט 'ולא ידע בשכבה ובקומה', אמנם אצל נח הרי כתיב 'וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן' ועל כן מוכח ששכרותו לא הייתה שכרות גמורה ועל כן פשוט שבשכרות כזו לא סגי לפוטרו

.מכל המצוות

הסברו של בעל ה'יחלק שלל' מתמקד במידת הזיכרון והמודעות שלאחר מעשה. הוא מחדש כי השכרות המפקיעה את האדם מאחריות אינה רק המצב שבו הוא נמצא בזמן העבירה, אלא העובדה שלא נותר לו שמץ של זיכרון ממנה גם לאחר שהיין פג. במקרה של נח, התורה מעידה במפורש כי הוא התעורר מיין והיה מודע למתרחש סביבו, כפי שנאמר "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן". מודעות זו היא ההוכחה הניצחת לכך שנח לא איבד את דעתו לחלוטין, ולכן הוא לא

.יכול להיחשב כמי שאינו בר דעת

."מנגד, לוט מתואר בתורה כמי שנמצא במצב של ניתוק גמור – "ולא ידע בשכבה ובקומה הניתוק הזה אינו מצטמצם לשעת השכרות בלבד, אלא הוא מהות של אובדן הכרה. על פי דברי

.בעל ה'יחלק שלל', המדד לשכרותו של לוט הוא העדר הידיעה והזיכרון, גם בבוקר שאחרי

ניתן להוסיף ולבאר את דבריו כי השכרות שאינה מוחלטת מאפשרת לאדם לשמור על גרעין של מודעות, ואילו שכרותו של לוט היא הדרגה שבה הגרעין הזה נמחק. ההבחנה הזו אינה רק ,היסטורית, אלא היא מהותית: היא מבחינה בין אדם שנפל בשכרותו אך נשאר קשור למציאות לבין אדם שהיין הוציא אותו ממסגרת ה'אני' שלו, עד שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, ועל כן הוא

.אינו נושא באחריות למעשיו

בהמשך הבירור ההלכתי, אנו נפגשים עם תמיהתו הנוקבת של הרב רפאל בולה זיע"א, מחכמי

. תמיהתו פותחת צוהר להבנה עמוקה יותר של)(סימן קכא , בספרו גט מקושר18-ירושלים במאה ה המושג "שכרות כלוט", ומעבירה את כובד המשקל מהיעדר הזיכרון בלבד אל המהות הפנימית

.של איבוד שיקול הדעת הרב רפאל בולה תמה: כיצד ניתן לקבוע שאדם שידע מה שנעשה איתו, אך ניכר עליו שהוא מבולבל לחלוטין ואינו אחראי למעשיו, שניתן לתת תוקף למעשיו כאילו הן רצוניות? לקבוע שהוא

!אחראי למעשיו, ולהענישו על עבירות שעשה? הרי אנו רואים שהתנהגותו רחוקה מלהיות רצונית הרב בולה מבחין כי לא תמיד המבחן הוא הזיכרון בלבד. ישנם מצבים שבהם אדם יודע באופן כללי מה מתרחש, אך נפשו ודעתו מעורפלות עד כדי כך שאין לו כל יכולת לבחור בטוב או להימנע

:מהרע. כאן הוא מחדש ביאור שמרחיב את היריעה הרב רפאל בולה ביאר: כל שנשתכר הרבה עד שאינו מבחין בין טוב לרע ואינו מבין מה נזק יוצא

.מאותו מעשה, אף שיודע שעושה – כיון שהשכרות גורמת חסרון ידיעה הרי זו שכרותו של לוט "בביאור זה, הרב בולה מעמיק את המושג "שכרותו של לוט". אין הכוונה רק לאדם ש"נמחק "לחלוטין, אלא לכל מצב שבו השכרות יוצרת "חסרון ידיעה" משמעותי. המונח "שכרותו של לוט הופך למושג מופשט – הוא משמש כקנה מידה לכל מצב שבו השפעת היין מנטרלת את יכולת ההבחנה המוסרית של האדם. כאשר האדם מאבד את היכולת להבין את משמעות מעשיו ואת

.תוצאותיהם, הוא כבר אינו פועל כאדם בר דעת, ולכן אינו יכול להיות מוגדר כאחראי למעשיו לפי דבריו, המימרה "הגיע לשכרותו של לוט" אינה תיאור של דרגת היין שנשתה, אלא תיאור של .התוצאה הנפשית: ברגע שהשכרות גורמת לאדם לאבד את המצפן המוסרי שלו – הרי הוא פטור בכך הוא מיישב את הקושי: לא צריך להיות לוט ממש, אלא כל מקרה שבו השכרות מביאה את

.האדם לאותו מצב תודעתי של אובדן יכולת הבחנה, הרי הוא באותו דין של לוט כשאנו מבקשים להבין כיצד המושג העמוק הזה השתרש בתודעת העם, אנו מוצאים סיפור , המפיח חיים)(פרשת נח מרטיט המובא בספרו של הרב שמואל דוד מובשוביץ שצ"ל, באר בשדה

.בביטוי "שיכור כלוט" ומקרב אותו אל חיי המעשה הגאון רבי אברהם אבלי פאסוואלר זצ"ל עמד יום אחד בפתח ביתו כאשר פנה אליו אדם עני ,ואביון, שבור לב ומדוכא, וביקש מכתב המלצה שיפתח עבורו את לבבות עשירי העיר וילנה כדי שיוכל להשיא את בנותיו שהגיעו לפרקן. רבי אבלי, במידת החסד המפורסמת שלו, נענה לו והעניק לו את מכתבו הנכסף. חלפו שבועות אחדים, ויום אחד הובא לביתו של רבי אבלי מכתב ההמלצה כשהוא מוכתם ומקומט, לאחר שנמצא מוטל ברחוב לצידו של אותו אדם, שהיה שרוי בשכרות כבדה ומשפילה. העוברים ושבים הגישו את המכתב לרבי אבלי ושאלו בתימהון: יראה

?רבנו על מי הוא סומך את ידיו ונותן את המלצותיו רבי אבלי לא שינה את דרכו וענה להם: וכי מפני שוטה זה שקלקל אשנה אני את מעשי ואת דרכי ולא ארחם על הבריות? כאשר התפכח אותו אדם וחזר לבקש מכתב חדש, פנה אליו רבי אבלי ואמר לו: תודה אני חייב לך. כי על ידך אני מבין את הפתגם השגור בפי ההמון 'פלוני שיכור כלוט', ומעודי הייתי תמה מדוע העולם מכנים את השיכור דוקא ללוט ולא לנח, והלא נח השתכר

?’לפני לוט, ואם כן צריכים לכנות כל שיכור 'שיכור כנח

רבי אבלי ביאר את הפשר: נח שתה את יינו לאחר שכבר זכה להשיא את כל בניו ובנותיו, הוא לא היה נזקק לבריות, ולכן שכרותו הייתה עניין אישי ופרטי. אבל לוט, שאף בשעת שכרותו עדיין ,היו לו שתי בנות לחתן וצרכי משפחתו היו תלויים בו, תמהו עליו העולם: נצרך אתה לבריות איך אתה מרשה לעצמך להתגולל שיכור בחוצות העיר? מכאן נלקחה האמרה 'איך אתה מרשה

.’לעצמך להיות שיכור כלוט

הסיפור הזה מחדש לנו הבנה חברתית ומוסרית של המושג: השימוש בשם לוט אינו רק על דרגת השכרות הפיזיולוגית, אלא על הניגוד הטרגי שבין האחריות המוטלת על כתפי האדם לבין .הפקירותו. לוט, שהיה אדם בעל חובות משפחתיים וחברתיים, הופך לסמל למי שבוגד באחריותו לכן המושג 'שיכור כלוט' אינו רק תיאור מצב, אלא ביקורת על אדם המפקיר את שליחותו בעולם

.בשעה שרבים זקוקים לו

בתוך עולם הישיבות, שבו המילים נשקלות בפלס, מצא מו"ר הגר"א קוטלר זצ"ל דרך להאיר את .הדקויות שבין אובדן השליטה לבין אובדן המודעות, מתוך ריתחא דאורייתא של לימוד התורה בשיעוריו, כאשר הוויכוח בלימוד היה ניטש, היה גוער בתלמידיו בלשון ציורית: "דו רעדסט ווי א

.טערקישן שיכער" – אתה מדבר כמו שיכור טורקי

מו"ר הגר"א קוטלר זצ"ל היה מבאר את ההבחנה המדויקת שבין המושגים כך: שיכור – אני יודע ,מה הוא שח, אך הוא עצמו איננו יודע מה הוא שח. אדם זה איבד את הזיקה בין מחשבתו לביטויו הוא שקוע בערפול שמונע ממנו להבין את משמעות דבריו, אך המאזין לו עדיין יכול לפענח את התוכן. טורקי – אני אינני יודע מה הוא שח, אך הוא עצמו יודע גם יודע. זהו מצב שבו האדם דובר שפה או מושגים שהשומע אינו מבין, לא מחמת שיבוש דעת, אלא מחמת זרות התוכן או אופן ,הביטוי. שיכור טורקי – זהו מצב של ניתוק מוחלט, שבו לא הוא עצמו מבין מה הוא מוציא מפיו

.וגם האחרים אינם מבינים אותו. זהו הבלבול המוחלט שאין בו לא קשר לעצמי ולא קשר לסביבה

הביאור הזה מעמיק את הבנתנו ב"שכרותו של לוט". אם נבקש להשליך זאת על הסוגיה, הרי ש"שיכור כלוט" אינו רק אדם שאינו מבין את מעשיו, אלא אדם שאיבד כל קשר רציונלי עם המציאות סביבו. הגר"א קוטלר מלמדנו שהתורה והפוסקים אינם מחפשים רק את הגדרת הכמות

.של היין, אלא את המצב הנפשי שבו האדם הופך להיות "זר" לעצמו ולעולמו

התובנה הזו מאירה את דברי הגמרא בעירובין. כאשר לוט מגיע לשכרות כזו, הוא אינו פועל כישות אנושית שאחראית לתוצאות מעשיה, בדיוק כמו אותו 'שיכור טורקי' שדבריו איבדו את תוקפם משום שאין בהם עוד שום תכלית של תקשורת או הבנה. זוהי דרגת השכרות שבה האדם

.יוצא מכלל בני אדם בני דעת, ועל כן – פטור מכל

הלכות שכרות ודיני אובדן הדעת אינם עניין מופשט השייך להיסטוריה בלבד, אלא הם משמשים מצפן הלכתי בשאלות מורכבות המתעוררות גם בימינו. ההבחנה בין מי ששכרותו מותירה לו גרעין של אחריות לבין מי שהגיע ל'שכרותו של לוט' מכריעה הרים וגבעות בדיני ממונות, גיטין

.וקידושין, ואף בדיני נפשות

נפקא מינה ראשונה נוגעת לדיני קניין ומסחר: אדם שביצע עסקה בעודו שיכור. ההלכה קובעת

כי כל עוד לא הגיע לשכרותו של לוט, מקחו מקח. אך אם נוכיח כי בעת חתימת החוזה הוא היה ,שרוי בבלבול מוחלט, בדומה לאותו 'שיכור טורקי' שאינו מבין את דבריו ואין אחרים מבינים אותו הרי שהעסקה נעדרת תוקף משפטי. הנפקא מינה היא החשיבות של בחינת היכולת הקוגניטיבית – האם לאדם הייתה 'גמירות דעת' בשעת מעשה, או שמא דעתו הייתה נתונה תחת ערפול ששלל

.ממנו את הבחירה החופשית

.נפקא מינה שנייה נוגעת לענייני אישות וגיטין: אדם שנתן גט או קידש אישה בהיותו שיכור

("כי יקח בשאלה זו, הפוסקים מחמירים מאוד. כיוון שקידושין וגיטין תלויים בדעתו של האדם , הרי שאם השכרות הביאה אותו למצב שבו אינו יודע מה הוא עושה, המעשה אינו)"איש אישה מעשה. כאן אנו נדרשים לבחון היטב: האם הוא ידע מה הוא עושה? אם הוא במצב של לוט, הרי שהוא מוגדר כמי שאינו בן דעת, והקידושין או הגט אינם תופסים כלל, שכן אין כאן רצון המבוסס

.על ידיעה

.נפקא מינה שלישית נוגעת להנהגת האדם בביתו וביחסיו עם הבריות: אדם שגרם נזק בשכרותו מתוך דברי הגר"א אבלי על לוט, עולה תובנה מוסרית נוקבת: גם אם הלכתית אדם פטור מעונש כי לא היה בר דעת, עדיין מוטלת עליו אחריות מוסרית כבדה על כך שהביא את עצמו למצב של אובדן דעת. אדם שבוחר להשתכר ובכך מפקיר את תפקידו ומחויבויותיו, אינו יכול להסתתר מאחורי הפטור ההלכתי. האחריות כלפי הילדים, כלפי המשפחה וכלפי הקהילה מחייבת את האדם

.להישמר לא רק מן העבירה, אלא גם מן הסיטואציה שבה הוא הופך לנטל או למקור של בושה

נפקא מינה רביעית עוסקת במצבי חירום: אם אדם נדרש לקבל החלטות גורליות כשהוא תחת השפעת חומרים או שכרות. הדין של לוט מלמדנו שקיימת רמה של שיבוש דעת שבה המעשים אינם מיוחסים לאדם. ההלכה מחייבת אותנו לזהות את נקודת השבירה הזו לא רק כדי לפטור מאחריות, אלא כדי להגן על האדם מעצמו ומתוצאות מעשיו, שהרי 'שיכור כלוט' הוא אדם שאיבד

.את כלי הניווט המוסרי שלו, ובמצב זה אסור לו להתנהל לבדו

דתית הנוגעת-כשאנו מתבוננים במושג "שכרותו של לוט", אנו נחשפים לשאלה פילוסופית בשורש הקיום האנושי: היכן מתחילה ואיפה נגמרת הבחירה החופשית? האדם מוגדר על ידי :כוחו להחליט, לשקול ולפעול מתוך תבונה. אך התורה, דרך הדוגמה של לוט, מציבה בפנינו גבול ישנו מצב שבו החומריות – היין, הטשטוש, איבוד הדעת – משתלטת על הנשמה עד שהיא כובלת

.את רצונה

.ונראה לבאר כי חופש הבחירה אינו רק היכולת לפעול, אלא היכולת להבין את משמעות הפעולה ,אדם שאינו מבין מה הוא עושה, הוא אדם שאינו 'נוכח' במעשהו. הבחירה דורשת פניות של הנפש שקט פנימי ויכולת להתבונן בתוצאות. לוט, בשכרותו, איבד את היכולת הזו. המעשה נעשה באמצעותו, אך הוא לא היה השותף המודע לו. כאן מתגלה הרעיון העמוק: חופש הבחירה דורש ,אחזקה בדעת. כאשר דעתו של אדם נתונה תחת שלטון זר, המקשר אותו לקרקע ולחומריות

.הוא הופך מאדון למעשיו לעבד ליצריו

.ונראה להסביר כי הסכנה בשכרות של לוט היא הפיכת האדם לאובייקט במקום לסובייקט

כשאדם שיכור, הוא מפסיק להיות 'מישהו' שבוחר, והופך ל'משהו' שפועלים בו. התורה פוטרת ,את השיכור כלוט מאחריות לא כי היא מקלה ראש בעבירה, אלא כי היא מכירה בכך שברגע זה האדם איבד את התואר 'אדם' כפי שהוא מוגדר על ידי התבונה. השכרות היא למעשה מחיקה של ה'אני' המוסרי. האדם שוחרר מהמצווה, לא משום שזכה, אלא משום שהוא איבד את הכלי שמקבל

.את המצווה – את הלב והדעת

,ונראה ליישב כי המודעות היא המפתח לקדושה. ככל שהאדם מודע יותר לכל רגע ולכל פעולה .כך הוא מחובר יותר למקורו האלוקי. השכרות, במובן הזה, היא היפוכו של המפגש עם הקב"ה ,בעוד שבתפילה אנו חותרים לשיא המודעות והדבקות, בשכרות אנו חותרים לשיא הניתוק. לכן לוט, שאיבד את דעתו לחלוטין, מהווה את הניגוד הגמור לכל מה שאנו שואפים אליו בעבודת השם. הקדושה דורשת נוכחות, אחריות וערנות מתמדת, וכל מה שגורע מהם הוא התרחקות

.ממהותנו האמיתית

ונראה להוסיף כי החיפוש אחר הזיכרון, כפי שראינו בביאור על לוט, הוא למעשה חיפוש אחר הרצף של הנשמה. אדם שזוכר מה עשה, ממשיך את המעשה אל תוך זהותו האישית. לוט, שלא ידע בקומה, נקטע רצף חייו. האדם המאמין שואף לחבר את כל רגעי חייו ליחידה אחת של עבודת

.השם, שבה העבר בונה את העתיד, והמודעות הופכת את האדם למי שהוא באמת

במבט מוסרי על דמותו של לוט ועל מצב השכרות שבו נתון האדם, אנו נדרשים לשאול את עצמנו: כיצד אדם שומר על צלמו ועל יכולת הבחירה שלו בעולם שבו קיימים אינספור גורמים מטשטשים? המוסר כאן אינו עוסק רק באיסור השכרות, אלא בטיפוח האחריות הפנימית

.ובשמירה על המצפן שמכוון את האדם אל האמת שלו, גם כשהסביבה מנסה להוציאו מאיזון

ונראה לבאר כי המוסר המשתקף מסיפור השכרות הוא הצורך בערנות מתמדת. אדם שאינו שומר על גבולותיו ועל זהירותו, עלול למצוא את עצמו במקום שבו הוא מאבד את השליטה על חייו. השכרות של לוט היא משל לכל מה שמסיח את דעתו של האדם משליחותו. המוסר דורש מאיתנו להבין שישנם מצבים שבהם אנו פגיעים, ועלינו להכיר בנקודות התורפה שלנו כדי שלא

.להגיע לאותו 'לא ידע' שמוחק את זהותנו המוסרית

ונראה להסביר כי האחריות המוסרית מתחילה הרבה לפני הנפילה. לוט, בבחירתו לשתות, יצר ,את התשתית לאובדן הדעת. מכאן אנו למדים שכל אדם אחראי לא רק למעשיו בעת שהוא בדעתו אלא גם ליצירת התנאים שבהם הוא עלול לאבד את דעתו. זוהי חובת הזהירות המוסרית – לא להציב את עצמך בסיטואציה שבה אתה עלול לפגוע במידותיך, בערכיך או בתפקידך בעולם, רק

.משום שביקשת לרגע של 'הנחה' מהעומס של החיים

ונראה ליישב כי הכבוד לזמן ולמקום, עליו עמדנו בעבר, רלוונטי גם כאן. אדם המכבד את דעתו ואת היותו נברא בצלם אלוקים, אינו משליך אותה מנגד עבור הנאות חולפות. הגישה המוסרית גורסת שהדעת היא הפיקדון היקר ביותר שהופקד בידנו, וכל פעולה שנועדה לטשטש אותה היא הפרת אמון כלפי הבורא וכלפי עצמנו. השמירה על הבהירות היא ביטוי לענווה – ההכרה בכך

.שאין לנו רשות להפקיר את המצפן שניתן לנו

יומית. אדם שמתרגל-ונראה להוסיף כי הבנייה של המצפן הפנימי נעשית דרך התמודדות יום הכרעה מתוך מודעות בפרטים הקטנים, מחזק את כוחו להתמודד גם במצבים מורכבים. המוסר כאן אינו מסתכם בהימנעות משכרות, אלא בטיפוח אישיות יציבה, כזו שאינה מחפשת לברוח מהמציאות אלא להתמודד איתה בגבורה. לוט, בסיפורו, מציב בפנינו אזהרה: אל תיתן לטשטוש החומרי לנצח

.את האור הפנימי, כי ברגע שהאור כבה, האדם נותר לבדו בתהום, ללא אחיזה וללא דרך חזרה

.בסיום המסע המרתק בסוגיית שכרותו של לוט, אנו אוספים את התובנות המזוקקות לחיינו למדנו כי השכרות אינה רק אירוע פיזיולוגי, אלא מצב תודעתי שבו האדם מאבד את הקשר עם הנשמה ועם האחריות המוטלת על כתפיו. המעבר מנח ללוט מלמד אותנו שעיקר השכרות הוא 'באובדן המצפן המוסרי ובניתוק מהחיים הממשיים. העובדה שהעולם מכנה זאת 'שכרות כלוט אינה מקרית; היא עדות לכך שהחברה מזהה בלוט לא רק אדם שיכור, אלא אדם שנטש את

.השליחות והאחריות שהיו מוטלות עליו, ובכך הפך לסמל לטשטוש המוחלט

:עיקר העניין:עיקר העניין

התובנה העמוקה מכל היא שהדעת היא הפיקדון היקר ביותר שהעניק לנו בורא עולם, והשמירה עליה היא תמצית עבודת השם. אדם אינו רשאי להפקיר את המצפן שלו בשום מצב, שכן בכל רגע נתון אנו נקראים להופיע כאנשי אמת, בעלי בחירה ואחריות. הבית שלנו, סביבתנו והמשימות שאנו נושאים על כתפינו – כל אלו דורשים מאיתנו להישאר ערניים ונוכחים, גם כשהחיים מציבים בפנינו פיתויים או קשיים המעודדים 'בריחה' אל הטשטוש. הקביעות בדעת, היכולת לעמוד אל מול המציאות בעיניים פקוחות, היא המנוף המאפשר לנו להפוך את חיינו למקדש

.מעט, שבו כל פעולה נושאת חותם של משמעות ובחירה חופשית

האחריות המוסרית אינה מתחילה ברגע הנפילה אלא הרבה לפניו, ביכולת להציב גבולות ברורים ולהגן על צלילות הדעת, שהיא המבצר האחרון של האישיות והזהות האנושית. מי שבוחר לשמור על מודעותו בכל עת, גם בתוך הסערות הגדולות של החיים, זוכה להוביל את גורלו בביטחון ולגלות שדווקא מתוך עמידה איתנה מול

.המציאות, ניתן להגיע למדרגות הגבוהות ביותר של דבקות ואמת