מדוע האבות מוסרים נפשם לפרנס את בניהם והבנים אין מוסרים ?נפשם לפרנס את אביהם
115 115 :עיקר העניין:עיקר העניין
שגיו תשרפ 115 115 :עיקר העניין:עיקר העניין ובין השורות עולה קול שקט אך חזק. כשם שהלב הפיזי יכול לשתוק לרגע והאדם נשאר חי, כך גם בחיי הרוח והנפש יש רגעים שבהם הלב הפנימי נדמה כקופא, והאדם ממשיך להתקיים מכח מסגרות, אמונה, וסיוע מן החוץ. ההלכה ,מלמדת שאין זה סימן של מיתה, אלא של תקופה. תקופה שבה החיים שמורים מצפים, ומבקשים חזרה מלאה אל פעימה טבעית. כל עוד יש נשימה, כל עוד יש חיבור, כל עוד יש רצון לחיים, האדם חי, והברית שבינו לבין חייו, ובינו לבין .זולתו, עומדת במלוא תוקפה מדוע האבות מוסרים נפשם לפרנס את בניהם והבנים אין מוסרים ?נפשם לפרנס את אביהם יש שאלות שאינן מבקשות תשובה מהירה אלא מעמידות מראה חדה מול פני האדם והדורות כולם. שאלה זו אינה שאלה פרטית של משפחה זו או אחרת, אלא תהום עמוקה הנפערת בין טבע הנתינה של האב לבין טבע הקבלה של הבן, בין מסירות שאין לה גבול לבין אחריות שלעתים נותרת חסרה. זו שאלה שנוגעת בשורש הכוחות המניעים את האדם, באינסטינקטים הקדומים שנשתרשו בבריאה, ובאופן שבו התורה עצמה מתארת מציאות חיים שאינה רק אידיאלית אלא .גם ריאלית, כואבת ומדויקת מדוע אנו רואים כמעט כחוק טבע, שאב מוסר נפשו, זמנו, כוחותיו ובריאותו כדי לפרנס את בניו, לעתים תוך ויתור מוחלט על עצמו, ולעומת זאת מציאות זו כמעט ואינה מתקיימת בכיוון ההפוך. מדוע הבנים, גם כאשר הם בעלי יכולת, אינם מוסרים נפשם לפרנס את אביהם לעת זקנתו באותה מסירות, באותה טבעיות, באותה אהבה פשוטה שאינה שואלת חשבון. האם מדובר בכשל מוסרי. האם זו תוצאה של חינוך. האם זהו טבע שהוטבע בבריאה מראשיתה. או שמא יש כאן .עומק נסתר של הנהגת הדורות, שרשרת ארוכה שהחלה באדם הראשון וממשיכה עד ימינו אנו השאלה מקבלת עומק נוסף כאשר אנו מעיינים בפרשתנו, בפרשת ויגש, שם מתארת התורה את הנהגתו של יוסף הצדיק בשעה שהוא מכלכל את אביו ואת אחיו בשנות הרעב. נאמר בפסוק .ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף. לשון זו מעוררת פליאה גדולה מדוע התורה מדגישה שיוסף נתן לאביו לחם לפי הטף, כאילו היה יעקב אבינו בכלל הקטנים והעוללים. וכי זהו דרך כבוד. וכי כך ראוי לבן להתייחס לאביו הזקן והנשגב. קושיה זו כבר זעקה מתוך דברי המפרשים, והיא פותחת פתח להבנה עמוקה לא רק בפשט הכתוב, אלא בעצם מערכת .היחסים שבין אבות לבנים .מתוך כך מתרחבת השאלה ואינה נעצרת ביוסף ויעקב בלבד. האם יש כאן רמז לדפוס קבוע
גם לנשמה מגיע אוכל 116 116 האם התורה עצמה מצביעה על כך שגם כאשר הבן מפרנס את אביו, הוא עושה זאת לא כבן אלא כאב. האם יש כאן גילוי, שהנתינה כלפי מטה היא טבעית, והנתינה כלפי מעלה דורשת מאמץ ,שאינו מושרש בטבע. ומדוע כך הוא. ומה זה אומר על חובת כיבוד אב ואם, על אחריות בין דורית .ועל החברה האנושית כולה השאלה עומדת אפוא במלוא חריפותה. מדוע האבות מוסרים נפשם לפרנס את בניהם, והבנים אין מוסרים נפשם לפרנס את אביהם. והאם הפסוק ויכלכל יוסף את אביו לחם לפי הטף אינו רק .תיאור היסטורי, אלא קריאת עומק להבנת טבע האדם, חולשותיו, ומקומו בשרשרת הדורות (בראשית פרק "הפסוק אומר: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף .)מ״ז פסוק י״ב כתב על לשון ויכלכל, שהכוונה היא פרנסה מתמדת ומסודרת, לא)(שם רש״י בפרושו על התורה נתינה אקראית ולא חסד חד פעמי, אלא הנהגה קבועה של נשיאה בעול, שמעמידה את יוסף כמי שנושא אחריות כוללת על בית אביו כולו, ומתוך כך נלמד שאין כאן רק נתינת לחם אלא קבלת .תפקיד של אב המפרנס את בניו בקביעות עמד על כך שהכתוב מדגיש את כלל בית אביו, ללמד שיוסף)(שם הרמב״ן בפרושו על התורה לא הבחין בין אב לאחים ולא בין גדול לקטן, אלא הנהיג מערכת כלכלה אחת שווה לכולם, ומתוך כך באה ההדגשה לפי הטף, לא מצד מיעוט הכבוד אלא מצד קביעת מדה אחת כוללת, שבה אפילו האב הגדול נכלל בכלל הנהגת הבית, כדי שלא תהיה העדפה המעוררת קנאה או תחושת חוסר .צדק בשעת רעב כללית ביאר שלשון לפי הטף מורה על מדה מספקת בלבד, כדרך)(שם הספורנו בפרושו על התורה שנותנים לעוללים כדי קיומם ולא יותר, ללמד על מדת מוסר גדולה של יוסף, שבשעה שכל הארץ רעבה לא ראה עצמו בן חורין להרחיב שולחנו יותר מן הראוי, ואף כלפי אביו נהג במדת צמצום .מתוך השתתפות בצער הכלל ולא מתוך חוסר כבוד אמרו בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי)(דף י״א ע״א בגמרא במסכת תענית ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, אלא ישתתף בצערן של רבים, וכל המשתתף בצער הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור. דברי הגמרא מונחים כאן כיסוד מוסרי עמוק, המלמד שהנהגת היחיד נמדדת לא רק ביחס לקרוביו אלא ביחס למצב הכללי של הדור והחברה, ומתוך כך מתבאר שאין .היתר לאדם לפרוש אל רווחתו האישית בשעה שהכל שרויים בדוחק , פירש שאל יאמר אדם שלום עליך נפשי, כלומר אל יבדיל עצמו מן הציבור)(שם רש״י על הגמרא אפילו יש לו אפשרות לאכול ולשתות, משום שהבדלה זו עצמה פוגמת בשלמות המוסרית של .האדם, שהרי אין זה דרך של בני תורה לנהוג נחת אישית כאשר הכל שרויים בצער עמדו על כך שאין מדובר כאן רק במדת חסידות אלא ביסוד הנהגה)(שם תוספות על הגמרא מחייב, שכן האדם נידון כחלק מהציבור, וכאשר הציבור מצטער אין ראוי לו לנהוג כאילו מצבו
שגיו תשרפ 117 117 הפרטי מנותק מן הכלל, ומתוך כך מתבאר שמדת הצמצום בשעת רעב אינה פחיתות אלא .עליונות מוסרית ומכאן יש לעיין שהנהגתו של יוסף, שנתן לחם לפי הטף גם לאביו, משתלבת בדברי הגמרא הללו, שכן אף שהיה בידו להרבות ולכבד את אביו ביותר, בחר לנהוג הנהגה שווה עם הכלל, מתוך השתתפות בצער הדור ולא מתוך הקטנת כבוד האב, ובכך גילה שמסירות הנפש אינה רק בהוספה .אלא גם ביכולת לצמצם את עצמו למען הכלל יסוד חובת פרנסת האב כבר הונח בדברי הראשונים כנדבך מרכזי במצות כיבוד אב ואם, אלא .שדרך הצגתו מגלה פער עמוק בין החיוב ההלכתי לבין הטבע האנושי , כתב בלשונו: הבן חייב בכבוד אביו ובמוראו)(פרק ו הלכה ג הרמב״ם, משנה תורה הלכות ממרים כיצד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא, ואפילו נטל האב כיס של זהובים והשליכו לים בפניו לא יכלימו ולא יצערו אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. מדברי הרמב״ם עולה שחובת ,פרנסת האב אינה הנהגה של רגש או נדיבות לב אלא חיוב גמור מן הדין, עבודה של קבלת עול שגם כאשר היא פוגעת ברווחתו של הבן ואינה עולה בקנה אחד עם נטיית נפשו, הרי היא מצוה .המחייבת את שבירת הטבע ולא את זרימתו כתב: משרשי המצוה, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול)(מצוה ל״ג ספר החינוך מצות כיבוד אב ואם חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתכחש וכפוי טובה, שזה דבר מגונה ומאוס לפני אלקים ואנשים. ומתוך דבריו מתבאר שחובת פרנסת האב אינה נובעת מהטבע, אלא להפך, היא באה לתקן נטיה טבעית של כפיות טובה סמויה, שכן האדם רגיל לראות את עצמו כמרכז, וההכרה .במה שקדם לו דורשת עמל נפשי ועבודת מידות כתב: אף על פי שאין האב צריך לבן, ואפילו אם אינו נהנה)(חלק א סימן תי״ג בתשובות הרשב״א .ממנו כלל, מכל מקום הבן חייב בכבודו ובפרנסתו, שאין הדבר תלוי בהנאה אלא בגזירת הכתוב מדבריו מבואר שחיוב פרנסת האב אינו הדדי ואינו מותנה בתועלת, אלא הוא חובה חד צדדית המוטלת על הבן מצד עצם היות האב מקור חייו, והדבר עצמו מסביר מדוע אין הדבר טבעי בנפש .האדם ונזקק לציווי כתב: מצוה זו מן החמורות שבתורה, לפי שהיא)(דף ל״א ע״ב בחידושי המאירי למסכת קידושין כנגד טבע האדם, שהרי טבעו נמשך אחר בניו יותר מאשר אחר אבותיו, ולפיכך הוצרכה תורה לחייבו בכח מצוה, כדי להעמיד את העולם על סדרו ושתהא השרשרת עומדת ולא ניתקת. בדבריו גילה המאירי במפורש את עומק השאלה, שמסירות האב לבן היא טבעית, ואילו מסירות הבן לאב .היא פעולה נגד הזרם, ולכן היא מוגדרת כמצוה ולא כהתנהגות אינסטינקטיבית כתב בלשונו שמה שנאמר לפי הטף אין כוונתו)(בראשית מ״ז י״ב המזרחי על רש״י בפרשת ויגש למיעוט אלא לריבוי, שדרך הטף לפרר ולהפסיד יותר מן הצורך, ואף על פי כן כלכלם, ללמד שלא חסר להם מאומה. מדבריו עולה שהפסוק אינו עוסק בכבוד האב אלא בשיעור השפע, אולם מתוך
גם לנשמה מגיע אוכל 118 118 עומק הדברים נרמז שיוסף נוקט הנהגה של אב המפרנס בניו בלי חשבון, גם במקום שיש אבדן .טבעי, וכך מתהפכת נקודת המבט, שהאב נעשה כביכול בן המקבל העתיק דברי המזרחי והוסיף לבאר שדווקא בלשון זו רצתה)(אות ל״ו שפתי חכמים על רש״י שם התורה לגלות את גודל הכלכלה ולא את צמצומה, שמתוך שנקטה מדה של טף, שהם רגילים בהפסד, גלתה שהפרנסה היתה בשפע גמור. ומתוך תוספת זו מתחדד שאין כאן רק ביאור טכני .אלא הצבעה על דפוס של נתינה שאינה נמדדת במידת החיוב אלא במידת האחריות כתב בדרך דומה, שכוונת לפי הטף לומר)(שם החיד״א, חומת אנך על התורה בפרשת ויגש שאפילו במה שדרך הטף לאבד ולהפסיד נתן להם, וכל שכן במה שצריך באמת. אך החיד״א הוסיף נופך, שמכאן נלמד שיוסף לא מדד את פרנסת אביו במדת כבוד בן לאב, אלא במדת דאגה של מי .שנושא בעול הבית כולו, והפסוק נכתב בלשון המבליטה הנהגה זו הקשה כיצד מותר לתת לקטנים מאכל טוב)(שם בשו"ת משנה שכיר על התורה פרשת ויגש כאשר דרכם לפרר ויש בזה חשש בל תשחית, ותירץ שבל תשחית אינו אלא כשנעשה מתוך זלזול, אבל כאשר ההפסד נלווה לטבע ההזנה והגידול אין בזה איסור. ומתוך דבריו מתברר שעצם ,הבחירה של התורה בלשון טף אינה מקרית, אלא באה להעמיד את הנתינה בתוך עולם של טבע .שבו האב מקבל עליו גם את ההפסד כחלק מאחריותו כתב שכוונת לפי הטף לומר שנתן להם מזון במדה)(שם הספורנו על התורה בפרשת ויגש מספקת ולא ביותר, כדי להשתתף בצער הכלל בשנות הרעב. מדבריו עולה שיוסף בחר במודע שלא לנהוג פריבילגיה כלפי אביו, ומתוך כך מתחדדת הנהגה מוסרית שבה הבן אינו מבליט את .קשרו הפרטי אלא מקבל עליו אחריות ציבורית, כדרך אב הדואג למשק ביתו בשעת דוחק כתב וז״ל שהכוונה לדעתו שמורה)(שם דברי שאול על התורה פרשת ויגש מהדורא חמישאה על מוסרו של יוסף, שלא נתן לאביו ולאחיו יותר משאר אנשים, אלא לחם לפי הטף, כדי העוללים והיונקים, ולא רצה להעדיף את קרוביו פן יגרע חלק האחר. מדבריו מתגלה עומק נוסף, שיוסף אינו רק בן נאמן אלא מנהיג ציבור, ובתודעתו הוא פועל כאב של אומה שלמה ולא כבן של .משפחה פרטית כתב יסוד נפלא, שכל הדורות הם כשלשלת אחת, וטבע)(שם בנין דוד על התורה פרשת ויגש ,האבות הוטבע בלב הבנים, ואדם הראשון שלא היה לו אב לא נשרשה בו מדת מסירות נפש לאב .ולכן לא הועברה מדה זו לדורות, אבל מדת רחמי האב על הבן נשרשה בו והועברה לכל הדורות ולפי זה ביאר שהכתוב מגלה שיוסף לא התנהג עם אביו כבן אלא כאב, וזה שאמר ויכלכל את אביו לחם לפי הטף, כאילו היה יעקב בנו. בדבריו ניתנה תשובה שורשית לשאלה כולה, לא כהסבר .נקודתי אלא כגילוי של טבע ההיסטוריה האנושית כתב שיחסי אבות ובנים אינם סימטריים)(שער ס״ו על פרשת ויגש רבי יצחק עראמה, עקדת יצחק בטבעם, מפני שההשפעה תמיד יורדת מלמעלה למטה, והמקבל מתקשה להשיב באותה מדה למקור השפע. ומתוך דבריו מתבאר שמצות כיבוד אב ואם נועדה להשיב איזון למערכת שאינה
שגיו תשרפ 119 119 מאוזנת מצד טבעה, והפסוק אצל יוסף מגלה הנהגה חריגה שבה הבן לוקח על עצמו תפקיד .של משפיע כתב בשם דרך הלצה עמוקה, שכאשר בא יעקב)(שער האותיות אות דל״ת דרך ארץ השל״ה הקדוש למצרים לסמוך על שלחן בנו אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, כלומר קשה בעיניו הדבר כמות, שהוצרך להזקק לשלחן בנו, ואמרו במשל אב אחד מפרנס עשרה בניו, ועשרה בנים אינם מפרנסים אב אחד. מדבריו עולה שהמציאות הזו אינה רק תופעה חברתית אלא כאב פנימי מוכר .לדורות, והשל״ה מזהיר שאין האב החכם מביא עצמו לידי מצב זה אלא באונס גמור ,מתוך דברי כל האחרונים הללו מתגלה תמונה שלמה, שהאב מוסר נפשו לבנו מכח טבע מושרש ואילו הבן נדרש לעמל של תיקון כדי להשיב לאביו, ויוסף הצדיק הוא הדמות החריגה שמאחדת .את שתי המדרגות, בן הנוהג כאב, ומשם נובעת לשון הכתוב לפי הטף לאחר שנתברר עומק השיטות והונחה התשתית מן המקרא, חז״ל, הראשונים והאחרונים, נביא עתה נפקא מינות למעשה, שבהן מתורגמת הסוגיה מן העיון אל חיי המעשה של האדם ההולך .בדרכי אברהם אבינו, ומתברר כיצד טבע הנתינה והחיוב ההלכתי נפגשים במציאות היומיומית נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם החיוב. מאחר שנתברר מדברי הרמב״ם והרשב״א שחובת פרנסת האב היא חיוב גמור מן הדין ואינה תלויה ברגש או בטבע, יוצא שבמקום שהבן חש קושי ,נפשי או חוסר רצון טבעי לפרנס את אביו, אין בכך פטור כלל, אלא אדרבה, שם עיקר קיום המצוה .שבירת הטבע וקבלת עול מצוה במקום שהלב אינו נמשך מעצמו נפקא מינה שניה נוגעת למדת ההוצאה. מדברי הספורנו ודברי שאול למדנו שיוסף לא הרחיב בפרנסת אביו מעבר למדת הציבור בשעת רעב, ומתוך כך עולה שבמקום שהבן חי בציבור הנתון בדוחק, אין עליו חיוב להעניק לאביו רמת חיים מופרזת הגורעת מחלקם של אחרים, אלא עליו .לכלכלו בכבוד ובמספיק, תוך שמירה על איזון מוסרי וציבורי נפקא מינה שלישית נוגעת ליחס הנפשי של הבן. מדברי המאירי ובנין דוד עולה שהקושי של הבן לפרנס את אביו אינו כשל פרטי אלא ביטוי לטבע אנושי כללי, ומכאן שאין הבן רשאי להצדיק את עצמו באמירה שכך הוא מרגיש, אלא עליו לראות במצוה זו עבודת מידות ותיקון שורשי, עבודה .שמעצבת את נפשו ומעמידה אותו כחוליה נאמנה בשרשרת הדורות נפקא מינה רביעית נוגעת ליחס האב עצמו. מדברי השל״ה עולה שאין האב החכם מביא עצמו לכתחילה למצב של תלות בבניו, אלא אם כן מה' היתה זאת, ומתוך כך יש ללמוד שגם על האב מוטלת אחריות מוסרית לשמור על כבודו ועמידתו כל עוד הדבר בידו, ולא למהר להסמך על .שולחן הבנים, אף שהדבר מותר מן הדין נפקא מינה חמישית נוגעת לחינוך הדור הבא. מאחר שנתברר שטבע מסירות האב לבן הוטבע מדור לדור, ואילו מסירות הבן לאב אינה טבעית, יוצא שחינוך הילדים לכיבוד אב ואם ולנשיאה בעול הזקנים אינו יכול להסתפק בדוגמה טבעית בלבד, אלא דורש דיבור מפורש, לימוד והטמעה .של ערך האחריות כלפי מי שקדם להם, כדי שלא תישמט החולייה העדינה שבשרשרת הדורות