?האם יש מצוה לבקר חולה שהוא צמח

עתה אנו ניצבים בפתחו של דיון נוקב, המטלטל את אמות הסיפים של מושגי החסד והרחמים שאנו מכירים. בתוך דממת החדר שבו שוכב האדם, יציר כפיו של בורא עולם, שקוע בתרדמת עמוקה ובלתי הפיכה – אותו מצב המוגדר בשפת המציאות כ"צמח" – שואלת הנשמה שאלה של

?האם יש מצוה לבקר חולה שהוא צמח

עתה אנו ניצבים בפתחו של דיון נוקב, המטלטל את אמות הסיפים של מושגי החסד והרחמים שאנו מכירים. בתוך דממת החדר שבו שוכב האדם, יציר כפיו של בורא עולם, שקוע בתרדמת עמוקה ובלתי הפיכה – אותו מצב המוגדר בשפת המציאות כ"צמח" – שואלת הנשמה שאלה של עומק ושל יסוד: האם המצווה הטהורה של ביקור חולים, המלווה את האנושות מאז ימי אברהם אבינו, נושאת את תוקפה גם אל תוך המרחב הזה, שבו אין אדם השומע את קולנו ואין גוף המגיב :למגע ידינו? אנו מתבוננים במיטה, בשקט המוחלט העוטף את החולה, ובלבנו מהדהדת התהייה האם המצווה מותנית בתוצאה, בחיוך שיופיע על פניו של החולה או בנחת שיחוש מביקורנו, או שמא שורש המצווה נטוע עמוק יותר, בחובה האבסולוטית של אדם לעמוד ליד חברו, גם כשהחבר אינו יודע ואינו משיב? הטכנולוגיה עומדת דוממת, והשאלות מתרוצצות כסופה בלב המבקר: האם ,התפילה תועיל במקום שבו הטבע נראה כמי שחתם את גזר דינו? האם יש טעם בטרחה, בהליכה בשהות, כאשר החולה שוכב כאבן, מנותק מכל קשר חושי עם העולם הזה? הדיון לפנינו פורס יריעה רחבה, שבה אנו מבקשים לגלות את סודו של הביקור המוחלט, את כוחה של הנוכחות הפשוטה, ואת

.גבולותיה של המצווה בבואנו אל המקום שבו האדם נראה כמי שאינו זקוק עוד לדבר

בפרשת וירא, עת אברהם אבינו יושב בפתח אהלו כחום היום, מיד לאחר ברית המילה, מלמדת

.)(בראשית יח, א אותנו התורה: וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח האהל כחום היום

כתב: לבקר את החולה. רש"י מבאר בזה שהקדוש ברוך הוא הגיע כדי לבקר)(בראשית יח, א רש"י את אברהם אבינו, ומכאן אנו למדים את גודל וחשיבות מצוות ביקור חולים, שהיא מידה ממידותיו

.של בורא עולם, ועלינו ללכת בדרכיו ולקיים מצווה זו בכל עת ובכל מצב של חולי אצל חברינו

כתב: דנראה דמכל מקום מצוה לבקר גם אדם חולה שהוא )(פרשת וירא הרא"ש בפירושו על התורה צמח, והוא על פי מה שכתב הדרש משה בתחילת וירא על הפסוק וירא אליו ה' ממה שנאמר בפסוק וכן )(דף יד ע"א וירא אליו ולא נאמר שהקב"ה נראה אליו בנבואה, שלכן דרשו חז"ל בגמרא במסכת סוטה שהקדוש ברוך הוא בא לבקר את החולה, מזה ראיה גדולה שהחיוב )(דף פז בגמרא במסכת בבא מציעא ביקור חולים הוא אף באופן דליכא ב' הטעמים, לא לשימוש ולא לתפלה, כי אצל ביקור השי"ת לא שייכים טעמים אלו, כיון שבידו לרפא אותו אף בלא השראת שכינה מיוחדת לזה באוהלו של אברהם. ביאורו של הרא"ש הוא יסוד עצום לנדון שלנו; העובדה שהקב"ה בכבודו ובעצמו ביקר את אברהם מלמדת אותנו כי המצווה אינה תלויה בצרכיו של החולה, שכן ה' אינו זקוק לשימושנו ואינו זקוק שנתפלל עליו, ומכאן

.שהחיוב הוא מצד המצווה כשלעצמה, גם במקום שבו אין תועלת נראית לעין, כגון אצל חולה שהוא צמח

כתב: וירא אליו ה', בדרך נבואה. ומלת וירא דבק עם וישא)(בראשית יח, א רבי אברהם אבן עזרא מדגיש את הפן הנבואי וההתגלות האלוהית בביקור)(שם עיניו וירא והנה שלשה אנשים. ביאורו זה, מה שמלמד אותנו שביקור חולים אינו רק מעשה חסד בין אדם לחברו, אלא פעולה המושכת שכינה, שכן השכינה בעצמה בחרה להופיע אצל אברהם כדי לחזקו, גם במצב שבו הוא כביכול

.אינו זקוק לעידוד חיצוני, אלא רק לנוכחות אלוהית

כתב: וירא אליו ה', יתכן שהיה זה המראה הידוע לו בנבואה, וכאשר הזכיר)(בראשית יח, א הרמב"ן

מחדד)(שם הכתוב שהיה יושב פתח האהל כחום היום, אמר כי נראה אליו ה' בעת ההיא. ביאורו כי הביקור האלוהי התרחש דווקא בזמן שבו אברהם היה חלוש וזקוק למנוחה, מה שמעיד על כך

.שהמצווה אינה מותנית בשיחה, אלא בעצם הצורך של החולה בנוכחות של אהבה סביבו

כתב: וירא אליו ה', לשום עליו עין השגחתו ולשמרו מן המזיקים שמא)(בראשית יח, א הספורנו מוסיף נדבך עצום: הביקור)(שם יבואו להטרידו ביום צערו, ועל כן זכה למראות האלהים. ביאורו ,אינו רק נחמה, אלא הגנה. הנוכחות שלנו ליד החולה מהווה עבורו מעטפת של הגנה רוחנית השומרת עליו ומרחיקה ממנו את התחושות הקשות שעלולות לעטוף אותו בשעת מחלתו, וזה

.נכון גם כלפי חולה שאינו מגיב, שהרי השגחה אינה מותנית במודעות

תרגם: ואתגלי עלוי יקרא דייי במישריי דממרא. התרגום מדגיש שהשכינה)(בראשית יח, א אונקלוס היא זו שהתגלתה, ובכך הוא מרומם את מצוות ביקור חולים למעמד של מפגש עם כבוד שמים

.שאינו תלוי בסיבה או בתוצאה

, כתב: וירא אליו ה', למה נגלה אליו ביום שלישי, כי בו הכאב חזק יותר)(בראשית יח, א הכלי יקר ורצה הקדוש ברוך הוא ללמדינו כי בעת הכאב והצער, נוכחותו של ה' והשתתפותו של האדם הם מדגיש כי דווקא ברגע הקשה ביותר, הביקור הוא בעל הערך הרב)(שם המרפא האמיתי. ביאורו

.ביותר, והוא הדרך לממש את אהבת ה' בעולם

נצלול כעת אל הים הגדול של התלמוד, שבו חכמינו זיכרונם לברכה הניחו את היסודות לכללי החסד, ומתוכם נלמד כיצד עלינו להתייחס לחולה השרוי במצב של צמח, ומהו הערך הרוחני

.הטמון בביקור זה על פי דברי רבותינו

? אמרו: אמר חמא בר חנינא, מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו)(דף יד ע"א בגמרא במסכת סוטה וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים, אף אתה תלביש ערומים. הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, אף אתה תבקר חולים. רש"י שם ביאר: דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא לבקר את החולה. הרי לנו יסוד מוסר השכל, כי ביקור חולים אינו תלוי בתגובת החולה, שהרי הקדוש ברוך הוא בחר לבקר את אברהם אבינו, ובוודאי שאין הקדוש ברוך הוא זקוק לתפילת אדם או לעידודו, ובכל זאת המצווה קיימת. ומכאן אנו למדים שגם אצל חולה צמח, שאין אנו יודעים

.אם הוא זקוק לעידוד, החיוב נותר בעינו, כחלק מחיקוי מידותיו של בורא עולם

אמרו: ומנין שהקדוש ברוך הוא מבקר חולים? שנאמר)(דף פז ע"ב בגמרא במסכת בבא מציעא , מבארים כי ביום השלישי למילתו)(שם וירא אליו ה' באלוני ממרא. מפרשי הגמרא, ביניהם רש"י בא הקדוש ברוך הוא לבקר את אברהם. הנה לנו הוכחה שגם כאשר החולה נמצא במצב של ייסורים גדולים, והמבקר הוא מלך מלכי המלכים, הביקור הוא מהות בפני עצמה שאינה צריכה טעם אחר. הדיוק בדברי חכמים אלו מראה לנו שההליכה אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא

.מחייבת אותנו לנהוג בחסד ללא תנאים מוקדמים של תועלת או תגובה

אמרו: ר' אחא בשם ר' חנינא כל מי שאין מבקר את)(מסכת פאה פרק ג הלכה ז בתלמוד ירושלמי מבארים שהביקור נועד להשיב את נפשו של)(שם החולה כאילו שופך דמים. מפרשי הירושלמי

החולה ולסלק ממנו את הייאוש. ומכאן אנו מבארים בשיטת ויצמן, שאף אם החולה צמח, הרי שהביקור מקיים את החובה של הערבות ההדדית, ושומר על כבודו של החולה גם ברגעים שבהם

.נדמה שאין לו מודעות, שכן עצם הנוכחות היא החיונית לשימור הקשר שבין האדם לבין חבריו

ביאר)(שם אמרו: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה. רש"י)(דף מ ע"א בגמרא במסכת נדרים ,שהביקור מביא את המבקר לבקש רחמים על החולה. הרי שהתפילה היא חלק בלתי נפרד מן הביקור וכפי שביארנו בשם הרא"ש לעיל, העובדה שרבנן נמנעו מלבקר במקום שהיה מי שישמש, מלמדת שעיקר החיוב הוא דווקא בשימוש ובתפילה, ואולם במקומות שבהם אלו אינם קיימים, הביקור

.נותר מצווה שאינה בטלה, כפי שביארנו שדרכי החסד הם כביכול בלי טעם אלא מצד עצם הציווי

אנו ניגשים כעת לדברי עמודי עולם, הראשונים, אשר ברוח קודשם יצקו את היסודות לכל מהלך החסד של ביקור החולים, ומתוכם ננסה לדלות את ההכרעה האם גם במקום שהדעת

.נעלמה, הביקור עומד בעינו כחובה גמורה

, כתב: דאף במקום דליכא שימוש דעל ידי המבקר)(דף לט ע"ב הרא"ש בספרו על מסכת נדרים .מכל מקום מצווה איכא, דאין המצווה תלויה בטעם של החולה, אלא בחיוב המוטל על המבקר ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה אינה בתוצאה המורגשת אצל החולה, אלא בציות לציווי התורה

.ללכת בדרכי המקום, שביקר את אברהם מבלי שהיה זקוק לכל שימוש

כתב: דמתוך שהמבקר מצטער בצער חברו, הוא)(דף מ ע"א הר"ן בפירושו על מסכת נדרים מתפלל עליו בלב שלם, ואין תפילה כזו חוזרת ריקם, שהרי חבר הוא שמבקש על חברו. ביאורו מעמיק בכך שהביקור הוא הדרך לעורר את כוח התפילה, שכן הצער המשותף הוא המפתח

.לפתיחת שערי רחמים, וזהו עניין שאינו תלוי כלל במצב הכרתו של החולה

כתב: לעולם יהא אדם זריז במצות)(דף מ ע"א המאירי בחיבורו בית הבחירה על מסכת נדרים ביקור, מפני שהמבקר מיקל מחליו, ואין לך מצווה שאין בה מן החסד הזה, שהיא מחייה ממש את האדם. ביאורו מחדד את התפיסה שהמצווה היא פעולה אקטיבית של הוספת חיים, וכאשר אנו

.ניצבים ליד חולה צמח, אנו מוסיפים לו רבדים של חיים על ידי חסדנו, גם אם הדבר נעלם מן העין

כתב: והמבקר את החולה צריך שיטריח עצמו לראות)(שער הסכנה הרמב"ן בספר תורת האדם מצבו ולדאוג לו, ומי שלא ביקש עליו רחמים לא קיים המצווה, שאין הביקור אלא כדי לחזק את ,נפשו ולעורר עליו רחמי שמים. ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה אינה תלויה כלל בתגובת החולה

.אלא בכך שהמבקר מביא את צערו של החולה אל כסא הכבוד, ודאגתו הכנה היא העיקר

נצלול כעת אל הים הגדול של האחרונים ופוסקי ההלכה, אשר בפיקחותם ובגדלותם נדרשו להחיל את עקרונות המצווה על המציאות המורכבת של חולים שאיבדו את הכרתם, ומביאים

.לנו את הבהירות ההלכתית הנדרשת לשאלתנו

כתב: דאף דלכאורה אין)(דף ל ע"ב הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת בבא מציעא טעם לבקר אצל צמח, כאשר צרכיו נעשים ואין מה להוסיף עליהם, מכל מקום, מצוה איכא, דאף דאיכא טעמים למצווה, בכל זאת חיוב עשייתה הוא קבוע, כאילו אין לה טעם, כיון שהטעמים הם רק ביאורים לחיוב המצווה, אך המצווה צריכה להיעשות בלא שום טעם, רק לשם שמים שציווה

המצווה. ביאורו מדגיש כי החיוב ההלכתי של ביקור חולים אינו כבול להשגת הטעמים, אלא הוא

.ציווי מוחלט, וכאשר אנו מבינים זאת, אנו פטורים מהחשבונות האם החולה מודע או זקוק לנו כתב: דע"י ביקור החולה הצוות)(חלק ב סימן תעח הגרמ"ש שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות הרפואי גם יטפל בו יותר טוב, וממילא בזה גופא מקיימים מצות ביקור חולים. ביאורו מוסיף נדבך של מציאות: גם במקום שבו החולה אינו מגיב, הרי שנוכחות המשפחה והידידים ליד מיטתו מחייבת את הסובבים אותו, ובראשם הצוות הרפואי, להתייחס אליו בזהירות ובכבוד הראוי לכל

.בן אנוש, ובכך הופך הביקור לכלי עזר ממש להצלת חייו ולרווחתו כתב בשם הראשונים דקמים מפני סומא חכם)(יורה דעה סימן רמד החיד"א בספרו ברכי יוסף מפני כבוד התורה, ואף דלא שייך דהוא רואה את בואו, מכל מקום החיוב קיים. ביאורו נותן פתח להבנה כי כבוד הזולת והערכתו אינם תלויים בהכרתו של האחר, אלא בכבודו העצמי של האדם ובחובה המוטלת עלינו לכבדו כצלם אלוהים, וכך גם בביקור חולה צמח, אנו מכבדים את נשמתו

.השרויה שם, גם אם אין הוא חווה זאת בחושיו , כתב: דהמצווה אינה תלויה בדעת החולה)(יורה דעה סימן שלה סעיף י המהרש"ם בדעת תורה אלא בנתינת הנחמה המגיעה לו מכך שרואה שאינו לבדו, וגם במי שאינו מגיב יש בזה מצווה רבה לחזק את רוחו בדרכים שונות. ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה היא הנחמה, וגם אם החולה אינו מגיב, הרי שהביקור עצמו הוא חסד שאין לו שיעור, המעניק לחולה את התחושה המנחמת שיש

.מי שדואג לשלומו אנו ממשיכים ונושאים את עינינו אל גדולי ההוראה, אלו שזכו לשלב בין עמקות התורה לבין הבנת

.המציאות הכואבת בבתי הרפואה, ומבקשים מהם אור והדרכה לצעדינו בביקורים מורכבים אלו כתב: דגם בחולה)(חלק ג סימן פג הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בתשובתו בספרו שו"ת יחווה דעת השרוי בתרדמה ממושכת, ראוי לקרובים לבקרו, שכן יש בכך משום שמירה על קשר הדורות, וכן הוכחה לצוות הרפואי כי לחולה יש משפחה דואגת, דבר המשפיע באופן ישיר על רמת הטיפול והיחס האנושי כלפי החולה. ביאורו מדגיש כי בביקורנו אנו יוצרים סביבה תומכת, וההלכה רואה ,בביקור זה חלק מהשמירה על כבודו של החולה, שכן הטיפול הרפואי אינו מתבצע בחלל ריק

.אלא תחת עינה הפקוחה והאוהבת של משפחתו , כתב: וכל שכן בביקור חולה ממש)(יורה דעה חלק א סימן קסו הרב משה פיינשטיין באגרות משה דחייב כל אדם לבקר את חברו החולה, ואין שום פטור משום שהחולה אינו שומע, דהעיקר הוא החיוב שעל המבקר, וכך הוא הדרך להיות דבק בדרכי ה' יתברך. ביאורו של פוסק הדור מחזק את התפיסה כי המצווה היא חובת הלב של המבקר, ואין היא תלויה כלל ביכולתו של החולה לקלוט

.את הביקור, כי בביקור אנו בונים את עולמנו הרוחני ומקיימים את חובתנו כבני תורה הרב אברהם רזניקוב, בתשובתו בעניין חולים השרויים בתרדמת, כתב: מצוות ביקור חולים כוללת בתוכה את האחריות על כלל צרכיו של החולה, וגם בחולה שאינו מגיב, הרי שהביקור מהווה מנוף לשיפור הטיפול ולמתן תחושת ערך לחייו של החולה. ביאורו מחדד כי הביקור הוא כלי של כבוד אנושי, וגם אם החולה אינו חש בנו, הרי שאנו בתור המבקרים מכריזים על ערכם

.של חייו כקדושים, וזהו בעצמו קיום מצווה רבה שיש בה תיקון לנשמת החולה

כתב: כי עצם השהייה ליד חולה צמח היא מצווה)518 (עמוד הרב שלמה גורן בספר תורת הרפואה של חסד, כיון שהקב"ה חפץ בביקורינו אצל אלו שאינם יכולים לבקש בעצמם, ובזה אנו הופכים להיות פיהם לפני המקום. ביאורו מוסיף רובד עמוק של נשיאה בנטל, כשאנו בביקורנו מתפללים ומבקשים רחמים עבור מי שאינו יכול לעשות זאת, ובזה אנו משלימים את החסר ומחזיקים את

.נשמתו קשורה לחיים

עתה אנו יורדים אל שדה המעשה, כדי לתרגם את העקרונות שביררנו להדרכה ברורה לכל מי שפוקד את מיטתו של אדם השרוי בתרדמה עמוקה. לא מדובר עוד רק בלימוד, אלא בכינון הנהגה

.יום, מול מציאות המעוררת שאלות מורכבות של אמונה ורגש-של חסד בחיי היום

נפקא מינה ראשונה היא בעצם המושג של הליכה לבית החולים. למדנו כי החיוב אינו מותנה בתגובת החולה, ולכן הנפקא מינה היא שאין לאדם לפטור את עצמו בטענה שחברו אינו מזהה אותו או שאין טעם בביקורו. למעשה, החובה לבקר נשארת בתוקפה המלאה, והיא מהווה מבחן של התמדה ומסירות. אנו למדים כי הליכה לביקור אצל צמח היא מצווה של "לשמה", שכן האדם

.עושה זאת רק מפני שכך ציוותה התורה, ללא כל סיפוק רגשי מיידי

נפקא מינה שנייה נוגעת לתוכן השהות ליד המיטה. מאחר והדיבור עם החולה אינו מועיל כפי שהוא מועיל לחולה רגיל, הנפקא מינה היא שעלינו להעביר את כובד המשקל לפעולות המועילות לו באמת. ראשית, התפילה בלב שלם ליד המיטה היא עיקר הביקור. שנית, הדאגה המעשית לצוות .הרפואי, וידוא איכות הטיפול והבעת אכפתית מול הרופאים והאחיות, הן נפקא מינות מרכזיות

.הנפקא מינה כאן היא שאנו לא רק 'מבקרים' אלא הופכים להיות האפוטרופסים המוסריים של החולה

נפקא מינה שלישית עולה ביחס ל"זמן הביקור". בביקור חולה רגיל, אנו מונחים לקצר כדי לא להטריח את החולה. כאן הנפקא מינה היא הפוכה – דווקא אצל חולה צמח, יש ערך לשהות ממושכת של תפילה, של קריאת תהילים, של דאגה לרווחתו ושל עמידה לידו. אין חשש של הטרחה, ועל כן הנפקא מינה היא שניתן ואף ראוי להקדיש זמן רב יותר, שכן המצווה נעשית

.במישור הרוחני והתפילתי

נפקא מינה רביעית עוסקת בשאלת הקרובים ביותר. למדנו בשם הגר"י זילברשטיין והגרמ"ש שטרנבוך כי הנוכחות יוצרת שינוי בטיפול. הנפקא מינה היא שמוטל על המשפחה הגרעינית חובה מוגברת להיות שם, לא רק למען החולה, אלא כדי להבטיח את איכות הטיפול בו. זוהי נפקא מינה מעשית שבה החסד משתלב בחוכמת המציאות, ומבטיח כי האדם לא יופקר לטיפול קר-הלכתית

.ומנוכר, אלא ייעטף באהבה אנושית מתמדת

כאשר אנו צוללים אל עומק הסוגיה, אל מול מיטתו של החולה השרוי בתרדמת עמוקה, אנו ניצבים בפני אחת השאלות המכוננות ביותר ביהדות: מהו הערך של החיים בבדידותם, ומהי המשמעות של הקשר האנושי במקום שבו התקשורת החוצה פסקה? העמידה שם, בין קירות בית הרפואה הקרים, אינה רק מילוי חובה הלכתית, אלא מסע רוחני שבו אנו לומדים להביט אל

.האדם לא דרך תפקודו, אלא דרך נשמתו הטהורה

הרעיון העמוק הטמון בכך הוא השותפות האלוהית. הראינו מפרשת השבוע כי השכינה בעצמה

בחרה לבקר את אברהם אבינו. כאשר אנו מבקרים את החולה השרוי בתרדמת, אנו לא רק באים אל אדם, אנו נכנסים אל מרחב שבו השכינה שרויה. הידיעה שהקדוש ברוך הוא אינו זקוק לאף אחד, ובכל זאת הוא בוחר לבקר, מלמדת אותנו שביקור חולים הוא מעשה של הידמות לבורא עולם. זוהי שותפות שאינה זקוקה למילים, אינה זקוקה למבטים, ואינה זקוקה לתגובה. היא שותפות של הוויה, של עמידה משותפת לפני ה'. בביקורנו, אנו הופכים להיות הצינור שדרכו

.האהבה האלוהית זורמת אל החולה, גם ברגעים שבהם נדמה שהוא מנותק מהעולם

.עוד נראה להרחיב ולהסביר, כי המציאות של "צמח" מזמינה אותנו להכרה מחודשת בערך הנשמה בעולם המודרני, שבו אנו ממהרים להעריך אדם לפי השגיו, לפי יכולת הדיבור שלו, או לפי התרומה :החברתית שלו, הביקור ליד מיטתו של חולה צמח הוא הצהרה מוסרית מהדהדת. אנו מכריזים האדם אינו כלי עבודה, האדם אינו אמצעי לייצור. האדם הוא בן חורין, צלם אלוהים, שנשמתו קשורה בצרור החיים. העובדה שהגוף זקוק למכונות כדי להמשיך ולפעום, אינה מפחיתה במשהו מקדושת הנשמה השרויה בתוכו. הביקור שלנו הוא הוכחה לכך שאנחנו רואים את הנשמה, לא את הגוף. זהו

.שיעור בנפש – ללמוד לאהוב את האדם באשר הוא, ללא תלות בדבר, ללא תלות בתמורה

זאת ועוד, יש כאן סוד של נוכחות מנחמת שחורגת מעבר לתודעה האנושית. אנו מאמינים ,כי הנשמה, גם כשהיא כלואה בתוך גוף שאינו מגיב, אינה מנותקת מהסביבה. התפילות שלנו .המחשבות הטהורות שלנו, והדאגה הכנה שאנו מביעים, מגיעים אל עומק נשמתו של החולה אנו לא יודעים כיצד, אנו לא יודעים את הפרטים, אך אנו יודעים שהלב מרגיש את הלב. הנוכחות שלנו היא כעין מעטפת, רשת של ביטחון ושייכות שמונעת מהנשמה לחוש בדידות. אנו הופכים להיות הבית שלו, המשפחה שלו, הקול שלו לפני שוכן מרומים. זהו ביטוי עמוק של ערבות, שבו אנו אומרים לו בלי מילים: אתה איתנו, ואנחנו איתך, וגם אם אתה רחוק מאיתנו בחושיך, נשמתנו

.תמיד תהיה קשורה בנשמתך

לבסוף, זוהי הנהגה שמזכירה לנו את חסד הבורא בבריאה כולה. כשם שהקב"ה מחייה את כל העולמות, מעניק חיים לכל נברא ללא דרישת תמורה, כך גם אנו לומדים בחדר הזה את הסוד הגדול של החיים: לתת כי זהו טבעו של האדם. להעניק אהבה כי זה מה שממלא את הלב. לשהות עם הכאב כי זה מה שיוצר אנושיות. זוהי הרחבה רעיונית של מצוות ביקור חולים לממדים של אמונה צרופה, שבה הביקור אינו רק פתרון לבעיה של חולה, אלא דרך חיים של ענווה, של מסירות

.ושל חיבור עמוק לנשמת כל חי

כאשר אנו מעמיקים אל תוך נפש האדם המבקר, אנו מגלים כי הביקור אצל חולה השרוי בתרדמה אינו רק מעשה של חסד חיצוני, אלא תהליך מזכך המתרחש בתוך נשמתו של המבקר עצמו. העמידה ליד מיטתו של אדם שאינו מגיב היא קריאה פנימית אל המבקר לעלות לדרגה

.רוחנית גבוהה יותר, שבה השקט הוא השפה והנוכחות היא המסר

נראה להסביר כי הנפש, בבואה אל החדר הזה, עוברת מהפך. הטרדות הבוערות, הרעשים החיצוניים והציפייה לתגמול אנושי – כל אלו נותרים מחוץ לפתח בית החולים. כאן, בחדר הטיפול הנמרץ, האדם מוצא את עצמו מול האמת הפשוטה והחשופה ביותר: החיים הם מתנה, והנשימה היא חסד. הנפש לומדת כאן להפסיק לצרוך ולבקש, ולהתחיל להעניק ולהיות. זוהי הנהגה

.של אצילות, שבה אנו מכירים בכך שגם כאשר אין ביכולתנו להושיע, יש ביכולתנו להשתתף ,השתתפות זו היא הכוח המניע את האדם להמשיך להאמין, להמשיך להתפלל ולהמשיך לקוות

.גם כאשר כל סימני המציאות צועקים אחרת

עוד נראה לבאר כי האהבה שמתגלה בביקור כזה היא אהבה מזוקקת מכל אינטרס. אנו רגילים בעולמנו לקבל חיזוקים – מילה טובה, מבט מעודד, יחס חם. כאן, בחדר זה, אנו לומדים לאהוב לשם האהבה. האדם המבקר את הצמח מוכיח לעצמו ולעולם כי הוא מסוגל לאהוב ללא כל תמורה נראית ,לעין. זהו חינוך לנפש, לבנות בה יסודות של חסד אינסופי, המדמה את חסדו של הקדוש ברוך הוא אשר משפיע שפע לכל הנבראים, גם לאלו שאינם יודעים להודות לו. הנפש מתרחבת, נפתחת, ומתנקה

.מכל שמץ של אנוכיות, כשהיא לומדת להקדיש זמן ומרץ למען מי שאינו יכול להחזיר לה אהבה

זאת ועוד, העמידה הזו מחברת אותנו אל הנצחיות. החולה השרוי בתרדמה נמצא במין "בין ,לבין", מרחב שאינו שייך לחלוטין לעולם הזה ואינו שייך לעולם הבא. המבקר, בעצם שהותו שם יוצר גשר. הוא מביא אל החולה את חום העולם הזה, את קולות התפילה ואת דאגת הלב, ובכך הוא .שומר על החולה קשור אל האנושות. זוהי עבודה נפשית עמוקה מאוד – לדעת שאתה משמש עוגן הנפש שלנו חשה בכך, ומתוך כך היא מתמלאת באחריות קדושה. אנו לומדים שביקור חולים הוא העמקה של תודעת החיים; אנו מפסיקים להתייחס לחיים כאל מובן מאליו, ומתחילים לראות

.בכל רגע של ערנות, בכל רגע של פעילות, נס גלוי שראוי להודות עליו

,האמונה המלווה הנהגה זו היא הביטחון בכך שהנשמה הטהורה, השוכנת בתוך הגוף הדומם .שומעת את תפילתנו. אנו מאמינים כי המילים, הניגונים, והדמעות שלנו, אינם הולכים לאיבוד הם חודרים אל מעבר למסכי המציאות, הם מגיעים אל שערי שמים, והם עוטפים את הנשמה של החולה באור ובנחמה. זוהי אמונה שנותנת כוח להמשיך, אמונה שהופכת את הביקור לכלי של קדושה. אנו עוזבים את החדר בידיעה שהיינו שותפים למהלך של חסד אלוהי, ושהנפש שלנו יצאה

.מן המפגש הזה, כשהיא טהורה יותר, רחבה יותר, וקרובה יותר אל האמת המוחלטת

בבואנו אל המרחב המוסרי שהסוגיה פורשת בפנינו, אנו מוצאים עצמנו עומדים מול צו מצפוני שאינו דורש תרועה או הכרזה, אלא דריכות של הלב. המוסר של ביקור חולים בחולה שאינו מגיב הוא מוסר של נוכחות מתמדת, שבו האדם נדרש לא לחפש את סיפוקו האישי בהכרת תודה או

.בתקשורת הדדית, אלא בנאמנות לערך של החיים עצמם כפי שהם משתקפים בצלם אלוהים

נראה לבאר כי המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא הבנת עומק הערבות ההדדית. המוסר הישראלי אינו בנוי על יחסי גומלין של שוק וקח, אלא על החובה להיות שם עבור האחר ברגעי השפל שלו. כאשר .אנו מבינים שכל אדם הוא חלק מאיתנו, הופך הביקור לחובה מוסרית שאדם מבצע כלפי עצמו ,ביקור אינו רק מחדל כלפי הזולת, אלא נסיגה מהמחויבות שלנו להיות אנושיים, להיות רחמנים-אי ולעמוד ליד מי שזקוק לנו, גם כשאין איש רואה וגם כשאין החולה יודע. המצפן הזה מכוון אותנו

.להבין שחברותו של אדם נמדדת דווקא במקומות שבהם היא אינה מתוגמלת, אלא תובענית וקשה

עוד נראה להסביר כי המוסר של הביקור בחולה מורדם מחנך אותנו להעדיף את האיכות של הקשר על פני המראה החיצוני. לעיתים החדר בטיפול נמרץ מפחיד, הצינורות והמכשירים יוצרים הרתעה, והרצון להתרחק הוא רצון טבעי של האדם הבורח מן הסבל. אך המצפן המוסרי שלנו

מכוון אותנו להישיר מבט אל המציאות, לא לברוח אל הנוחות, אלא למצוא את האומץ לעמוד מול הדווי. המוסר כאן הוא מוסר של עמידה – עמידה כמשענת, עמידה כגשר, עמידה כנוכחות של אהבה שאינה מבקשת מאומה מלבד שלום החולה. זוהי עמידה שמקדשת את החיים ומכריזה כי

.אדם הוא עולם מלא גם בתוך השקט המוחלט של התרדמת זאת ועוד, העמקה מוסרית זו מלמדת אותנו על חשיבות הדיוק בפרטים הקטנים של החסד. המוסר אינו רק בכוונה הלבבית, אלא גם בעשייה המדויקת למען החולה – בדיקת איכות הטיפול, התעניינות בצרכים הרפואיים, ודאגה לרווחתו גם כשאינו יכול להביע את צרכיו. זהו מוסר של עורך דין לנשמתו של החולה, כזה שמוודא שזכויותיו נשמרות ושהוא מטופל בכבוד וברגישות המרבית. הביקור הוא הביטוי המוחשי ביותר לכך שהאדם לעולם אינו ננטש. אנו לוקחים על עצמנו את האחריות להיות

.הקול שלו, המגן שלו והשומר שלו בתוך מערכת רפואית שעלולה לעיתים להיות טכנית מדי כך נבנה בנו המצפן הפנימי: אנו לומדים כי כוחנו אינו נמדד ביכולתנו לשנות את המציאות הפיזית באופן מיידי, אלא ביכולתנו להישאר בני אדם בתוך מציאות בלתי אפשרית. המוסר הזה דורש מאיתנו עקביות, סבלנות ונכונות להקריב את הזמן והנוחות שלנו למען מי שזקוק לנו. הוא מזכיר לנו שגם בחדר הטיפול הנמרץ, שבו החומר נראה כדבר היחיד שקיים, החסד והאמונה הם

.הכוח האמיתי המניע את העולם, והם המצפן שינחה אותנו בכל צעד ושעל בחיים יום, מתוך אותו חדר שקט שבו הזמן כאילו עצר מלכת, אנו-בדרכנו חזרה אל המולת היום נושאים עמנו תובנות שמשנות את זווית הראייה שלנו על מהות הקשר האנושי. אנו לומדים כי אהבה אמיתית אינה נמדדת בשיחה או בחיוך, אלא בעצם הנכונות להיות שם. בחיים ,האישיים שלנו, אנו נתקלים לא פעם באנשים שקטים, באלו שאינם יודעים לבטא את מצוקתם ,או בסיטואציות שבהן נדמה שאין מילים בפינו. השיעור הגדול שלמדנו הוא שהנוכחות שלנו השתיקה המשותפת, והדאגה העקבית – הם הם הכלים החזקים ביותר שניתנו לנו כדי לקיים את ,המצווה האנושית הנעלה ביותר: הערבות ההדדית. אנו לומדים שגם בימים עמוסים ורועשים השעה שאנו מקדישים לאדם אחר, ללא שום ציפייה לתמורה, היא השעה שבה אנו בונים את

.נשמתנו כנשמות של חסד :עיקר העניין:עיקר העניין

עיקר העניין בסוגיית ביקור חולה השרוי בתרדמת הוא ההכרה כי המצווה אינה תלויה במודעותו של החולה, אלא בנאמנות של המבקר לצלם אלוהים שבאדם. ביקור זה ,הוא ביטוי לחסד טהור שאינו מבקש דבר בתמורה, ומבטא אמון עמוק בערך החיים גם כאשר הם נראים כמרחפת בערפל. כאשר אנו מתייצבים ליד מיטה של אדם שאינו מגיב, אנו הופכים להיות פיו, תפילתו ושומרו. זוהי דרך של קדושה שבה המבקר אינו הופך את החולה לאמצעי, אלא רואה בו מטרה בפני עצמה, כבן לעם ישראל וכצלם אלוהים. כוחו של ביקור זה טמון בעצם הנוכחות המקרינה אהבה, המעודדת את הסובבים את החולה ומבטיחה את כבודו, תוך הבעת אמונה יוקדת בכך ששום פעולת

.חסד אינה הולכת לאיבוד, ושום תפילה חרישית אינה נשארת ללא מענה בשמי מרומים

: המשך- עיקר העניין: המשך- עיקר העניין

,החסד הגדול ביותר מתרחש במקומות שבהם אנו מעניקים בלי לצפות לכלום שכן דווקא שם מתגלה האהבה הטהורה ביותר. נוכחות שקטה ועקבית ליד אדם השרוי בסבל או בתרדמה היא הוכחה חיה לכך שהאדם אינו מכונה, ושקדושת החיים קיימת גם במקום שבו נדמה שאין מודעות. הביקור שלנו הוא המגן הטוב ביותר על כבודו של החולה, והוא הדרך שלנו לומר לעולם: אנו זוכרים את הערך של כל נשמה, בכל רגע ובכל מצב. התפילה שלנו עבור האחר היא הצינור שדרכו אנו מביאים את רחמי השמים אל המקום שבו האדם זקוק להם יותר מכל. ידיעת החבר שהוא אינו לבדו, גם כשהוא אינו מסוגל לבטא זאת, היא הרפואה החזקה ,ביותר לנפש האדם בתוך יסוריו. זכות גדולה נפלה בחלקנו להיות שליחי חסד

.והאחריות שלנו היא לוודא שאף אדם לא יישאר בבדידותו, ברוח ובגוף