?אדם שעבר מוות קליני האם מברך ברכת ברוך מחייה המתים

247 247 להעמיד פנים של רגש כדי לצאת ידי חובה, אלא לבנות עולם רגשי נקי ומדויק. זהירות

שגיו תשרפ 247 247 להעמיד פנים של רגש כדי לצאת ידי חובה, אלא לבנות עולם רגשי נקי ומדויק. זהירות מברכה לבטלה איננה פחד, אלא אחריות, אחריות לכך שהפה לא יקדים את הלב, ושמעשה .דתי לא יחליף עבודה פנימית הקשרים המתמשכים דרך אמצעי תקשורת שומרים על הידיעה אך לעיתים מחלישים את החוויה, והאדם נדרש להחזיר את המפגש האנושי למרכז חייו. כאשר אדם זוכה לשמחה ,אמיתית בראיית חברו לאחר זמן, עליו לדעת שזהו רגע יקר, לא רק הלכתית אלא קיומית .רגע של תחיה פנימית :עיקר העניין:עיקר העניין ברכת שהחיינו וברכת מחיה המתים אינן דינים טכניים שנועדו לסמן פגישה לאחר זמן, אלא שער עדין שבו ההלכה פוגשת את עומק חיי הנפש. חז"ל קבעו זמנים ומסגרות, אך מסרו את המפתח ללב האדם, לשאלת השמחה, החביבות והתחיה הפנימית. כאשר הלב באמת קם לתחייה, הברכה איננה נטל אלא מתפרצת מאליה, וכאשר הלב שותק, גם ההלכה שותקת עמו בזמננו, ריבוי הקשרים, הידיעות והמפגשים מחליש את חוויית ההיעדר ואת עומק השיבה. ממילא, אף שהדין עומד בעינו, המעשה מצטמצם, לא מחמת זלזול אלא מחמת יראת שמים וזהירות באמת. אין זו נסיגה מן ההלכה אלא .קיום דק ומדויק שלה, שמעדיף אמת שקטה על ברכה רועשת ומתוך כך מתברר מסר עמוק. ההלכה אינה רק מערכת של מעשים, אלא תביעה לחיים שיש בהם זכרון, געגוע, ושיבה. כאשר אדם זוכה למפגש שמחזיר לו חיים, מפגש שממלא חלל שהיה ריק, אזי הברכה הופכת להיות הודאה טבעית על מתנה מחודשת של חיים. וכאשר אין חלל ואין תחיה, השתיקה .'עצמה נעשית עבודת ה כך נחתמת הסוגיה בקריאה פנימית. לבנות חיים שבהם מפגש עם אדם קרוב .איננו מובן מאליו, חיים שבהם הלב מסוגל לשכוח ולזכור, להתרוקן ולהתמלא במקום כזה, כאשר ייפגשו שוב לאחר זמן, לא תישאל השאלה האם לברך, כי .הברכה כבר תעמוד על שפתי האדם מעצמה ?אדם שעבר מוות קליני האם מברך ברכת ברוך מחייה המתים יש רגעים שבהם הגבולות הבסיסיים של החיים והמוות מיטשטשים. האדם שוכב על ,מיטתו, ליבו חדל לפעום, נשימתו פוסקת, והרופאים קובעים מצב של מוות קליני. והנה לאחר דקות, לעיתים לאחר מאמצים גדולים ולעיתים כמעט בפלא, הוא שב ונושם, ליבו

גם לנשמה מגיע אוכל 248 248 חוזר לפעול, והוא קם וחוזר לחיים. המציאות הזו, שאינה אגדה ולא חזון נבואי אלא מציאות רפואית מוכרת בדורנו, מעמידה את ההלכה מול שאלה חריפה ונוקבת. האם אדם כזה נחשב .כמי שמת וקם לתחייה, או שמא לא יצא כלל מגדרי החיים על פי תורה ,ומכאן נולדת שאלה הלכתית עמוקה ויסודית. כאשר חז"ל תיקנו ברכת ברוך מחיה המתים האם כיוונו אך ורק למקרה שבו אדם רואה את חברו לאחר שנים עשר חודש של היעדרות ושכחה, או שמא עיקר הברכה נתקן על עצם חווית התחיה, על מציאות שבה אדם שהיה ,בגדר מת חוזר לחיים ממש. ואם כך, האם אדם שעבר מוות קליני, שליבו ונשימתו פסקו ועוררוהו וחזר לחיים, חייב הוא בעצמו לברך ברכת מחיה המתים. ועוד יש לחקור, האם קרוביו, אוהביו וידידיו, השמחים בראייתו וקמים כנגדו כמי שראו תחיה לנגד עיניהם, רשאים .או חייבים לברך עליו ברכה זו השאלה מתחדדת לאור מעשים שנסתעפו בדור האחרון, שבהם גדולי תורה נפגשו במציאות .כזו הלכה למעשה, ונחלקו הדעות כיצד להתייחס אליה. מצד אחד, תחושת הלב זועקת תחיה מצד שני, לשון הגמרא והפוסקים מגדירה תנאים ברורים לברכת מחיה המתים, זמן של שנים ,עשר חודש, שכחה מן הלב, וחידוש ראיה. האם מוות קליני נכנס תחת אחת מהגדרות אלו .או שמא הוא קטגוריה חדשה לחלוטין שלא נידונה במפורש בדברי חז"ל ועוד יש להעמיק. מהי הגדרת מיתה על פי תורה. האם הפסק נשימה ודופק בלבד מגדיר אדם כמת, או שמא כל עוד לא נקבר ולא יצאה נשמתו לגמרי, אין זו מיתה גמורה. ואם אין זו .מיתה גמורה, האם יש כאן תחיה כלל, או שמא חזרה ממצב של סכנה חמורה לחיים רגילים וממילא, האם שייך כאן לשון ברכת מחיה המתים, או שברכה זו שמורה רק למציאות של .מוות מוחלט ותחיה ניסית ממש ,כל השאלות הללו אינן תיאורטיות בלבד. הן נוגעות בלב המפגש שבין רפואה מודרנית מציאות החיים בדורנו, ולשון חז"ל והפוסקים. הן דורשות בירור מדוקדק במקורות, בהגדרות .היסוד של מיתה ותחיה, ובגדרי תקנת הברכה אמר רבי יהושע בן לוי הרואה את חברו לאחר שלשים)(דף נח ע"ב בגמרא במסכת ברכות יום אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר שנים עשר חדש אומר ברוך מחיה ,המתים. והוסיף רב בטעם הדבר שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. מבואר בגמרא שברכת מחיה המתים איננה תגובה לעצם ראיית אדם חי, אלא למציאות של שכחה ודימוי למיתה, וכשנראה לאחר זמן .נחשב הדבר כתחייה , פירש שאין ענין הברכה מצד ספק אם חי אם מת)(דף נח ע"ב רש"י בגמרא במסכת ברכות אלא מצד שהלב שכח אותו לגמרי, וכשנראה שוב הרי הוא כמי שחזר לחיים. מדבריו עולה בבירור שגדר הברכה תלוי במצב הנפש של הרואה ולא במצבו הרפואי או הפיזי של הנראה כתבו שברכה זו נאמרת דוקא כשהחבר)(דף נח ע"ב ד"ה הרואה תוספות בגמרא במסכת ברכות

שגיו תשרפ 249 249 חביב עליו הרבה ושמח מאוד בראייתו, ומוסיפים שדוקא כשלא היה לו קשר עמו כלל במשך ,הזמן. נמצא ששלשה תנאים יסודיים נאמרו בגמרא ובראשונים. זמן של שנים עשר חדש .שכחה גמורה, ושמחה גדולה בעת הראיה פסק דין זה וכתב הרואה את חברו והוא שמח בו)(פרק י הלכה ט הרמב"ם בהלכות ברכות לאחר שלשים יום מברך שהחיינו, ולאחר שנים עשר חדש מברך מחיה המתים. לשונו מורה שהברכה איננה על חזרת החבר לחיים בפועל, אלא על שמחת הראיה לאחר זמן ביאר שברכות אלו אינן על חידוש מציאות בעולם, אלא)(דף נח ע"ב הריטב"א במסכת ברכות על חידוש שמחה בלב האדם, ולכן כל מקום שאין חידוש שמחה גמור אין מקום לברכה. לפי .דבריו, אפילו נס גדול אם אינו נכנס למסגרת התקנה, אין לברך עליו ברכה זו , כתב שברכת מחיה המתים היא לשון מושאל)(דף נח ע"ב המאירי בפירושו למסכת ברכות על דרך תחיית הלב, ולא על תחיית הגוף ממש. והוסיף שאין הכוונה שדנים את האדם כמת .ממש, אלא שהשכחה עושה אותו כמת בלב הרואה מכאן עולה יסוד גדול מן הגמרא והראשונים. חז"ל תיקנו ברכת מחיה המתים על מצב מוגדר מאוד של ראיה לאחר זמן ממושך של שכחה, ולא על כל חזרה מסכנת חיים או נס רפואי. הגדרת הברכה איננה תלויה בשאלה האם האדם מת באמת וחזר לחיים, אלא האם .התקיימו תנאי התקנה שנאמרו במפורש בדברי חז"ל על יסוד זה מתחדדת השאלה שבנדון. האם מוות קליני נכנס תחת גדרי התקנה, או שמא אף אם מבחינה רפואית היה האדם קרוב למוות, מכל מקום מאחר שלא עברו שנים עשר חדש של היעדרות ושכחה, אין כאן מקום לברכה מצד תקנת חז"ל, והדיון יידון רק מצד ברכות .אחרות או הודאה בלשון אחרת נאמר בלשון זו: בשעה שנטל אברהם אבינו את המאכלת)(פרק לא בפרקי דרבי אליעזר לשחוט את יצחק בנו, פרחה נשמתו של יצחק, וכשנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער חזרה נשמתו לגופו. מדברים אלו מבואר בפשטות שיצחק אבינו הגיע לגדר של מיתה ממש, יציאת נשמה בפועל, ולא רק חולשה או עילפון. חז"ל מגדירים מצב זה כלשון תחיה, חזרת נשמה לגוף, ומכאן נתייסד עצם המושג של מחיה המתים לא רק כעתיד לבוא אלא גם כהתרחשות נקודתית בעולם הזה. אולם אף על פי כן, אין מקור מפורש בדברי חז"ל שאברהם אבינו בירך אז ברכת מחיה המתים, ומכאן עולה שתחיה מצד עצמה אינה מחייבת בהכרח ברכה מצד .הרואה, אלא תלויה בתקנה מסוימת : והנה אירע לי מקרה שנסתלקה)(שער כ, דף סג רבנו חיים ויטאל כותב בספר שער הגלגולים .נשמתי ממני לגמרי, ורבי האר"י החזירה אלי, וכשעמדתי על רגלי בירכתי ברוך מחיה המתים מלשונו המדויקת עולה שני יסודות ברורים. האחד, שגדר מיתה כאן הוא הסתלקות נשמה ממש, לא הפסק זמני של חיות הגוף בלבד. והשני, שהברכה נאמרה מפי האדם עצמו שחווה

גם לנשמה מגיע אוכל 250 250 את התחיה. אין בדבריו שום אזכור לכך שאחרים שראו אותו קם לתחייה בירכו עליו ברכה .זו, ומשתמע בפשטות שברכה זו שייכת בעיקר לחוויית התחיה של האדם עצמו הרמב"ן בשער הגמול כותב יסוד עמוק בהגדרת מיתה ותחיה: כי המיתה האמיתית היא בהסתלקות הנשמה מן הגוף באופן שאין הגוף ראוי עוד לחיות בדרך הטבע, אבל כל זמן שהגוף עומד לקבל חיות, אף אם ניטלה ממנו החיות לזמן מה, אין זו מיתה גמורה אלא חולי גדול. דבריו מבהירים הבדל עקרוני בין מיתה הלכתית ומהותית לבין מצבים קיצוניים של סכנת חיים. לפי זה, מקרה שבו פסקו דופק ונשימה לזמן מועט, אך הגוף עדיין ראוי לחיות .על פי דרכי הטבע והרפואה, אינו בהכרח בגדר מיתה שעליה נאמרה תחיה כותב כלל גדול בענין ברכות: כל ברכה שלא נתקנה)(חלק א סימן רנד הרשב"א בתשובותיו בפירוש בדברי חכמים, אף אם ענינה אמת ונכון, אין לאמרה בשם ומלכות, משום דספק ברכות להקל ואין אנו מחדשים ברכות מדעתנו. כלל זה שזור בכל סוגיות הברכות, והוא מונח ביסוד הדיון כאן. אף אם מצד ההרגשה וההתרגשות יש כאן תחיה מופלאה, אין די בכך כדי .לחייב ברכה, אם אין מקור ברור שתקנת חז"ל כוללת מציאות זו כותב: שאין הברכות הללו נאמרות על שינוי)(דף נח ע"ב הריטב"א בפירושו למסכת ברכות .מציאות העולם, אלא על חידוש השמחה בלב הרואה, כפי שתקנו חכמים בגדרים ידועים .דבריו מאירים באור בהיר את ההבחנה שבין נס אובייקטיבי לבין תקנת ברכה סובייקטיבית .תחיה ממשית מצד עצמה אינה יוצרת חיוב ברכה, אלא אם כן נכנסה למסגרת שקבעו חז"ל מן המקורות הללו עולה בנין ברור. יש מציאות של מיתה ותחיה ממש, ויש אף אדם שקם ממיתה ממשית ומברך בעצמו ברכת מחיה המתים. אולם אין מכאן ראיה שתקנת חז"ל חלה על כל נס של חזרה לחיים, ובוודאי לא על מקרה שבו לא נתבררה מיתה גמורה על פי הגדרות התורה. ממילא, כל עוד לא נכנסה מציאות המוות הקליני למסגרת הברורה של מיתה ותחיה כפי שמצאנו בדברי חז"ל והראשונים, אין ראיה לחייב ברכת מחיה המתים מצד הרואים, אלא .לכל היותר מקום לעיון ולהנהגה של הודאה בלשון אחרת הובא בדבריך)(דף ז ע"א רבנו יוסף חיים הבן איש חי, בן יהוידע על הגמרא במסכת מגילה ,לבאר שמקרים של הפסק חיות הנקראים בלשון בני אדם מיתה אינם בהכרח מיתה גמורה אלא שם מושאל למצבים מסוימים שעדיין לא מתו לגמרי. ועל פי מהלך זה מתיישב שאין למדין ממעשה רבי זירא שקם לחיים לברכת מחיה המתים בשם ומלכות, מפני שאין כאן תחיה ממיתה גמורה אלא חזרה מסכנה חמורה, והברכה שחז"ל קבעו בשם מחיה המתים .אינה בהכרח שייכת לכל מצב כזה הביא את המעשה שהתפרסם על)(ח"י סימן נב הגאון רבי יוסף ליברמן, שו"ת משנת יוסף מרן ראש הישיבה הגר"י אדלשטיין שנחלה ועבר התקף לב, והדופק הפסיק לפעול כשש ,דקות, וכשבא ידידו הגרב"ד פוברסקי לבקרו בירך עליו ברכת מחיה המתים בשם ומלכות ושם הובאה גם הערת הגר"נ קרליץ שהרי חז"ל תיקנו ברכה זו על הרואה חברו לאחר

שגיו תשרפ 251 251 י"ב חודש בלבד, וכך נפסק בשולחן ערוך, ומה מקום לברכה כשלא עבר זמן זה. ומתוך הסיפור עצמו מתברר עיקר נקודת המחלוקת, האם שם הברכה נקבע על פי תקנת חז"ל בגדרי ראיה ושכחה, או שמא עיקרה על עצם מראה תחיה במוחש כאשר אדם שנחשב .כמת חוזר וקם הביא את המעשה באותה תבנית, והובאו שם דברי הגרב"ד)(גליון מז עמוד יט קובץ בית הלל פוברסקי שאמר בלשון זו, שאין לך תחיית המתים יותר גדולה מזה שהגר"י אדלשטיין קם ,לתחייה. ומתוך לשון זו ניכר שהגרב"ד תלה את הברכה לא במסגרת של י"ב חודש וראיה אלא בעצם ההתרחשות, כלומר ששם הברכה מחיה המתים מתאים יותר מכל לשון אחרת .כאשר עומד לפניו אדם שחזר מחידלון הדופק והנשימה אל החיים מו"ר הגר"נ קרליץ, כפי שהובא שם במעשה, העיר שעיקר תקנת חז"ל בברכת מחיה המתים היא על ראיית חבר לאחר י"ב חודש, וכפי לשון הגמרא והפוסקים, ונמצא שלשיטתו אף אם מצד הרגש והמאורע יש כאן תחיה, מכל מקום אין לאדם אחר לברך בשם ומלכות ברכה שלא מצאנו שתוקנה בגדר זה. ועומק דבריו איננו רק זהירות של ספק ברכות, אלא עמידה .על כך שברכות השבח נקבעו במסגרות ברורות, וכל חריגה מהמסגרת מחייבת מקור ברור , נשאל עם מי)(שם מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי, כפי שהובא במעשה בשו"ת משנת יוסף הצדק, והשיב שצריך עיון. ותשובה זו מגלה שהשאלה אינה טכנית אלא שורשית, מה נקרא ,מת לענין לשון הברכה, והאם עיקר הברכה על שכחה וראיה או על עצם תחיה ממשית ובפרט כאשר המציאות הרפואית מגדירה מוות קליני בלשון מוות, בעוד שההלכה בונה .הגדרות אחרות , ביאר את שורש החילוק בין הצדדים כך)(שם הגאון רבי יוסף ליברמן, שו"ת משנת יוסף שלדעת הגרב"ד יש מקום לומר שהקב"ה עושה לעיתים מעין תחיית המתים גם קודם הזמן הגדול, כשם שנעשו ניסים של החייאת מתים בנביאים, וממילא גם מי שנפסקו נשימתו ודופק לבו ונחשב כמת וחזר לחיים יש כאן שייכות ללשון מחיה המתים. ולעומת זאת לדעת הגר"נ קרליץ אף אם נקרא הדבר מיתה מצד מציאות מסוימת, עדיין אין זה בגדר תקנת חז"ל לברך .עליו מחיה המתים כאשר לא נתקיימו תנאי התקנה שבגמרא ובפוסקים הביא בשמו של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שבירך מחיה)(עמוד ת"א ספר מנחת תודה שהוכיח כן מפרקי)(ח"א עמוד צד המתים על מי שמת וקם לתחייה, וכן הובא בספר דרך שיחה ,דרבי אליעזר בענין יצחק בשעת העקידה שפרחה נשמתו וכשחזרה בירך מחיה המתים ומתוך הנהגה זו יש צד לומר שאם ברור שהיתה כאן מיתה ממשית ותחיה ממשית, יש מקום לברכת מחיה המתים. אולם מתוך הדברים עצמם עולה חילוק גדול, שיש לברר כל מקרה אם הוא מוות גמור או רק סכנה וחזרה, כי כל בנין הברכה תלוי בזה, ובפרט כאשר מדובר .במוות קליני של דקות ספורות , הביא גם את הצד לחלק בין אדם שקם לתחייה ומברך בעצמו)(שם בשו"ת משנת יוסף

גם לנשמה מגיע אוכל 252 252 לבין אדם אחר הרואהו, שעדיין יש מקום לומר שלא מצאנו שחז"ל תיקנו לאדם אחר ברכה זו אלא בגדר ראיית חבר לאחר י"ב חודש. ומתוך כך מתחדדת נקודת ההכרעה למעשה, האם ללכת אחר לשון התקנה המקובלת בלבד, או להרחיב את גדר הברכה על פי מהותה כאשר .מתברר שהיתה כאן תחיה ממשית לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה .לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי אברהם אבינו נפקא מינה ראשונה. אדם שעבר מוות קליני וקם, אם ברור אצלו על פי תחושתו הפנימית והכרת מצבו שנפסקה ממנו נשמתו ממש וחזר לחיים, יש מקום גדול לומר שהוא עצמו רשאי ,לברך ברכת מחיה המתים בשם ומלכות, כדמשמע מדברי רבנו חיים ויטאל בשער הגלגולים וכפי הנהגת גדולי עולם שהובאה בדברי האחרונים, אולם אם יש ספק אם היתה כאן מיתה .גמורה או חזרה מסכנת חיים בלבד, לא יברך בשם ומלכות מחשש ברכה לבטלה נפקא מינה שניה. קרובים וידידים הרואים אדם שקם ממוות קליני, אף אם שמחתם גדולה מאד, כל זמן שלא נתקיימו תנאי תקנת חז"ל של ראיית חבר לאחר שנים עשר חדש ושכחה מן הלב, אין להם לברך ברכת מחיה המתים בשם ומלכות, כדעת הגר"נ קרליץ והצד הזהיר .שבדברי האחרונים, משום שאין מחדשים ברכה שלא נתקנה במפורש נפקא מינה שלישית. במקום שיש בירור ברור ומוכח שהאדם היה מת מיתה גמורה על פי גדרי ההלכה, כגון שנקבר או שהונח זמן ממושך כמת גמור וחזר לחיים בדרך נס, יש צד לומר שגם הרואים אותו רשאים לברך מחיה המתים, כדברי ספר מנחת תודה ודרך שיחה בשם מרן שר התורה, אולם למעשה מקרים אלו נדירים ביותר, וכל מקרה טעון .בירור גדול בפני עצמו נפקא מינה רביעית. במצבים הרגילים של מוות קליני רפואי, שהפסק הנשימה והדופק נמשכו דקות מועטות והאדם חזר לחיים בדרך רפואית, נכון להורות שהקרובים והידידים יאמרו ברכת הודאה בלשון חול או בלא שם ומלכות, או שיכוונו בברכת המחזיר נשמות .לפגרים מתים שבברכות השחר על תחייתו, וכך יוצאים ידי הודאה בלא חשש ברכה לבטלה נפקא מינה חמישית. יש מקום לעשות כדברי הגמרא במסכת ברכות בענין רב יהודה שחלש, ולומר נוסח של שבח והודאה כגון בריך רחמנא דיהב לן ולא יהבך לעפרא, שהוא שבח גמור להקב"ה בלא שם ומלכות של ברכה, ובזה יש ביטוי אמיתי לשמחת התחיה בלא .כניסה לספק הלכתי נפקא מינה שישית. כל הנידון כולו מחדד את הצורך בהבחנה ברורה בין לשון בני אדם ולשון ההלכה. לא כל מה שנקרא בלשון הרפואה מוות הוא מיתה על פי תורה, וממילא לא כל חזרה לחיים היא תחיה שעליה נתקנה ברכת מחיה המתים, ודבר זה צריך ללוות כל .פסיקה למעשה סוגיית מוות קליני מעמידה את האדם מול קו הגבול הדק שבין חיים למוות, גבול שהתורה

שגיו תשרפ 253 253 אינה מגדירה רק במדדים פיזיולוגיים אלא במבט עמוק על מהות הנשמה והחיות. בלשון חז"ל, החיים אינם רק דופק ונשימה, אלא חיבור פנימי בין גוף לנשמה, בין שליחות האדם בעולם לבין קיומו הגופני. כאשר אדם שב ממצב של קריסה מוחלטת, גם אם מבחינה ,הלכתית לא הוגדר כמת גמור, החוויה האנושית היא חוויה של תחיה, של חזרה מן הקצה .של מתנה מחודשת ,ומכאן נולדת המתח הרעיוני שבסוגיה. מצד אחד, ההלכה דורשת דיוק, גבולות ברורים תקנות מסודרות שאין אנו מרחיבים אותן מדעתנו. מצד שני, הלב האנושי חש כאן התגלות ,של חסד אלוקי עמוק, מעין רמז לתחיית המתים העתידה. הברכה מחיה המתים, בלשונה שייכת לעולם העתיד, לעולם שבו המוות עצמו יתבטל. וכאשר בדורנו מתרחש אירוע שמזכיר, ולו במעט, את אותו חזון, מתעוררת השאלה האם נכון לבטא זאת בלשון הברכה .או שמא יש להותיר את החזון במקומו העתידי הרעיון העמוק העולה מכאן הוא שההלכה אינה מבטלת את החוויה, אלא מנתבת אותה. היא מכירה בכך שיש רגעים שבהם האדם עומד מול פלא, אך דורשת ממנו לבטא את הפלא בדרך שתואמת את גבולות הדיבור ההלכתי. לא כל תחושת תחיה מתורגמת אוטומטית לברכה .בשם ומלכות, אך כל תחושת תחיה מחייבת הכרה, הודאה והתבוננות בכך מלמדת אותנו הסוגיה שהעולם הזה עדיין אינו עולם התחיה המלאה. גם כאשר הקב"ה מאיר בו ניצוצות של תחיה, אנו נדרשים לחיות בין עולמות, להודות על החסד בלי לטשטש את הגבול שבין ההווה לבין העתיד. ההלכה שומרת על המתח הזה, ובכך שומרת גם על .עומק האמונה ברכת מחיה המתים היא מן הברכות הטעונות ביותר במשמעותן, שכן היא נוגעת בנקודה העמוקה ביותר של אמונת ישראל. לא במקרה נקבעה ברכה זו כבר בברכה השניה של תפילת שמונה עשרה, שהיא עמוד האמונה בתחיית המתים. כאשר ההלכה דנה האם לומר ברכה זו על אדם שחזר ממצב של מוות קליני, היא אינה דנה רק בשאלה טכנית של זמן או הגדרה .רפואית, אלא בשאלה מחשבתית יסודית. מהי תחיה, ומה מקומה בעולם הזה המחשבה התורנית מלמדת שהעולם הזה הוא עולם של חיים מתחדשים אך לא של תחיה מוחלטת. גם כאשר אדם קם ממחלה קשה או מסכנת חיים, חזרתו לחיים היא המשך של מסע קודם, לא פתיחה של קיום חדש. תחיית המתים, לעומת זאת, היא שבירה מוחלטת של חוקי הטבע, חזרה של מי שסיים את שליחותו ונפסק קיומו בעולם. לפיכך, לשון מחיה המתים .שייכת בעיקרה לאופק העתידי של האמונה, ולא לכל הצלה מופלאה בהווה ומכאן נובעת זהירותם של גדולי הדור. הם חששו שלא לערב בין אמונת התחיה העתידה לבין חוויות של הצלה בהווה, גדולות ככל שיהיו. אם כל הצלה תכונה תחיה, תיטשטש ההבחנה ,שבין העולם הזה לעולם הבא. המחשבה דורשת שנשמור על לשון הברכה במקומה המדויק .כדי שהאמונה לא תיהפך למטבע לשון רגשית אלא תישאר יסוד קיומי עמוק

גם לנשמה מגיע אוכל 254 254 מאידך גיסא, עצם השאלה מוכיחה שהאמונה חיה. אילו היה האדם אדיש, לא היה שואל אם לברך מחיה המתים. עצם ההתלבטות מגלה שהלב מזהה כאן קרבה לעולמות עליונים, נגיעה ,בגבול שבו החיים תלויים בחסד אלוקי מוחלט. המחשבה התורנית אינה מבטלת תחושה זו .אלא מבקשת למסגר אותה, לתת לה עומק ולא פורקן רגעי בלבד ,סוגיית מוות קליני מעמידה את האדם מול אמת מוסרית חדה. החיים אינם מובנים מאליהם ואף לא רגע אחד מהם. כאשר אדם רואה בעיניו אדם אחר ששב מסף המוות, מתגלה לפניו באחת שבריריות הקיום, וההכרה הזו דורשת תגובה מוסרית ולא רק הלכתית. השאלה איננה .רק איזו ברכה לומר, אלא כיצד משתנה האדם העומד מול תחיה כזו ,המוסר העולה מן הסוגיה הוא זהירות גדולה בלשון. לא כל רגש עז מקבל ביטוי הלכתי ,ולא כל התרגשות מתורגמת לברכה בשם ומלכות. התורה מחנכת את האדם לשלוט בלשונו לייקר את הדיבור על הקב"ה, ולא להפוך את שם שמים לכלי ביטוי רגשי, גם כאשר הרגש .טהור. יש כאן חינוך עמוק לענוה, לדעת שיש חוויות גדולות מן המילים שהותר לנו לומר ומאידך, יש כאן תביעה מוסרית פנימית. מי שזכה לראות תחיה, אפילו חלקית, אינו יכול להמשיך את חייו כרגיל. עליו לשאול את עצמו מה הוא עושה עם החיים שניתנו מחדש לחברו, ומה הוא עושה עם חייו שלו. התחיה איננה רק אירוע של האדם שקם, אלא קריאה לכל .הסובבים אותו לבחינה מחודשת של סדרי עדיפויות, של משמעות הזמן, ושל עומק האחריות המוסר שבדבר הוא כפול. מצד אחד, ריסון, דיוק, אי פריצה של גבולות ההלכה גם מול ,התרגשות גדולה. מצד שני, התעוררות פנימית, דרישה לחיים שיש בהם יותר הכרת תודה יותר יראת שמים, ויותר תחושת שליחות. תחיה שאינה משנה את אורח החיים, מחמיצה .את ייעודה ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם העומד מול מקרה של מוות קליני נדרש .להפנים שהחיים אינם קנין אלא פקדון, וכל רגע של קיום הוא חסד מחודש שאינו מובן מאליו אין די בהתפעלות רגעית מן הנס, אלא יש להפוך את המפגש עם תחיה לקריאה פנימית .לחשבון נפש, לבירור מה נעשה בזמן שנוסף לאדם מן השמים זהירות בלשון הברכה מלמדת זהירות כללית בדיבור על הקב"ה, לדעת שלא כל רגש .מבטאים בשם ומלכות, אלא רק במקום שההלכה הורתה במפורש היכולת להודות גם בלי ברכה רשמית, בלשון שבח או בכוונה פנימית, מחנכת את האדם .להכרה עמוקה שאינה תלויה בנוסח קבוע אלא באמת שבלב העומד ליד אדם שקם מסף המוות נקרא להוקיר את קשריו האנושיים, להבין שכל מפגש .יכול להיות האחרון, וכל ראיה היא מתנה תחייתו של אחר מחייבת את הסובבים אותו לבחור בחיים של משמעות, ולא לבזבז את .ימי השגרה כאילו הם מובנים מאליהם

שגיו תשרפ 255 255 :עיקר העניין:עיקר העניין ברכת מחיה המתים איננה תגובה רגשית לאירוע דרמטי, אלא לשון אמונה מדויקת שנקבעה בגבולות ברורים על ידי חז״ל. מתוך בירור הסוגיה מתברר כי ,מוות קליני, על אף עוצמת החוויה שבו ועל אף לשון הרפואה המכנה אותו מוות איננו בהכרח מיתה גמורה על פי הגדרות התורה. כל עוד הנשמה לא נסתלקה ,מן הגוף באופן שאין דרך הטבע להחזירה, אין זה אלא חזרה מסכנה גדולה .ולא תחיה מן המיתה שעליה נתקנה הברכה בשם ומלכות מאידך גיסא, עצם השאלה מגלה עומק אמונה חי. הלב חש שעמד כאן על ,סף התחום שבו החיים תלויים ברצון שמים בלבד. תחושה זו איננה טעות אלא נגיעה קלה בעולם התחיה העתיד לבוא. אלא שהתורה מלמדת להבחין בין רמזים של תחיה בעולם הזה לבין תחיית המתים המלאה שתהיה באחרית .הימים. ההבחנה הזו שומרת על טוהר האמונה ועל דיוק הלשון לפיכך, האדם עצמו שחווה חזרה ממיתה ממשית יכול, במקום שהתבררה מיתה גמורה, לברך מחיה המתים. אולם הרואים אותו, ובוודאי במקרים הרגילים של מוות קליני רפואי, אינם מברכים ברכה זו בשם ומלכות, אלא מבטאים את הודאתם בדרכים אחרות של שבח והודאה, או בכוונה פנימית .בברכות הקבועות ,ומתוך כל הבירור הזה עולה מסר עמוק. החיים אינם נמדדים רק בהמשכם אלא במשמעותם. תחיה שאינה מולידה שינוי פנימי, הכרת תודה ויראת שמים ,מחודשת, מחמיצה את תכליתה. ההלכה אינה מבקשת רק לדעת מה לומר אלא כיצד לחיות לאחר שעמד האדם, ולו לרגע, מול שערי המוות וראה את .החיים שבים ונפתחים לפניו כמתנה חדשה מן השמים

גם לנשמה מגיע אוכל 256 256

פרשת ויחי לע"נ רבי אדמון בן מזל זצ"ל שעיו ט' טבת תשנ"ח

גם לנשמה מגיע אוכל 258 258