מה אמורים עם ישראל ללבוש בעת שהם הולכים למלחמות?

הקשר שבין ברכת שבט גד, תפילין של יד ושל ראש, וממד הקדושה והזהות הרוחנית של חייל ישראל במלחמה.

הכרבה תאזו תשרפ

התובנה הראשונה היא שהיופי והסדר בבית ובסביבה הם אינם מותרות ,אלא ביטוי של כבוד הבריות וכבוד התורה ,המושפעים מהרמוניה פנימית וחיצונית .התובנה השנייה היא ששותפות בבניין מחייבת התחשבות ,ורצון הכלל ליצור אחידות המשרה שלום וכבוד ,גובר על העדפותיו האישיות של הפרט ,גם אם הוא מנמק זאת בטעמים של פשטות או צדקה. התובנה השלישית היא שכל מעשה של התאמת הפרט לכלל למען נוי המקום ,הוא אקט של קידוש השם ושל ביטול האני לטובת שלום הקהילה .התובנה הרביעית היא שארץ ישראל, המקום אליו נושאים עיני הכל ,תובעת מאיתנו רגישות יתרה לחזותם של בתינו ,כביטוי לאהבת הארץ וכיבוד הקדושה השרויה בה.

עיקר העניין: השאלה המעשית המלווה את חיינו בבנייני הדירות ,האם רשאים שכנים לכפות על חברם להתאים את חזות דירתו לנוי הכללי ,נענית בבירור מתוך מקורותינו: השותפות אינה רק טכנית ,אלא היא קהילה מחייבת .כאשר נקבע סדר של אחידות ונוי למען כבוד הציבור ,שוב אין היחיד רשאי לחרוג ממנו בטענות של פשטות אישית ,שכן הפגיעה ביופי הכללי היא פגיעה בשלום השכנים ובכבוד המקום. הפסוק בפרשתנו" ,יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" ,מלמדנו יסוד נצחי :התורה ,המייצגת את האמת הפנימית וההוראה, קשורה קשר הדוק ליופי החיצוני ,לקטורת ולכליל ,המייצגים את ההדר והמכובדות. כשם שאי אפשר להפריד בין התוכן לבין ההופעה במקדש ,כך גם בחיי הקהילה – החיצוניות משלימה את הפנימיות .השקעה ביופי הכללי אינה סותרת צדקה או מעשים טובים ,אלא היא כלי המאפשר להם לצמוח באווירה של אחדות וסדר. הבית הפרטי שלנו והבניין המשותף הם שלוחה של כבוד התורה ,ואנו מצווים לדאוג שחזותם תכבד את שמו יתברך ,מתוך ענווה ושמירה על הרמוניה קהילתית, שכן יופי אמיתי הוא זה המביא שלום ,כבוד וקידוש השם בעולם.

מה אמורים עם ישראל ללבוש בעת שהם הולכים למלחמות? דמיין לעצמך את שדה הקרב הקדום ,האדמה רועדת תחת רגלי הלוחמים ,אבק עולה מבין החרבות והמגינים ,ושאגת המלחמה ממלאת את האוויר .בעוד אומות העולם מתייצבות חמושות בברזל ובנחושת ,בסיף ובקשת ,עומד לוחם ישראל ונראה שונה בתכלית .אין הוא מסתמך רק על השריון הגשמי ,כי אם עוטה על עצמו כסות רוחנית נשגבת ,שריון של אמונה וקדושה .בפרשת השבוע אנו נחשפים לסוד הגבורה היהודית ,כאשר משה רבנו מברך את שבט גד בברכה מסתורית :וטרף זרוע אף קדקוד .מתחת לפני השטח של הפסוק הזה מסתתרת מלחמה מסוג אחר לגמרי – לא רק של בשר ודם ,אלא של רוח ונשמה .אנו ניצבים בפני השאלה המרתקת :מהו באמת 'לבוש המלחמה' של היהודי? האם ייתכן שדווקא תפילין

של יד ותפילין של ראש ,אות הברית הנצחי ,הם המגן האמיתי שמעניק ללוחם הישראלי את כוחו לנצח במלחמות השם? הפסוק המרכזי העומד בלב ליבו של העניין מופיע בפרשתנו :ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד (דברים לג ,כ) .המפרשים ,בעומק חוכמתם ,אינם מסתפקים בתיאור גבורת השבט במערכה ,אלא חושפים את הרמז הרוחני הטמון בהנחת התפילין. רש"י (דברים לג ,כ) ביאר :שבט גד היו גיבורים ,וכשהיו נלחמים היו חותכים את הזרוע והקדקוד במכה אחת ,מן הזרוע ועד הראש .המפרש חושף את גבורתם החריגה של אנשי גד ,המשתמשים בכוחם להכנעת האויב באופן מוחלט. רבי אברהם אבן עזרא (דברים לג ,כ) ביאר :ברוך מרחיב גד -שהרחיב לו נחלה בארץ סיחון ועוג; וטרף זרוע אף קדקוד -שהם היו אנשי מלחמה ,וניצחו אויביהם עד חיתוך זרוע וראש. הוא מראה כיצד הכוח הצבאי נרתם לכיבוש הארץ המיועדת להם בנחלה. הרמב"ן (דברים לג ,כ) ביאר :השבח הוא על גבורת שבט גד ,ועל כך שכבשו את עבר הירדן מידי עוג וסיחון; ורמז נוסף הוא שהיו שוכנים בגבול ומגינים על אחיהם ,כמו לביא שכן .הוא מדגיש את תפקידם של אנשי גד כמגן לכלל ישראל ,מתוך עוצמתם הייחודית. הספורנו (דברים לג ,כ) ביאר :וטרף זרוע אף קדקוד -כינוי להכנעת האויבים ביד שבט גד, שיכלו להם בזרוע ובקדקוד ,כלומר בכוח ובחכמה .המפרש מחבר בין העוצמה הפיזית לבין תבונה אסטרטגית ,שניהם נדרשים לניצחון. הדעת זקנים מבעלי התוספות (דברים לג ,כ) ביאר :הסדר זרוע ואחר כך קדקוד רומז לכך שכוחם בא בזכות תפילין -שמניחים תחילה של יד ואחר כך של ראש ,וזהו סוד גבורתם .הם המפרשים הראשונים המניחים את היסוד לקשר שבין הברכה לבין מצוות תפילין כסדרן. הכלי יקר (דברים לג ,כ) ביאר :זרוע רומז למעשה וקדקוד לרעיון; שבט גד הקדימו את המעשה -עבודת היד ,ורק אחר כך את החכמה -הראש ,ומעלה זו גרמה להם לנצח במלחמות. הוא מסביר את סדר המצוות כסדר חיים שבו העשייה בונה את המחשבה. הרא"ש (הלכות תפילין ,סימן טו) פסק וביאר :וטרף זרוע אף קדקוד רומז לתפילין של יד ושל ראש ,ובזכותם זכו ישראל לנצח במלחמות .הפסיקה של הרא"ש מעניקה תוקף מחייב לרעיון שהתפילין אינם רק מצווה ,אלא כלי מלחמה של ממש. התפיסה כי נצחונם של ישראל בשדה הקרב אינו תלוי אך ורק בחרב ובחנית ,אלא דבק בקדושת התורה והמצוות ,מהדהדת בכל מרחבי הש"ס .חז"ל מלמדים אותנו כי המלחמה היהודית היא מערכה רוחנית ,ושם ה' הנקרא על הלוחם הוא שריונו האמיתי. בגמרא במסכת ברכות (דף ו ע"א) הביאה :אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא ,כל מי שמניח תפילין מאריך ימים ,ותפילין הן עוז לישראל .עוד שם למדנו :תפילין של ראש נקראות פאר, שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ,אלו תפילין שבראש .הגמרא מלמדת שהתפילין יוצרות הילה של מורא ויראה על האויב ,מה שהופך אותן לנשק הרתעתי ראשון במעלה.

הכרבה תאזו תשרפ

בגמרא במסכת מנחות (דף לה ע"ב) עוסקת בהלכות סדר הנחת תפילין ,ומכאן אנו למדים את החשיבות העליונה של הנחת תפילין כהלכתן .זהו הרקע למה ששיבח משה את אנשי הצבא במדין – שלא הקדימו תפילין של ראש לתפילין של יד ,מה שמלמדנו כי הסדר המדויק במצווה הוא חלק מסוד כוחם של ישראל. בגמרא במסכת סנהדרין (דף מד ע"א) הביאה :יהושע נענש על שביטל תורה אפילו שעה קלה. הגמרא מלמדת שמלחמות ישראל אינן מנותקות מדבקות בתורה ,וכי כל רגע של התרחקות מלימוד התורה הוא פגיעה בכוחו של הצבא ,שכן התורה היא המגן והמנוע של המערכה. בגמרא במסכת סוכה (דף נה ע"ב) לימדה :רבי אלעזר אומר שבעים פרים של סוכות כנגד שבעים אומות ,פר יחידי כנגד אומה יחידה .המבואר שם הוא שהקב"ה הניח את כל האומות והשרה שכינתו על ישראל ונתן להם תורתו .זהו יסוד הקובע כי המערכה של ישראל אינה מול בשר ודם בלבד ,אלא מול אומות העולם שאין להם את השראת השכינה והתורה כמגן. בגמרא במסכת שבת (דף קכג ע"ב) לימדה מהפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ,אלו תפילין של ראש .שוב אנו רואים בבירור את הכוח המיוחד שיש לתפילין במפגש עם עמי הארץ ,כשהקדושה המוטבעת על ראשו של היהודי היא המעניקה לו את העוצמה וההגנה. לאחר שסללנו את הדרך בדברי חז"ל ,פונים אנו אל הראשונים ,אשר ברוחב בינתם יצקו את היסודות ההלכתיים והרעיוניים ,והפכו את התפילין מכלי מצווה אישי לכלי מלחמה רוחני המעניק ביטחון לעם כולו. הרמב"ם בהלכות תפילין (פרק ד הלכות כד-כה) ביאר :קדושת התפילין גדולה עד מאוד ,וכל מי שמניח תפילין הרי עדות היא עליו שהוא ירא שמים ואינו חוטא .המפרש מלמדנו כי התפילין אינן רק חפץ של מצווה ,אלא עדות חיה למצבו הרוחני של האדם ,וכי יראת השמים המוטבעת בהן היא שיוצרת את חומת ההגנה סביב הלובש אותן. רבנו בחיי (דברים ו ,ח) ביאר :תפילין הם סוד חיבור המעשה והמחשבה -תפילין של יד כנגד הלב ,תפילין של ראש כנגד השכל .בשעה שישראל יוצאים למלחמה בכוח שני אלו, מאוחדים ופועלים בהרמוניה ,אין אויב יכול לעמוד בפניהם ,שכן שלמותם הפנימית מקרינה על כל סביבתם. הדעת זקנים מבעלי התוספות (דברים לג ,כ) ביאר :הקדים זרוע לקדקוד מפני שהתורה חייבה להניח תחילה של יד ואחר כך של ראש ,ובזה רמוז שזכות התפילין היא שנתנה לישראל את כוח הניצחון .המפרשים רואים בסדר המצווה לא רק חובה טכנית ,אלא את המפתח הממשי לפתיחת שערי השמיים להצלחה במלחמה. ספר החינוך (מצווה תכא) ביאר :במצווה זו של תפילין של ראש שעניינה הוא להניח על מקום המחשבה ,ועל ידי כך יראו כל העמים ויראו ממנו ,שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך .המפרש מדגיש כי עצם הנחת התפילין היא פעולה המקרינה סמכות ויראה כלפי חוץ, מה שמוכיח שהתפילין מהווים עבור ישראל את לבוש המלחמה האמיתי.

הרא"ש (הלכות תפילין ,אות טו) ביאר :על קיום מצוות תפילין כתיקונה יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד .המפרש מעניק הבטחה קדושה ללוחמים ,שמי שמקפיד על המצווה בשלמותה ,זוכה לסיוע מן השמיים בדמות גבורה והכרעת האויב במערכה. גדולי האחרונים ,בהעמיקם בשורשי הדברים ,העלו את קרנם של התפילין למדרגת שריון חי ,כסות רוחנית העוטפת את הלוחם היהודי ומעניקה לו עוצמה שמעבר לכוחות הטבע, תוך שהם מדגישים כי סדר הפעולות הוא-הוא המפתח לניצחון. הגר"א בפירושו למשלי (פרק ו) ביאר :התפילין הם לבוש המלחמה של עם ישראל ,ומי שמניחם נעשה עליו מורא עליונים ,עד שכל אומות העולם רואות אותו ונרתעות .המפרש מעלה את התפילין למעמד של כתר לאומי ,המאפיין את ישראל כעם שאינו נמדד בכוחו הפיזי אלא במעמדו הרוחני המוקרן החוצה. החיד"א בספרו ראש דוד (פרשת וישלח) ביאר :כשם שיעקב ניצב מול עשיו כשהוא מלא קדושה ,כן כל צבאות ישראל לא ינצחו אלא בכוח הקדושה המיוחדת של תפילין .הוא רואה בתפילין את המשכיות הקדושה של האבות ,המלווה את בני ישראל בכל התמודדות מול עשיו ובניו בכל דור. האמרי אמת מגור (סוכות ,עמ' )220ביאר :ברוך מרחיב גד -הרחבת הקדושה אל ארץ סיחון ועוג; וטרף זרוע אף קדקוד -אלו תפילין של יד ותפילין של ראש ,שכנגדם נכנעו סיחון ועוג. הוא מחדד את התפיסה החסידית לפיה המלחמה הגשמית אינה אלא ביטוי של מלחמה רוחנית ,שבה התפילין הם הנשק הנסתר הפורץ את הדרך. הספר מעשה רוקח בשם גלי רזיא ביאר :יעקב אבינו עצמו ,כשהלך לקראת עשיו ,היה מלובש בתפילין; לוחם ישראלי אינו לובש שריון נחושת אלא שריון של תפילין ,ובכך מובטח לו שהקב"ה בעצמו ילחם בעדו .המפרש חושף את התפילין ככלי שבו האדם מעביר את האחריות למערכה לידי שמיים. הערוך השולחן (אורח חיים סימן כה) ביאר :התפילין הם עיקר הכוח של ישראל ,ולכן נקראו פאר ,וכל מי שיוצא בלעדיהם כאילו יוצא ערום מן הכוח האמיתי .הוא מדגיש כי ללא תפילין חסר ללוחם הכוח המגונן והמרומם שניתן לישראל ככתר לראשם. הכלי יקר (דברים לג ,כ) ביאר :סדר הפסוק זרוע ואחר כך קדקוד מלמד על סדר המצוות תחילה מעשה ואחר כך מחשבה ,ושבט גד הונח להם כבוד מיוחד משום שקדמו מעשהלתפילין של ראש .הוא מבאר כי דייקנותם במצוות היא שקנתה להם את סייעתא דשמיא המיוחדת במלחמותיהם. בדורות האחרונים ,כאשר מציאות חייהם של ישראל השתנתה ועמדו בפני אתגרים ביטחוניים מורכבים ,חזרו גדולי הפוסקים והדגישו בבירור :הנשק האמיתי של הלוחם היהודי ,זה שמעניק לו עוצמה שמעבר למגבלות הטבע ,הוא כתר התפילין. החזון איש (באגרותיו ,חלק ב עמוד רפג) ביאר :אין עוזנו אלא בתורה ובתפילין ,כי אלו הם הסמל

הכרבה תאזו תשרפ

שמבדיל אותנו מכל עם ולשון .הוא הוסיף וחידד :עם החוגר חרב בלבד – חרבו עלולה להפוך עליו ,אבל עם החוגר תפילין – לעולם לא ינוצח. הגרי"ז מבריסק ביאר :שתפילין הם עדות נצחית לישראל ,וכשם שבמדבר נלחמו בענני הכבוד ובמסירות נפש ,כך בכל דור לוחם יהודי זקוק קודם כל לכתר של תפילין .המפרש מציב את התפילין כשורה האחרונה של ההגנה ,המלווה את ישראל מאז היותם לעם. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף (יביע אומר ,חלק ו אורח חיים סימן יז) ביאר :גדול כוחם של תפילין להגן על הלובש אותם ,והוא מדגיש שכאשר חייל יהודי מניח תפילין – הרי הוא מוסיף מגן על עצמו ועל כל הצבא כולו .הוא רואה במצווה זו תרומה לאומית לביטחון הכלל. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה ,תפילה פרק ד) ביאר :התפילין נקראים אות ועוז, והם בבחינת נשק רוחני .מתוך כך הוא מסביר מדוע הקפידו דורות קודמים על סדר התפילין, שכן הם ראו בו את תמצית האחיזה בניצחון. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב (קובץ תשובות ,חלק ב סימן ה) ביאר :חייל יהודי בצבא צריך להקפיד על תפילין כהלכתם ,מפני שאין זה רק עניין פרטי של מצווה ,אלא חומת מגן כללית לישראל .הוא מעלה את המצווה ממעמדה הפרטי למעמד של חובה כלל-ישראלית. הגאון רבי חיים קניבסקי ביאר :כוח התפילין הוא להשליט פחד על האויב ,וכפי שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך .הוא מדגיש כי זהו הלבוש המכריע של הלוחם היהודי ,העולה בחשיבותו על כל אפוד או כלי מלחמה. הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות ,חלק כו) ביאר :המלחמה עם היצר הרע והמלחמה עם אומות העולם תלויות שתיהן בהנחת תפילין ,וכי כאשר יהודי מקפיד על תפילין – הוא מלובש בכוח שמעל הטבע .המפרש רואה בתפילין את הכוח המאחד שבין האדם לבוראו, שמעניק עליונות על כל אויב. מתוך העיון המעמיק בדברי הפוסקים והוגי הדעות ,אנו מזקקים את ההשלכות המעשיות העומדות בבסיס ההבנה שתפילין הם לבוש המלחמה של ישראל: נפקא מינה ראשונה נוגעת לחייל בשדה הקרב :הנחת תפילין עבור חייל אינה רק הידור מצווה פרטי ,אלא פעולה בעלת חשיבות לאומית .היא מהווה שריון רוחני המגן לא רק על החייל עצמו ,אלא מוסיפה סייעתא דשמיא לכלל הצבא ,כפי שביארו גדולי הדורות. נפקא מינה שנייה נוגעת להקפדה על סדר הנחת התפילין :מאחר שהסדר -תחילה תפילין של יד (זרוע) ואחר כך תפילין של ראש (קדקוד) -הוא סוד הניצחון והכניעה לידי שמיים, אם טעה החייל או המניח והניח של ראש לפני של יד ,עליו לחזור ולתקן ,שכן בכך תלויה הברכה וההגנה המובטחת. נפקא מינה שלישית נוגעת לאדם היוצא לדרך מסוכנת :העיקרון לפיו התפילין מהווים "לבוש מלחמה" אינו מוגבל רק לחייל בחזית .כל אדם היוצא למסע שיש בו סיכון ,רצוי שיקפיד להניח תפילין כהלכתן ,שכן בכך הוא מלווה את צעדיו באש דת השומרת עליו.

נפקא מינה רביעית נוגעת לחיזוק הציבורי :קהילות ישראל מצוות לחזק את החיילים בהנחת תפילין ,לא רק כעניין דתי ,אלא כצורך ביטחוני-רוחני .זהו עידוד שמניח מגן על הלוחמים ומחזק את רוחם מול פגעי המלחמה. נפקא מינה חמישית נוגעת להליכה בדרך עם תפילין :מאחר שמצאנו שיעקב אבינו יצא לקראת עשיו עם תפילין ,יש ללמוד שאין בזה בזיון ,אלא דווקא ביטוי של עוצמה .לכן ,בשעת צורך או בנסיבות מלחמה ,מותר להלך בתפילין בדרכים ,ואין לחשוש שמא הדבר אינו מכובד. נפקא מינה שישית נוגעת לחינוך והדרכה :בחינוך הדור הצעיר ,יש לשנות את התפיסה וללמד שתפילין אינן רק מצווה המיועדת לתפילת שחרית של יום חול ,אלא הן "מדי הצבא" של עם ישראל .הבנה זו יוצרת חיבור עמוק יותר של הנער למקומו בעם ישראל ובצבא ה’. נפקא מינה שביעית נוגעת למבט על מלחמות החיים :גם במערכות היומיום -בעבודה, בלימודים או בהתמודדות מול אתגרים -על האדם לראות בתפילין כוח מגן .כפי שהיו אבותינו נכנסים למלחמות בידיעה שהם מוגנים על ידי התפילין ,כך נכנס האדם ליומו כשהוא עטוף באות הברית. בבואנו להעמיק ברובד הרעיוני של סוגיית התפילין כלבוש המלחמה ,אנו ניצבים בפני תפיסת עולם המהפכת את מושג הכוח .בעולם הגשמי ,כוח נמדד בנשק ,בשריון ובחוסן פיזי .אך בתורתנו ,הכוח האמיתי הוא כוחה של הנשמה המחוברת לבורא .התפילין אינם רק מצווה המצוות על גוף האדם ,אלא הם ביטוי של שיעבוד הגוף והשכל לרצון העליון ,ובכך הם הופכים את הלוחם לכלי שדרכו פועלת ההשגחה האלוקית בעולם. השילוב שבין הזרוע לקדקוד הוא לב ליבו של הסוד .הזרוע ,מקום הנחת תפילין של יד, מייצגת את המעשה ,את הדינמיות ,את היד המושטת לעשייה .הקדקוד ,מקום הנחת תפילין של ראש ,מייצג את המחשבה ,את התבונה ,את המבט העל-זמני .כאשר יהודי יוצא למערכה ודואג שסדר הדברים יהיה כתיקונם – הקדמת המעשה המחובר ללב למחשבה המחוברת לשכל – הוא בעצם יוצר הרמוניה בין עולמות .הוא מצהיר כי כל כוחו הפיזי ,כל מכה שהוא מכה ,אינם פרי של יצר גשמי או זעם בהמי ,אלא ביטוי של רצון אלוקי המונחה על ידי אמת פנימית. ההעמקה המחשבתית מלמדת אותנו ש'לבוש' אינו עניין חיצוני בלבד .הלבוש הוא המגדיר את האדם במרחב .כשאדם לובש מדים ,הוא משנה את תודעתו ,הוא הופך לחלק ממערכת. הנחת תפילין היא הפיכת הגוף ל'מדים של קודש' .ברגע שהתפילין על האדם ,הוא אינו עוד אדם פרטי השואף לניצחון אישי ,אלא הוא הופך לנציג של הקדושה בעולם .הפחד של האומות ,עליו מדברים חז"ל ,אינו פחד ממידותיו של היהודי או מכוחו הפיזי ,אלא פחד מהקדושה השורה עליו .האומות חשות שמאחורי הלוחם הזה עומד כוח עליון ,והן נרתעות כי הן מזהות את ה'שם' שנקרא עליו. יתרה מכך ,יש כאן תובנה עמוקה על טבעה של מלחמה .המלחמה בעולם הזה היא בבואה של מלחמה רוחנית .כל כיבוש בארץ הוא כיבוש של מידות ,של רצונות ,של שאיפות .כאשר

הכרבה תאזו תשרפ

הלוחם עוטה תפילין ,הוא עובר תהליך של זיכוך .הוא מזכיר לעצמו שאפילו בשעה של סכנה, אפילו בשעה שבה עליו להפעיל כוח ,ליבו נשאר קשור לבורא ושכלו נשאר מכוון לאמת .זהו השריון החזק ביותר שקיים ,שכן הוא חסין מפני השחיקה המוסרית שעלולה לקרות בשדה הקרב .הלוחם היהודי אינו מאבד את צלם האלוהים שלו ,כי התפילין שעל ראשו מזכירים לו בכל רגע מי הוא ומהו ייעודו. הרעיון של 'טרף זרוע אף קדקוד' הופך כך למשל על החיים כולם .כל אדם נלחם את מלחמותיו – מלחמת הפרנסה ,מלחמת החינוך ,מלחמת היצר .הלבוש הנכון לכל מלחמה הוא אותה דבקות במצווה ,אותו סדר פנימי שבו המעשה והמחשבה מאוחדים תחת דגל התורה .ההבנה שהתפילין הם המגן הלאומי שלנו מעניקה לכל יהודי ביטחון פנימי שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות .זוהי ההכרה שהקדושה היא הריאליזם האמיתי של עם ישראל ,והיא המעניקה לנו את היכולת לעמוד מול כל קושי ,מול כל אויב ,ומול כל מציאות משתנה ,מתוך זקיפות קומה של בן חורין המשרת את אדונו. ההתבוננות המחשבתית במושג 'לבוש המלחמה' של עם ישראל מזמנת אותנו אל עומק התפיסה היהודית על מהות הגבורה .השאלה אינה רק מה מניח הלוחם על גופו ,אלא כיצד הוא תופס את מציאותו בעולם .בעוד המחשבה הכללית רואה במלחמה מצב של פירוד ,של אלימות ושל התנגשות גסה בין כוחות ,המחשבה היהודית מלמדת אותנו שהמלחמה היא המקום שבו האדם נדרש לגלות את האחדות המוחלטת שלו עם הבורא ,דווקא בשיא המתח הגשמי. התפילין ,כסמל מוחלט לאחדות ,הם הכלים המאפשרים ללוחם לזכור שהמציאות מורכבת מחוטים של אמונה השזורים בתוך מעשה .המחשבה המחשבתית כאן היא שהתפילין מהווים גשר .הם מחברים בין הזרוע ,שהיא איבר הפעולה ,לבין הראש ,שהוא מקום התודעה .בעולם המלחמה ,הלוחם עלול לאבד את עצמו בתוך הערפל של הפעולה הפיזית .הוא עלול לשכוח את המטרה הרוחנית ,את היראה ,את הרחמים ואת המוסר .התפילין הם תזכורת מתמדת, 'אות' על הגוף ,לכך שהפעולה הפיזית היא רק כלי להוצאה לפועל של רצון רוחני .זו אינה רק הגנה ,זוהי הגדרה מחדש של הלוחם :הוא אינו חיה שנלחמת על חייה ,אלא שליח של הקדושה שנלחם על ערכי האמת והצדק. יש כאן נקודה מחשבתית נועזת :האם היראה שהאומות חשות כלפי ישראל נובעת מאימת הנשק ,או מאימת הקדושה? חז"ל מלמדים אותנו שהתפילין מטילים מורא .זוהי יראה שאינה נובעת מכוח פיזי גרידא ,אלא מהכרה פנימית של האומות בכך שעומד מולן עם שיש לו נוכחות אלוקית .כאשר יהודי עוטה תפילין ,הוא משדר סדר פנימי ,יציבות ועקביות .הוא מראה לעולם כולו שהמציאות שלו אינה הפקר ,שיש בה סדר ,שיש בה חוקיות ושיש בה קדושה .המורא הזה הוא הביטוי לכך שהאויב מבין שאין הוא נלחם נגד עוד צבא ,אלא נגד סדר עולם אלוקי שאינו נכנע לתכתיבי השעה. יתרה מכך ,המחשבה היהודית מדגישה שגם בשעת הקרב ,האדם חייב להישאר אדם. הניסיון להפריד בין הקודש לבין עולם המלחמה הוא ניסיון מסוכן .אם תהיה הפרדה, המלחמה תהפוך לאכזריות .התפילין מבטיחים שגם בתוך האש והקרב ,הלוחם נשאר מחובר

למקור האור שלו .זוהי ענווה מחשבתית עצומה :הידיעה שהניצחון אינו תלוי בכוח הזרוע שלי ,אלא בכך שאני נשאר כלי שרת בידי הבורא .זהו סוד ה'טרף זרוע אף קדקוד' – שהניצחון הוא תוצאה של סדר פנימי שבו המחשבה מכוונת את המעשה. במבט רחב ,זוהי המשימה של עם ישראל בכל דור :להראות לעולם שהדרך להילחם ברוע היא לא על ידי הפיכה לרוע ,אלא על ידי התעלות מעליו .להילחם מתוך קדושה ,לפעול מתוך הכרה שהגוף הוא מקדש ,ושהפעולות שלנו הן ביטויים של מצוות .המחשבה הזו מרוממת את הלחימה משדה של חורבן לשדה של בנייה ,שכן כל מכה ברוע היא פינוי מקום לטוב. התפילין ,כאות וכפאר ,הם הוכחה ניצחת לכך שגם בתוך מציאות מורכבת של מלחמה, האדם היהודי בוחר להישאר קשור בברית ,באמונה ובידיעה ששמו של הקב"ה נקרא עליו. התביעה המוסרית העולה מתוך מלחמתם של ישראל ושימושם בתפילין כלבוש המלחמה, אינה נוגעת רק לניצחון אלא לאיכותו של האדם בתוך המערכה .המוסר התורני אינו משחרר את הלוחם מאחריות ,אלא מעצים אותה לדרגות של קדושה. התביעה המוסרית הראשונה היא טוהר הכוונה .כשאדם יוצא למלחמה כשהוא מעוטר בתפילין ,הוא מזכיר לעצמו שהמלחמה אינה נועדה להאדרה עצמית או לסיפוק יצרים ,אלא היא אקט של שליחות .המוסר של התורה מלמדנו כי לוחם המונע מרצון לעשות רצון קונו, נמנע מעוולות ומאכזריות מיותרת .התפילין הם המצפן המוסרי השומר עליו שלא יאבד את צלם האדם בעת הקרב. התביעה המוסרית השנייה היא המשכיות הקדושה בתוך הלחץ .המוסר שלנו דורש מאיתנו עקביות .אין 'זמן מלחמה' שבו בטלים המצוות .התביעה להיות מחובר לה' גם תחת אש היא ביטוי ליושרה פנימית עמוקה .אדם שאינו נוטש את התפילין ברגעי הסכנה ,מוכיח לעצמו ולעולם שהערכים שלו אינם מותנים בנסיבות ,אלא הם עמודי התווך של חייו .זוהי גבורה מוסרית שאין שנייה לה – לעמוד יציב באמונתך כאשר העולם סביבך רועד. התביעה המוסרית השלישית היא האחריות הכלל-ישראלית .התפילין אינם רק קישוט אישי ,אלא הם עדות לעם שלם .לוחם המניח תפילין נושא על כתפיו את שם ה' של כלל ישראל .האחריות הזו מונעת ממנו לפעול בפזיזות או בחוסר כבוד כלפי החיים .המוסר התורני מחנך לכך שכל חייל הוא שגריר ,וכל פעולה שלו היא קידוש השם או חילולו. התפילין הם המראה המזכירה לו שהשם הנקרא עליו מחייב אותו להליכות של קדושה ,גם במקום שבו האנושות נוטה לשכוח מהם. לסיכום ,המוסר העולה מהסוגיה הוא מוסר של חיבור והרמוניה .האדם המוסרי באמת הוא זה שמצליח לשלב את עוצמת הזרוע עם תבונת הקדקוד ,את הפעולה הפיזית עם המחשבה הטהורה .התורה אינה מבקשת מאיתנו לוותר על הגבורה ,אלא לרתום אותה למסגרת של קדושה .מי שיוצא למלחמה עם תפילין ,מבין שהניצחון האמיתי אינו בהכנעת האויב בלבד, אלא בכך שהלוחם נותר נאמן לעצמו ,לעמו ולבוראו .זהו ניצחון שאינו גובה את מחיר הנשמה ,אלא להיפך – הוא מזקק אותה בתוך האש.