?למה כשיוסף עלה לגדולה הוא לא יצר קשר מיד עם אביו

158 158 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

גם לנשמה מגיע אוכל 158 158 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין ומתוך כך מתברר חסד גדול. כשם שהמעשים יכולים להיות מקור לתוכחה, כך ,הם יכולים להיות מקור לנחמה ולשכר. מי שבחר שוב ושוב באמת, במאמץ בוויתור למען ערך, בנה לעצמו עולם שבו אין מה להסתיר. ביום התוכחה לא יעמוד מולו כתב אישום אלא מראה נאמנה של חיים ישרים. זו משמעות הפסוק ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שהרי האדם עצמו קובע במעשיו .את ערך חייו ואת גמולם .ויוסף הצדיק, באותו רגע מכריע, איננו רק אח שנגלה לאחיו. הוא נעשה מראה מראה שבה משתקף עתיד כל אדם. אם נבחר לחיות חיים שיש בהם התאמה בין דיבור למעשה, בין אמונה לבחירה, אזי יום התוכחה לא יהיה יום של בהלה .אלא יום של גילוי. גילוי של אמת שחיינו בה כבר כאן, בעולם הזה ?למה כשיוסף עלה לגדולה הוא לא יצר קשר מיד עם אביו יש שאלות שאינן נותנות מנוח. לא מפני שאין להן תשובה, אלא מפני שכל תשובה שניתנה בהן נוגעת בלב עצמו של הסיפור, בדמותו של יוסף הצדיק, ובכאב שאי אפשר להתעלם ממנו. שנים ארוכות יעקב אבינו יושב באבל, חי בתחושת שכול, מתפלל, בוכה, ונושא בלבו את דמות הבן האהוב שנטרף כביכול. ובאותן שנים ממש יוסף חי, נושם, מצליח, עולה מדרגה אחר מדרגה עד ,שהוא מושל בכל ארץ מצרים. והלב זועק מאליו. איך ייתכן שיוסף, בעל מידת היסוד, הצדיק זה שכל הנהגתו אמת ויושר, אינו שולח אפילו מילה אחת לאביו. לא שליח, לא כתב, לא רמז. לא .נחמה. לא ידיעה שהוא חי .והשאלה מתחדדת עוד יותר כאשר מעיינים בפרטים. מצרים קרובה לחברון. הדרכים פתוחות ליוסף יש כוח, ממון, שלטון, גישה לכל אמצעי. לא מדובר בעבד נרדף או באסיר כפות. מדובר במשנה למלך, איש שכל שרי מצרים משתחווים לו. ואם כן, מה פשר השתיקה. האם ייתכן שיוסף מניח את אביו בצער כה נורא, ביודעו שצער זה נמשך שנים ארוכות. ואם נאמר שהכול היה בהשגחה, עדיין קשה. האם מותר לאדם להיות כלי להשגחה כאשר הדבר כרוך בצער כה עמוק .של אביו, בצער של כיבוד אב שאין למעלה ממנו חז"ל, הראשונים והאחרונים לא הניחו שאלה זו בלא עיון. הרמב"ן תמה בלשון נוקבת, האברבנאל ,מקשה בחריפות יתרה, בעלי התוספות, הרא"ש, הכלי יקר, האור החיים הקדוש, עקידת יצחק האברבנאל, גדולי האחרונים, ועד לדברי גדולי הדור האחרונים, כולם עמדו מול אותה שתיקה רועמת של יוסף ושאלו. מה ראה. מה הבין. מה הכריע. האם פעל מתוך חשבון חלומות. מתוך חרם. מתוך פחד. מתוך ציות לרצון שמים. או מתוך אחריות עמוקה יותר שלא לפגוע באב בדרך .שבה תגיע הבשורה

שגיו תשרפ 159 159 ,והשאלה אינה רק היסטורית. היא נוגעת לכל אדם העומד בין אמת לכאב, בין גילוי לבין שתיקה בין רצון להקל על האחר לבין אחריות לראות את התמונה כולה. האם יש מצבים שבהם שתיקה קשה היא היא הדרך הנכונה. האם ייתכן שדווקא אי יצירת הקשר היא ביטוי של נאמנות לרצון .ה', ולא חטא בכיבוד אב "וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו". "ויאמר אליהם יוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ". "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ."ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם .)(בראשית מב א ""וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו מעמיד את השאלה בכל חריפותה וכותב בלשונו: כי)(בראשית מב ט הרמב"ן בפרושו על התורה יש לתמוה, אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ולולא כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת, איך לא יחמול על ,שיבת אביו. ומתוך תמיהה זו מיישב הרמב"ן שכל הנהגת יוסף היתה מחוכמתו בפתרון החלומות שראה כי השתחוויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיות בארצם, והיה מקווה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבואו .כולם שמה ויתקיימו כל חלומותיו, ולפיכך נמנע מלגלות לאביו עד שיבוא העת הראויה , וכן)(סוף שער נט, שאלה ט ועל ביאור זה עצמו כבר תמה רבי יצחק עראמה בספרו עקידת יצחק , שאין הדברים מתיישבים על הלב, שהרי מה תועלת)(בראשית פרק מא, שאלה ו הקשה האברבנאל לו לאדם שיתקיימו חלומותיו, והחלומות אינם צריכים השתדלות אנושית, והנותן חלומות הוא גם המגשים אותם, ועוד שאפילו אם תהיה בזה תועלת, כיצד ניתן לדחות מצות כיבוד אב ולצער אב זקן ימים רבים על סמך חשבון של קיום חלומות. ומלבד עצם הקושיא המוסרית, אכתי צ"ע בעצם המהלך, כיצד יכול היה יוסף להיות בטוח שהדברים אכן יתגלגלו כפי שציפה, ומה אם האחים לא היו מודים שחטאם, ומה אם לא היו עומדים בניסיון, והאם תליית הנהגה של שתיקה גמורה במשך .עשרים שנה בתוצאה עתידית שאינה ודאית כלל יכולה להצדיק צער כה גדול של אב קושיא זו, ותמה על עצם התנכרות)(סוף פרק מא, שאלה ד ובחריפות גדולה יותר מנסח האברבנאל יוסף לאחיו ודיבורו עמם קשות, בהיותו נוקם ונוטר, וכל שכן על מאסר שמעון והארכת הצער על אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות, שאין כל ודאות שמהלך זה יביא לתשובת האחים, ואם כן .כיצד ניתן להצדיקו מראש וביארו)(פרשת מקץ, בפסוק וירא יעקב כי יש שבר במצרים ועל כן באו בעלי התוספות על התורה ,דרך אחרת לגמרי, שיוסף לא היה רשאי לגלות לאביו מחמת שהאחים השביעו אותו שלא לגלות .והכתוב מוכיח כן ממה שאמר יוסף הוציאו כל איש מעלי, שלא רצה לגלות לזרים מפני השבועה , שיוסף נכלל בחרם מאחר שלא מיחה בשעת)(בראשית מה א וכעין זה כתב הרא"ש על התורה

גם לנשמה מגיע אוכל 160 160 החרם, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפיכך לא היה יכול להודיע לאביו עד שהתאספו .כולם והתירו את החרם בהסכמת כולם כמה טעמים נוספים, שיוסף לא רצה לגלות לאביו בשעה שהיה)(שם ועוד כתבו בעלי התוספות עבד או בבית הסוהר, שמא הדבר יצער את אביו יותר, ואף לאחר שעלה לגדולה סבר שאביו לא יאמין לו, כשם שלא האמין לבסוף עד שראה את העגלות, ועוד חשש שאם יגלה קודם שיתוודע לאחיו, יתפזרו האחים מרוב פחד ויגרמו צער גדול יותר ליעקב, ולפיכך המתין עד שיבואו כולם .ויתפייסו ויאמר להם לבשר לאביהם כתב דרך אחרת, שיוסף הבין שמכיון שהקב"ה לא)(בראשית מב ז והכלי יקר בפרושו על התורה גילה ליעקב שהוא חי, הרי שזו הנהגת מדה כנגד מדה, שנגזר על יעקב לשאת צער זה עשרים ושתים שנה כנגד עשרים ושתים שנה שלא קיים מצות כיבוד אב, ואין ליוסף רשות לגלות מה .שכיסה הקב"ה, ומתוך כך המתין עד שנשלמה הגזירה הוסיף לבאר שיוסף חשש על נפשו)(בראשית מה כו והאור החיים הקדוש בפרושו על התורה ממש, שמא מתוך בושה וכלימה ימסרו האחים את נפשם עליו לאבדו מן העולם, כדי שלא תגיע להם חרפה מאביהם, ולפיכך נקט זהירות מופלגת וסיבב את הדברים בהדרגה עד שיוכל להתגלות .בלי סכנה ועדיין יש להקשות על דרך זו קושיא גדולה ויסודית, ולענ״ד לא זכיתי להבין זאת, מכיוון שכיצד .יכול היה יוסף להיות בטוח שהדברים יתגלגלו כפי שציפה. ומה אם הם לא היו מודים שחטאו והאם זה מצדיק אי יצירת קשר במשך עשרים שנה. שהרי כל מהלך זה בנוי על הנחה עתידית שאינה ודאית כלל, ואם היו האחים עומדים במריים ואינם מודים, או מתפזרים ואינם שבים, נמצא שיוסף תלה הנהגה של שתיקה גמורה וצער אב מתמשך בתוצאה שאינה מוכרחת, ודבר זה צריך .עיון גדול כיצד ניתן ליישבו ובספר ישמח משה נתבאר טעם נוסף, שיוסף חשש משמחה פתאומית שעלולה להביא את , ולפיכך המתין עד)(דף סב ע"ב יעקב לידי סכנה ממשית, כעובדה דמייתא בגמרא במסכת כתובות .שהאחים עצמם, היודעים את מצבו של אביהם, יבשרו אותו בדרך מיושבת ובטוחה בעניין)(לז לג כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל כתב וז"ל: ויובן בהקדים דברי רש"י בפרשת וישב ?זה שיעקב לא ידע את האמת בדבר יוסף וחשב ש"טרוף טורף יוסף", וז"ל: ולמה לא גילה לו הקב"ה :לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה עמהם, אבל יצחק היה יודע שהוא חי אמר ."היאך אגלה, והקב"ה אינו רוצה לגלות לו והנה, כבר האריכו במפרשי רש"י בביאור דבריו אלו, עיין בדבריהם, והנוגע לענייננו הוא ,שלכאורה אינו מובן: כיון שעשו השבטים חרם ביניהם שלא לגלות ליעקב את האמת בדבר יוסף )(ובפירוש רש"י "איך זה שלבסוף כן סיפרו ליעקב והודיעו לו שיוסף חי?! הלא ב"פשוטו של מקרא !לא מצינו שהתירו קודם לכן את החרם לכאורה יש לשאול על מעשה השבטים – חרם זה למה? מדוע לא די שידברו ויסכמו ביניהם

שגיו תשרפ 161 161 שכל אלה הנמצאים במעמד זה לא יגלו ליעקב, ויתפללו ויבקשו מהקב"ה שהוא לא יגלה; ומה ?צורך בחרם אך הביאור פשוט: שמתחילה, כשהסכימו למכור את יוסף חששו מה יקרה לאחר מיכן כאשר (ובכך יפגע תישוך חמתם, בוודאי יתחרט אחד מהם וירצה לגלות ליעקב שמכרו את יוסף ועודנו חי , שסוף כל סוף כולם התחרטו על המכירה)(מב כא . וכפי שאכן מצינו בפרשת מקץ)בשאר האחים "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו גו׳". וזאת )(או לכמה הייתה כוונתם בעשיית החרם, ש"החרימו וקללו את כל מי שיגלה" – שאין לאחד מהם .רשות לגלות את הדבר ליעקב, אלא במקרה שבו כולם יחליטו לגלות ירצה להכריח את השאר לשמוע בקולו ולגלות)(או יותר אבל עדיין חששו שמא אחד מהאחים , ולכן "שיתפו)"(וראה פרש"י וישב לח, א שאמרו השבטים ליהודה: "אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך ליעקב להקב"ה עמהם", והיינו: שההחלטה אם ומתי לגלות ליעקב תלויה בהקב"ה; ואף כולם יחד אינם .רשאים לגלות ולעבור על החרם, אלא בצירופו והסכמתו של הקב"ה והנה, מה ששיתפו השבטים להקב"ה עמהם בחרם, כפשוט אין הכוונה שגם הקב"ה לא יגלה מהם, מן השבטים, לא יגלו)(או כמה מחמת החרם, דהלא "מי יאמר לו מה תעשה", אלא רק שאחד לולי הסכמת הקב"ה. ומה שבפועל הקב"ה נשתתף עמהם ולא גילה ליעקב שעוד יוסף חי, הוא מחמת שהוא, הקב"ה, לא רצה. והיינו: מכיוון שהשבטים שיתפו להקב"ה עמהם, שהם לא יגלו ליעקב בלי הסכמתו וצירופו – לכן כביכול הסכים מרצונו ונשתתף עמהם, שביטול החרם וגילוי הדבר ליעקב יהיה דוקא בשיתוף כולם – הקב"ה והשבטים יחד. וזהו מה שיצחק, שלא נשתתף באותו החרם, אמר: "האיך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו"?! כלומר, מכיוון שהסיבה שהקב"ה .אינו מגלה, הוא לא מחמת החרם, אלא מחמת שאין רצונו לגלות, הרי שגם יצחק אין לו לגלות וזהו גם הטעם הפשוט לזה שיוסף לא שלח להודיע ליעקב שהוא חי לא מחמת שנתחייב יעקב להיענש כ"ב שנים וכו׳ – אלא מכיוון שידע שהקב"ה אינו רוצה לגלות ליעקב, הרי זו הוראה : "האיך אגלה והקב"ה אינו רוצה)(כמו יצחק שיעקב אינו צריך עדיין לדעת שהוא חי; ואמר גם יוסף !?"לגלות לו אמנם בפרשתנו כאשר גילה יוסף לשבטים את האמת, והם גילו ליעקב, בהכרח לפרש שעתה נודע להם ש"הקב"ה רוצה לגלות לו", וממילא אין סיבה שיוסף לא יגלה, וגם השבטים עצמם שאסרו :ע"ע לגלות בחרם, כבר רשאים לגלות כעת, כשהקב"ה רוצה, וממילא בטל החרם. והביאור בזה – " ופירש רש"י שם את לשון "וירא)(מ"ב א "דהנה בפרשה כתיב: "וירא יעקב כי יש שבר במצרים "ראה באספקלריא של קודש שעדיין יש לו שבר במצרים, ולא הייתה נבואה ממש להודיעו שזה יוסף". כלומר שיעקב רק ידע שיש "שבר במצרים", אבל לא ידע מהותו של אותו "שבר". אבל ,השבטים, שידעו שיוסף נמצא במצרים, הבינו שהכוונה בראיה זו באספקלריא של קודש היא שהקב"ה מודיע שהגיע הזמן שיחקרו ויבקשו את יוסף ויגידו ליעקב, וכן עשו. וכמו שפירש רש"י "שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחווה)(שם ג "על הפסוק "וירדו אחי יוסף ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם". וגם ליוסף נודע מזה שהאחים התחרטו על מכירתו ורוצים

גם לנשמה מגיע אוכל 162 162 למצוא אותו, שהרי אמרו לו "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו . . והנה הקטן את אבינו היום והאחד , וכפי שמפרש רש"י שנתכוונו לומר בזה – "ובשביל אותו אחד שאיננו נתפזרנו בעיר)(שם יג "איננו .)(פרש"י שם יד לבקשו", ועד כדי כך שאמרו לו כי הם מוכנים אפילו להילחם ו"להרוג" לשם פדיונו וכאשר ראה יוסף כך, הבין שיש דברים בגו; אבל כיון שלא ידע בוודאות שהגיע הזמן, ועוד שחשש כי אם יודיע ליעקב לפני שהשבטים יודיעו לו יפגע הדבר ביחסו של יעקב אליהם – לכן ,"לא הודיע בעצמו ליעקב על ידי שליח, אלא סיבב את הדברים עד שאמר להם "אני יוסף אחיכם ,והם, השבטים עצמם שהטילו החרם, בוודאי יודעים מתי הזמן שירצה הקב"ה לגלות ליעקב .ויאמרו ליעקב: עוד יוסף חי וכן ביאר מו"ר מרן ראש הישיבה הגרא"ל שטיינמן זצוק"ל, שהאחים השביעו גם את יוסף עצמו, ומכיון שהיה אנוס בשבועה לא היתה לו רשות לגלות אף על פי שהכאב והגעגוע לאביו היו .בוודאי עצומים נמצא מתוך כל דברי המפרשים, שהשאלה מדוע לא יצר יוסף קשר עם אביו אינה מתפרשת בדרך אחת בלבד, אלא נעה בין מהלך נבואי, כפייה הלכתית של חרם ושבועה, אחריות מוסרית שלא להגדיל את הצער, חשש סכנה ממשית, וקבלת עול מוחלטת של רצון שמים, ובתוך כל אלה ,עומדת בעינה הקושיא הגדולה כיצד ניתן לבנות הנהגה כה ארוכה על מהלך עתידי שאינו ודאי .קושיא שמכריחה להעמיד את שתיקת יוסף לא כהימור אנושי אלא כהכרח שמימי או הלכתי גמור נאמר על יוסף הצדיק שזכה ששם שמים נשתתף בשמו, וכל זה)(דף לו ע״ב בגמרא במסכת סוטה מפני שעמד בניסיון ושתק. ומתוך דברי הגמרא עולה יסוד עמוק, שלעתים כוחו של הצדיק אינו בדיבור אלא באיפוק, ביכולת לעצור את עצמו גם במקום שבו הלב בוער לצעוק. שתיקה זו אינה .חולשה אלא גבורה, וכפי שדרשו חז״ל על הפסוק טוב ארך אפים מגיבור, שזה הכובש את רוחו מתוך כך מתברר ששתיקתו של יוסף איננה רק תוצאה של נסיבות חיצוניות, אלא מידה פנימית .עמוקה שנבנתה בו, מידה של שליטה עצמית ועמידה מול סערת הרגש נתבאר יסוד גדול בדיני חרם ושבועה, שכל דבר שנאסר במנין)(דף כג ע״ב ובגמרא במסכת נדרים אין לו היתר אלא במנין אחר, ואף אם הטעם בטל אין הדבר ניתר מאליו. ומתוך עיקרון זה מובן עומק דברי הראשונים שיוסף היה כלול בחרם השבטים, וכיון שחרם זה נעשה במעמד רבים ובחומרה גדולה, שוב לא היתה לו רשות לפרוץ גדר זה אף במקום של צער גדול, עד שיבוא זמן של היתר בהסכמת כולם. שתיקה זו אינה בחירה אלא כפייה הלכתית גמורה, וכפי שדרשו חז״ל כל הפורץ גדר ישכנו נחש, שאין אדם רשאי לומר רחמנא לבא בעי)(דף סו ע״ב במסכת פסחים .ולפרוץ את גבולות הדין נאמר לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אביו ובכבוד אמו, ואף)(דף סג ע״א ובגמרא במסכת יבמות על פי כן מצינו בדברי חז״ל שגם מצוה גדולה זו אינה דוחה גזירת שמים ברורה. וכעין זה מצינו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ללמד שיש מקומות שבהם הנהגת)(דף לג ע״ב במסכת ברכות האדם נמסרת לידו, ויש מקומות שבהם עליו לעמוד בענווה ולהניח להנהגה העליונה להוביל את

שגיו תשרפ 163 163 המציאות. מתוך כך מתברר שכאשר יוסף ראה שהקב״ה אינו מגלה ליעקב את האמת, היה בזה .סימן ברור שאין זו השעה לגילוי, ושתיקתו נעשית חלק מן ההליכה אחר רצון שמים ולא סתירה לו , הובאה עובדה של סכנה הבאה מתוך שמחה פתאומית)(דף סב ע״ב ובגמרא במסכת כתובות שפרחה נשמתו של אדם מרוב שמחה, ומתוך סוגיא זו למדו חז״ל ששמחה שאינה באה בהדרגה עלולה להזיק. ומכאן מקום גדול לדברי האחרונים שיוסף חשש שמא גילוי פתאומי יביא את יעקב ,הזקן לידי סכנה ממשית, ולכן בחר בדרך של המתנה עד שתהא הבשורה באה מפי האחים עצמם .באופן מיושב ובטוח נאמר על הפסוק וירא יעקב כי יש שבר במצרים, שראה)(פרשה צא ובמדרש בראשית רבה באספקלריא של קודש שיש לו עוד תקוה, אך לא ידע את פרטיה. חז״ל מדגישים כאן שהידיעה האלוקית ניתנת לאדם במידה הראויה לו, לא יותר ולא פחות. יעקב ידע שיש שבר, שיש חיות, אך לא ידע שיוסף חי, ומתוך כך מתברר שגם מניעת הידיעה היא הנהגה אלוקית מכוונת, ולא חסרון .מקרי. יוסף, שראה עצמו חלק מן המהלך הזה, לא העז לשבור את המסך שהקב״ה עצמו העמיד נתבאר שמי שנשבע או הושבע על דבר, אף אם הוא אנוס)(פרק י ובתוספתא במסכת סנהדרין בדבר, כל זמן שלא הותרה השבועה אין לו רשות לעבור עליה. ודברים אלו מאירים באור חדש ,את מעמדו של יוסף, שאף אם לבו נקרע מגעגועים וייסורים, היה כבול בגדרי השבועה והחרם .ודווקא מתוך נאמנות לגדרים אלו זכה לראות את סוף התיקון והאיחוד ומתוך כל דברי הגמרא והמדרשים הללו מתגלה תמונה אחת רציפה. שתיקתו של יוסף אינה מקרית ואינה אכזרית, אלא בנויה משילוב של חרם ושבועה, יראת שמים, זהירות מסכנה, וקבלת הנהגת ההשגחה. השתיקה הופכת כאן לשפה עמוקה יותר מן הדיבור, ולכלי שבאמצעותו נבנה .התיקון הגדול של בית יעקב מדברי הראשונים והאחרונים נפתח צוהר רחב להבנת ההשלכות ההלכתיות והמחשבתיות של .שתיקת יוסף, לא כמעשה פרטי אלא כתבנית הנהגה לדורות מבאר שההשגחה האלוקית איננה רק התערבות חיצונית)(חלק ג פרק נא הרמב"ם במורה הנבוכים במאורעות, אלא הנהגה שמעצבת את בחירותיו של האדם הירא, עד שהאדם עצמו נמנע מלעשות מעשים מסוימים מפני שהוא חש שאינם רצויים בשעה זו. לפי יסוד זה, שתיקתו של יוסף איננה רק תוצאה של חרם או חשש, אלא תולדה של דבקות עמוקה ברצון שמים, עד שאין הוא רואה עצמו בעל רשות לפעול גם במקום שבו לכאורה הדין והמוסר דוחפים לפעולה. זהו יסוד כבד משקל בהבנת אחריותו של אדם גדול, שככל שהוא קרוב יותר אל ההשגחה, כך חובתו להיזהר .שלא להקדים את השעה כותב שהשגחת ה' פעמים רבות פועלת בדרך של הסתרה מכוונת, כדי)(דרוש ה הר"ן בדרשותיו .לאפשר לתהליכים אנושיים להבשיל מבפנים. גילוי מוקדם מדי עלול לקלקל את התהליך כולו על דרך זו ניתן להבין מדוע שתיקת יוסף אינה רק הימנעות מגילוי, אלא תנאי הכרחי להבשלת תשובת האחים. אילו היה יוסף מגלה עצמו או את דבר קיומו לאביו בטרם עת, היתה התשובה

גם לנשמה מגיע אוכל 164 164 נעשית מתוך כפייה או בהלה, ולא מתוך הכרה פנימית. שתיקה זו יוצרת מרחב שבו האחים .נאלצים להתמודד עם אשמתם באמת מדגיש שמהלכים אלוקיים רחבים אינם יכולים להיבנות)(בראשית מב המהר"ל מפראג בגור אריה על פעולה חד פעמית, אלא על תהליך הדרגתי שבו כל שלב תלוי בקודמו. לדבריו, יוסף איננו פועל כיחיד אלא כראש מערכת, וכל פעולה שלו נבחנת בשאלה האם היא מחזקת או שוברת את המבנה הכולל של בית יעקב. מתוך כך מובן שיצירת קשר מוקדמת עם יעקב היתה שוברת את .הסדר שנקבע מן השמים, גם אם מצד רגש אנושי היה בכך נחמה מיידית עומד על כך שיוסף אינו מתכחש לרגשותיו, אלא)(בראשית מב הרש"ר הירש בפירושו על התורה כובש אותם מתוך אחריות. זהו חינוך עמוק לדורות, שאין הנהגת צדיק נמדדת רק בעוצמת הרגש אלא ביכולת לשאת רגש כואב מבלי לתת לו לפרוץ במקום שיגרום נזק רחב יותר. שתיקה זו, לפי .דבריו, היא צורה גבוהה של נאמנות, לא רק לאב אלא לעתיד המשפחה כולה מתברר יסוד נוסף, שלפעמים מצוה)(שער התבונה פרק ו ובדברי החפץ חיים בספר שמירת הלשון גדולה היא לא לדבר, אף כשנראה שהדיבור היה מביא תועלת מיידית. לא כל אמת ראויה להיאמר בכל שעה, ולא כל גילוי הוא חסד. יש אמת שמקומה הוא בהמתנה. שתיקתו של יוסף משתלבת .ביסוד זה, כהנהגה של זהירות מופלגת בדיבור, מתוך ראיית הנולד כתב שהבחנה אמיתית בין ביטחון בה' לבין)(אגרות חזו"א ח"א אגרת ג מרן החזון איש באגרותיו פזיזות רוחנית ניכרת ביכולת להמתין. מי שמקדים את השעה בשם האמת עלול לפעול נגד רצון שמים עצמו. על פי זה, יוסף איננו מהמר על העתיד אלא נמנע מלהתערב בו, מתוך הבנה שהזמן .עצמו הוא כלי בידי ההשגחה ומכאן עולה מסקנה רחבה. שתיקת יוסף אינה רק פתרון לשאלה היסטורית, אלא תשתית מחשבתית והלכתית לשאלות רבות בחיי אדם, מתי לפעול ומתי להמתין, מתי הדיבור הוא מצוה ומתי השתיקה היא שליחות, מתי גילוי האמת בונה ומתי הוא הורס. יוסף מלמד שהאחריות .האמיתית איננה רק לעשות את הדבר הנכון, אלא לעשותו בזמן הנכון לאחר שהתבררו הדרכים והמהלכים, מתבררות מאליהן נפקא מינות רחבות, הלכתיות .ומחשבתיות, הנוגעות לשורש ההנהגה בחיי אדם האחת, בדין חרם ושבועה. מקום שנעשה חרם במעמד רבים, ואף אם בדיעבד נראה שהמשך קיומו גורם צער גדול, אין לאדם רשות לפרוץ גדר ולומר שכוונתו לשם שמים, אלא כל עוד לא הותר החרם כדין, חלה עליו שתיקה גמורה. הנהגת יוסף מלמדת שאין היתר לעבור על חרם אפילו במקום של רגש עמוק וכאב אמיתי, וכל שכן שאין לומר שהזמן או הנסיבות מתירים את .האיסור מאליהם השניה, בגדר כיבוד אב. מתברר שאין מצות כיבוד אב דוחה כל דבר, אלא יש מצבים שבהם כיבוד אב עצמו מתקיים בצורה אחרת, לא בגילוי ולא בדיבור, אלא באחריות כוללת שלא להכניס

שגיו תשרפ 165 165 את האב לצער גדול יותר, לסכנה, או לפגיעה נפשית שאינה הפיכה. אין זו דחיית המצוה, אלא .קיומה במישור עמוק יותר, שבו נבחנת התוצאה הכוללת ולא המעשה המיידי ,השלישית, בהנהגת אמת ודיבור. לא כל אמת ראויה להיאמר בכל שעה. אף אמת מוחלטת כאשר אמירתה עלולה להביא נזק, סכנה או הרס של תהליך תיקון, חלה עליה חובת המתנה. יוסף מלמד שאין האמת נמדדת רק בנכונותה, אלא גם בעיתויה. זהו יסוד רחב בהלכות לשון, בהנהגה .ציבורית ובהכרעות אישיות כבדות משקל הרביעית, בביטחון ובמעשה. אין דרכה של תורה לבנות הנהגה על הימור עתידי, על תקווה שהדברים יסתדרו, אלא או שיש חיוב ברור לפעול, או שיש חיוב ברור להימנע. כל מקום שבו ההנהגה תלויה בהשערה אנושית כיצד יתפתחו הדברים, מחייב זהירות יתירה. שתיקת יוסף איננה .ביטוי של ביטחון עיוור, אלא של אחריות עמוקה שלא לכפות מהלך בטרם עת החמישית, בהנהגת מנהיג וצדיק. ככל שאדם גדול יותר, כך אחריותו רחבה יותר, ואין הוא רשאי להקל ראש בכאב של יחיד או של רבים גם אם מעמדו האישי מאפשר לו לפעול. יוסף אינו פועל מתוך כוחו אלא מתוך כפיפותו למהלך כולל של בית יעקב, ומתוך כך מתברר שמנהיגות אמיתית .נבחנת ביכולת לשאת שתיקה כואבת ולא רק במעשים גדולים ,והשישית, במבט על ההשגחה. מתברר שיש זמנים שבהם עצם ההסתרה היא רצון שמים והניסיון של האדם הוא לא לגלות אלא להמתין. מי שמזהה שהקב"ה עצמו אינו מגלה דבר, חייב לראות בכך הוראה מעשית, ולא חסרון ידיעה. יוסף למד לקרוא את ההסתרה כהנהגה, ומתוך כך .זכה להיות כלי לתיקון השלם מתוך כל הבירור עולה רובד עמוק יותר, שאינו שייך רק ליוסף ולא רק לאותה שעה, אלא נוגע .ליסוד הנהגת האדם בעולם של אמונה יש זמנים שבהם האדם נדרש לפעול, ויש זמנים שבהם עיקר עבודתו הוא לא לפעול. העולם רגיל למדוד אחריות במעשים, ביוזמה, בגילוי, בדיבור. אולם התורה מלמדת שיש אחריות עמוקה יותר, אחריות של עיתוי. שתיקה שאינה נובעת מפחד אלא מהקשבה לרצון שמים, איננה ריק אלא .מלאות. היא איננה היעדר מעשה אלא מעשה מסוג אחר, מעשה של המתנה ,יוסף אינו בורח מן האמת ואינו מתכחש לקשר עם אביו. הוא נושא את האמת בלבו יום אחר יום .שנים על שנים, מתוך הבנה שיש אמת שזמנה טרם הגיע. זהו ניסיון קשה מן הניסיונות הגלויים .קל יותר לפעול ולדבר מאשר לשתוק ולחכות. קל יותר לפרוק כאב מאשר לשאת אותו באחריות ובמובן זה, שתיקתו של יוסף היא גבורה שקטה, גבורה שאינה נראית כלפי חוץ אך בונה תיקון .עמוק מבפנים השתיקה הזו גם מחנכת לאמון. לא אמון עיוור במזל או בהסתדרות מקרית של הדברים, אלא אמון בכך שהקב"ה מנהל את ההיסטוריה בקצב מדויק, ושמי שמקדים את השעה עלול לקלקל את התהליך כולו. יוסף לומד שהזמן עצמו הוא כלי של השגחה, וכשם שמצוה שלא לדבר לשון .הרע כך יש מצוה שלא לומר אמת לפני זמנה

גם לנשמה מגיע אוכל 166 166 ומכאן מתברר שגם הכאב מקבל משמעות חדשה. הצער של יעקב אינו לחינם, והשתיקה של יוסף אינה ניתוק. שניהם חלק מתהליך שבו המשפחה כולה נבנית מחדש, לא דרך קיצור אלא דרך הבשלה. לפעמים דווקא המרחק, ההסתרה וההמתנה מאפשרים לתשובה להיות שלמה יותר, לא .כפויה ולא שטחית, אלא כזו שנובעת מבפנים ובחיי האדם, זהו לימוד עמוק. לא כל שאלה צריכה תשובה מיידית. לא כל כאב דורש פתרון .מיידי. יש זמנים שבהם האחריות האמיתית היא להמתין, לבחון, לשאת, ולא להיבהל מן הדחיפות .מי שמכיר בכך, לומד לעבוד עם הזמן ולא נגדו, עם ההשגחה ולא במקומה יוסף מלמד שתיקון גדול אינו נבנה מצעד חד אלא מסבלנות ארוכה. מי שמוכן לשתוק בזמן הנכון, זוכה לדבר בזמן הנכון. מי שמוכן להמתין, זוכה לראות את התמונה השלמה. ומי שאינו .ממהר לגאול את ההווה בכוח, מגלה שהגאולה מגיעה ממילא, כשהשעה בשלה ,ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם פוגש בחייו מצבים שבהם הלב דוחק לפעול מיד לומר מיד, לגלות מיד, אך התורה מלמדת שיש אחריות עמוקה יותר מן הדחיפות, והיא האחריות .לעיתוי. לא כל אמת בונה כשהיא נאמרת, ולא כל שתיקה היא חולשה. יש שתיקה שהיא נאמנות האדם לומד שאין למדוד יושר רק בכוונה הטובה, אלא גם בהבנת התמונה הרחבה. כוונה טובה שאינה מתחשבת בהשלכותיה על הזולת עלולה לפגוע יותר מלהועיל. האחריות האמיתית בוחנת .לא רק מה נכון לומר, אלא האם זה הזמן לומר החיים מזמנים רגעים שבהם נדמה שאם לא נעשה דבר כעת נאבד הכול, אך יוסף מלמד שהפחד מן ההמתנה הוא לעיתים האויב הגדול ביותר של התיקון. מי שיודע להמתין מגלה שהזמן עצמו .פועל עבורו .האדם נדרש ללמוד להבחין בין שתיקה שנובעת מבריחה לבין שתיקה שנובעת מאחריות .שתיקה של בריחה מרוקנת את הנפש, אך שתיקה של אחריות בונה בה עומק, יציבות ובשלות יש מצבים שבהם שמירה על שלום הזולת, על בריאותו הנפשית או על יציבות הקשר, מחייבת .ויתור זמני על הקלה אישית. זהו ויתור שאינו חולשה אלא גבורה מוסרית האמון בהשגחה מתבטא לא רק בתפילה לפתרון מהיר, אלא גם ביכולת לשאת את הזמן שבין .הבעיה לפתרון, בלי לנסות לקצרו בכוח האדם לומד שהקב"ה אינו דורש ממנו להציל את העולם במעשה אחד, אלא להיות נאמן .לתפקידו בכל רגע, גם כאשר התפקיד הוא להמתין ולא לפעול החיים אינם מרוץ של פתרונות, אלא מסע של בנייה. מי שמכבד את הקצב של הבנייה, מגלה .שבסופו של דבר הדברים מסתדרים בעומק גדול יותר ממה שיכול היה להשיג בפזיזות

שגיו תשרפ 167 167 :עיקר העניין:עיקר העניין .לאחר שהתברר מהלך הסוגיא לכל רבדיה, מתגלה תמונה אחת שלמה ורצופה שתיקתו של יוסף איננה חידה היסטורית בלבד, אלא ציר יסודי בהבנת הנהגת האדם מול רצון שמים. אין כאן בחירה בין אמת לשקר, אלא בין אמת הנאמרת בזמנה לבין אמת הנדחית עד שתוכל לבנות ולא להחריב. יוסף נושא בלבו אמת בוערת, אהבה עמוקה לאב, וגעגוע שאין לו שיעור, ובכל זאת בוחר לשתוק, לא מפני שהוא קר לב או אדיש, אלא מפני שהוא מבין שיש אמת שעדיין איננה .ראויה להיאמר הראשונים והאחרונים הראו שאין שתיקה זו עומדת על יסוד אחד בלבד. יש ,בה כפייה הלכתית של חרם ושבועה, יש בה קבלת עול של הנהגת ההשגחה .יש בה אחריות מוסרית שלא להוסיף צער, ויש בה זהירות מסכנה ממשית אך מעל הכול עומד יסוד אחד מאחד, ההכרה שהאדם איננו אדון לזמן. מי .שמקדים את השעה בשם האמת עלול לפגוע באמת עצמה ומתוך כך מתברר שהקושיא הגדולה כיצד ניתן לשאת שתיקה כה ארוכה אינה מתיישבת בהנחה של הימור אנושי על עתיד מוצלח, אלא רק בהבנה שיוסף פועל מתוך הכרח שמימי והלכתי שאינו תלוי בתרחיש כזה או אחר. לא ביטחון אנושי מוליך אותו, אלא נאמנות עמוקה לרצון ה' כפי שהוא מתגלה דרך .המציאות, דרך הסתרה, דרך עיכוב, ודרך זמן והנה, דווקא מתוך שתיקה זו נבנה הדיבור הגדול. דווקא מתוך ההמתנה הארוכה מגיע הרגע שבו האמת נאמרת בשלמותה, אינה שוברת אלא מרפאה, אינה מפלגת אלא מאחדת. האחים שבו, האב קם משברו, והמשפחה כולה נבנית ,מחדש לא בכוח אלא בבשלות. זהו תיקון שאינו נוצר מצעקה אלא מסבלנות .לא מדחיפה אלא מהקשבה ובתוך כל זה עולה קו דק. יש רגעים שבהם הקב"ה כותב את סיפור האדם בדיו של שתיקה. האותיות נראות חסרות, הדף נדמה ריק, והלב תוהה מדוע אין מילה. אך מי שממתין מגלה שלפעמים הדיו נספג לאט, וכאשר המילה סוף סוף נכתבת, היא נכתבת לעומק שאינו נמחק. יוסף מלמד שהאמונה האמיתית אינה רק לומר שהכול מאת ה', אלא להסכים שגם הקצב מאת ה'. מי שמכבד את הקצב, זוכה לראות כיצד השתיקה עצמה הופכת לניגון, וההמתנה .נהפכת לגאולה