הסוגר עינו של מת כאשר היה עדיין גוסס האם חייב מיתה בבית דין !משום רוצח? הוכח מפרשת השבוע

משום רוצח? הוכח מפרשת השבוע! יש רגעים שבהם גבול החיים והמוות דק מן הדק ,כחוט השערה .רגע שבו הנשימה עדיין עולה ויורדת ,העין עוד פתוחה למחצה ,והלב כבר מהלך בין שני עולמות .ובאותו רגע עצמו ,מעשה קטן

הסוגר עינו של מת כאשר היה עדיין גוסס האם חייב מיתה בבית דין משום רוצח? הוכח מפרשת השבוע! יש רגעים שבהם גבול החיים והמוות דק מן הדק ,כחוט השערה .רגע שבו הנשימה עדיין עולה ויורדת ,העין עוד פתוחה למחצה ,והלב כבר מהלך בין שני עולמות .ובאותו רגע עצמו ,מעשה קטן של אדם אחר ,תנועה של יד ,נגיעה בעין ,עלול להיות מוכרע בדין תורה כמעשה חסד אחרון או חלילה כמעשה שפיכות דמים .כאן נוגעת הסוגיה בלב היראה ,לא רק ביראת העונש אלא ביראת החיים עצמם ,בהבנה עד היכן מגיע כוחו של אדם ועד היכן עליו לעצור ולסגת לאחור. השאלה העולה איננה תיאורטית בלבד .היא נוגעת במציאות ממשית של בני אדם העומדים ליד מיטת גוסס ,מבקשים לעשות עמו חסד אחרון ,כפי שנהגו דורות על דורות ,לעצום את עיניו, לכבדו ,ללוותו ביציאתו מן העולם .והנה באה הגמרא ומטילה רעדה בלב ,וקובעת בלשון חריפה: המעמץ עיניו עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים .לשון זו מעוררת מיד תמיהה עמוקה .האם כוונת חז"ל לומר שדינו כרוצח ממש .האם זהו רק איסור חמור מדרבנן שנאמר בלשון ציורית .או שמא אכן לפנינו רציחה גמורה ,שאם נעשתה בעדים והתראה מחייבת מיתת בית דין. ומתוך כך מתחדדת השאלה בצורה חדה ומדויקת .אדם שסגר את עיניו של מת בעודו גוסס, בשעה שיציאת הנשמה עדיין לא הושלמה ,האם דינו מן התורה כרוצח גמור .האם נאמר בו כשם שנאמר בהורג גוסס שחייב מיתה .או שמא יש לחלק בין גרימת מיתה בידיים לבין מעשה שמזרז תהליך שכבר כמעט והושלם .והאם לשון שופך דמים שבגמרא היא לשון מושאלת להפלגת חומר האיסור ,או לשון הלכתית מדויקת הקובעת דין ממש. ועוד יש להעמיק .האם יש הבדל בין גוסס בידי שמים לבין גוסס מחמת חולי טבעי .האם העובדה שרוב גוססים למיתה משנה את מעמדו ההלכתי .והאם המשל לנר שכבה והולכת ,שאדם מניח אצבעו עליה ומיד כבתה ,בא ללמד על חיוב מיתה גמור ,או רק על אחריות מוסרית חמורה שאין להקל בה ראש. "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית מו ד). רש"י בפרושו על התורה (שם) כתב ש"יוסף ישית ידו על עיניך" הוא לשון הבטחה ,שיוסף יהיה נוכח בשעת פטירתו של יעקב ויעשה עמו חסד אחרון .מתוך לשונו משמע שעצימת העיניים היא פעולה השייכת לאחר שכבר באה הפטירה ,כחלק מן הכבוד והטיפול במת ,ולא קודם לכן .עצם הדיוק הזה מלמד שכבר בפשוטו של מקרא יש הבחנה ברורה בין זמן החיים לזמן המיתה ,וכל פעולה הנעשית קודם יציאת הנשמה אינה בכלל אותו חסד. האבן עזרא בפרושו על התורה (שם) כתב שזהו מנהג של חיים עם המתים ,שעוצמים את עיניהם לאחר המיתה .גם בדבריו מודגש שמדובר במנהג שלאחר המיתה ,ולא פעולה טכנית המותרת בכל שלב .המילה "עם המתים" אינה לשון מושאלת ,אלא הגדרה מדויקת לזמן ולמצב שבו מותר המעשה. החזקוני בפרושו על התורה (שם) האריך לבאר שיוסף ישית ידו על עיניך הוא מנהג העולם שעושים עם המתים ,וסימן לכבוד האחרון ולסילוק הבושה מן הפנים .ומתוך דבריו מתחדד שהמעשה מוגדר כחלק מדיני המת ,וממילא כל הקדמתו לשעת גסיסה יוצאת מגדר המנהג והופכת למעשה אסור. בעל הכלבו (סימן קיד) כתב בלשון ברורה שמת צריך שיעצום את עיניו ,והביא סימן לדבר מן הפסוק "ויוסף ישית ידו על עיניך" .לשונו "מת צריך" קובעת גדר הלכתי חד ,שדווקא מת ,ולא גוסס ,הוא בכלל דין זה .ומכאן ראיה מפורשת שאין שום היתר לגעת בכך קודם יציאת הנשמה. הברכי יוסף (יו"ד סימן שנב סק"ד) הביא בשם הפוסקים שמצוה על הבן לעצום עיני אביו לאחר פטירתו ,והביא דברי הזוהר (ח"א דף רכו ע"א) שעמדו על גודל הענין בסוד הנשמה .ואף בדברי הקבלה הללו ,שהפליגו בחשיבות עצימת העיניים ,לא מצינו שום רמז להיתר לעשות כן קודם המיתה, אלא אדרבה ,כל עניינם לאחר שהנשמה כבר יצאה. בזוהר הקדוש (שם) נתבאר שעצימת העיניים קשורה לסילוק הקשר שבין הנשמה לגוף ,לאחר שהנשמה כבר נפרדה .לשון הזוהר מורה בבירור שמדובר בשלב שלאחר ההפרדה ,ולא במעשה המזרז את ההפרדה עצמה .ומכאן ראיה חזקה שאין כאן פעולה ניטרלית ,אלא פעולה שיש לה משמעות עמוקה ,ולכן זמנה קובע את דינה. ולענ"ד יש להעיר שכבר מן הפסוק עצמו נרמז היסוד ההלכתי .התורה אינה אומרת שיוסף יסגור את עיניך ,אלא "ישית ידו על עיניך" ,לשון של הנחה ,של ליווי ,של רכות ,ולא של פעולה מכריעה. וכל זה נאמר כהבטחה לאחר ירידה למצרים ,דהיינו לאחר השלמת החיים והגעת שעת המיתה. נמצא שהמקרא ,הפשט ,והמפרשים כולם מציירים קו ברור ,שעצימת העיניים היא חלק מדיני המת ,ואינה שייכת כלל לשלב של גסיסה. בגמרא במסכת שבת (דף קנ״א ע״ב) נאמר בלשון חדה וברורה :אין מעצימין את המת בשבת, ולא בחול עם יציאת הנפש ,והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים .והגמרא מוסיפה משל חריף ,למה הדבר דומה ,לנר שכבה והולכת ,אדם מניח אצבעו עליה מיד כבתה .לשון זו אינה לשון גוזמא בעלמא ,אלא ציור מדויק של מציאות הלכתית ,שהמעשה הקטן לכאורה הוא הגורם הישיר לכיבוי החיים שעודם קיימים. רש״י שם (שבת קנ״א ע״ב) פירש שעם יציאת הנפש פירושו בשעה שעדיין יש חיות כלשהי בגוף, אלא שהיא הולכת ופוחתת .ומתוך פירושו עולה בבירור שאין מדובר במת שכבר יצאה נשמתו, אלא בגוסס ,שמעמדו ההלכתי הוא חי לכל דבר .נמצא שלשון שופך דמים מכוונת למעשה שנעשה בעוד האדם מוגדר כחי. ובתלמוד במסכת סנהדרין (דף ע״ח ע״א) נאמר במפורש שההורג את הגוסס חייב .ושם חילקו בין גוסס בידי אדם לבין גוסס בידי שמים ,והעלו שכל גוסס נחשב חי גמור ,וכל הממהר מיתתו הרי הוא שופך דמים .והגדרה זו משליכה ישירות על סוגייתנו ,שכן אם ההורג גוסס בידיים חייב ,יש לדון אם גם המעמץ עיניו ,שמעשהו מזרז את יציאת הנשמה ,בכלל אותו דין. עוד נאמר בגמרא במסכת עבודה זרה (דף י״ח ע״א) שאין נוגעים בגוסס ,וכל הנוגע בו כאילו שופך דמים ,משום שכל נגיעה עלולה לזרז את מיתתו .ואף אם שם לא נזכר חיוב מיתה ,עצם ההשוואה לשפיכות דמים מלמדת על חומרת המעשה ,ועל כך שאין זה רק איסור צדדי אלא פגיעה בעצם החיים. ובמסכת שמחות (פרק א הלכה א) נאמר שכל המקרב מיתתו של אדם ,אף בדבר קטן ,הרי זה כשופך דמים .לשון זו כוללת כל פעולה שיש בה קירוב מיתה ,ולא רק מעשה הריגה מובהק. ומכאן יסוד רחב ,שכל פעולה המקדימה או מזרזת את יציאת הנשמה נידונית בגדר שפיכות דמים. ולענ"ד יש להדגיש נקודה מרכזית העולה מכל הסוגיות הללו .חז״ל לא הגדירו את המעשה לפי כוונת העושה ,אם נתכוון לחסד או לכבוד המת ,אלא לפי תוצאת המעשה במציאות .כל עוד האדם חי ,אפילו חיות מועטת מאד ,אין רשות לאדם לגעת בגבול הזה .המשל לנר אינו רק ציור פיוטי, אלא קביעה הלכתית חדה ,שהמעשה הקטן הוא המכריע בין חיים למוות. אלא שעדיין נותר מקום לעיון .האם לשון שופך דמים בגמרא היא לשון הלכתית מחייבת לכל דיניה ,עד כדי חיוב מיתה בעדים והתראה ,או שמא לשון זו נאמרה להפלגת חומר האיסור ,אך אין בה כדי להכניס את העושה לגדר רוצח גמור לענין עונשי בית דין .שאלה זו תלויה בעיון בדברי הראשונים והאחרונים ,אם השוו דין זה במלואו להורג גוסס ,או שחילקו בין קירוב מיתה בידים ממש לבין מעשה עקיף. באו הראשונים והאחרונים ונכנסו לעובי הקורה ,אם לשון חז״ל שהמעצים עיניו עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים היא קביעה הלכתית מלאה לכל דיניה ,או לשון חומרה ואזהרה שאין ממנה ראיה לחיוב מיתת בית דין. בספר יראים לרבנו אליעזר ממץ (סימן קצח) כתב בלשון חריפה וברורה ,שאפילו בגוסס אמרינן רוב גוססים למיתה ,מכל מקום ההורגו חייב ,כדאמרינן במסכת סנהדרין (דף עח ע״א) בגוסס בידי שמים כולי עלמא לא פליגי דחייב .ומיד חיבר זאת לדברי הגמרא במסכת שבת (דף קנא ע״ב) המעמץ עיניו עם יציאת הנשמה הרי זה שופך דמים .מדבריו משמע בפשיטות שאין כאן לשון מושאלת בלבד ,אלא גדר רציחה ממש ,שהרי השווה דין זה להורג גוסס שחייב מיתה. ובגיליוני הש״ס למהר״י ענגיל על מסכת שבת (דף קנא ע״ב) דקדק מדברי היראים ,שכוונתו אינה רק לאיסור חמור אלא לשפיכות דמים ממש ,ואם היה הדבר נעשה בעדים והתראה היה חייב מיתה ככל רוצח .והוסיף שזו משמעות הלשון שופך דמים ,ולא נאמר הרי זה כעין שופך דמים או הרי זה כמי ששופך דמים ,אלא שופך דמים ממש. וכן כתב בעל הון עשיר על המשנה במסכת שבת (שם) ,שמלשון חז״ל והמשל לנר שכבה והולכת מוכח שהמעשה מוגדר כהרג ממש ,וכשם שההורג גוסס חייב מיתה ,כך גם המזרז יציאת נשמתו במעשה ישיר ,דינו כרוצח .והדגיש שדווקא מפני שהגוסס עדיין חי לפנינו ,אף שחיותו מועטת, כל פעולה שמכריעה את הכף נחשבת הריגה גמורה. ומאידך ,בעל דרך פיקודיך לרבי צבי אלימלך מדינוב (לא תעשה לד אות ד) כתב לחלוק ,שעם כל חומרת האיסור אין לחייב על זה מיתת בית דין ,ואף אם עבר במזיד ובהתראה ,מפני שדינו כטריפה שאין נהרגים עליו .וכתב שאין לך טריפה גדול מזה ,שהרי רוב גוססים למיתה .לשיטתו, לשון שופך דמים אינה אלא לשון גוזמא לחומר האיסור ,אך לא לקביעת עונש. ועל דבריו הקשה בעל מנחת סולת (מצוה לד) ,שהרי בגמרא במסכת סנהדרין (דף עח ע״א) מפורש שההורג גוסס חייב ,ואיך יאמר שדינו כטריפה .וכן הקשה בעל תולדות שמואל (מצוה לד סימן ב אות ב) ,שדברי דרך פיקודיך סותרים סוגיא מפורשת ,ואין לחלק בין הריגה בידים לבין קירוב מיתה, כי סוף סוף המעשה הוא שהכריע את החיים. ובשו״ת רדב״ז (חלק ב סימן תרצה) נקט דרך ביניים דקה .כתב שאף על פי שחז״ל אמרו שופך דמים, מכל מקום אין נהרגים על כך ,מפני שכל דינו של גוסס הוא ספק ,שמא הוא מן המיעוט שיחיה. ומתוך כך אין מיתת בית דין במקום ספק .מדבריו משמע שאין זה היתר חלילה ,אלא ספק בדין העונש ,אך גוף המעשה מוגדר כשפיכות דמים מצד האיסור. נמצא לפנינו מחלוקת יסודית .יש מן הראשונים והאחרונים שראו במעשה זה רציחה גמורה לכל דבר ,עד כדי חיוב מיתה בעדים והתראה .ויש שראו בו איסור חמור מאד מן התורה ,בגדר שפיכות דמים ,אך ללא חיוב מיתת בית דין מפני דינו של גוסס כספק חיים או כעין טריפה .אולם לכולי עלמא אין כאן איסור דרבנן בלבד ,ואין כאן חומרה מוסרית גרידא ,אלא פגיעה ישירה בחיי אדם. ומתוך הדברים מתחדדת ההכרה ,שכל עוד הנשמה בקרבו ,אפילו כחוט השערה ,האדם עומד ברשות שמים בלבד ,ואין לאדם רשות להקדים את יציאתה אפילו במעשה הנראה כחסד .זהו גבול ברור שהתורה שמה בין חסד למיתה ,בין כבוד המת לבין שמירת חיי הגוסס. לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה ,שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה של האדם ההולך בדרך התורה והיראה. נפקא מינה ראשונה ,אדם הסוגר את עיני הגוסס בעוד יציאת הנשמה טרם הושלמה .לדעת רוב הראשונים והאחרונים ,מעשה זה אסור מן התורה בגדר שפיכות דמים ,ואין בו שום צד היתר ,אף אם כוונתו לכבוד המת או לחסד אחרון .החיות המועטת שנותרה מגדירה את האדם כחי גמור, וכל קירוב מיתה אסור בהחלט. נפקא מינה שניה ,שאלת חיוב מיתה בבית דין .לדעת היראים ,הון עשיר ,ודקדוקי גיליוני הש״ס, אם נעשה הדבר בעדים והתראה יש מקום לחייב מיתת בית דין כדין ההורג גוסס .לעומת זאת לדעת דרך פיקודיך והרדב״ז אין נהרגים עליו ,אם מצד דין טריפה ואם מצד ספק ,אך גם לשיטות אלו אין ספק באיסור החמור מן התורה. נפקא מינה שלישית ,מעשה הנעשה בלי נגיעה ישירה ,כגון פעולה עקיפה העלולה לזרז מיתה. גם בזה החמירו חז״ל וכל המקרב מיתתו של אדם אפילו בדבר קטן הרי זה בכלל שופך דמים, ועל כן יש להתרחק מכל פעולה העלולה להשפיע על יציאת הנשמה. נפקא מינה רביעית ,עצימת העיניים לאחר פטירה ודאית .כאן לא רק שאין איסור ,אלא יש מצוה ומנהג ישראל קדושים לעצום עיני המת לכבודו ,וכפי שדרשו מן הפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך ,וכפי שכתבו הכלבו והברכי יוסף והזוהר .ההבחנה בין קודם המיתה לאחריה היא קו הגבול ההלכתי החד. נפקא מינה חמישית ,שבת ויום טוב .אף לאחר המיתה ,אין מעצימים עיני המת בשבת אלא באיסור דרבנן מצד טלטול וטירחה ,אולם קודם יציאת הנשמה האיסור חמור לאין ערוך ,ואינו תלוי בזמן או בקדושת היום. נפקא מינה שישית ,הנהגת בני משפחה ומטפלים רפואיים .כל העומדים ליד גוסס חייבים זהירות יתירה ,לא לגעת בו ולא לעשות כל פעולה העלולה לזרז את מיתתו ,אף אם הדבר מקובל בעיני הבריות כחסד ,משום שאין חסד בדבר שמקדים מיתה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התורה מלמדת שהחיים אינם נמדדים בכמותם אלא בעצם קיומם ,וכל רגע של נשימה הוא עולם מלא. יש חסדים שהתורה קידשה ויש חסדים שהתורה אסרה ,והקו ביניהם הוא שמירת החיים. האדם לומד ענווה מול גבול שאינו שלו ,מתי לפעול ומתי לעמוד ביראה ולהניח את ההכרעה בידי שמים. דווקא בשעה שהלב מבקש לעשות ,מצווה השכל לעצור ,ולהכיר כי לאדם אין רשות לגעת בשער החיים אפילו כחוט השערה. עיקר העניין: מן המקרא ,מדברי חז״ל ,ומדברי הראשונים והאחרונים ,מתברר קו הלכתי חד וברור שאין בו טשטוש .עצימת עיני המת היא מנהג קדוש ומצוה של כבוד המת ,אך זמנה מוגדר ומוגבל לאחר יציאת הנשמה בלבד .כל הקדמה של מעשה זה לשעת גסיסה ,אפילו רגע אחד קודם סיום החיים ,יוצאת מגדר חסד ונכנסת לגדר איסור חמור של שפיכות דמים. חז״ל קבעו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שהמעצים עיניו עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים ,והמשל לנר שכבה והולכת אינו ציור פיוטי אלא קביעה הלכתית ,שכל פעולה קטנה יכולה להכריע בין חיים למוות .הגוסס מוגדר חי גמור ,אף שחיותו מועטת ,וכל המקרב מיתתו נחשב כפוגע בעצם החיים. בגדר העונש מצאנו מחלוקת .יש מן הראשונים והאחרונים שראו במעשה זה רציחה גמורה לכל דיניה ,עד כדי חיוב מיתת בית דין בעדים והתראה .ויש שסברו שאין נהרגים עליו מחמת ספק חיות או דמיון לטריפה ,אך גם לשיטות אלו אין כאן איסור דרבנן או חומרת חסידות בלבד ,אלא איסור חמור מן התורה בגדר שפיכות דמים ,שאין בו שום צד היתר. ומתוך כך מתברר יסוד עמוק בעבודת ה׳ .התורה אינה נבהלת מן המוות ואינה ממהרת אותו .כל עוד הנשמה בקרבו של אדם ,אפילו כחוט השערה ,אין רשות לאדם לגעת בגבול זה .החסד האמיתי אינו להקדים את הסיום אלא לשמור על החיים עד תומם ,בענווה ,ביראה ,ובהכנעה גמורה לפני רצון שמים. עיקר העניין -המשך: וכאן מתגלה עומק הפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך .היד אינה סוגרת ,אינה מכריעה ,אלא מונחת ברוך לאחר שהחיים כבר השלימו את מהלכם .זהו חסד של כבוד ,לא של הכרעה .זהו מעשה של ליווי ,לא של זירוז .וכך מלמדת התורה, שגם ברגעים שבהם האדם עומד מול הסוף ,שליחותו היא לא לעשות אלא לעצור ,לא לפעול אלא להניח ,ולכבד את החיים עד נשימתם האחרונה.