מדוע כאשר פגש יעקב את יוסף אמר יעקב שעכשיו הוא רוצה למות והרי היה צריך להיות בדיוק להיפך הוא היה צריך ורוצה ?לחיות עכשיו אחרי שפגשו

201 201 ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: כאשר הרגש מתפרץ בעוצמה, זהו רגע מפתח לקדש

שגיו תשרפ 201 201 ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: כאשר הרגש מתפרץ בעוצמה, זהו רגע מפתח לקדש .אותו ולא רק לבטא אותו .סדר עדיפויות רוחני ברור אינו מחליש את הקשר האנושי אלא מייצב ומעמיק אותו .קבלת עול מלכות שמים אינה בריחה מן החיים אלא עוגן שבתוכו החיים מתיישבים .לעתים השתיקה והאיפוק מבטאים אהבה עמוקה יותר ממחווה חיצונית .מי שמעמיד את האמונה במרכז מגלה שגם הרגש מוצא את מקומו הנכון ואינו משתלט :עיקר העניין:עיקר העניין במפגש יעקב ויוסף נחשפת אמת דקה ומכרעת. התורה אינה מתארת רק חיבוק שנדחה, אלא סדר חיים שנקבע. יעקב אבינו מלמד שבשעת שיא של רגש אנושי, אין האדם מתבקש לדכא את לבו אלא לנתב אותו. קריאת שמע אינה עומדת מול האהבה אלא מעליה, מעניקה לה צורה, גבול ומשמעות. מתוך קבלת עול מלכות שמים נעשה גם המפגש האנושי טהור יותר, מיושב יותר ועמוק יותר. כך נבנית אישיות שאינה נקרעת בין שמים לארץ, אלא מחברת ביניהם בסדר נכון, ובכך נעשה החיבוק שלא נעשה חיבוק נצחי, חיבוק של .אמונה שמחזיק דורות מדוע כאשר פגש יעקב את יוסף אמר יעקב שעכשיו הוא רוצה למות והרי היה צריך להיות בדיוק להיפך הוא היה צריך ורוצה ?לחיות עכשיו אחרי שפגשו יש רגעים בחיי אדם שבהם הלב מגיע אל הפסגה, אבל במקום לפרוץ קדימה הוא עוצר. לא מחוסר כוח, אלא מעומק. רגעים שבהם האדם השיג את הדבר שלשמו חי שנים, נשם, בכה .והתפלל, ודווקא אז מתעוררת שאלה אחרת לגמרי. לא איך ממשיכים, אלא האם צריך להמשיך .לא כמה עוד יש לחיות, אלא מה משמעות החיים עצמם אחרי שהעיקר הושג יעקב אבינו חי שנים ארוכות עם פצע פתוח. לא רק אב שאיבד בן, אלא אדם שחי בתחושת חסר מתמשכת. החיים נמשכים, הבית עומד, המשפחה קיימת, אבל הנשמה חסרה. יוסף איננו, ויחד עמו איננו גם חלק מן העתיד, מן התקוה, מן ההבטחה. שנים של שתיקה פנימית, של אבל שאינו .פוסק, של חיים שממשיכים אך אינם חיים מלאים ואז בא הרגע. לא חלום, לא שמועה, אלא מציאות חיה ונושמת. יוסף עומד לפניו. הבן שנחשב למת חי. לא רק חי, אלא חי באמת. מושל, עומד, מדבר, מחבק. כל מה שיעקב חיכה לו מתגשם .ברגע אחד

גם לנשמה מגיע אוכל 202 202 והתורה מתעכבת על המפגש, לא כדרך אגב, אלא כנקודת שיא: "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד, ויאמר ישראל אל יוסף .)(בראשית מו כט "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי והפסוק הזה אינו נותן מנוח. משום שהמשפט האחרון שבו סותר כל ציפיה אנושית פשוטה. לא .שמחה מתפרצת של חיים, אלא אמירה חדה, שקולה, טעונה. אמותה הפעם. עכשיו. דווקא עכשיו וכאן מתרוממת השאלה בכל עוזה. מדוע כאשר פגש יעקב את יוסף, בשעה שבה כל כאב היה אמור להתהפך לחיים מחודשים, אומר יעקב שעכשיו הוא יכול למות. הרי היה צריך להיות בדיוק להיפך. עכשיו יש סיבה לחיות. עכשיו יש בשביל מה להאריך ימים. עכשיו הלב היה אמור להיאחז .בחיים בשתי ידיים יתירה מזו, לשון הפסוק אינה לשון רגש רגעי, אלא לשון הכרעה. "אמותה הפעם" משמע יש כאן תפיסה עמוקה, הבנה פנימית, מבט על החיים ועל סיומם. מה ראה יעקב באותו רגע. מה הבין על חייו, על שליחותו, על משמעות המפגש הזה. וכיצד אמירה זו משתלבת בדרכי האבות ובתפיסת .התורה את החיים והמיתה הפסוק עומד בלב פרשת ויגש, והוא מתואר בלשון חריגה בעוצמתה, לשון שהמקרא עצמו כאילו עוצר עליה: "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד, ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך .)(בראשית מו כט "חי כבר בלשון הפסוק מתעוררות נקודות עומק רבות. התורה מדגישה שיוסף הוא האוסר את מרכבתו ועולה לקראת אביו, לא שולח שליחים ולא ממתין. "וירא אליו" לשון ראיה מכוונת, לא ראיה מקרית. "ויפול על צואריו" לשון של כניעה רגשית והתמסרות. "ויבך על צואריו עוד" בכי ."מתמשך, לא בכי של רגע. ומתוך כל זה יוצאת האמירה הקשה והלא מובנת: "אמותה הפעם רש"י בפרושו על התורה מביא את דברי המדרש ומחדד שהאמירה אינה נובעת משמחה גרידא אלא מהסרת פחד עמוק שליווה את יעקב שנים רבות, פחד של דין וחשבון על עצם היעלמות יוסף. לפי זה, עצם הידיעה שיוסף חי מסירה מעל יעקב אימת עונש, והחיים שאחריה אינם חיים של חרדה אלא חיים של חשבון שלם. דברי רש"י מעמידים את הפסוק לא כרגש אלא כבירור .רוחני עמוק של מצב הנשמה הרמב"ן בפרושו על התורה מתעכב על לשון "ויבך על צואריו עוד", ומבאר שאין זה בכי של יוסף בלבד אלא בכי שממשיך את בכיית השנים כולן, בכי על הגלות, על המרחק, על מה שנעקר ולא יוכל לחזור להיות כפי שהיה. מתוך זה משתמע שהאמירה "אמותה הפעם" יוצאת מתוך מפגש .עם עומק המציאות, לא רק עם שמחת החיים שבה הספורנו בפרושו על התורה מדגיש את המילה "הפעם" כלשון בקשה. לא אמירה של יאוש אלא תפילה חרישית. לאחר שנושע מצרה גדולה כל כך, מבקש יעקב שלא תבוא אחריה רעה

שגיו תשרפ 203 203 נוספת. לפי זה, המוות כאן אינו ביטוי לסיום חיים אלא לבקשה של יציבות ושלמות, מיתה שאין .אחריה צער הכלי יקר בפרושו על התורה מביט על חיי יעקב עד עתה כחיים של צער מתמשך, חיים שהאדם נחשב בהם כמת בחייו. "ותחי רוח יעקב אביהם" אינו רק שינוי מצב רוח אלא תחיה ממש. ומכאן .ואילך, אומר הכלי יקר, יעקב מוכן למיתה אחת בלבד, מיתה של גוף, לאחר שחייו חזרו להיות חיים הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר מעמיק בלשון התפילה הסמויה שבפסוק. הוא רואה באמירת "אמותה הפעם" ביטוי לחשש עמוק לגורלו של יוסף עצמו, שמא ייפגע בקיצור ימים כל עוד אביו .חי. לפי דרכו, יעקב מבקש שמיתתו שלו תקדים, כדי שיוסף יוסיף לחיות בשלמות הפנים יפות בפרושו על התורה מחבר את הדברים לפסוק מוקדם יותר "כי ארד אל בני אבל שאולה", ומבאר שיעקב חשש שימות שלא בזמנו מחמת צער. כעת, כשהצער הוסר, הוא מבין .שיזכה למיתה בזמנה, והאמירה "אמותה הפעם" היא אמירה של בטחון ולא של שבירה מתוך דברי כל מפרשי התורה עולה תמונה אחת ברורה. הפסוק אינו מדבר על רצון לברוח מן החיים, אלא על מפגש חד עם משמעותם. המילה מיתה בפי יעקב אינה הפך החיים, אלא סיום .של שליחות, נקודת שלמות, ומנוחה פנימית לאחר שנים של קרע בגמרא מצאנו כמה יסודות עמוקים המאירים את דברי יעקב מזווית רחבה של תפיסת חיים .ומיתה אצל חז"ל, ומתוכם ניתן להבין כיצד אמירה הנשמעת כסיום היא לעיתים תולדה של שלמות נאמר: ארבעה חשובים כמת, עני, מצורע, סומא ומי שאין)(דף סד ע״ב בגמרא במסכת נדרים לו בנים. לשון חז"ל אינה מליצה בלבד, אלא קביעה מהותית. אדם יכול להיות חי בגופו אך מת במעמדו הקיומי. החיים אינם נמדדים רק בנשימה אלא במשמעות, בהמשכיות ובקשר. רש"י שם מבאר שמי שאין לו בנים נחשב כמת משום שאין לו המשך וזכר בעולם, וחייו חסרים את צורתם השלמה. מתוך דברי רש"י מתברר שחיים של חסרון עמוק אינם חיים שלמים, אלא קיום חסר .הדומה למיתה מתמשכת תוספות שם מדגישים שאין הכוונה למיתה ממש, אלא לדימוי של חיסרון קיומי. האדם חי, אך תחושת החיים חסרה, ומעמדו בעולם נחשב כמי שניטלה ממנו צורת החיים. יסוד זה פותח הבנה עמוקה לדברי יעקב, שחי שנים רבות לאחר אובדן יוסף, אך חייו היו חיים של חסר, חיים שאינם .מגיעים למלוא קומתם . נאמר: אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו)(דף ה ע״א בגמרא במסכת ברכות ואם פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם. רש"י שם מבאר שיסורין של אהבה אינם עונש אלא זיכוך, והם באים להעלות את האדם למדרגה גבוהה יותר. מתוך זה מתברר שחיים של צער אינם בהכרח חיים של ירידה, אלא לעיתים מהלך ארוך .של תיקון והכנה תוספות בברכות שם מוסיפים שיסורין אלו ניתנים לאדם שיש בו כוח לעמוד בהם, והם חלק

גם לנשמה מגיע אוכל 204 204 ממהלך כולל של בניין. לפי זה, שנות הצער של יעקב אינן שנים אבודות, אלא תהליך פנימי של .זיכוך והעמקה, עד לרגע שבו השליחות מגיעה לנקודת מיצוי שברכה אינה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. רש"י)(דף ח ע״א עוד מצאנו בגמרא במסכת תענית ,שם מבאר שכאשר הדבר גלוי ומושלם לעין, שוב אין מקום להוספה. עיקר הברכה הוא בתהליך בציפיה, במהלך המתהווה. יסוד זה מאיר באור חדש את מפגש יעקב עם יוסף. כל עוד יוסף היה נסתר, הייתה תקוה, תפילה, תנועה פנימית. משהתגלה הדבר בשלמותו, הסתיים שלב הברכה של .הציפיה, והאדם עומד מול מציאות גמורה ,מתוך דברי הגמרא הללו עולה תמונה עמוקה. חז"ל מלמדים שחיים של חסרון נחשבים כמתים ,וחיים של צער הם לעיתים תהליך של תיקון, ושיא הגילוי הוא גם נקודת סיום של תהליך. יעקב ,שפגש את יוסף לאחר שנים שבהן היה חשוב כמת בחייו, מגיע לרגע שבו החיים חוזרים לשלמותם ומתוך כך הוא מסוגל לומר אמותה הפעם, לא כבריחה מן החיים אלא כהכרה בכך שמעתה חייו .הגיעו לצורתם השלמה בדברי הראשונים מצאנו בירור יסודי למושגי חיים ומיתה, לא כמאורעות פיזיים בלבד אלא .כמצב נפשי ורוחני של שלמות או חסרון, ומתוכם מתחדדת אמירתו של יעקב באור עמוק ובהיר מבאר שחיי האדם אינם נמדדים באורך הימים אלא)(חלק ג פרק נא הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים ,בדבקות השכלית והשלמות הפנימית. אדם יכול להתקיים שנים רבות אך להיות רחוק מתכליתו ולעומתו אדם שהגיע אל תכלית ידיעתו ושליחותו הרי הוא שלם גם אם ימיו מועטים. מתוך דברי הרמב"ם מתברר שמיתה אינה בהכרח אובדן, אלא לעיתים סיום טבעי של שלמות שהושגה. לפי זה, כאשר יעקב אומר אמותה הפעם, אין זו אמירה של שבירה אלא של הגעה אל תכלית פנימית .לאחר שנים של חסרון כותב שכל צערו של יעקב על יוסף לא היה רק על)(בראשית מו כט רבנו בחיי בפרושו על התורה העדרו הגשמי אלא על הפסקת המשך השפע הרוחני והשלשלת האלוקית שראה בבניו. וכאשר ראה שיוסף חי ושלמות ההמשך לא נקטעה, נתמלא לבו מנוחה. לפי דבריו, החיים אינם עצם הקיום אלא רציפות הברכה והייעוד. ברגע שהרציפות הושבה על מכונה, יכול האדם לעמוד מול .מיתתו בשלוה מדגיש שלשון אמותה הפעם נאמרה מתוך ראיה ולא)(בראשית מו כט הרמב"ן בפרושו על התורה מתוך שמיעה. יעקב לא הסתפק בבשורה שיוסף חי, אלא רק לאחר שראה את פניו נתיישבה דעתו לגמרי. הרמב"ן מבאר שראיה מביאה לידי בירור גמור שאין אחריו ספק. ומתוך כך, כאשר הספק הוסר לחלוטין, חדל גם המתח הקיומי. לפי זה, המפגש עצמו הוא סיום תהליך ארוך של חוסר .ודאות, והאמירה על המיתה נולדת מתוך בירור מוחלט של המציאות דן במושג חיים של צער ומבאר שאדם הנתון בצער מתמיד)(חלק א סימן תיח הרשב"א בתשובותיו נחשב כמי שאין לו חיות שלמה, ואף מצינו בדברי חז"ל שהצער מקצר ימיו של אדם. מדבריו עולה שחיים שאין בהם מנוחת הנפש אינם חיים במובנם השלם. וכאשר הצער פוסק והנפש מגיעה

שגיו תשרפ 205 205 ,ליישוב, הרי זה כתחיית המתים. לפי יסוד זה, יעקב חי שנים רבות במצב של קיצור חיים פנימי וברגע שפסק הצער יכול היה לומר אמותה הפעם, דהיינו שמעתה מיתתו תהיה מיתה אחת בלבד .ולא מיתות רבות של צער מאריך לבאר שהאבות ראו את חייהם כשליחות)(שער כח רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק ולא כרכוש פרטי. כל זמן שהשליחות לא נשלמה, החיים נדרשים. אך כאשר הושלמה התכלית והוסרו המניעות, אין ערך לעצם הארכת הקיום. לפי דרכו, יעקב שראה כי המשך בניינו הרוחני .מתקיים דרך יוסף, חש כי עיקר תפקידו בעולם הושלם, ומתוך כך נולדה אמירתו מדברי הראשונים הללו עולה קו אחד ברור. חיים שלמים הם חיים שיש בהם תכלית, רציפות ושלוה פנימית. מיתה שלמה היא מיתה הבאה לאחר שהחיים הגיעו למיצוים. אמירתו של יעקב .אינה אמירת פרידה מן החיים אלא אמירת סיום של שליחות שהגיעה אל יעדה בדברי האחרונים מתרחבת התמונה עוד יותר, ומתברר כיצד אמירתו של יעקב משתלבת .בתפיסה רחבה של חיי אדם כדרך, כתהליך, וכשליחות שיש לה התחלה, מהלך ונקודת סיום עומד על דברי חז״ל שארבעה חשובים)(נדרים דף סד ע״ב המהרש״א בחידושיו על אגדות הש״ס כמת, ומבאר שאין זו קביעה חיצונית אלא הגדרה פנימית. אדם החי בלי שמחת לב, בלי מנוחת הנפש ובלי מימוש תפקידו, הרי שחיותו נלקחה ממנו אף אם גופו קיים. מתוך דבריו מתברר שחיים של צער מתמשך אינם רק סבל אלא ריבוי של מיתות פנימיות. לפי זה, כאשר יעקב זוכה לראות את יוסף חי, הוא חדל ממצב של חשוב כמת, ומתוך כך אומר אמותה הפעם, כלומר מעתה לא .עוד מיתות רבות של צער אלא מיתה אחת של גוף בזמן הראוי מבאר שענין המיתה אצל האבות)(בראשית מו כט המהר״ל מפראג בספרו גור אריה על התורה אינו נתפס כהפסקה אלא כהשלמה. המהר״ל מדגיש שכל זמן שהחסרון קיים, האדם נאחז בחיים כדי להשלים את החסר. אך כאשר החסר מתמלא, אין עוד אחיזה טבעית, והאדם יכול להיפרד מן העולם מתוך שלמות. לפי דרכו, יעקב אינו מבקש למות מחמת עייפות, אלא מפני שהמציאות .חזרה לאיזונה, והשלמות הושגה כותב שחיי האדם נמדדים לפי)(שער האותיות אות ק השל״ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית ,מידת האור האלוקי השורה עליו. כאשר השכינה מסתלקת, האדם נחשב כמת, וכשהיא שבה הרי זו תחיה. לפי זה, יעקב שחי שנים רבות בלא השראת שכינה שלמה, כמאמר חז״ל שנסתלקה שכינה ממנו, זוכה עתה להשבתה. ומתוך השבת האור יכול הוא לומר אמותה הפעם, לא כהעדר .חיים אלא כהשלמת מהלך רוחני מדייק בלשון אמותה הפעם, ומבאר)(בראשית מו כט החיד״א בספרו חומת אנך על התורה שהמילה הפעם מורה על מיתה הראויה והמתוקנת, לא על מיתה הבאה מתוך שבר. החיד״א מדגיש .שצדיקים מבקשים מיתה כזו שבה כל עניני העולם כבר סדורים ואין דבר המעכב את הנשמה .ראיית יוסף חי ובשלמותו הסירה את אחרון העיכובים מלבו של יעקב עומד על כך שיעקב חשש שנים רבות)(בראשית מו כט הגר״ח פלאג׳י בספרו פנים יפות על התורה

גם לנשמה מגיע אוכל 206 206 שמיתתו תהיה קודם זמנו מחמת הצער. עתה, לאחר שהוסר הצער, הבין שיזכה למיתה בזמנה הקצוב מן השמים. לפיכך אמר אמותה הפעם, כלומר עתה אני יכול למות מיתה אחת טבעית .ושלוה, ולא מיתה מקוצרת מתוך יגון מוסיף נופך חריף ומטלטל, כאשר הוא רואה)(בראשית מו כט החתם סופר בספרו תורת משה במפגש זה גם כאב עמוק על גלות וזהות. יעקב רואה את יוסף חי, אך חי בתוך לבוש מצרי, בתוך תרבות זרה. החתם סופר מדגיש שאין זה חטא אלא מציאות גלותית, ואף על פי כן לבו של יעקב נשבר. ומתוך המתח הזה, בין שמחה על החיים לבין כאב על המחיר הרוחני, אומר יעקב אמותה .הפעם, כי טוב לו לסיים את חייו מתוך ראיית האמת השלמה, על אורה ועל צילה .מדברי האחרונים הללו מתברר שאמירת יעקב איננה מקרה פרטי אלא ביטוי לשיטה שלמה .חיים שאין בהם שלמות נחשבים כחיים חסרים. חיים שהגיעו אל יעדם יכולים להסתיים במנוחה .יעקב אינו בורח מן החיים אלא משלים אותם לאחר שנתבררו דרכי הכתובים, דברי חז״ל, הראשונים והאחרונים, מתברר שאין כאן רק סיפור על יעקב ויוסף, אלא יסוד עקרוני בתפיסת החיים עצמם. ומתוך העיון הזה נולדות נפקא מינות .ברורות, המתרגמות את עומק הסוגיה אל הנהגת האדם בעולם המעשה הנפקא מינה הראשונה היא בהבנת ערך החיים. אין החיים נמדדים רק בהמשכם, אלא באיכותם ובשלמותם. אדם יכול לבקש אריכות ימים, אך אם אין בהם תכלית, מנוחת נפש והמשכיות של שליחות, הרי הם חסרים. לעומת זאת, אדם שהגיע אל נקודת מיצוי פנימית, יכול לחיות את ימיו .הנותרים בשלווה עמוקה, גם אם אינם רבים נפקא מינה שניה היא ביחס ליסורים ולתקופות של צער. מן הסוגיה עולה שאין הצער בהכרח תקלה בדרך, אלא לעיתים חלק מתהליך של בניין. שנים של קושי אינן שנים אבודות, אלא הכנה לרגע של בירור ושלמות. כך נדרש האדם לא למהר לשפוט את חייו על פי מצב רגעי, אלא לראות .את המהלך כולו נפקא מינה שלישית נוגעת לשאלת השליחות האישית. יעקב אבינו מלמד שחיים שאין בהם תחושת שליחות הם חיים חסרים, ואילו חיים שבהם האדם רואה כי המשך דרכו מתקיים דרכו או דרך זרעו, הם חיים שלמים. מכאן נלמד שכל אדם צריך לשאול לא רק כמה אני חי, אלא .בשביל מה אני חי נפקא מינה רביעית היא ביחס למפגשי שיא בחיים. לעיתים האדם חושב שכאשר יגיע אל הפסגה, שם יתחילו החיים. התורה מגלה שהפסגה אינה תמיד נקודת התחלה, אלא לעיתים נקודת סיכום. החכמה היא לדעת כיצד לעמוד ברגעים כאלה בענוה וביישוב הדעת, ולא להיבהל מן .השקט שאחר הסערה נפקא מינה חמישית נוגעת ליחס בין שמחה לכאב. מפגש יעקב עם יוסף מלמד ששמחה גדולה יכולה להכיל גם כאב, והשלמות האמיתית אינה מחיקת העבר אלא קבלתו. האדם אינו נדרש .לשכוח את שנות הצער כדי לשמוח, אלא לשלב אותן בתוך תמונת חייו השלמה