האם העבר שלי מתאר מי הייתי, או גוזר מי אהיה?
עשרה ימים שבהם האדם מוזמן לפגוש מחדש את עצמו יש ימים שבהם האדם מבקש מן הקב"ה שישנה את מה שנגזר עליו ,ויש ימים שבהם הקב"ה כביכול מבקש מן האדם שישנה את מה שהוא גזר על עצמו .גזרות כמו "כזה אני"" ,בגיל שלי כבר לא משתנים"" ,ניסיתי מספיק פעמים"" ,זה האופי שלי"" ,אני מכיר את עצמי" .אולי דווקא משום כך עשרת ימי תשובה אינם רק ימים של דין…
עשרה ימים שבהם האדם מוזמן לפגוש מחדש את עצמו יש ימים שבהם האדם מבקש מן הקב"ה שישנה את מה שנגזר עליו ,ויש ימים שבהם הקב"ה כביכול מבקש מן האדם שישנה את מה שהוא גזר על עצמו .גזרות כמו "כזה אני"" ,בגיל שלי כבר לא משתנים"" ,ניסיתי מספיק פעמים"" ,זה האופי שלי"" ,אני מכיר את עצמי" .אולי דווקא משום כך עשרת ימי תשובה אינם רק ימים של דין ,תפילה וסליחה .הם עשרה ימים שבהם האדם מוזמן לבדוק האם הסיפור שהוא מספר לעצמו על חייו הוא באמת הסיפור היחיד שאפשר לכתוב. עבר ראש השנה .עמדנו לפני מלך העולם ,שמענו את קול השופר, המלכנו את הקב"ה וביקשנו חיים .בעוד ימים אחדים נעמוד ביום הכיפורים ,נתוודה ,נבקש מחילה וננסה להשאיר מאחורינו דברים שאיננו רוצים לקחת לשנה החדשה .ובין שני הימים האדירים הללו התורה וחז"ל מציבים מרחב קצר מאוד ,כמעט חמקמק :עשרת ימי תשובה. אבל מה אמור לקרות בעשרת הימים האלה? הנביא ישעיהו אומר (ישעיהו נה ,ו)" :דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב".
הגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א) שואלת אימתי הוא הזמן שבו הקב"ה מצוי וקרוב במיוחד ליחיד ,ומשיבה" :אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים". רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ב ,ו): "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם ,בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד". צריך לעצור מול המשפט הזה .הרמב"ם אינו אומר רק שבימים האלה יש יותר סיכוי שהתפילה תתקבל .הוא כותב שהתשובה עצמה "יפה ביותר" ,ומוסיף" :ומתקבלת היא מיד". מה השתנה? הרי הקב"ה היה כאן גם בחודש תמוז .שערי תשובה לא היו נעולים באב. יהודי שחטא ושב באמת בחודש ניסן אינו צריך להמתין לתשרי .מדוע אפוא הנביא מגדיר דווקא את הימים האלה כזמן של "בהיותו קרוב"? ואולי השאלה המטרידה עוד יותר היא הפוכה :אם הקב"ה באמת קרוב כל כך ,איך ייתכן שאנחנו לא מרגישים את זה? אדם יכול לעבור את כל עשרת ימי תשובה ,לומר "המלך הקדוש", להוסיף "זכרנו לחיים" ,לומר אבינו מלכנו ,להקפיד מעט יותר ,ללמוד מעט יותר ,ואחרי יום הכיפורים לגלות שמשהו עמוק בתוכו כמעט לא זז. איך אפשר להיות בזמן שבו הקב"ה קרוב ,ולהישאר רחוק? אולי מפני שקרבה אינה מבטיחה מפגש. אפשר לשבת ליד אדם ולא להיות איתו .אפשר לחיות שנים באותו בית ולא לדעת מה עובר על מי שחי לצידנו .אפשר להחזיק ילד ביד אחת וביד השנייה להיות שקוע בטלפון .המרחק האמיתי בין בני אדם אינו נמדד תמיד במטרים ,וגם המרחק שבין האדם לבין הקב"ה אינו נמדד רק במספר התפילות שהוא אמר. עשרת ימי תשובה אומרים לנו שהקב"ה קרוב .אבל הם משאירים לנו שאלה אחת פתוחה: האם אנחנו מגיעים לפגישה? רבי יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון ,אות ב) על חומרת האדם שמתאחר מן התשובה ,דווקא מפני שנפתח לפניו מפלט מן
החטא והוא אינו משתמש בו .רבנו יונה ממשיל את הדבר לאסיר שהייתה לו אפשרות להימלט ממאסרו והוא נשאר בתוכו .הטרגדיה כבר אינה רק שהוא נמצא בכלא .הטרגדיה היא שהדלת נפתחה והוא אינו יוצא. יש כאן הגדרה מטלטלת לעשרת ימי תשובה. אולי הבעיה הגדולה ביותר שלנו אינה רק שיש לנו מה לתקן. אולי הבעיה היא שכבר התרגלנו למה שצריך תיקון. אדם מתרגל לכעס שלו .הוא כבר אומר" :אני כזה". אדם מתרגל לכך שאינו מדבר עם אחיו. הוא מתרגל לתפילה שאין בה מפגש. הוא מתרגל לכך שהילדים מבקשים את תשומת לבו והוא תמיד עסוק. הוא מתרגל לכך שכבר שנים הוא מבטיח לעצמו לטפל בדבר מסוים ואינו עושה זאת. ובשלב מסוים ההרגל עושה דבר מסוכן מאוד :הוא מפסיק להיות רק מה שאנחנו עושים והופך להיות מה שאנחנו חושבים שאנחנו. רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,כותב במסילת ישרים (פרק ב) שאחת מעצות היצר היא להכביד על האדם את עבודתו וטרדותיו עד שלא יישאר לו פנאי להתבונן בדרכיו ,והוא מדמה זאת לעצת פרעה שאמר: "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" .האדם אינו מוכרח להחליט במפורש שהוא אינו רוצה להשתנות .די בכך שהוא יהיה עסוק מכדי לשאול את עצמו לאן הוא הולך. אולי משום כך אחת המתנות הגדולות של עשרת ימי תשובה אינה עוד מצווה שאנחנו צריכים להכניס לתוך סדר היום. היא עצירה. לא עצירה מן החיים ,אלא עצירה כדי לבדוק את החיים. מה פירוש בכלל לשוב? אנחנו משתמשים במילה "תשובה" כל כך הרבה ,עד שכמעט הפסקנו לשמוע אותה. אבל התורה אינה קוראת לזה "שיפור".
היא קוראת לזה שיבה. משה רבנו אומר בספר דברים (ל ,ב)" :ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו". הנביא הושע אומר (הושע יד ,ב)" :שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך". הנביא מלאכי אומר (מלאכי ג ,ז)" :שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות". יש כאן שפה של תנועה. אם צריך לשוב ,סימן שיש מקום שממנו התרחקנו. ואם אפשר לשוב ,סימן שהמרחק אינו בהכרח סוף הסיפור. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן ,מבאר בפירושו לתורה (דברים ל ,יא) שהפרשה העוסקת ב"כי המצוה הזאת" מתייחסת ,לפי אחד מפירושיו המרכזיים ,למצוות התשובה שנזכרה קודם לכן .התורה אומרת עליה (דברים ל ,יד)" :כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". איזו אמירה נועזת. האדם מסתכל על עצמו ואומר :להשתנות? זה רחוק ממני. התורה אומרת" :קרוב אליך הדבר מאד". האדם אומר :אתה לא יודע כמה שנים אני כבר כזה. התורה אומרת" :בפיך ובלבבך לעשותו". אין כאן הבטחה שהעבודה תהיה קלה .יש כאן קביעה שהדרך אינה חסומה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז ,ז): "כמה מעולה מעלת התשובה .אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל... והיום הוא מודבק בשכינה". שימו לב למילים" :אמש"" ,והיום". בין אמש להיום יכולה לעבור יממה אחת בלבד ,אבל מבחינה רוחנית יכול לעבור עולם שלם.
זהו אחד החידושים הגדולים של התשובה :היא אינה מקבלת את העבר כהגדרה סופית של האדם. התשובה אינה מתחילה בשנאה עצמית וכאן צריך לעצור ,מפני שאפשר לקחת את כל הדברים הללו למקום מסוכן. אדם מתחיל חשבון נפש ,רואה כמה דברים אינם כפי שהיה רוצה ,ואז במקום לעשות תשובה הוא מתחיל להכות בעצמו .הוא אינו אומר "עשיתי דבר שאינו ראוי" .הוא אומר" :אני לא ראוי" .הוא אינו מצטער על החטא ,אלא מתחיל להתייאש מן האדם שחטא. אבל ייאוש אינו תשובה. רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק ז ,פסקה א) שתכונתה של התשובה היא שהיא נותנת לאדם בעת ובעונה אחת "מנוחה וכבד ראש" .מצד אחד היא מעמידה לפניו את חובות ההשלמה שלו ,ומצד שני כבר בהרהור תשובה יש כוח של נחמה והתחדשות. זו תפיסה עמוקה מאוד. תשובה אמיתית אינה אמורה לעשות את האדם אדיש לחסרונותיו ,אבל גם אינה אמורה לרסק אותו תחתיהם. היא מחזיקה שני קצוות יחד. אני מסוגל לראות עד כמה התרחקתי ,דווקא מפני שאני מאמין שאפשר להתקרב. רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק ז ,פסקה ו) שהאדם צריך להיזהר שלא להחליש את דעתו מחמת הפגמים שהוא מגלה בעצמו ,אלא להוסיף אומץ בדרך התיקון. יש כאן יסוד שראוי ללוות את כל עשרת ימי תשובה :אדם שאינו מאמין באפשרות להשתנות יתקשה מאוד לעשות תשובה. אפשר להאמין בקב"ה ועדיין לא להאמין בתשובה. אפשר להאמין שהתורה אמת ,ובכל זאת לומר לעצמי :אצלי זה כבר לא יעבוד.
אפשר להאמין שהקב"ה מוחל לבעלי תשובה ,אבל לחשוב שהמקרה שלי שונה. ואולי משום כך צריך לפעמים לדבר על אמונת התשובה. להאמין שהעבר הוא עובדה ,אבל אינו נבואה. להאמין שהרגל הוא כוח ,אבל אינו גזירת גורל. להאמין שאדם יכול להכיר את חולשותיו בלי להפוך אותן לזהותו. "אני מכיר את עצמי" אחד המשפטים המסוכנים ביותר שאדם יכול לומר בעשרת ימי תשובה נשמע דווקא כמו משפט מפוכח מאוד: "אני מכיר את עצמי". אני יודע איך זה ייגמר. כבר קיבלתי קבלות. כבר ניסיתי להשתנות. כבר הבטחתי. כבר התרגשתי ביום הכיפורים. ובסוף חזרתי לאותו מקום. אבל צריך לשאול :האם העובדה שאני יודע מה עשיתי עד היום נותנת לי ידיעה מוחלטת על מה שאבחר מחר? רבי עקיבא אומר במשנה במסכת אבות (פרק ג ,משנה טו)" :הכל צפוי והרשות נתונה". רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה ,א): "רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו". ובהמשך רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה ,ג)" :ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה". הבחירה אינה משפט עידוד.
היא עמוד התורה. אם האדם מוכרח להישאר מי שהיה ,אין משמעות לציווי. אם ההרגל הוא גורל ,אין משמעות לאחריות. ואם הכישלון של אתמול מכריח את הכישלון של מחר ,אין משמעות לתשובה. אולי עשרת ימי תשובה מבקשים מאיתנו לעשות דבר הרבה יותר קשה מלשכוח את העבר. לזכור אותו היטב ,ללמוד ממנו הכול ,ובכל זאת לא לתת לו לכתוב את העתיד. אבל מה התשובה יכולה לעשות למה שכבר קרה? ופה אנחנו מגיעים אל אחת השאלות הקשות ביותר. אפשר להשתנות מכאן ולהבא .אבל מה נעשה עם מה שכבר עשינו? אם שברתי אגרטל ,אפשר להדביק אותו ,אבל הוא אינו חוזר להיות חדש. אם פגעתי באדם ,אפשר לבקש סליחה ,אבל המילים כבר נאמרו. אם בזבזתי שנים ,השנים אינן חוזרות. ואם גרמתי נזק שאי אפשר להשיב ,שום חרטה אינה מחזירה את המציאות לאחור. אז מה פירוש "תשובה"? ריש לקיש אומר בגמרא במסכת יומא (דף פו ע"ב)" :גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" ,ומבארת הגמרא שהדברים אמורים בתשובה מאהבה. זה כמעט בלתי נתפס. החטא עצמו אינו נעשה מותר .האיסור שאכל האדם אינו הופך לכשר. הנזק אינו נעשה כאילו לא התרחש .אבל משהו עמוק יכול להשתנות בדרך שבה העבר נכנס אל העתיד. רבי צדוק הכהן מלובלין כותב בצדקת הצדיק (אות מ)" :עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות" .בדבריו טמון יסוד עמוק
מאוד :תשובה שלמה אינה רק ניסיון לברוח מן העבר ,אלא הארה חדשה שבה גם המקומות שבהם האדם נפל יכולים להיכלל במהלך שמוליך אותו מעתה אל הקב"ה. לא מפני שהיה כדאי לחטוא. אלא מפני שגם אחרי שחטאת ,הקב"ה אינו מוכרח לתת לחטא את המילה האחרונה. וזו אולי אחת הבשורות הגדולות ביותר של התשובה: היא אינה תמיד משנה את מה שקרה .היא יכולה לשנות את מה שמה שקרה יעשה לך מכאן ואילך. הנפילה יכולה להפוך לתירוץ לנפילה הבאה ,והיא יכולה להפוך למקום שממנו למדת לעמוד. הפצע יכול להפוך למקור של מרירות ,והוא יכול להפוך למקום שממנו נעשית רגיש יותר לכאבם של אחרים. הכישלון יכול להפוך להוכחה שאינך מסוגל ,והוא יכול להפוך לשיעור שמלמד אותך כיצד צריך לבנות את הניסיון הבא. אותו עבר. אבל עתיד אחר. לא עוד שנה .חיים ואולי מכאן צריך לחזור אל המילים שאנחנו אומרים שוב ושוב בעשרת ימי תשובה: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים". אנחנו מבקשים חיים. אבל אולי לפני שאנחנו מבקשים עוד שנה של חיים ,כדאי לשאול מה אנחנו מתכוונים לעשות עם השנה שאנחנו מבקשים. האם אנחנו רוצים עוד שלוש מאות שישים וחמישה ימים ,או שאנחנו רוצים לחיות אותם? האם אנחנו רוצים עוד זמן עם הילדים ,או להיות באמת נוכחים בזמן שיש לנו איתם?
האם אנחנו רוצים עוד שנות נישואין ,או זוגיות שיש בה קירבה? האם אנחנו רוצים עוד תפילות ,או תפילה אחת שבה באמת נדבר עם הקב"ה? האם אנחנו רוצים שהחיים יימשכו ,או שגם אנחנו רוצים להתחיל להיות נוכחים בתוכם? משה רבנו אומר בספר דברים (ל ,יט)" :החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". התורה אינה מסתפקת בכך שהחיים נמצאים לפנינו. היא דורשת מאיתנו לבחור בהם. רבי עובדיה ספורנו מבאר בפירושו לתורה (דברים ל ,יט) שהאדם מצווה לבחור במה שמביא אותו אל החיים האמיתיים ואל תכליתו. אולי משום כך עשרת ימי תשובה נמצאים דווקא אחרי ראש השנה ולפני יום הכיפורים. בראש השנה ביקשנו חיים. ביום הכיפורים נבקש מחילה. ובאמצע ניתנים לנו ימים שבהם אנחנו צריכים לשאול: מי הוא האדם שאנחנו רוצים שיחיה את החיים שעליהם ביקשנו? זו אינה שאלה של יום אחד. ואין צורך לענות עליה ביום אחד. עשרת ימי תשובה אינם דורשים מאיתנו לצאת מהם מושלמים .הם מבקשים מאיתנו לצאת מהם פחות ישנים. עם אמת אחת שלא העזנו לומר לעצמנו. עם סליחה אחת שלא העזנו לבקש. עם הרגל אחד שהפסקנו לקרוא לו "האופי שלי". עם אדם אחד שהחלטנו להתקרב אליו. עם תפילה אחת שנאמרה מתוך מקום אחר. עם בחירה אחת שמוכיחה שהעבר עדיין אינו בעל הבית על העתיד.
רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ז ,ו): "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה". אולי זו המילה שצריכה ללוות אותנו בכל המסע הזה: מקרבת. תשובה אינה רק להתרחק מן החטא. היא להתקרב אל הקב"ה. להתקרב אל האנשים שאנחנו אוהבים. להתקרב אל האמת. ובמובן עמוק מאוד ,להתקרב מחדש אל האדם שאנחנו יכולים להיות. הנביא ישעיהו אומר (ישעיהו נה ,ו)" :דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב". הקב"ה קרוב. השער פתוח. העבר כבר נכתב ,אבל העתיד עדיין דורש מאיתנו בחירה. ועכשיו ,לפני שניכנס אל המסע של עשרת ימי תשובה ,נשארת שאלה אחת שאולי כוללת את כל השאלות שנפגוש בדרך :אם ניתנו לנו עשרה ימים לא רק לבקש עוד חיים ,אלא לברר כיצד אנחנו רוצים לחיות אותם ,האם נהיה אמיצים מספיק כדי לפגוש את עצמנו בדרך חזרה?