?למה לא נקבר יעקב מיד לאחר שהוא נפטר

334 334 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

גם לנשמה מגיע אוכל 334 334 : המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין ובין מצרים למערת המכפלה נפרש נתיב אחד ברור. להשתמש בעולם מבלי להישאב אליו, לכבד את הגוף מבלי לעבוד אותו, ולהוליך את החיים ואת המוות אל מקום של אמת. זו דרכו של יעקב, זו חוכמתו של יוסף, וזו מורשתה של תורה .החיה בתוך המציאות מבלי לאבד את נשמתה ?למה לא נקבר יעקב מיד לאחר שהוא נפטר יש מיתות שהן סוף, ויש מיתות שהן תחילתה של דרך ארוכה. פרשת פטירתו של יעקב אבינו ,איננה מתוארת כפרידה שקטה וקבורה מיידית, אלא כמהלך מתמשך, טעון, רצוף עיכובים, ימים שבועות וחודשים. ארבעים ימי חניטה, שבעים ימי בכי, מסע ארוך ממצרים לארץ כנען, ושבעה .ימי מספד נוספים בגורן האטד. כל פרט זועק שאלה והתמיהה גדולה שבעתיים. הרי ההלכה וההנהגה הישרה מורות להזדרז בקבורת המת, לא להלינו ולא לעכבו. ואם כן, כיצד ייתכן שיעקב אבינו, עמוד האבות, נשאר ללא קבורה כמעט שלושה חודשים. וכי לא היה בידי יוסף לקוברו מיד במצרים, ולדאוג לאחר מכן להעלאת עצמותיו ,לארץ כנען כדרך שנעשה בדורות קדומים. מדוע נזקק לכל התהליך הארוך של חניטה, מסע .והפסקות בדרך ועוד יש להקשות. הקב"ה הבטיח ליעקב קודם ירידתו למצרים אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. הבטחה זו נשמעת כהבטחה אישית, ברורה, מוחלטת. ואם כן, כיצד מתיישבים הדברים עם המציאות שיעקב מת במצרים ולא נקבר מיד בארץ. האם ההבטחה נדחתה, או שמא .התקיימה באופן עמוק יותר, שאיננו גלוי במבט ראשון יתרה מזו. עצם הבחירה להביא את יעקב חנוט ולא להמתין לריקבון הגוף ולקבורת עצמות בלבד, טעונה בירור. האם יש כאן שיקול טכני בלבד, או שמא עומק רוחני, מחשבתי והיסטורי שמכתיב את העיכוב כולו. האם ייתכן שהשהיית הקבורה איננה סטייה מן הסדר, אלא חלק מן .הסדר עצמו ,השאלה מתחדדת עוד יותר לאור המסורת שיעקב אבינו לא מת. אם כן, מה משמעות המוות החניטה, ההמתנה והקבורה. ואם לא מת, מדוע כל טקסי האבל והמספד. ואם מת, כיצד מתקיימים דברי חז"ל. נמצא שהעיכוב בקבורתו של יעקב אינו פרט טכני בפרשה, אלא שער רחב להבנת .מושגי חיים ומוות, גלות וגאולה, אב ובנים, הבטחה אלוקית והתגשמותה לאורך דורות עומדת כאן פרשה זועקת, פרשה שאינה מניחה את הלב בשקט, פרשה שבה מתמהמהת הקבורה, מתארכים הימים, והגוף הקדוש של יעקב אבינו מונח בין שמים לארץ, לא נטמן מיד ,באדמת קודש, ולא נמסר לריקבון טבעי, אלא נשמר, מחונט, ממתין. השאלה בוערת מאליה

יחיו תשרפ 335 335 מדוע לא נקבר יעקב מיד, מדוע נדחתה קבורתו שבועות וחודשים, והרי כבוד המת מן התורה .הוא לקוברו בהקדם האפשרי, וכל עיכוב טעון ביאור עמוק ויסודי הפסוק מעמיד את התמונה בשלמותה: "ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו ויחנטו הרופאים את ישראל. וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים .)(בראשית נ ב ג "יום לאחר ארבעים ימי החניטה, ולאחר שבעים ימי הבכי, ואף זאת לא סוף הדרך, שהרי עוד נושאים את המיטה ממצרים לארץ כנען, עוצרים בגורן האטד למספד נוסף של שבעה ימים, ורק אז מובא יעקב למערת המכפלה. עיכוב ממושך זה טעון בירור, שהרי לכאורה ניתן היה לקבור את יעקב .מיד במצרים, ולאחר זמן להעלות את עצמותיו לארץ, כפי שנהגו בדורות קדומים , מבאר כי יעקב עצמו רמז ליוסף שיחנטוהו)(בראשית מז כט, ובראשית נ ז הרמב"ן בפרושו על התורה וכך למד הרמב"ן מדברי יעקב ליוסף בענין קבורת רחל. יעקב מסביר מדוע לא הביא את רחל למערת המכפלה, מפני שלא היו רופאים שיחנטו אותה ולא היה ביכולתו לשאת את גופה בדרך הארוכה. ומכאן, אומר הרמב"ן, שכעת במצרים, שיש רופאים ובקיאים בחכמת החניטה, ביקש יעקב שיחנטוהו כדי שגופו יחזיק מעמד עד שיגיע לקבורה בארץ כנען. לפי זה, ארבעים ימי .החניטה הם תנאי הכרחי לעצם האפשרות להביאו לארץ , ביאר שענין החניטה לא היה כדרך עבודה זרה המצרית)(בראשית נ ב רבנו בחיי בפרושו על התורה אלא כמעשה רפואי של רחיצה ובישום הגוף, בדוגמת מה שנאמר באסא מלך יהודה "וישכיבהו . ולדבריו, החניטה)(דברי הימים ב טז יד "במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה כאן איננה פולחן אלא חכמת הטבע, והכתוב מדגיש שצווה לעשותה על ידי רופאים ולא על ידי .כהני מצרים הקשה, מדוע הוצרך יוסף לחנוט את יעקב)(בראשית נ ב האור החיים הקדוש בפרושו על התורה והרי אמרו חז"ל שצדיקים אין גופם מסריח. וביאר, שמה שאמרו כן הוא מכח מתן תורה שבו פסקה ,זוהמתן של ישראל, אבל קודם מתן תורה עדיין היה הגוף מצד טבעו נוטה לריקבון. ועוד הוסיף שיוסף עצמו לא ידע את הסוד העמוק שאמרו חז"ל שיעקב אבינו לא מת, ולכן מצד ידיעתו חשש .לריקבון הגוף וציווה לחנוטו אולם עדיין קשה, שהרי היה ניתן לקבור את יעקב זמנית במצרים, ולאחר כלות הבשר להעלות ?את עצמותיו למערת המכפלה. מדוע לא נבחרה דרך זו, המאפשרת קבורה מידית וכבוד המת . באור נשגב ויסודי)(חלק א דרוש ז על כך מאיר הגאון רבי יונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש לדבריו, החניטה איננה פעולה טכנית בלבד לשימור הגוף, אלא פעולה בעלת משמעות רוחנית עמוקה. כל זמן שהגוף קיים בשלמותו, הנפש כרוכה בו ודבקה בו באופן מסוים. יוסף הצדיק ביקש להשאיר את גופו של יעקב קיים בעולם הזה, כדי שנפשו הגדולה תוסיף להיות שורש של קיום והגנה לזרעו אחריו. כל עוד גוף יעקב קיים, נפשו פועלת בעולם, מגינה, מלווה, ומכינה את .הקרקע לישועה העתידה

גם לנשמה מגיע אוכל 336 336 "יעקב אבינו לא מת". אין)(דף ה ע"א יסוד זה משתלב עם דברי חז"ל בגמרא במסכת תענית ,הכוונה רק לאמירה רעיונית, אלא למציאות עמוקה שבה חיותו של יעקב ממשיכה לפעול בעולם ונפשו אינה מתנתקת מן המציאות הארצית כדרך שאר בני אדם. החניטה שימרה את הגוף, והגוף .המשומר מאפשר את המשך החיבור של הנפש לעולם הזה עוד עומק מתגלה מתוך ההבטחה האלוקית ליעקב קודם ירידתו למצרים: "אנכי ארד עמך . הבטחה זו אינה מתפרשת רק על קבורתו האישית של)(בראשית מו ד "מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ,יעקב, אלא על עלייתו עם בניו, על יציאת מצרים כולה. יעקב אינו אדם פרטי, אלא שורש האומה ,וכל מה שנעשה בו הוא מעשה אבות סימן לבנים. על כן ביקש יעקב להישאר קשור לעולם הזה .כדי ללוות את בניו בירידתם ובעלייתם, ולהיות עמם בשעת הגאולה מתוך כך מתבאר גם סדר נשיאת המיטה, עצירות הדרך, והזמן הארוך עד הקבורה. הכל אינו עיכוב טכני, אלא תהליך רוחני עמוק, שבו יעקב אבינו מכין את הדרך לבניו, משריש את כוח .הגאולה, ומעמיד יסוד נצחי לכך שזרעו לא יאבד בגלות, אלא יעלה ממנה בכוחו ובזכותו נאמר בלשון חדה ומפתיעה: יעקב אבינו לא מת. וכבר עמדו)(דף ה ע״א בגמרא במסכת תענית הראשונים והאחרונים על כך שאין זו מליצה בעלמא, אלא קביעה שיש בה עומק מציאותי. שהרי אם היה זה רק לשון שבח, מה חידוש יש בו, וכי שאר צדיקים אינם חיים בזכרם. אלא מוכח שענין חיותו של יעקב שונה הוא במהותו, שחיותו אינה פוסקת במיתתו, ויש לו המשך קיום .ממשי בעולם אמרו צדיקים במיתתן קרויים חיים, ורש״י שם מבאר שחייהם)(דף קנב ע״א ובגמרא במסכת שבת ניכרים בעולם הזה על ידי השפעתם וזכותם. אולם בדברי יעקב מתווסף נדבך נוסף, שחיותו אינה רק השפעה כללית, אלא קיום של קשר מתמיד בין הנפש לגוף ולמציאות הארצית, באופן שאינו .מצוי בשאר בני אדם שהמתים יודעים מה שנעשה בעולם הזה, ובירושלמי)(דף יח ע״א עוד אמרו בגמרא במסכת ברכות מבואר שצדיקים יודעים ומרגישים את הנעשה לבניהם לאחר פטירתם. יסוד)(פרק ב הלכה ח ברכות זה מעניק עומק להבנת הנהגת יעקב, שלא רצה להתנתק מן העולם, אלא להישאר שותף פעיל .בגורל בניו מסופר על רבי יהודה הנשיא שציווה שגופו לא יישאר זמן)(דף קג ע״א ובגמרא במסכת כתובות שמותר לעכב קבורה לצורך)(דף כז ע״ב רב ללא קבורה, אך מנגד מצינו בגמרא במסכת מועד קטן כבוד המת או לצורך גדול, כגון הבאת תכריכין או ארון נאה. הרי שיש מושג של עיכוב קבורה .כאשר יש בו צורך של כבוד או תכלית עמוקה, ואינו נחשב בזיון המת שעיקר כבוד המת הוא שלא יהא מוטל)(דף מו ע״ב עוד יסוד מצינו בגמרא במסכת סנהדרין בבזיון, אך כאשר העיכוב נעשה לצורך תכלית נשגבה, אין זה בזיון אלא כבוד. לפי זה, עיכוב .קבורתו של יעקב אינו סתירה לדין כבוד המת, אלא להפך, ביטוי לכבודו ולשליחותו הרוחנית ומתוך כך מתבארים דברי הגמרא במסכת תענית מחדש. יעקב לא מת, פירושו שחייו אינם

יחיו תשרפ 337 337 מסתיימים בגבולות הזמן והגוף, אלא חורגים מהם, והגוף המשומר אינו סתירה לכך אלא כלי .להמשכת אותה חיות והשפעה בדברי הראשונים נתבאר יסוד זה בעומק גדול, וכל אחד מהם מאיר זווית אחרת בהבנת עיכוב .קבורתו של יעקב וחיותו המתמשכת כותב שחניטתו של יעקב לא היתה מנהג מצרי גרידא)(בראשית נ ז הרמב"ן בפרושו על התורה ,אלא צורך מחושב כדי להביא את גופו בשלמותו לארץ ישראל. ומתוך דבריו עולה יסוד עקרוני שחיות הגוף והנפש אצל יעקב אינה דבר טכני בלבד, אלא חלק ממהלך אלוקי כולל, שבו קבורתו בארץ ישראל היא השלמת חייו ולא רק סיום טכני שלהם. לפי זה, עיכוב הקבורה אינו דחיה של .מיתה, אלא הארכת שליחות מדגיש שחכמת החניטה היתה חכמת הטבע, ולא)(בראשית נ ב רבנו בחיי בפרושו על התורה כישוף או עבודה זרה, ושהרופאים לא נגעו בגוף עצמו אלא עשו פעולות חיצוניות. מדבריו ניכר ,שעצם שמירת הגוף אינה פוגעת בקדושת הצדיק, אלא להפך, משמרת את כבודו ואת ייחודו .ובמיוחד אצל יעקב שהוא אב האומה כולה מקשה מדוע הוצרך יעקב לחניטה, והרי)(בראשית נ ב האור החיים הקדוש בפרושו על התורה אמרו חז"ל שצדיקים אין גופם מסריח. והוא מיישב שדין זה נאמר בעיקר לאחר מתן תורה, אך קודם לכן עדיין היה שייך ריקבון טבעי. אלא שבתוך דבריו מוסיף יסוד עמוק, שיוסף לא ידע את הסוד ש"יעקב אבינו לא מת", ולכן מצד תפיסתו האנושית חשש לכבוד הגוף. נמצא שעצם החניטה .נעשתה מתוך מבט אנושי, אך בפנימיות הענין התאימה בדיוק למעמדו המיוחד של יעקב , מדגיש את הפן ההיסטורי והלאומי של האבל והעיכוב)(בראשית נ ג הרשב"ם בפרושו על התורה ,שמצרים כולה השתתפה בבכיה ובכבוד. אך דוקא מתוך כך מתברר שיעקב אינו עוד אדם פרטי אלא דמות כללית שפטירתה מטלטלת אומה שלמה. וכאשר הפטירה היא כללית, גם סדרי .הקבורה חורגים מן הרגיל מבאר את הפסוק "ואנכי אעלך גם עלה" כמתייחס)(בראשית מו ד הרד"ק בפרושו על ספר בראשית לזרעו של יעקב ולא רק אליו אישית. ומדבריו משתמע שיעקב חי במציאות של כלל ישראל, וכל מהלך חייו ומיתתו מכוון להבטחת קיומם ועלייתם. לפי זה, עיכוב קבורתו אינו עיכוב פרטי, אלא .הכנה לעליית האומה כולה מתוך דברי הראשונים הללו מתלכדת תמונה אחת ברורה. יעקב אינו מתמהמה בקבורה מתוך חולשה או אילוץ, אלא מתוך שליחות. גופו אינו מנותק מנפשו, ונפשו אינה מנותקת מזרעו, וכל .עוד שליחותו לא הושלמה, גם קבורתו אינה מסתיימת , מייסד יסוד מחודש)(חלק א דרוש ז בעל היערות דבש רבי יונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש .שלפיו כל זמן שגופו של צדיק קיים בעולם הזה יש לנפשו אחיזה והשפעה בפועל על המציאות לא מדובר כאן בזכרון רוחני בלבד אלא בנוכחות ממשית. לפי זה, חניטתו של יעקב לא נועדה רק לשימור הגוף לצורך קבורה עתידית, אלא ליצירת מצב שבו נפש יעקב ממשיכה לפעול בעולם

גם לנשמה מגיע אוכל 338 338 הזה, לשמש שורש של הגנה וקיום לזרעו השרוי בגלות מצרים. עיכוב הקבורה נעשה אפוא כלי .לקיום ההבטחה האלוקית לדורות , מרחיב בכיוון זה)(בראשית נ ג בעל ההפלאה רבי פנחס הורוביץ בספרו פנים יפות על התורה ומבאר שעצם ההליכה הארוכה והטקסית עם מטתו של יעקב, והעיכובים שבדרך, אינם פרטים ,צדדיים אלא מהלך מכוון של יצירת רושם רוחני עמוק בעולם. ככל שהמטה נישאת זמן רב יותר כך מתפשטת השפעתו של יעקב על המרחב ועל ההיסטוריה. הקבורה אינה רק סיום, אלא חותם .של פעולה ממושכת מדגיש נקודה אחרת, והיא שהאבל הארוך)(בראשית נ ג הנצי"ב מוולוזין בהעמק דבר על התורה .והעיכוב בקבורה נועדו גם לנטוע בלב מצרים עצמה הכרה בגדלותו של יעקב ובקדושת משפחתו .בכך הונחה תשתית מוסרית ורוחנית ליחס שיקבלו בני ישראל בשנותיהם הראשונות במצרים .נמצא שעיכוב הקבורה פעל לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי חוץ, כהכנה לגלות כולה רואה בעיכוב)(ויחי שנת תרעא בעל השם משמואל רבי שמואל מסוכטשוב בספרו שם משמואל הקבורה ביטוי לכך שיעקב אבינו אינו שייך כלל למושגי זמן רגילים. חייו אינם מסתיימים ביום פטירתו, ומיתתו אינה ניתוק אלא שינוי אופן ההשפעה. לכן אין למהר לקוברו, שכן הקבורה .מסמלת סיום של נוכחות בעולם הזה, ואצל יעקב נוכחות זו נדרשת עוד להמשך הנהגת בניו כותב בכלליות על חיי האבות, שהם חיי כלל ולא חיי)(חלק ג עמוד שכז הרב קוק באורות הקודש פרט, ומיתתם אינה אלא התפשטות חייהם בצורות חדשות. מתוך תפיסה זו ניתן להבין שעיכוב ,קבורתו של יעקב מבטא את המעבר ההדרגתי מהנהגה גלויה של האב אל הנהגה נסתרת, רוחנית .המלוה את האומה כולה ,מן האחרונים הללו עולה קו אחד ברור. עיכוב קבורתו של יעקב אינו חריגה מההלכה בלבד אלא גילוי של עומק הנהגת ההשגחה. יעקב נדרש להישאר בעולם הזה, בגופו ובנפשו, כדי להבטיח .קיום, יציאה וגאולה. הקבורה המאוחרת אינה פגם, אלא שלב אחרון במילוי שליחותו ההיסטורית ,מן היסוד שנתבאר בדברי האחרונים מתבררות כמה נפקא מינות עמוקות למעשה ולהשקפה .שכל אחת מהן משליכה על הבנת מושגים יסודיים בהלכה ובחיי האמונה לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים .הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרכי האבות נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם היחס למצוות הקבורה המיידית. אף שמצד ההלכה הכללית יש מצוה למהר בקבורה, מתברר שאין זו מצוה מוחלטת בכל מצב, אלא עקרון כללי הנתון לשיקול דעת במצבים חריגים שבהם קיימת תכלית רוחנית עליונה. ממילא מתחדד הגבול בין זלזול בכבוד .המת לבין עיכוב שנעשה לשם כבודו ולשם תועלת כללית נפקא מינה שניה נוגעת להבנת כוחם של צדיקים לאחר פטירתם. אם מציאות הגוף בעולם מאפשרת המשך השפעה של הנפש, הרי שיש משמעות עמוקה לשמירת כבוד המת, לשמירת

יחיו תשרפ 339 339 מקום קבורתו וליחס אליו גם לאחר מיתה, לא כזכרון בלבד אלא כמציאות חיה המשפיעה בפועל .על הכלל נפקא מינה שלישית נוגעת למושג מעשה אבות סימן לבנים. מתברר שאין זה רק כלל פרשני או רעיוני, אלא עיקרון ממשי בהנהגת ההיסטוריה. מעשים שנעשים סביב פטירת האבות אינם רק תיאור העבר, אלא יצירת תבנית רוחנית המחייבת את העתיד. ממילא יש ללמוד מכאן אחריות .כבדה למעשי הנהגה ציבורית בזמני מעבר, לידות וסיומים נפקא מינה רביעית נוגעת ליחס לגלות ולגאולה. אם יעקב נשאר בעולם כדי ללוות את בניו בגלותם ולהבטיח את יציאתם, הרי שהגלות אינה מצב של ניתוק אלא של ליווי נסתר. תפיסה זו משנה את אופן ההתבוננות בקשיי הגלות, לא כעונש גרידא אלא כתהליך המלווה בהשגחה עמוקה .של האבות והצדיקים ,נפקא מינה חמישית נוגעת לעבודת האדם הפרטי. אם צדיק ממשיך להשפיע גם לאחר מותו קל וחומר שאדם חי נדרש לשאול את עצמו איזה רושם הוא משאיר אחריו. לא רק מה הוא עושה .בחייו, אלא כיצד מעשיו יוצרים תבניות שישפיעו גם לאחר זמנו, על בניו ועל סביבתו נפקא מינה שישית נוגעת להבנת קדושת הגוף. הגוף אינו כלי זמני בלבד, אלא שותף בעבודת ה' ובבניין האומה. תפיסה זו משליכה על היחס לגוף בחיים, בטהרה, בצניעות, בכבוד, ומתוך כך .גם לאחר המוות כל הנפקא מינות הללו מצטרפות לתמונה אחת שלמה, שבה עיכוב קבורתו של יעקב אינו פרט .טכני אלא יסוד רחב בהבנת ההלכה, ההשקפה וההיסטוריה של עם ישראל כאשר התורה מאריכה בסיפור חניטתו של יעקב ובעיכוב קבורתו, היא אינה עוסקת בפרט היסטורי אלא מגלה יסוד בהבנת הקשר שבין חיים ומוות, בין עבר ועתיד. יעקב אבינו איננו דמות פרטית אלא נשמת האומה, וכשם שחייו היו חיים כלליים כך גם פטירתו אינה ניתוק אלא מעבר מצורת קיום אחת לצורה אחרת. העיכוב בקבורה מגלה שהחיים האמיתיים של צדיק אינם .נמדדים בפעימות לב אלא בעוצמת ההשפעה. כל עוד ההשפעה נדרשת, הקיום נמשך הרעיון העמוק העולה מכאן הוא שהזמן עצמו אינו מדד מוחלט. יש רגעים שבהם ההיסטוריה נעצרת כביכול, ממתינה עד שיושלם מהלך רוחני מסוים. קבורת יעקב מתעכבת משום שהסיפור של יעקב עדיין לא הסתיים. הגלות מתחילה, והאב אינו עוזב את בניו בכניסתם אל החושך. זהו .יסוד עמוק באמונה, שאין ירידה בלי ליווי, ואין גלות בלי שורש של גאולה הטמון בתוכה עוד מתברר כאן רעיון מרכזי באחריות של הנהגה. יעקב אינו מסתפק בהבטחה אלוקית אלא .פועל בעולם המעשה, מסדר, מצוה, מכוון. האמונה אינה פוטרת ממעשה אלא מחייבת אותו דווקא מי שיודע שהקב"ה מנהיג את העולם, מבין שעליו להיות שותף פעיל בהנהגה זו. זהו עומק .המתח שבין ביטחון להשתדלות, בין אמונה למעשה הרעיון הזה מקרין גם על חיי היחיד. האדם נדרש לשאול לא רק כיצד הוא חי, אלא כיצד חייו

גם לנשמה מגיע אוכל 340 340 יוצרים המשך. האם הוא משאיר אחריו דרך, ערכים, תבנית חיים. יעקב מלמד שחיים שיש בהם .אחריות לדורות אינם מסתיימים במוות, אלא ממשיכים לפעול בדרכים נסתרות מתוך כך מתברר שגם מושג הקבורה אינו רק סיום אלא התחלה מסוג אחר. יש קבורה שהיא ,סגירה, ויש קבורה שהיא זריעה. עיכוב הקבורה של יעקב מגלה שעדיין לא הגיעה שעת הזריעה .משום שהעץ עוד נדרש לעמוד על תלו ולהגן על ענפיו יש כאן נקודה מחשבתית עמוקה הנוגעת לעצם ההבנה מהי מציאות של צדיק, ומה משמעות המושג חיים ומיתה בראיה תורנית פנימית. האדם הפשוט תופס את המיתה כקו סיום ברור, רגע שבו הקשר בין האדם לעולם נחתך, ומאותו רגע כל פעולתו מתמצית בזכרון בלבד. אולם התורה מגלה לנו תפיסה אחרת לגמרי. יש מיתה ביולוגית, אך יש חיים מהותיים שאינם תלויים בדופק .הלב, אלא בקשר הנשמה אל שליחותה בעולם כאשר חז״ל אומרים שיעקב אבינו לא מת, אין זו מליצה פיוטית בלבד, אלא הגדרה מטפיזית מדויקת. יעקב איננו דמות פרטית אלא שורש קיומי של עם שלם. כל עוד תפקידו ההיסטורי לא הושלם, כל עוד בניו מצויים בתהליך של ירידה ועליה, גלות וגאולה, אין מקום לדבר על הסתלקות מלאה. ממילא, כל פעולה שנעשתה סביב גופו לאחר פטירתו אינה נבחנת בפריזמה טכנית של .קבורה או עיכובה, אלא כהמשך של הנהגה אלוקית מכוונת החניטה איננה כאן אמצעי טכני לשימור הגוף בלבד, אלא פעולה שמבטאת רעיון עמוק של השהיית סיום התהליך. הגוף המשומר איננו גוף מת בלבד, אלא כלי המשמר קשר. כל עוד הגוף קיים באופן ניכר בעולם הזה, הנשמה איננה מסתלקת לחלוטין למרחב המנותק מן המציאות, אלא ממשיכה להשרות השפעה, שמירה והגנה. זהו עומק דברי רבותינו שצדיקים במיתתם קרויים .חיים, לא כהגדרה ספרותית אלא כהנהגה ממשית .מכאן נובעת גם הבנה עמוקה של עיכוב הקבורה. קבורה היא סיום, חתימה, סגירה של פרק .יעקב איננו ממהר לחתום. הוא מבקש להיות נוכח גם בתהליך, גם בהמתנה, גם במסע הארוך הזמן הארוך שבין הפטירה לקבורה איננו מחדל, אלא מרחב פעולה. במרחב הזה נבנית היציאה ממצרים, נחרשת הדרך לגאולה, ומוטמעת בזרע יעקב ההכרה שגם כאשר הכל נראה קפוא .ודומם, יש תנועה סמויה שפועלת בעומק יתירה מזו, יש כאן יסוד מחשבתי הנוגע להבנת ההבטחה האלוקית. ההבטחה אנכי ארד עמך .מצרימה ואנכי אעלך גם עלה אינה הבטחה טכנית למקום קבורה בלבד, אלא הבטחה של ליווי הירידה איננה לבד, והעליה איננה לבד. כל עוד העליה של הבנים לא החלה, אין העליה של האב .נשלמת. יעקב נשאר כביכול תלוי בין שמים וארץ, בין חיים ומיתה, כדי ללוות את תהליך הבנים .זהו עומק הקשר בין האב לשבטים, בין השורש לענפים ,ומכאן מתברר יסוד מחשבתי רחב יותר. יש מצבים שבהם עיכוב הוא חלק מן הגאולה והמתנה איננה תקלה אלא תפקיד. לא כל דבר נכון לסיים מיד. יש תהליכים שבהם עצם

יחיו תשרפ 341 341 ההישארות, עצם ההחזקה, עצם אי הסגירה, היא שמאפשרת את ההמשכיות. יעקב מלמד בכך לדורות שאין למהר להספיד תהליך שעדיין לא מיצה את תפקידו, ואין למהר לקבור .שלב שעדיין נדרש להשפיע יש כאן יסוד מוסרי חד ונוקב, הנוגע לאופן שבו האדם נבחן דווקא ברגעים של עיכוב, של המתנה, ושל חוסר בהירות. קל מאוד להיות מוסרי כאשר הדברים ברורים, כאשר הדרך קצרה והתוצאה מיידית. הקושי האמיתי מתחיל במקום שבו התהליך מתארך, הסיום נדחה, והאדם .נדרש להחזיק אמון ומשמעות גם כאשר אין תוצאה נראית לעין ,יעקב אבינו מלמד מוסר עמוק בכך שאינו ממהר להיסגר בתוך הקבר. הוא כביכול אומר לבניו אינני עוזב אתכם באמצע הדרך. גם כאשר לכאורה כבר הסתיים תפקידי, האחריות עדיין מוטלת עלי. מוסר זה מחייב כל אדם לשאול את עצמו עד היכן נמשכת אחריותו. האם היא מסתיימת כאשר נוח לי, או כאשר נראה לי שסיימתי את חובתי, או שמא היא נמשכת כל עוד מי שתלוי בי .עדיין זקוק לי עוד מתחדד כאן מוסר של הנהגה. יוסף יכול היה לבחור בפתרון הקל והמהיר, לקבור את אביו במצרים, או למהר ולהעבירו בדרך הפשוטה ביותר. אך הנהגה אמיתית איננה נמדדת במהירות אלא בנכונות לשאת מורכבות. יוסף נושא את העיכוב, את הביקורת האפשרית, את הקושי .הלוגיסטי והרגשי, משום שהוא מבין שהמבט צריך להיות רחב, לא של רגע אלא של דורות המוסר הזה נוגע גם לחיי היחיד. יש הורים, מחנכים, רבנים ומנהיגים שסבורים שדי להם במה ,שעשו בעבר, ומכאן ואילך האחריות אינה עליהם. יעקב מלמד אחרת. כל עוד הבנים במסע האחריות נמשכת. גם אם אין לאדם עוד כוח פעולה גלוי, עצם הנוכחות, העמידה, ההחזקה, יוצרת .שמירה והגנה ומכאן מוסר נוסף, הנוגע ליחס לזמן. החברה המודרנית מקדשת פתרונות מהירים, סגירות חדות, ומדדים מיידיים של הצלחה. התורה מלמדת מוסר הפוך. יש ערך לעיכוב, יש משמעות להמתנה, ויש קדושה גם בדרך הארוכה. לא כל דבר צריך להיסגר עכשיו, ולא כל כאב צריך להיפתר מייד. לעיתים עצם הנשיאה של המצב, בלי בריחה ובלי קיצור דרך, היא העבודה .המוסרית עצמה ולבסוף, יש כאן מוסר של אמונה פעילה. יעקב אינו אומר אני סומך על הקב"ה ולכן אינני עושה דבר, אלא להפך. מתוך אמונה עמוקה הוא פועל, מצוה, מכוון, מסדר, ומבקש. אמונה שאינה מלווה באחריות מוסרית ובהשתדלות נכונה, איננה אמונה של תורה אלא בריחה. יעקב מלמד שהאמונה .הגדולה ביותר היא זו שנושאת על כתפיה גם את הכובד המוסרי של הדורות הבאים ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם נבחן לא רק במה שהוא עושה, אלא כמה זמן הוא מוכן להישאר אחראי. יש אחריות שאינה מסתיימת בחתימה, בסיום תפקיד, או בהשלמת משימה רשמית, אלא ממשיכה כל עוד יש מי שזקוק לנוכחותו, לעמידתו ולדאגתו, גם אם הוא .עצמו כבר עייף או סבור שסיים

גם לנשמה מגיע אוכל 342 342 בחינוך ילדים, תלמידים או בני בית, אין די במעשה חד פעמי או בהחלטה נכונה אחת. האחריות האמיתית היא היכולת להישאר לאורך הדרך, גם כאשר התוצאות אינן מיידיות, גם כאשר אין .הכרת תודה, וגם כאשר נראה שהמאמץ מתעכב ואינו נושא פרי בחיי אמונה ועבודת ה׳, יש נטיה לחפש פתרונות מהירים וסגירות ברורות. אולם דרך התורה ,היא לעיתים דרך ארוכה, איטית ומדורגת. מי שמוכן לשאת תהליך, מבלי לברוח, מבלי לקצר .ומבלי לוותר על עומק, בונה יסודות שאינם מתמוטטים גם בקבלת החלטות אישיות, מוסר יעקב מלמד שלא כל מה שנוח הוא נכון, ולא כל מה שמהיר הוא אמיתי. לעיתים הבחירה המוסרית דורשת עיכוב, נשיאה של מתח, והסכמה לחיות תקופה .עם סימני שאלה, מתוך אמון שהדרך עצמה היא חלק מהתיקון ומכאן גם תובנה של הנהגה פנימית. אדם עשוי לחשוב שכאשר כוחו נחלש, או השפעתו הגלויה פוחתת, תפקידו הסתיים. התורה מגלה שדווקא בשלב זה יש ערך לעצם הקיום הנאמן, לעצם הדבקות, לעצם העמידה. גם שתיקה, גם המתנה, וגם נוכחות שקטה, יכולים לשמור ולהגן יותר .ממעשה רועש ובכל אלה עולה מסר אחד ברור. אחריות אמיתית אינה נמדדת ברגע ההתחלה, אלא בנכונות להישאר עד הסוף. לא לעזוב באמצע הדרך, לא לוותר כאשר מתעייף, ולא להפקיר את הבאים .אחריך. זהו שיעור לחיים, לבית, ולדרך של אדם מישראל :עיקר העניין:עיקר העניין יעקב אבינו מלמד כי יש מציאות שבה החיים אינם נמדדים רק בנשימה ובתנועה, אלא בנוכחות רוחנית הפועלת גם מעבר לגבולות הזמן והגוף. עיכוב קבורתו איננו פרט טכני ולא צורך חיצוני, אלא מהלך עמוק שבו צדיק מבקש להישאר קשור לעולמו של זרעו, להמשיך ולהגן, להמשיך ולהשפיע, להמשיך .וללוות את בניו גם בשעה שהוא עצמו כבר עומד על סף העליה וכך מתברר, שאין זו השהיה של כבוד המת, אלא הארכה של אחריות. אין זו ,דחיה של קבורה, אלא הארכה של שליחות. יעקב איננו מבקש מנוחה לעצמו אלא קיום לבניו. הוא איננו ממהר להיאסף אל עולמו, מפני שעולמו האמיתי הוא עתיד ישראל, יציאתם ממצרים, עמידתם מול עשו ואדום, ויכולתם לשרוד .גלות אחר גלות ובזה מתגלה עומק הפסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, שאין ,העליה רק של הגוף למערת המכפלה, אלא של הנשמה המלוה את ההיסטוריה העומדת כחומת מגן נסתרת סביב עם שלם. יעקב יורד עם בניו בגלות, והוא ,עולה עמם בגאולה, והעליה הזאת מתחילה כבר בשעה שהוא בוחר להישאר .להתעכב, ולהיות נוכח גם לאחר מיתתו