?האם יעקב אבינו היה יכול להיעזר במשקפיים לחזק ראייתו

295 295 ?האם יעקב אבינו היה יכול להיעזר במשקפיים לחזק ראייתו

יחיו תשרפ 295 295 ?האם יעקב אבינו היה יכול להיעזר במשקפיים לחזק ראייתו הכתוב מעיד על יעקב אבינו כי עיניו כבדו מזוקן עד שלא יוכל לראות, ולשון זו אינה מתארת רק מצב פיזיולוגי פשוט, אלא מצב שבו התורה עצמה מעידה על חוסר אפשרות. אין כאן אמירה שראייתו נחלשה בלבד, אלא קביעה חדה של אי יכולת, קביעה המעוררת שאלה עקרונית האם מדובר בחסרון טבעי שהיה ניתן לעקיפה באמצעי חיצוני, או שמא מדובר במניעה מהותית שבה ,נסגר השער גם בפני כלים אנושיים. עצם כפל הלשון שבפסוק מלמד שאין זו חולשת ראיה רגילה אלא מצב שבו הכבדות והאי יכולת אינן שתי תופעות נפרדות אלא גילוי אחד, שהזקנה אינה רק סיבה פיזית אלא אות לכך שכח מסוים ניטל מן האדם. מכאן נפתח הבירור האם יעקב אבינו היה בגדר מי שחסר לו כח ראיה שניתן לחיזוק, או מי שהראיה ניטלה ממנו במתכוון כחלק מן ההנהגה .העליונה באותה שעה (בראשית פרק מ"ח "הפסוק קובע בלשון כפולה ומכוונת: "ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות . אין זו לשון סיפורית גרידא אלא לשון קביעה, והכפל כבדו מזוקן ולא יוכל לראות מחייב)פסוק י עיון. אילו רצתה התורה לומר שחלה ירידה טבעית בראיה, היה די לומר כבדו עיניו. תוספת לא .יוכל לראות מלמדת שהכבדות אינה רק סיבה אלא מצב סופי, כזה שאינו בר תיקון פירש שהעינים כבדו מחמת הזקנה, אך עצם לשונו)(בראשית מ"ח י רש"י בפרושו על התורה ,מדויקת מאוד, שהרי אינו כותב שנתעוור אלא שכבדו. מתוך כך עולה שראיה מסוימת קיימת אך התורה מדגישה שלא יוכל לראות, כלומר שאין בידו להפעיל את כח הראיה לפעולה הנצרכת .כאן. לפי זה כבר נרמז שאין מדובר באמצעי טכני החסר, אלא ביכולת שניטלה עמד על כך שהראיה הנדרשת לברכה אינה ראיה)(בראשית מ"ח י הרמב"ן בפרושו על התורה גשמית בלבד אלא ראיה שיש בה כוונה והמשכה, ולשיטתו הכבדות גרמה לכך שלא היתה ראייתו פועלת פעולה. נמצא שלשון לא יוכל לראות אינה תיאור רפואי אלא תיאור תפקודי, שאין הראיה .פועלת את פעולתה גם אם העין פתוחה ביאר שראה שהם בני אדם, אך לא ראה מי הם, כדי)(בראשית מ"ח ח–י הספורנו בפרושו על התורה שתחול הברכה בראיה. מדבריו עולה חידוש עקרוני, שהראיה המחוללת ברכה תלויה בשלמות הכח ולא בעצם קליטת התמונה. לפי זה, גם אם היה נמצא כלי המחדד את קליטת התמונה, אין .בכך כדי להשיב את כח הראיה הפועל לברכה כתב שזקנתו של יעקב הביאה לידי מצב)(בראשית מ"ח י הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה שבו נחלש כח ההתבוננות ולא רק כח החישה. וכיון שהכתוב מעיד לא יוכל לראות, הרי זה כמי .שננעל בפניו שער מסוים, ולא כדבר התלוי בהשלמת חסרון גופני מן הפסוק עצמו ומדברי מפרשיו עולה קו אחד ברור, שהתורה אינה מתארת חולשה הניתנת ,לשיפור, אלא קובעת מצב של אי יכולת מהותית. ממילא כבר מתחדדת המסקנה הראשונית שהשאלה על משקפיים אינה שאלה טכנית, אלא נוגעת לעצם גבולות ההשתדלות במקום שבו .התורה מעידה על סילוק כח

גם לנשמה מגיע אוכל 296 296 חז"ל העמידו את לשון הפסוק על עומק שאינו מסתפק במצב גופני, אלא נוגע ליסוד של .הסתלקות כח עליון נאמר שכאשר נסתלקה רוח הקודש מן הצדיקים האחרונים)(דף יג ע"ב בגמרא במסכת סוטה שבדור, עדיין היו משתמשים בבת קול. מדברים אלו עולה עיקרון יסודי, שכח ראיה עליונה אינו תכונה קבועה אלא שפע הניתן וניטל לפי שעה. ראיה זו אינה ניתנת לחיזוק באמצעי אדם, משום .שאינה תוצאה של חדות העין אלא של השראת שכינה דרשו על הפסוק כבדו מזוקן לא יוכל לראות, שבשעה שביקש)(פרשה צ"ז ה בבראשית רבה ,יעקב לגלות את הקץ נסתלקה ממנו שכינה. מדרש זה מגדיר מחדש את המושג לא יוכל לראות שאין הכוונה שלא ראה כלל, אלא שלא יכול היה לראות את מה שביקש לראות. ממילא מתבאר .שהמניעה אינה רפואית אלא הנהגתית נאמר במפורש שיעקב ראה בעיניו הגשמיות, אך לא ראה)(חלק א דף קמב ע"א בזוהר הקדוש ברוח הקודש. הזוהר מחלק בין ראיה של חוש לבין ראיה של סוד, וקובע שבאותה שעה נסתלק ממנו הכח הפנימי. לפי זה פשוט שאין מקום לכלי חיצוני, שהרי החסרון אינו בחומר העין אלא .באור השוכן בה נאמר שיעקב לא ראה משום שניטל ממנו כח הראיה)(פיסקא ג ביום השמיני בפסיקתא רבתי העתידית, כדי שתהיה הברכה יוצאת ממקום של מסירה ולא ממקום של גילוי. דברי הפסיקתא .מחדדים שמניעת הראיה היתה תנאי לברכה עצמה, ולא תקלה שיש לתקנה מן הגמרא, המדרש והזוהר מתברר קו אחד אחיד, שהכתוב לא יוכל לראות אינו מתאר מגבלה טבעית אלא סילוק שפע. במקום שבו הראיה היא כלי לגילוי הנהגה אלוקית, אין כל משמעות .לאמצעי חיצוני, כשם שאין משקפיים לרוח הקודש (בינה לעתים, דרוש לראש השנה שחל רבי עזריה פיגו, בינה לעתים, דרוש לראש השנה שחל בשבת ,. וזה לשונו בתוכן הדברים כפי שהביא בדרך מליצה וביאור. הלא ראינו חלושי הראות)בשבת אשר מצד חסרון מה נופל בחומר העינים לא יוכלו להביט למרחוק, ואפילו מקרוב קצור קצרה ,ראייתם, והספיק השכל האנושי להמציא כלי הזכוכית, שמים אותם על החוטם כנגד עיניהם .ומסתייעים ונעזרים מהם להרחיב כח הראות, כל אחד ואחד לפי מה שהוא חסר בפחות ויתר וכן אצל יעקב כפל הכתוב כבדו מזוקן לא יוכל לראות, לומר שגברה כל כך החולשה בכח ראותו מחמת הזקנה, עד שלא בלבד כבדו עיניו מצד עצמם, בהיחסר מהן הראיה הטבעית, אלא גם לא יוכל לראות בשום אופן אחר, כי אפילו אם ירצה להיעזר ולהסתייע בכלים מחוץ, לא לעזר .ולא להועיל היו לו ומתוך לשונו מתברר יסוד גדול. אילו היה הפסוק בא רק לתאר חולשה טבעית, היה די לו בלשון כבדו מזוקן, שהרי כבדות היא לשון עייפות וקהות. אך תוספת לא יוכל לראות באה לומר שאין כאן רק ירידה בעין, אלא מצב שבו נשללה היכולת להפעיל את הראיה אפילו בדרך עקיפה, אפילו על ידי כלי מחוץ. נמצא שדבריו מכוונים אל שורש השאלה. משקפיים אינם מרפאים עין שאיבדה

יחיו תשרפ 297 297 ,את עצם כחה, אלא מסייעים לעין שכחה קיים אלא חלוש. וכאשר התורה מעידה לא יוכל לראות פירושה לפי דרכו שאין כאן כח קיים שנחלש בלבד, אלא כח שנחתם. ומעתה מתיישבים שני הפסוקים שבפרשה בדרך עמוקה. אפשר שיראה ראיה כללית, אך לא יוכל לראות ראיה המגיעה לידי הכרה מדויקת וחלות ברכה, כי אותה ראיה אינה תלויה בזכוכית אלא בכח פנימי שנחסם. זה .עומק לשון המליצה שלו, שהיא מליצה הנוגעת ממש לגוף הדיוק שבפסוק שורש השאלה אם ראוי או אפשר להיעזר בכלי רפואה אינו מתחיל ביעקב אבינו, אלא נידון כבר .בדברי חז"ל והראשונים כעיקרון כללי, האם ההשתדלות היא רשות, חובה, או גבול כתב שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום אין)(ויקרא כ"ו י"א הרמב"ן בפרושו על התורה .דרכם כלל לדרוש ברופאים, אלא הכל בהשגחה גלויה, והרפואה שייכת למציאות של הסתר פנים מדבריו עולה יסוד חד, שכלי רפואה אינם תוספת טבעית ניטרלית, אלא שייכים למסלול הנהגה מסוים, וכאשר אדם עומד במסלול אחר, אין הכלי פועל כלל. לפי זה, אצל יעקב אבינו, שעמד .בשעה של הנהגה עליונה וברכה לדורות, אין מקום עקרוני לכלי רפואה חידד שאף על פי שניתנה רשות לרופא לרפאות, אין זה)(חלק א סימן תי"ג הרשב"א בתשובותיו אלא במקום שהחולי הוא טבעי, אבל במקום שניכרת הנהגה מיוחדת אין הרפואה מועילה. דבריו .מגדירים גבול ברור, לא כל חוסר הוא מחלה, ולא כל מחלה היא בת רפואה כתב שההשתדלות מועילה רק במקום שהקב"ה מסר את הדבר למערכת)(דרוש י הר"ן בדרשותיו ,הטבע, אבל כאשר הדבר נובע מסיבה עליונה, ההשתדלות עצמה אינה אלא כיסוי עינים. לפי זה .גם אם היה ביד האדם כלי משוכלל, אין בו כח לפעול כנגד הנהגה שנקבעה , קבע שחובת האדם לשמור על גופו ולרפאותו)(הלכות דעות פרק ד הלכה א הרמב"ם במשנה תורה אך כל דבריו נאמרו במסגרת הנהגת הבריאות הטבעית. מדויק בדבריו שאינו עוסק במצבים שבהם ניטל כח מסוים מן האדם לשעה מסוימת לצורך הנהגה רוחנית, ושם אין הרפואה בגדר .חיוב כלל כתב שאף שמותר להשתמש)(חלק ג אורח חיים סימן ל"ב רבנו יוסף חיים הבן איש חי בשו"ת רב פעלים באמצעי רפואה, יש מצבים שבהם ברור שאין הרפואה מועילה, ואז ההשתדלות עצמה עלולה .להיות חסרון בהכרה שהדבר תלוי ברצון שמים. דבריו מוסיפים רובד מוסרי להבחנה ההלכתית כתב שבענייני זקנה יש להבחין בין חולי)(חלק ב סימן קכ"ד הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום לבין סילוק כח, שחולי ראוי לרפואה, וסילוק כח הוא טבע העולם ואין לו תיקון. הבחנה זו מאירה .במדויק את לשון הפסוק כבדו מזוקן, שאין כאן מחלה אלא סיום של תפקיד מן הראשונים והפוסקים מתברר קו אחד ברור. ההשתדלות באמצעי רפואה מועילה ומצווה כאשר מדובר בחסרון טבעי בתוך מסלול הנהגה טבעית. אך כאשר התורה עצמה מעידה על אי יכולת, ועל סילוק כח, אין זה חוסר טכני אלא קביעה מהותית. במצב כזה אין משקפיים, ואין כל .כלי אדם, שיכולים להשיב כח שניטלה אפשרותו

גם לנשמה מגיע אוכל 298 298 לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו. כאשר התורה מעידה על מצב של לא יוכל, נדרשת הבחנה דקה בין חולי שניתן לרפאותו ובין סילוק כח שאינו חולי .אלא גזרת הנהגה, והדבר נוגע להנהגת האדם בכל דור ראשית, במקום שיש חסרון טבעי מוגדר, כגון קוצר ראיה, והאדם יודע שיסוד הבעיה הוא ,במערכת הטבע, הרי זה בכלל ההשתדלות הנכונה, ומותר ואף ראוי להשתמש בכלים המסייעים כמשקפיים וכיוצא בזה, משום שדרכי הרפואה הם חלק ממסירת העולם למערכת הטבע, והאדם .מצווה לשמור על גופו כדי לעבוד את קונו בישוב הדעת שנית, במקום שהחסרון נובע מן הזקנה כהנהגת העולם ואין מדובר במחלה אלא בהתמעטות כח החיים, יש להבחין. אם הכלי רק מסייע למה שעוד קיים, הרי הוא בכלל שימושי העולם, אך אם המציאות מורה שהכח עצמו כבה, אין מקום להפוך את ההשתדלות לאשליה. כאן תפקיד האדם לקבל באהבה את גבולותיו, ולנתב את הכוחות שנותרו לעבודת השם ולא למרדף אחר .מה שנחתם שלישית, במקום שניכר שהמניעה אינה טכנית אלא קשורה לסילוק כח רוחני, כגון סתימת הלב, בלבול הדעת בשעת תפילה, או יובש פנימי בעבודת השם, אין האדם רשאי להסתפק בכלים חיצוניים בלבד. שם עליו לשוב אל עיקרו, חשבון נפש, תורה, תפילה, תיקון המידות, כי לא זכוכית .מחזירה רוח הקודש ולא מכשיר משיב השראה, אלא עמל פנימי ותפילה מרובה ומעתה עצם שאלת יעקב אבינו מתבררת בדרך ישרה. לפי קו הבינה לעתים, וכפי שנתבאר מן חז"ל, לא מדובר כאן בקוצר ראיה פשוט אלא במצב שבו אפילו כלי מחוץ לא יועיל. זה אינו שלילת הרפואה לדורות אלא גילוי שבשעה זו נקבעה מניעה שאין לה תיקון בכלי אדם, כדי שהברכה תצא .מתוך מסלול אחר, מתוך קרבה, מתוך הגשה, מתוך מסירה, ומתוך הנהגה שמעל הטבע כאשר אדם שואל האם היה אפשר לעקוף את החולשה בעזרת כלי חיצוני, הוא נוגע בשאלה העמוקה ביותר של החיים. האם כל חסרון הוא בעיה שיש לפתור, או שיש חסרונות שהם קריאה לשינוי מסלול. יש רגעים שבהם הקב"ה אינו מבקש מאת האדם לתקן את הכל, אלא להקשיב למה שהגבול מלמד. הגבול אינו תמיד עונש, פעמים שהוא הגדרה מחדש של השליחות. עין שאינה רואה היטב יכולה להוליד לב שרואה לעומק, ואדם שאינו שולט במרחב החיצוני יכול להעמיק .במרחב הפנימי הכפל כבדו מזוקן לא יוכל לראות הוא שיעור במהות הראיה. יש ראיה של תמונה ויש ראיה של הכרה. יש ראיה שמצלמת את המציאות ויש ראיה שבונה את המציאות. ברכה שייכת לראיה השניה, לראיה שמזהה נשמה ותפקיד, לראיה שמחברת דורות. וכאשר הראיה הזו נסתמת, אין הדבר דומה לקוצר ראיה, כי אין כאן עדשה חסרה אלא כח פנימי שניטל. אז מתגלה שהברכה אינה .תלויה בהבנה מלאה ובשליטה, אלא בקרבה, במסירה, ובאמון .האדם בן זמננו נמשך להאמין שכל דבר ניתן לתיקון מידי, לכל קושי יש פתרון טכנולוגי

יחיו תשרפ 299 299 התורה מלמדת שיש קושי שהוא גשר, לא תקלה. אם אדם נתקל בנעילה, עליו לשאול לא רק איך לפתוח, אלא למה ננעל. פעמים שהנעילה נועדה להוליד ענווה, להוליד תפילה, להוליד קשר עמוק יותר עם הקרובים אליו. יוסף ניגש, מקרב, מביא את הבנים אל אביו, ומתוך כך הברכה נוצרת. זו הנהגה שמלמדת שהחולשה אינה מפילה את הבית, אלא בונה בו נתיב חדש .של אהבה ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: כל אדם צריך לדעת להבחין בין בעיה שדורשת טיפול לבין גבול שמבקש שינוי מבט, כי מי שרודף לתקן הכל מפספס לפעמים את המסר שהחיים באים ללמד. כאשר יש כלי שמסייע לעבודת השם בישוב הדעת, יש להשתמש בו בענוה ובשמחה, בלי רגשי אשמה ובלי הצגות של רוחניות מזויפת, כי גם ההשתדלות היא עבודה. כאשר יש מצב שבו הכלים אינם מועילים, אין להיבהל ואין להישבר, אלא להעמיק במקום שהחיים פותחים בו שער אחר, שער של תפילה, של קבלה, של דיבור נכון עם בני הבית, ושל בנין פנימי. כל פעם שאדם מגלה שהשליטה נחלשה, הוא יכול לבחור אם להתמרמר או להתקרב, אם להילחם בגבול או ללמוד ממנו, אם להישען על כוחו בלבד או להניח את ראשו על אמונת אבות. אדם שמבין שלא כל דבר מתוקן מבחוץ, מתחיל לתקן .מבפנים, ואז עיניו רואות גם כשהן כבדות :עיקר העניין:עיקר העניין עיני יעקב אבינו כבדו מזוקן, והכתוב העיד לא יוכל לראות. מפרשי התורה לימדו שאין זו סתירה לראיה כלשהי, אלא גילוי שראיה הראויה לברכה ולפעולה פנימית נחלשה או נסתלקה. חז"ל במדרש ובזוהר ביררו שהמניעה נוגעת גם לסילוק ראיה עליונה, וממילא אין כאן חסרון טכני בלבד. רבי עזריה פיגו בבינה ,לעתים גילה בלשונו שכפל הפסוק בא לומר שאפילו כלי מחוץ, אפילו זכוכית לא תועיל, כי לא חסר כאן עדשה אלא היכולת עצמה. ומכאן העולה לכל ,דור, ההשתדלות בכלי רפואה היא דרך ישרה כאשר מדובר בחסרון טבעי אך כאשר התורה מעידה על לא יוכל, לפעמים אין זה מקום למשקפיים אלא מקום להתקרבות, למסירה, ולהבנת גבולות השליחות. וכך נחתם הלב ברעדה מתוקה, שלפעמים הקב"ה מכביד את העין כדי להעמיק את הנשמה, ולפעמים הוא מצמצם את האור החיצוני כדי שנלמד להדליק אור פנימי, אור שאינו תלוי בזכוכית אלא באמונה, אור שמאיר גם בזקנה, אור שמוליד ברכה לדורות, כי ברכה אמיתית אינה ראיה של שליטה אלא ראיה של קשר, וזו ראיה שאינה .נחלשת אלא הולכת ומעמיקה