איך קברו את ראשו של עשיו במערת המכפלה והרי אין קוברים ?רשע אצל צדיק

511 511 כיבוד של אמת אינו רק עשיית נחת רוח לאחרים, אלא שמירה על ערכים גם כאשר אין

יחיו תשרפ 511 511 כיבוד של אמת אינו רק עשיית נחת רוח לאחרים, אלא שמירה על ערכים גם כאשר אין .מי שיבחין בכך היכולת להמשיך דרך של הורים ומורים לאחר הסתלקותם יוצרת זהות עמוקה שאינה .מתפוררת מול לחצים שיקול דעת ויראת שמים הם חלק בלתי נפרד מכיבוד, משום שכיבוד שאינו מחובר לערכים .עלול להפוך לקריקטורה של עצמו :עיקר העניין:עיקר העניין יעקב אבינו אינו מבקש מיוסף רק מעשה של קבורה, אלא נאמנות לדרך שאין .לה עדים. השבועה אינה באה מפני חולשת הדין, אלא מפני עומק האחריות כיבוד אב לאחר מיתה מגלה שכבוד אינו תגובה, אלא עמדה. הוא אינו נמדד בנחת רוח רגעית, אלא בהמשכיות של אמת. יוסף, הנושא את אביו לארץ ישראל, אינו רק מקיים בקשה, אלא מעיד שהקשר בין אב לבן אינו נגמר בקבר, אלא נטמן בו ונובט משם הלאה. וכאשר אדם חי כך, הוא עצמו נעשה חוליה שאינה נשברת, אמת שאינה תלויה בזמן, וחסד שאינו מחפש שכר, חסד .ואמת כאחד איך קברו את ראשו של עשיו במערת המכפלה והרי אין קוברים ?רשע אצל צדיק ,מערת המכפלה אינה רק מקום קבורה, אלא הצהרה. היא מרחב שבו שוכנים יחד אבות ואמהות מקום שבו הקדושה אינה רק זיכרון אלא נוכחות חיה. דווקא משום כך כל פרט הנוגע אליה נעשה טעון שבעתיים, וכל חריגה מן הסדר המקובל זועקת בירור. והנה עומדת לפנינו תמונה קשה ומטלטלת, ראשו של עשיו מתגלגל אל תוך מערת המכפלה ונמצא קבור שם, בצמידות למקום מנוחתם של אברהם יצחק ויעקב. תמונה זו מערערת יסוד הלכתי פשוט ומושרש, שאין קוברין רשע אצל צדיק, ודומה שאין זה פרט אגדי בלבד אלא שאלה הנוגעת לעצם גבולות .הקדושה והטומאה הרי עשיו, שעליו העידו חז"ל ברשעתו, בא לעכב את קבורת יעקב, והמעשה מסתיים במיתתו ובנפילת ראשו אל תוך המערה. וכאן מתעוררת שאלה חריפה, כיצד ייתכן שראשו של רשע יימצא וייקבר במקום שנועד לצדיקים גמורים. וכי תיתכן מציאות שבה מקום שנבחר בקפידה לדורות עולם, מקום שאין נכנסים אליו אלא בזכות ובקדושה, מקבל לתוכו אפילו חלק מאדם רשע. האם עצם נפילת הראש לשם יוצרת מציאות של קבורה, או שמא היה ראוי להוציאו משם בכל דרך

גם לנשמה מגיע אוכל 512 512 אפשרית. האם ההלכה מכירה בהבחנה בין גוף לראש, בין עיקר האדם לטפל שבו, או שאין מקום .להבחנות מעין אלו ועוד יש לעיין, האם האיסור של קבורת רשע אצל צדיק הוא איסור מוחלט שאינו סובל יוצאים מן הכלל, או שמא יש בו גבולות ותנאים, כגון מרחק, צורה, או נסיבות מיוחדות. והרי כאן לא מדובר בקבורה מסודרת מתוך בחירה, אלא באירוע שנולד מתוך עימות, ביזיון המת ועיכוב הקבורה, ושמא נסיבות אלו משנות את גדרי הדין. כמו כן יש לשאול, האם העובדה שהמעשה התרחש קודם מתן תורה משנה את עצם ההגדרה, או שמא דיני כבוד המת וקבורה כבר היו קיימים .מצד השכל והמסורת של האבות הקדושים נוסף על כך מתחדדת שאלה מהותית יותר, מהו האדם לעניין קבורה. האם האדם נידון כשלמות ,אחת שאין להפריד בה בין חלקים, או שמא יש מקום לראות את הראש, מושב הדעת והמחשבה כישות בעלת משמעות עצמאית. ואם נאמר כן, האם ניתן לומר שיש בעשיו צד אחד שאינו שווה .לגופו, ומה המשמעות של דבר זה ביחס לדין רשע אצל צדיק כל אלו אינם אלא פתיחת שערים לשאלה אחת גדולה, כיצד נפגש הסיפור של קבורת יעקב עם ההלכה הקובעת גבולות ברורים של קדושה וטומאה, ומה עושים כאשר המעשה המסופר אינו מתיישב לכאורה עם הכלל ההלכתי הידוע. השאלה עומדת במלוא חריפותה, ודורשת בירור .מדוקדק של פסוקים, מדרשים, גמרות ופוסקים, שלב אחר שלב, עד שתתברר צורתה האמיתית ,הפסוק המרכזי שממנו נפתחת כל הסוגיה הוא לשון צוואתו של יעקב אבינו על מקום קבורתו פסוק שנאמר בכוונה יתירה ובדקדוק לשון שאינו מיותר כלל. נאמר בתורה: "אל נא תקברני .)(בראשית פרק מז פסוקים כט ל "במצרים. ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם פסוק זה טעון עיון בכמה פנים. ראשית, עצם הבקשה שלא להיקבר במצרים אינה מוצגת כעניין טכני של מקום בלבד, אלא כעמדה עקרונית ביחס למהות הקבורה ולסביבתה. שנית, ההדגשה "בקבורתם" מורה שדווקא הקבורה עם האבות היא תנאי מהותי ולא פרט שולי, ומכאן מתחדדת .השאלה מה הם גבולות אותה קבורה משותפת מדגיש שיעקב חשש שמא ייעשה מצרים עבודה זרה או)(בראשית שם רש"י בפרושו על התורה שיהיה בזיון בקבורתו, אולם עצם הדגשת הקבורה עם האבות מורה שיש כאן שיקול של זהות .רוחנית ולא רק של כבוד חיצוני מרחיב שהבקשה להיקבר עם האבות נובעת מהבנה שמקום)(שם הרמב"ן בפרושו על התורה קבורת הצדיק קובע את שייכותו הנצחית, ומתוך כך משתמע שאין מדובר במקום ניטרלי אלא .במרחב של קדושה מוגדרת, דבר שמעלה ביתר שאת את השאלה מי ראוי להימצא בו כותב במפורש שיעקב לא רצה להיקבר במצרים)(בראשית שם רבנו בחיי בפרושו על התורה משום שעתידים להיות שם רשעים, וצדיק אינו ראוי להיקבר אצל רשעים, ודבריו מטעינים את .הפסוק במשמעות הלכתית עקרונית של הפרדה בין צדיק לרשע אף לאחר המיתה

יחיו תשרפ 513 513 עומד על לשון הבקשה "אל נא", ומבאר שיש כאן תחינה)(שם החיד"א בפרושו פני דוד על התורה על דבר שהוא יסוד רוחני ולא רק בקשה אישית, ומכאן שמקום הקבורה אינו פרט צדדי אלא חלק .מעבודת האדם גם לאחר חייו מדייק שהקבורה עם האבות מבטאת המשכיות)(שם הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה של שלשלת הקדושה, ומתוך כך כל מי שנמצא שם משתייך בהכרח לאותה שלשלת, דבר שמחדד .עוד יותר את הקושי כיצד ייתכן שראשו של עשיו נמצא באותו מקום מדברי הפסוק ומפרשיו מתברר שמערת המכפלה אינה רק אתר קבורה אלא גבול של זהות וקדושה, והפסוק עצמו כבר מציב את השאלה בעוצמתה, האם ייתכן חריג לכלל זה, ואם כן באיזה .אופן ובאיזה תנאים מתוארת באריכות פרשת קבורתו של יעקב אבינו, וכך נאמר)(דף יג ע"א בגמרא במסכת סוטה בהקשר הדברים. בשעה שהגיעו למערת המכפלה בא עשיו ועיכב, וטען שחלקו במערה עדיין קיים. לאחר הוויכוח על מכירת הבכורה והקניין שביד יעקב, נתעכב הדבר עד בוא נפתלי ממצרים להביא את השטר. חושים בן דן, שראה את ביזיון המת, הכה את עשיו בקולפא, ראשו של עשיו נתז ונפל על רגליו של יעקב, ואז פתח יעקב את עיניו וחייך, והגמרא מסיימת והיינו דכתיב ישמח .)(תהלים נח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע מבאר שעיקר החידוש הוא בביזיון המת, שלא היה יעקב ראוי)(שם רש"י בגמרא במסכת סוטה להיות מוטל עד שיבוא נפתלי, ומכאן חומרת העיכוב, אך רש"י אינו מפרש בפירוש מה נעשה עם .ראשו של עשיו, והדבר נותר פתוח להבנה מן המסורת שבדברי חז"ל נאמר שמסורת ביד האומות שיהודה הרג את)(פרק ה הלכה א ובתלמוד ירושלמי במסכת גיטין עשיו, ומתוך כך גזרו גזירות על ארצו, דבר המלמד שעצם מיתתו של עשיו נקשרה במעמד זה של .קבורת יעקב, אלא שיש חילוק בין מי שהרגו בפועל ובין מי שהתחיל את המעשה הקשו מן הספרי על הפסוק ידיו רב לו)(דף נה ע"ב ד"ה ידיו רב לו תוספות בגמרא במסכת גיטין שנאמר על יהודה, שמשמע שיהודה הרג את עשיו, והרי בסוגיית סוטה משמע שחושים בן דן הוא שהכהו. ותירצו שאפשר שהמכה של חושים לא המיתה אותו לגמרי, אלא אחר כך עמד עליו .יהודה והרגו, ומכאן שיש שלבים במיתתו של עשיו, ולא בהכרח רגע אחד בלבד , נאמר כלל יסודי בדיני קבורה, שאין קוברין רשע אצל צדיק)(דף מז ע"א ובגמרא במסכת סנהדרין וכל אחד ואחד נותנין לו קבר לפי כבודו. כלל זה אינו נאמר כמידת חסידות בלבד אלא כדין מסודר .של כבוד המת וסדרי קבורה, והוא היסוד ההלכתי שממנו מתעוררת כל הקושיה שבסוגיית עשיו , נאמר בענין מסייע שיש מקומות שבהם סיוע נחשב מעשה)(דף כ ע"ב ובגמרא במסכת מכות ,ומכאן עולה מקום לעיון האם נפילת הראש למקום הקבורה יוצרת מעמד של קבורה גמורה או שמא אין כאן אלא מציאות פיזית בלא מעשה קבורה, והבחנה זו חשובה להבנת עצם הדין במקרה שלפנינו

גם לנשמה מגיע אוכל 514 514 מן הגמרות עולה תמונה מורכבת. מצד אחד מסורת ברורה על נפילת ראשו של עשיו במעמד קבורת יעקב, ומצד שני כלל הלכתי חד שאין קוברין רשע אצל צדיק. המתח שבין הדברים ממתין .לדברי הראשונים שינסו ליישב את האגדה עם ההלכה עוסק בעצם מעלת מערת המכפלה כמקום)(בראשית נ הרמב"ן בפרושו על התורה בפרשת ויחי ,שנבחר בקדושה מיוחדת לאבות, ומדבריו עולה שמקום זה אינו רק קבר אלא שייכות רוחנית ולכן כל כניסה אליו נבחנת לפי מדרגת האדם, ומתוך כך מתחדדת הקושיה כיצד נמצא שם ראשו .של עשיו כותב במפורש שיעקב לא רצה)(בראשית מז כט רבנו בחיי בפרושו על התורה בפרשת ויחי להיקבר במצרים מפני שאין קוברין צדיק אצל רשע, ומבאר שדבר זה שייך גם לפני מתן תורה מצד השכל וההנהגה האלוקית, ודבריו מחזקים את הקושי כיצד נעשתה קבורת ראשו של עשיו .במערת המכפלה דן בדיני קבורה וכבוד המת, ומבאר שהאיסור לקבור רשע)(חלק א סימן תי"ג הרשב"א בתשובותיו אצל צדיק הוא מצד כבוד הצדיק ומניעת צער לנשמתו, ומתוך כך יש לעיין האם כאשר אין כאן .קבורה מכוונת אלא נפילה בעל כרחו, שייך אותו דין במלוא חומרתו מבאר שגדר האיסור אינו תלוי רק)(דף מז ע"א מדפי הרי"ף הר"ן בחידושיו למסכת סנהדרין במציאות המקום אלא במעשה הקבורה עצמו, והיכן שאין מעשה קבורה מסודר אלא מציאות .שנוצרה מאליה, יש מקום לעיין אם חל האיסור, ודברים אלו פותחים פתח להבנת סוגיית עשיו עומד על ההבחנה שבין גוף לנשמה ובין עיקר)(שער סא רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק האדם לטפל שבו, ומבאר שבמקרים מסוימים אין דנים את האדם כחטיבה אחת לעניין שייכות .רוחנית, ומתוך כך נרמז יסוד להבחנה בין ראשו של עשיו לגופו, מבלי לקבוע מסמרות מדברי הראשונים מתברר שהקושי מוכר ועומד, והם מחדדים את נקודות המתח בין כבוד הצדיק, מעשה הקבורה, וההבחנה בין מציאות שנכפתה לבין הנהגה רצויה, ודבריהם מכינים את .הקרקע לבירור בדברי האחרונים החיד"א בספרו שם הגדולים ובדרשותיו על פרשת ויחי נוגע אף הוא ברעיון שיש חילוק בין חלקי האדם לעניין שורשם הרוחני, ובפרט אצל עשיו שהיה מורכב מתערובת גדולה של קדושה וקליפה, ומתוך כך אין דינו כדין רשע פשוט לעניין כל פרטיו, דבר שמסייע להבין את המציאות .החריגה שבמערת המכפלה מבאר בדרך עמוקה שעל פי דברי רבנו)(חלק ב דרוש טו רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש האר"י ז"ל היה ראשו של עשיו מצד שורשו בקדושה, ולכן נאמר עליו כי ציד בפיו, כלומר שהפה והראש היו כלים של חכמה ודעת, אלא שנפלו לרשות הרע. ולפיכך עשיו ביקש להיקבר במערת המכפלה לא לשם שמים אלא מתוך מחשבה פסולה להידמות לצדיקים גם לאחר מותו, ועל כן נהרג, אולם ראשו בלבד, שמצד שורשו היה בקדושה, ראוי היה להישאר שם, ואילו גופו הושלך .לחוץ כפגר מובס

יחיו תשרפ 515 515 מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן בספרו איילת השחר על התורה בפרשת ויחי עומד במפורש על הקושיה כיצד ייתכן שראשו של עשיו נמצא במערת המכפלה, והרי אין קוברין רשע אצל צדיק. בתחילה מעלה צד לומר שמא בזכות כיבוד אב וכיבוד אבי אביו שהיה בעשיו זכה לכך שייקבר שם, אך מיד מקשה שאם כן כיצד הותר לקבור שם לאחר מכן את יעקב עצמו, והרי שוב נמצא רשע אצל צדיק. ולפיכך מיישב שכיון שכל המאורע היה קודם מתן תורה, לא חלה עדיין הקפדה גמורה בדין זה, ודבריו מעמידים את הסוגיה על ציר הזמן ההלכתי שבין הנהגת האבות .לדין התורה ובאותו ספר מוסיף מרן הגראי"ל שטיינמן יישוב נוסף, שמא ראשו של עשיו לא היה קבור בתוך ,ד' אמותיהם של האבות, והאיסור של אין קוברין רשע אצל צדיק נאמר דווקא בתוך תחום זה ומשום כך לא היה כאן איסור גמור. ועוד מוסיף אפשרות, שכיון שהוצאת הראש ממקומו היתה עלולה לעורר מלחמה ומחלוקת עם בני עשיו, הניחוהו שם כדי למנוע שפיכות דמים, ודברים אלו .מטעינים את הדין בשיקול של פיקוח נפש ומניעת איבה ,מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך שיחה על התורה בפרשת ויחי מביא יסוד אחר , שלעתיד לבוא יבוא עשיו וישב עם)(פרק ג הלכה ח על פי דברי תלמוד ירושלמי במסכת נדרים הצדיקים עד שיוציאו הקב"ה, ומכאן שיש בעשיו צד מסוים של שייכות שאינו שווה לגויים .גמורים, ולפיכך די במעלות אלו כדי שראשו יישאר במערת המכפלה, אף שגופו אינו ראוי לכך ואם כן מתברר שאין כאן דחייה פשוטה של ההלכה, אלא ניסיון עמוק ליישב בין כלל הלכתי .מוחלט לבין מציאות חריגה שיש לה שורשים בזמן, במרחב ובשורש הנשמה לאחר שפרשנו את השיטות נביא את נפקא מינות למעשה, שבו נתרגם את עומק הסוגיה לכללים הלכתיים ודרכי הנהגה בחיי המעשה, ומתוך כך יתברר מה נלמד לדורות מן המעשה החריג של .ראש עשיו במערת המכפלה נפקא מינה ראשונה היא לגדר האיסור של אין קוברין רשע אצל צדיק, האם האיסור תלוי בעצם המציאות שהרשע נמצא סמוך לצדיק, או שמא עיקרו במעשה הקבורה המכוון. אם האיסור הוא במעשה הקבורה, אזי במקום שאין כאן מעשה קבורה מסודר אלא מציאות שנכפתה מאליה, כגון .נפילת איבר או חלק מן המת, יש מקום לדון שאין האיסור חל במלוא חומרתו נפקא מינה שניה היא לשאלה האם האיסור נאמר דווקא בתוך תחום מסוים, כגון ד' אמות, או שהוא חל גם במרחק גדול יותר. אם האיסור מוגדר בתחום מצומצם, ניתן להבין מצבים שבהם .מציאות חריגה אינה נחשבת קבורה אצל הצדיק ממש, אף שהמקום הכללי משותף נפקא מינה שלישית היא לדיון האם יש הבחנה בין גוף האדם לבין איבריו או חלקיו לעניין דיני קבורה. אם יש מקום לומר שחלק מסוים מן האדם אינו נידון כדין כללותו, יש לכך השלכות במקרים של קבורת איברים, עצמות או חלקי גוף במקומות שבהם קבורות מדרגות שונות .של אנשים נפקא מינה רביעית היא לשאלת זמן מתן תורה. אם אכן יש הבדל מהותי בין הנהגת האבות לדין

גם לנשמה מגיע אוכל 516 516 שלאחר מתן תורה, הרי שבסיפורי האבות אין ללמוד תמיד דין למעשה, אלא יש לראותם כיסוד .רעיוני או כהנהגה מיוחדת לאותה שעה, ולא כהיתר לדורות נפקא מינה חמישית היא למקרים שבהם מניעת קבורה או הוצאת מת ממקומו עלולה לגרום למחלוקת, איבה או סכנה. מתוך הסוגיה עולה שיש משקל לשיקולי שלום ומניעת שפיכות דמים .אף בדיני קבורה, ובמקרים קיצוניים שיקולים אלו עשויים לדחות הנהגה אידיאלית נפקא מינה שישית היא להבנת היחס בין אגדה להלכה. אין כל סיפור אגדי בא ללמד היתר או איסור למעשה, ולעיתים האגדה מציגה מציאות חריגה שנועדה ללמד רעיון עמוק על שורשי .הנשמות, ולא לקבוע הלכה מעשית פשוטה נפקא מינה שביעית היא לחינוך והנהגה. מן הסוגיה מתברר עד כמה חמורה פגיעה בכבוד המת ועיכוב קבורה, ועד כמה עשויה תגובה חריפה להתרחש כאשר ביזיון כזה מתמשך, דבר שמחדד .את החובה להקדים קבורה ולמנוע מחלוקת סביב המת הנקודה הרעיונית של הסוגיה נוגעת בשורש המפגש שבין קדושה לרשעה, ובשאלה האם הקדושה היא מרחב סגור שאינו סובל חריגים כלל, או שמא יש מצבים שבהם הקדושה עצמה חושפת מורכבות פנימית. מערת המכפלה נתפסת כמקום שבו ההיסטוריה אינה רק נרשמת אלא .נבחנת, מקום שבו הדורות אינם רק שוכנים זה בצד זה אלא מעמידים זה את זה למבחן של זהות סיפור ראשו של עשיו מערער את הדימוי הפשוט של אדם כיחידה אחת אחידה. התורה וחז"ל אינם חוששים מלהציג אדם מורכב, בעל שכבות, שבחלקו האחד נטה לרשעה ובחלקו האחר נותר בו רושם של קדושה, או לכל הפחות זיקה אליה. הרעיון שהראש, מקום הדעת וההכרה, עשוי להיות שונה מן הגוף, מקום המעשה והיצר, אינו בא להצדיק את הרשע אלא להעמיק את הבנת מהותו של אדם. בכך נפתח פתח להבנה שהמשפט האלוקי אינו שטחי ואינו אחיד, אלא בוחן כל .פרט במקומו ובשורשו יתרה מזו, עצם העובדה שהמאורע מתרחש ברגע של קבורה, רגע של סיום, מלמדת על כך שהאמת על האדם מתבררת דווקא בסוף דרכו. עשיו, שבחייו נאבק בקדושה ואף ביקש להידמות ,לה מתוך מניע פסול, מוצא את עצמו לאחר מותו מחולק, ראשו כאן וגופו שם. זהו ציור רעיוני חריף .המלמד שהאדם אינו יכול לזייף שייכות, אך גם אינו נמחק כליל אם יש בו נקודת אמת כלשהי ומכאן עולה יסוד נוסף, שהקדושה אינה נפגעת מעצם המפגש עם הרשע, אלא מן הטשטוש שבין השניים. כאשר הגבולות ברורים, כאשר הגוף מושלך לחוץ והראש בלבד נותר, הקדושה נשמרת ואף מתעצמת. מערת המכפלה אינה מקבלת את עשיו בשלמותו, אלא מציבה גבול חד .וברור, ובכך היא מלמדת שהבחנה היא תנאי לקדושה הנקודה מחשבתית נוכל להתבונן במשמעות העמוקה של קבורה כמראה רוחנית של חייו של אדם. הקבורה אינה רק סיום ביולוגי אלא גילוי אחרון של האמת הפנימית, ומה שנשאר ממנה לאחר שהמסכות נופלות. מערת המכפלה, כמקום שבו נקברים האבות, מייצגת שייכות של מהות

יחיו תשרפ 517 517 ולא של הצהרה. מי שנקבר שם אינו רק מי שביקש או טען לזכות, אלא מי ששורשו הרוחני מסוגל .לעמוד באורם של האבות .עשיו, בדמותו המורכבת, מעמיד מראה חדה על הפער שבין רצון לשייכות לבין זכאות לשייכות ,כל חייו ביקש להיות בפנים, אך דרכו היתה דרך של חוץ, דרך של כוח ולא של תיקון. ובכל זאת חז"ל מלמדים שלאדם יש רבדים, ושגם מי שנפל עמוק ברשעה עשוי לשאת בקרבו שורש שאינו נעלם לגמרי. הראש, מקום הדעת, מסמל את האפשרות לדעת את האמת גם אם לא לחיות על .פיה. זהו עומק כואב, דעת בלא תיקון, אמת בלא נאמנות ,ומכאן נלמד יסוד מחשבתי חשוב, שאין הקדושה נמדדת רק לפי הצהרות או לפי רגעים בודדים ,אלא לפי מסלול חיים שלם. הקדושה אינה מתרשמת ממחוות אחרונות אם אינן מחוברות לדרך ,אך גם אינה מוחקת כליל נקודות אמת שלא הגיעו לידי מימוש. הדין האלוקי בוחן שורש, מגמה .ותנועה פנימית, ולא מסתפק בכותרות של צדיק ורשע יתרה מזו, עצם הפיצול שבין ראש לגוף מלמד על הסכנה שבחיים מפוצלים. אדם שיודע את האמת אך חי הפוך ממנה, עלול להגיע למצב שבו דעתו מנותקת ממעשיו. התורה מציבה את ,הפיצול הזה כטרגדיה ולא כהשלמה, כמצב שאינו ראוי לחיבור מחדש אלא לאחר בירור עמוק .וגם אז לא בשלמות ברעיון המוסרי מתחדדת האחריות האישית של האדם לחבר בין ידיעה למעשה. אין די בכך שאדם יודע מה נכון, אם חייו אינם מתיישרים עם ידיעתו. עשיו ידע, הכיר, שמע, אך בחר בדרך אחרת, והפער הזה הוא שורש כשלונו. המוסר העולה מכאן אינו מוסר של גינוי בלבד, אלא של .אזהרה. ידע שאינו מוביל לתיקון עלול להפוך לעדות חמורה נגד האדם עצמו .עוד נלמד מכאן מוסר של גבולות. הקדושה מחייבת הבחנה, ואינה סובלת ערבוב מטושטש ,מקום שבו הכל מוכל בלא בירור מאבד את קדושתו. מערת המכפלה אינה מקום של הכלה כללית .אלא של אמת מדויקת. היא יודעת לקבל רק מה ששייך באמת, ולדחות את מה שאינו מתוקן .זהו מוסר חד, אך גם מציל, כי הוא מונע שקר רוחני ומכאן גם מוסר של אחריות קהילתית. כאשר עומדים מול מציאות חריגה, אין למהר לטשטש גבולות בשם שלום מדומה, אך גם אין למהר להחריף מעבר לנדרש. האיזון שבין שמירת הקדושה לבין מניעת מלחמה ושפיכות דמים הוא אתגר מוסרי כבד, והסוגיה מלמדת שאין פתרונות שטחיים .למצבים מורכבים ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: האדם נדרש לבחון לא רק מה הוא יודע אלא כיצד הוא .חי את ידיעתו, והאם יש פער מסוכן בין דעת למעשה אין די ברצון להשתייך לקדושה אם החיים עצמם אינם מתיישרים עם ערכיה, והשתייכות .אמיתית נבנית דרך דרך ולא דרך טענה