אם אי אפשר למחוק את מה שעשינו, מה באמת משתנה כשאנחנו עושים תשובה?

אם אי אפשר לשנות את העבר ,מה בדיוק התשובה מתקנת? אגרטל שנשבר אפשר להדביק ,אבל אי אפשר להפוך אותו לאגרטל שמעולם לא נשבר .רכב שעבר תאונה אפשר לתקן ,אבל אי אפשר למחוק את התאונה מן ההיסטוריה שלו .ויש בחיים דברים חמורים הרבה יותר שאפילו אי אפשר להשיב .אם כך ,מה פירוש שאנחנו יכולים לעשות תשובה על העבר? חז"ל מגלים שהתשובה נבראה עוד קודם…

אם אי אפשר לשנות את העבר ,מה בדיוק התשובה מתקנת? אגרטל שנשבר אפשר להדביק ,אבל אי אפשר להפוך אותו לאגרטל שמעולם לא נשבר .רכב שעבר תאונה אפשר לתקן ,אבל אי אפשר למחוק את התאונה מן ההיסטוריה שלו .ויש בחיים דברים חמורים הרבה יותר שאפילו אי אפשר להשיב .אם כך ,מה פירוש שאנחנו יכולים לעשות תשובה על העבר? חז"ל מגלים שהתשובה נבראה עוד קודם שנברא העולם ,והרמב"ם מתאר אדם שאמש היה רחוק והיום הוא "אהוב ונחמד קרוב וידיד" .אולי התשובה אינה מכונת זמן ואינה מוחקת את העובדות .היא עושה דבר עמוק יותר :היא מאפשרת לאדם לקחת אחריות מלאה על מה שהיה ,בלי לתת למה שהיה בעלות על מה שיהיה .את הדפים שכבר נכתבו אי אפשר למחוק ,אבל כל עוד האדם חי ,הסיפור עדיין לא הסתיים.

אנחנו משתמשים במילה "תשובה" כל כך הרבה ,עד שכמעט הפסקנו להתפלא ממנה .בכל שנה מגיעים עשרת ימי תשובה ,אנחנו מדברים על חרטה ,קבלה לעתיד ,וידוי ותיקון המעשים ,אבל מתחת לכל המילים המוכרות מסתתרת שאלה כמעט בלתי אפשרית :איך בכלל אפשר לתקן דבר שכבר קרה? נניח שהיה בבית אגרטל יקר מאוד .ברגע של חוסר זהירות הפלנו אותו והוא התנפץ .אפשר לאסוף את החלקים ,למצוא בעל מלאכה מעולה, להדביק אותם בעדינות ואולי אפילו להחזיר את האגרטל למדף .אבל דבר אחד אי אפשר לעשות :להפוך אותו לאגרטל שמעולם לא נשבר .השבר כבר התרחש .גם אם כמעט לא רואים אותו ,הוא חלק מן ההיסטוריה של האגרטל. כך גם במכונית .אדם עבר תאונה ,הכניס את הרכב למוסך ,החליף חלקים ,צבע ותיקן .המכונית יכולה לחזור להיראות מצוין ,אבל התיקון אינו משנה את העובדה שהייתה תאונה .לעיתים התאונה אף משפיעה על ערכו של הרכב .אפשר לתקן את הנזק ,אבל אי אפשר לתקן את הזמן ולהחזיר אותו אל הרגע שלפני התאונה. וככל שהתוצאה חמורה יותר ,השאלה נעשית קשה יותר .אדם נהג בחוסר אחריות וגרם חלילה למותו של אדם אחר .הוא יכול להתחרט מעומק לבו .הוא יכול לקבל על עצמו שלא לחזור לעולם על אותה התנהגות .הוא יכול לשאת באחריות ,לעשות מעשים גדולים לעילוי נשמת הנפטר ואולי להקדיש את שארית חייו להצלת חיים .אבל יש דבר אחד שאפילו החרטה העמוקה ביותר אינה יכולה לעשות :היא אינה מחזירה את האדם שנהרג לחיים. אם כן ,מה פירוש המושג שאנחנו אומרים בקלות רבה כל כך " :לתקן את העבר"? העבר הרי אינו מקום שאפשר להיכנס אליו. אי אפשר למחוק ממנו דקה. אי אפשר להחליף בו משפט שאמרנו. אי אפשר להחזיר לתוכו הזדמנות שהחמצנו. ואי אפשר להפוך מעשה שנעשה למעשה שלא נעשה.

דווקא משום כך אחד המקורות הקדומים על התשובה נעשה מטלטל כל כך .חז"ל מונים את התשובה בין שבעה דברים שנבראו עוד קודם שנברא העולם" :שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ,ואלו הן :תורה ,ותשובה ,וגן עדן ,וגיהנם ,וכסא הכבוד ,ובית המקדש, ושמו של משיח" .הגמרא במסכת פסחים (דף נד ע"א). צריך לעצור מול הדברים האלה. תשובה נבראה לפני שהיה עולם. עוד לא היה אדם. עוד לא היה חטא. עוד לא הייתה נפילה. עוד לא היה עבר שצריך לתקן. ובכל זאת ,חז"ל אומרים שאפשרות התשובה כבר קדמה לבריאה. רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,המהר"ל ,עוסק בשאלה היסודית כיצד יכולה התשובה להועיל לאחר שהחטא כבר נעשה .הוא מבאר שהתשובה אינה דבר מקרי שנוסף לעולם לאחר שהאדם קלקל ,אלא היא קשורה לעצם האפשרות של הנברא לשוב אל הקב"ה ,שהוא התחלתו ומקורו .רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,נתיבות עולם ,נתיב התשובה (פרק ב). וזה משנה את כל הדרך שבה אנחנו מסתכלים על התשובה .התשובה אינה פתרון חירום שהומצא לאחר שהתברר שבני אדם עושים טעויות .אפשרות השיבה הייתה מונחת ביסוד הבריאה עוד לפני שהאדם הראשון עשה את הטעות הראשונה. אולי משום כך רבי יונה גירונדי אינו פותח את ספרו על התשובה באיום, אלא דווקא בטובה עצומה שהקב"ה עשה עם האדם" :מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו ,כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם" .רבי יונה גירונדי ,שערי תשובה (שער ראשון ,אות א). המילים "הכין להם הדרך" חשובות מאוד .אדם יכול להגיע למקום שמבחינת ההיגיון הפשוט נראה שאין ממנו דרך חזרה .המעשה כבר נעשה ,הזמן כבר עבר ,ולעיתים גם התוצאות נשארו .ובכל זאת הקב"ה "הכין להם הדרך".

אבל איזו דרך? הרי האגרטל עדיין נשבר. המכונית עדיין עברה תאונה. המילים עדיין נאמרו. והאדם שנפגע עדיין נושא את מה שעשינו לו. מכאן מוכרחים להתחיל לחשוד שאולי טעינו בעצם השאלה .אולי כאשר התורה וחז"ל מדברים על תשובה ,הם אינם מבטיחים לנו את הדבר שאנחנו מנסים לבקש מהם .אולי תשובה אינה האפשרות להפוך את העבר לכך שמעולם לא התרחש. ואם כך ,נפתחת שאלה הרבה יותר גדולה: אם התשובה אינה משנה את העובדה שהמעשה נעשה ,מה היא כן משנה? את הדין? את החטא? את היחסים שבין האדם לבין הקב"ה? או אולי את האדם עצמו? זו כבר אינה רק שאלה על עשרת ימי תשובה. זו שאלה על האפשרות האנושית להתחיל מחדש בעולם שבו שום דבר שכבר קרה אינו מתחיל מחדש. וכאן אנחנו מגיעים להבחנה שאולי משנה את כל הבנת התשובה :יש הבדל בין תיקון התוצאה של המעשה לבין תיקון האדם שעשה את המעשה .את התוצאה לא תמיד אפשר להשיב לאחור .אבל האדם שעומד היום מול עברו אינו מוכרח להישאר אותו אדם שיצר אותו. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כאשר הוא מתאר את דרכי התשובה, משתמש בניסוח חריג בעוצמתו .בעל התשובה משנה את דרכיו ומעיד על עצמו כביכול" :אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ד). צריך לדייק היטב בדברים .הרמב"ם אינו אומר שהאדם יכול לטעון שהמעשים אינם שלו .להפך ,תשובה מתחילה בקבלת אחריות .הוא

אינו יכול לומר :זה לא הייתי אני ,ולכן אינני אחראי .משמעות הדברים היא אחרת לגמרי :זה הייתי אני ,ולכן אני אחראי למה שעשיתי, אבל אינני מסכים שזה יהיה האדם שאמשיך להיות. יש כאן שני משפטים שנראים כמעט סותרים ,והתשובה דורשת מן האדם להחזיק בשניהם יחד. אני עשיתי את זה. ואני אינני מוכרח להישאר זה שעושה את זה. אדם שאינו מסוגל לומר את המשפט הראשון אינו לוקח אחריות .אדם שאינו מסוגל לומר את המשפט השני עלול להפוך את האחריות לייאוש. אולי זו אחת הסיבות שהתשובה קשה כל כך .אנחנו נוטים לברוח לאחד משני הקצוות .לפעמים האדם מגן על עצמו באמצעות הכחשה :לא באמת התכוונתי ,הנסיבות אשמות ,כולם עושים כך ,לא הייתה לי ברירה .ולפעמים הוא נופל אל הקצה האחר :עשיתי דבר נורא ,ולכן כנראה אני אדם נורא ,וכך אשאר. התשובה מסרבת לקבל את שתי האפשרויות. היא אינה נותנת לנו לברוח מן העבר. אבל היא גם אינה נותנת לעבר לכלוא אותנו. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מתאר בהמשך את השינוי באופן חריף אפילו יותר " :אמש היה זה שנאוי לפני המקום ,משוקץ ומרוחק ותועבה ,והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" .רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ז ,ו). המילה המדהימה כאן היא "היום". לא בעוד עשרים שנה. לא לאחר שהאדם יצליח למחוק את כל תוצאות מעשיו. אמש כך ,והיום אחרת. איך ייתכן? העבר הרי עדיין אותו עבר. מכאן עולה אפשרות עמוקה :אולי התשובה אינה משנה את התאריך של אתמול ,אלא את האדם שעומד מול האתמול היום.

רבי יוסף אלבו מסביר שאחת ממתנות התשובה היא שהקב"ה דן את האדם לפי מצבו לאחר ששב ולא משאיר אותו כבול לעולם אל מצבו בשעת החטא .רבי יוסף אלבו ,ספר העיקרים (מאמר רביעי ,פרק כה). האדם נידון כבעל בחירה ,וממילא גם לאחר שקלקל עדיין קיימת בו האפשרות לבחור כיוון אחר. וכאן הדברים מתחילים לגעת במקום עמוק מאוד בחיים שלנו .כמה אנשים ממשיכים לשאת במשך שנים זהות שנולדה מתוך רגע אחד? נכשלתי בנישואים ,לכן אני כישלון. לא הייתי אבא מספיק טוב ,לכן אני אבא גרוע. איבדתי שליטה ,לכן אני אדם אלים. שיקרתי ,לכן אני שקרן. נפלתי רוחנית ,לכן אני מזויף. המשפט הראשון בכל אחד מן המקרים יכול לתאר מעשה שצריך לקחת עליו אחריות .אבל המשפט השני כבר עושה משהו אחר :הוא הופך מעשה לזהות. והתשובה מתייצבת בדיוק בין השניים. היא אינה אומרת :אל תסתכל על מה שעשית. היא אומרת :אל תחשוב שמה שעשית הוא כל מה שאתה. וזה אולי עומק המילה "תשובה" .האדם אינו ממציא לעצמו עבר אחר. הוא שב אל האפשרות להיות אחר למרות העבר שיש לו. אבל כאן צריך להיזהר מאוד .אם פגעתי באדם ,העובדה שהשתניתי אינה פוטרת אותי מלנסות לתקן את הפגיעה .אם גזלתי ,החרטה אינה משאירה את הכסף אצלי .אם הזקתי ,יש חיובי תשלומים במקום שההלכה מחייבת .ואם חטאתי לחברי ,אפילו יום הכיפורים אינו מכפר עד שאפייס אותו. רבי יהודה הנשיא ,משנה (יומא ח ,ט) ,מלמד" :עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו".

זה יסוד קריטי לכל המהלך שלנו .התשובה אינה מחליפה אחריות. היא יוצרת את האפשרות לשאת באחריות בלי להאמין שהכישלון הוא גזר דין על זהותנו לעולם. וזה מחזיר אותנו אל האגרטל. אם שברתי אותו ,עלי להודות ששברתי אותו. אם הוא שייך לאחר ,עלי לשאת באחריות הממונית הנדרשת. אם אפשר לתקן ,עלי לתקן. אבל יש עוד דבר שאפשר לתקן ,והוא אינו נמצא בתוך האגרטל. האדם שהפיל אותו. ואולי כאן מתחיל להתברר מדוע התשובה יכולה להיות אמיתית גם כאשר השבר עדיין נראה לעין .מפני שיש דברים שהתשובה אינה מבטיחה למחוק מן העולם. היא מבטיחה שהשבר האחרון שלנו אינו מוכרח להיות המילה האחרונה על מי שאנחנו. אבל דווקא כאן מתעוררת שאלה קשה יותר .אם התשובה משנה בעיקר את האדם ,האם אין בכך הקלה גדולה מדי? אדם עשה דבר נורא ,ולאחר מכן הוא אומר :השתניתי ,אני כבר אדם אחר .מי נתן לו את הזכות להכריז על עצמו שהוא אחר כאשר האנשים שנפגעו ממנו עדיין חיים עם תוצאות מעשיו? זו שאלה שחייבים לשאול ,מפני שאחרת הרעיון היפה של "אני אחר" עלול להפוך לדרך מתוחכמת לברוח מאחריות .התורה אינה מאפשרת זאת .כאשר הרמב"ם מגדיר תשובה ,הוא אינו מתחיל בזהות החדשה אלא דווקא בעמידה מלאה מול החטא" :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד ...וכן יתנחם על שעבר ...וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ב). כלומר ,לפני שהאדם יכול לומר "אני אחר" ,הוא מוכרח לומר :אני עשיתי .יש כאן עזיבת החטא ,חרטה ,קבלה לעתיד ווידוי .האדם אינו עוקף את העבר כדי להגיע לעתיד .הוא עובר דרכו.

רבי יונה גירונדי מעמיד בראש דרכי התשובה את החרטה ועזיבת החטא, ומתאר כיצד בעל התשובה מכיר ברעת מעשיו ומתמרמר עליהם .רבי יונה גירונדי ,שערי תשובה (שער ראשון ,אותיות י-יא) .החרטה איננה שנאה עצמית .היא ההכרה שהמעשה שעשיתי אינו מתאים עוד לאדם שאני מבקש להיות. וזה הבדל עצום. אשמה אומרת :עשיתי דבר רע .בושה הרסנית עלולה לומר :אני עצמי דבר רע .תשובה מבקשת מן האדם לקחת את המשפט הראשון ברצינות מבלי להפוך את המשפט השני לגזר דין שאין ממנו מוצא. אולי לכן הווידוי בנוי דווקא בגוף ראשון" :אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה א ,א) .אין שם "זה קרה" .אין "נוצר מצב" .אין ניסוח סטרילי שמרחיק את האדם ממעשיו .אני עשיתי. יש כאן רעיון פסיכולוגי כמעט פרדוקסלי ,אבל הוא נולד מתוך המקורות עצמם :דווקא האדם שמסוגל לומר באופן מלא "זה היה אני" ,יכול להתחיל לבנות באמת את האפשרות לומר יום אחד "אני כבר אינני אותו אדם". כל עוד אני עסוק בהסברים מדוע בעצם לא הייתי אחראי ,אין לי סיבה להשתנות .אם תמיד הנסיבות אשמות ,אם האחר הוציא אותי מדעתי, אם לא הייתה לי ברירה ,אם כולם עושים כך ,אז מי בדיוק צריך לעשות תשובה? אבל כאשר אדם מסוגל לעמוד מול עצמו ולומר :טעיתי .אני אמרתי. אני בחרתי .אני פגעתי .אני הייתי צריך לדעת טוב יותר ,והוא אינו בורח מן המשפטים הללו ,באותו רגע מתחילה להיפתח האפשרות שהבחירה הבאה תהיה אחרת. אחריות אינה האויב של ההתחלה החדשה .היא השער אליה. וזה מאפשר להבין דבר נוסף .לפעמים אנחנו חושבים שתשובה אמיתית פירושה להפסיק לכאוב את העבר .אבל ייתכן שההפך נכון .יש כאבים שאינם צריכים להיעלם לחלוטין .לא מפני שהקב"ה רוצה שהאדם יעניש את עצמו לנצח ,אלא מפני שיש זיכרונות שהופכים למצפן.

רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב שאחת מדרכי התשובה היא שהאדם "מתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ד) .מי שנכווה במקום מסוים מכיר עכשיו את האש אחרת .אם התשובה אמיתית ,הידיעה הזאת אינה חייבת להיות משקולת בלבד .היא יכולה להפוך לשמירה. אדם שאיבד פעם קשר חשוב בגלל גאווה עשוי לזהות שנים אחר כך את הרגע שבו הגאווה מתחילה שוב לדבר בתוכו. אדם שפגע בילד שלו מתוך כעס יכול ללמוד להבחין בשנייה שבה קולו מתחיל לעלות. אדם שאיבד כסף בגלל החלטה פזיזה יכול לשאת את הזיכרון לא כדי להתייסר בכל יום מחדש ,אלא כדי לעצור בפעם הבאה לפני שהוא פועל. לפעמים הצלקת אינה הוכחה שהפצע עדיין פתוח .היא הוכחה שהיה פצע ,והוא לימד אותנו משהו שאסור לנו לשכוח. וכאן אנחנו חוזרים אל שאלת האגרטל ,אבל עכשיו היא נראית אחרת. אולי ההנחה שלנו הייתה שתיקון מושלם פירושו שלא יישאר שום סימן לשבר .אבל האם זה תמיד נכון גם בנפש? יש תרבות יפנית מוכרת של תיקון כלי חרס שבורים שבה השבר אינו מוסתר אלא מודגש ,אבל אנחנו אפילו לא זקוקים למשל שמגיע מבחוץ .המקורות שלנו אומרים דבר עמוק בהרבה .דוד המלך אומר: "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא ,יט) .לא נאמר שהלב הנשבר חסר ערך עד שנצליח להחזיר אותו למצב שבו היה קודם .דווקא הלב שיודע שהוא נשבר יכול לעמוד לפני הקב"ה באופן אחר. רבי אברהם אבן עזרא מבאר שהלב הנשבר הוא הלב שנכנע ושפל לפני הקב"ה .רבי אברהם אבן עזרא (תהלים נא ,יט) .השבר אינו אידיאל בפני עצמו ,אבל הוא מסוגל לשבור דבר אחר שהיה אולי קשה ממנו: את התחושה שאני תמיד צודק ,שאני שולט ,שאני אינני מסוגל ליפול. ויש כאן אולי אחת המתנות הכואבות ביותר של התשובה :האדם שלאחר החטא יכול לדעת על עצמו אמת שהאדם שלפני החטא עדיין לא ידע.

הוא יודע שהוא מסוגל ליפול. הוא יודע כמה קל להצדיק את עצמו. הוא יודע כמה מהר אפשר לפגוע. הוא יודע שהמרחק בין "אני לעולם לא אעשה דבר כזה" לבין עשיית הדבר יכול להיות קצר מכפי שדמיין. והידיעה הזאת יכולה להרוס אותו. אבל היא יכולה גם לעשות אותו עניו יותר ,רגיש יותר ,פחות שיפוטי כלפי אחרים ,זהיר יותר כלפי עצמו ותלוי יותר בקב"ה. אין פירוש הדבר שהיה כדאי לו לחטוא .חס ושלום .אילו יכול היה לעמוד שוב באותו ניסיון ,היה עליו לבחור בטוב .התורה אינה מקדשת את השבר .היא מגלה שגם לאחר השבר הקב"ה אינו מוותר על האדם. ואולי זה עומק נוסף בדברי רבי יונה שהתשובה היא מן הטובות שהקב"ה היטיב עם ברואיו .הטובה איננה שהעבר נמחק מן הזיכרון. הטובה היא שגם עבר מכאיב אינו סוגר בפני האדם את העתיד. וזה כבר משנה את השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו בעשרת ימי תשובה .במקום לשאול רק :איך אני נפטר מן העבר שלי? ,אולי צריך לשאול :מה אני אמור ללמוד מן העבר שלי כדי שלא אחיה אותו פעם נוספת? כי יש הבדל עצום בין אדם שסוחב את עברו על הגב לבין אדם שנושא אותו בתוך החכמה שלו. הראשון ממשיך להיות אסיר שלו. השני אינו מכחיש אותו ,אבל הוא לומד ממנו כיצד לבחור. אולי התשובה אינה מוחקת את הצלקת .לפעמים היא הופכת אותה מן המקום שבו החיים נעצרו למקום שממנו האדם למד איך להמשיך לחיות. אבל עכשיו צריך לשאול שאלה נוספת ,מפני שעד כאן דיברנו בעיקר על האדם .מה קורה לחטא עצמו? אם אמרנו שהתשובה אינה מחזירה את הזמן לאחור ,ואם תוצאות מסוימות נשארות בעולם גם לאחר

שהאדם שב ,מדוע התורה וחז"ל אינם מסתפקים בלשון של שינוי והתחדשות ,אלא מדברים גם על מחילה ,סליחה וכפרה? דוד המלך אינו מבקש רק להיות אדם טוב יותר מכאן ולהבא .לאחר חטאו הוא אומר" :הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני" (תהלים נא, ד) ,ובהמשך" :תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין" (תהלים נא ,ט) .יש כאן שפה שאי אפשר להתעלם ממנה .לא רק שינוי עתידי ,אלא כביסה ,טהרה והסרת העוון. גם הנביא ישעיהו אומר" :רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע" (ישעיהו א ,טז) ,ולאחר מכן באה ההבטחה המופלאה: " אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו"(ישעיהו א ,יח). הפסוק כמעט מחזיר אותנו אל האגרטל שלנו .אנחנו אמרנו :אי אפשר לגרום לאגרטל שנשבר להיות אגרטל שמעולם לא נשבר .והנביא משתמש בדימוי אחר לגמרי .כתם שהיה אדום יכול להפוך ללבן. מה פירוש הדבר? כאן צריך להבחין בין כמה דברים שאנחנו נוטים לערבב .יש תוצאה בעולם ,יש אחריות למעשה ,ויש העוון שבין האדם לבין הקב"ה. העובדה שהתשובה יכולה לפעול ביחס לעוון אינה אומרת שכל תוצאה פיזית שנוצרה בעולם נעלמת. אם אדם גזל כסף ושב בתשובה ,הכסף אינו מופיע פתאום בחשבון הבנק של בעליו .הוא צריך להשיב אותו. אם אדם פגע בחברו ,אין די בכך שהתפלל ובכה .הוא צריך לרצות את חברו. אבל מכאן לא נובע שלא התרחש דבר בשמים כאשר הוא שב. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,פותח את הלכות תשובה בדין מפורש" :כל מצות שבתורה ,בין עשה בין לא תעשה ,אם עבר אדם על אחת מהן ...כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה א ,א). ובהמשך הוא מבאר את סדרי הכפרה ואת היחס שבין תשובה ,יום הכיפורים ,ייסורים וחילוקי העבירות .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה א ,ד).

כלומר ,יש בתשובה ממד שאינו רק פסיכולוגי .אנחנו מוכרחים להיזהר מאוד שלא להפוך אותה לשיטה להתפתחות אישית .התשובה משנה את מצבו הרוחני של האדם לפני הקב"ה. וזה אולי המקום שבו המילה "כפרה" מקבלת משמעות עמוקה .רבי שמשון רפאל הירש מבאר במקומות שונים ששורש כפר אינו רק ביטוי רגשי של סליחה ,אלא קשור להסרת התוצאה המפרידה ולהשבת היחס למקומו .רבי שמשון רפאל הירש (ויקרא טז ,ל) .ביום הכיפורים נאמר: " כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז ,ל) .לא רק "יסלח לכם" ,אלא "לטהר אתכם". את מלוא משמעות הפסוק הזה נשאיר ליום הכיפורים ,כפי שקבענו. אבל הוא כבר מלמד אותנו דבר חשוב :התורה מכירה באפשרות שבה האדם אינו רק מחליט להתנהג אחרת בעתיד .משהו במעמדו הרוחני יכול לעבור טהרה. וכאן אנחנו מגיעים אולי להבחנה המרכזית של כל המהלך. התשובה אינה משנה את העובדות של העבר .היא משנה את היחס הרוחני שבין העבר לבין האדם בהווה. המעשה נשאר עובדה היסטורית. אבל העוון אינו מוכרח להישאר לנצח באותו מעמד. וזה דבר שאנחנו כמעט לא מכירים בעולם החומרי. בעולם החומרי ,אם נשברה העצם ,צילום הרנטגן יוכל להראות שנים אחר כך שהיה שם שבר .אם רכב עבר תאונה ,יש לו היסטוריה .אם קיר נפרץ ,התיקון אינו משנה את העובדה שפעם היה בו חור. אבל האדם אינו רק אוסף העובדות שקרו לו ושהוא יצר. יש לו מערכת יחסים עם הקב"ה. יש לו בחירה. יש לו רצון. יש לו יכולת להתחרט. יש לו יכולת לשוב.

ולכן ייתכן שהעבר נשאר כתוב בסיפור חייו ,אבל המשמעות הרוחנית שלו אינה קפואה באותה צורה שבה עובדה פיזית קפואה. כאן דברי יחזקאל הנביא נעשים כמעט בלתי נתפסים" :והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות .כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה" (יחזקאל יח ,כא-כב). שימו לב :הנביא אינו אומר שהפשעים לא התרחשו .הוא עצמו אומר "כל פשעיו אשר עשה" .הם נעשו .ההיסטוריה אינה מוכחשת .ובאותו משפט ממש נאמר" :לא יזכרו לו". זה חידוש עצום. "אשר עשה" ,אבל "לא יזכרו לו". המעשה היה. אבל היחס אל האדם ששב אינו נשאר בהכרח כפי שהיה בשעה שעשה אותו. רבי דוד קמחי ,הרד"ק ,מבאר שהקב"ה אינו מזכיר לרשע ששב את פשעיו הראשונים להענישו עליהם ,כאשר שב מהם באמת .רבי דוד קמחי ,פירוש הרד"ק (יחזקאל יח ,כב). אולי עכשיו אנחנו מתחילים להבין מדוע המשל של האגרטל מועיל, אבל גם היכן הוא מפסיק להספיק .אדם איננו אגרטל. לאגרטל אין בחירה. האגרטל אינו מתחרט. האגרטל אינו יכול להביט בשבר ולומר :אני רוצה לחיות אחרת. האגרטל אינו עומד לפני מי שברא אותו ומבקש לשוב. אנחנו ניסינו להבין תשובה באמצעות חוקי החומר ,ואז התפלאנו מדוע היא אינה מסתדרת איתם .אבל התשובה שייכת לעולם שבו יש דבר שאין באגרטל ,בקיר ובמכונית :נשמה בעלת בחירה שעומדת לפני הקב"ה. וזו אולי הסיבה שהשאלה "האם התשובה מוחקת את העבר?" אינה מדויקת מספיק.

היא אינה מוחקת את העובדה. אבל היא יכולה לשנות את מעמדו של האדם שנושא את העובדה הזאת לפני הקב"ה. ואז נפתחת שאלה אפילו גדולה יותר ,שאותה עדיין לא פתרנו :אם התשובה יכולה לעשות את כל זה ,האם האפשרות המופלאה הזאת ניתנה לכל אדם בעולם ,או שיש בתשובת ישראל כוח מיוחד שנובע מן הברית שבין הקב"ה לעמו? וכאן מחכה לנו נינוה. וכאן נינוה מכריחה אותנו לעצור לפני שאנחנו אומרים משפט שקל מאוד לומר אותו בבית המדרש" :תשובה שייכת רק לישראל" .ספר יונה אינו מאפשר לומר את המשפט הזה בפשטות .אנשי נינוה אינם יהודים ,ובכל זאת כאשר הם שומעים את נבואת יונה הם צמים ,משנים את מעשיהם וקוראים אל האלוקים ,והכתוב מעיד" :וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (יונה ג.) , ויש כאן פרט שאסור להחמיץ .הפסוק אינו אומר שהקב"ה ראה את הצום שלהם .הוא אומר" :וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה". חז"ל עמדו בדיוק על הנקודה הזאת" :וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ,ולא נאמר וירא אלהים את שקם ואת תעניתם ,אלא את מעשיהם" .רבי יהודה הנשיא ,משנה (תענית ב, א). כלומר ,גם אצל אנשי נינוה אין די בהתרגשות ,בצום ובמילים .יש משמעות לשינוי הדרך עצמה .הם שבו מדרכם הרעה ,והגזרה שנאמרה עליהם לא יצאה אל הפועל. אם כן ,תשובה בוודאי אינה מושג שאין לו שום שייכות לאומות העולם. אבל עכשיו השאלה נעשית מעניינת הרבה יותר :האם מה שהתרחש בנינוה הוא בדיוק אותו דבר שאנחנו מכנים "תשובה" אצל ישראל ,על כל משמעויותיה ,או שיש כאן דרגות שונות של שיבה, מחילה וכפרה?

רבי משה מטראני ,המבי"ט ,דן בשאלת התשובה אצל אומות העולם ומבחין בין תשובתם המועילה ביחס לפורענות בעולם הזה ,כפי שמצאנו באנשי נינוה ,לבין מעלת התשובה שניתנה לישראל ביחס לכפרת העוון. רבי משה מטראני ,בית אלהים ,שער התשובה (פרק יד). זו הבחנה שיכולה לפתוח לנו חלון עמוק מאוד להבנת התשובה .ייתכן שצריך להבדיל בין הפסקת הדרך הרעה מכאן ולהבא ,ביטול עונש או גזרה ,לבין השאלה העמוקה יותר שאנחנו חוקרים כאן :מה קורה למעמדו של החטא שכבר נעשה וליחס שבין החוטא לבין הקב"ה. רבי צדוק הכהן מלובלין עוסק אף הוא בהבדל שבין תשובת ישראל לתשובת אומות העולם ,ומבאר שיש מדרגה מיוחדת בתשובת ישראל הנובעת מעומק הקשר שבין ישראל לקב"ה .רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין (אות טו). וכאן אנחנו מגיעים למילה שעד עכשיו כמעט לא השתמשנו בה :ברית. אולי אי אפשר להבין את התשובה של ישראל רק במונחים של חוק ועונש. מפני שיש הבדל בין מערכת משפטית לבין מערכת יחסים. כאשר אדם מקבל קנס ומשלם אותו ,החשבון נסגר .אבל כאשר בן פוגע באביו ,או כאשר שני אנשים הקשורים בקשר עמוק פוגעים זה בזה ,השאלה אינה רק מה העונש .השאלה היא :מה קרה לקשר, והאם אפשר לשוב אליו? התורה מתארת את תשובת ישראל בדיוק בשפה הזאת .משה רבנו אומר " :ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ל ,ב) .ובהמשך: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים" (דברים ל ,ג). רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן ,רואה בפרשה זו את פרשת התשובה ומבאר את הכתובים על שיבת ישראל אל הקב"ה .רבי משה בן נחמן ,רמב"ן (דברים ל ,יא). שימו לב לניסוח התורה" :ושבת עד ה' אלהיך". לא רק :תפסיק לחטוא. לא רק :תשנה התנהגות.

לא רק :תינצל מן העונש. תשוב עד ה'. זה כבר עולם אחר. תשובה במובנה העמוק אינה רק יציאה מן המקום הלא נכון .היא שיבה אל מישהו. ואולי כאן נמצא אחד ההבדלים העמוקים שבין תיקון לבין תשובה. תיקון שואל :איך מתקנים את מה שקלקלתי? תשובה שואלת גם :אל מי אני חוזר לאחר שקלקלתי? אדם יכול להפסיק התנהגות שלילית מפני שהיא מזיקה לו. הוא יכול להשתנות מפני שהוא מפחד מן התוצאה. הוא יכול אפילו להפוך לאדם מוסרי יותר. אבל בתשובת ישראל נוסף ממד של קשר" :ושבת עד ה' אלהיך". רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,המהר"ל ,מעמיד את יסוד התשובה על השיבה אל הקב"ה ,שהוא התחלתו ומקורו של האדם .רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,נתיבות עולם ,נתיב התשובה (פרק ב) .לפי המהלך הזה, התשובה אינה רק שיפוץ של האישיות .היא חזרה אל המקור. וזה מחזיר אותנו באופן מפתיע אל השאלה הראשונה שלנו. מדוע התשובה קדמה לעולם? אולי משום שהתשובה אינה רק תגובה לדבר שהשתבש בתוך העולם. היא שייכת לעצם היחס שבין העולם לבין מי שברא אותו. הנברא יכול להתרחק. והוא יכול לשוב. אבל דווקא כאן צריך להיזהר .אין פירוש הדבר שישראל יכולים לחטוא משום שתמיד אפשר לחזור ,או שהברית הופכת את החטא לחסר משמעות .להפך .ככל שהקשר עמוק יותר ,גם הפגיעה בו עמוקה יותר. ילד שפגע באדם זר עשה מעשה רע.

ילד שפגע באביו פגע גם באדם וגם בקשר. אבל דווקא משום שיש קשר ,קיימת גם משמעות אחרת למילה "חזרה". ואולי לכן התשובה היא מושג כל כך עמוק .היא אינה אומרת רק שהקב"ה מוכן לבטל את העונש. היא אומרת שהקשר שנפגע אינו מוכרח להיות קשר שנגמר. וזה דבר שאנחנו מכירים היטב גם מן החיים. יש אנשים שאנחנו כבר לא כועסים עליהם ,אבל אנחנו גם כבר לא קרובים אליהם. החשבון נסגר. הכעס עבר. אבל הקשר לא חזר. מחילה אינה תמיד שיבה. והתשובה מבקשת משהו גדול יותר ממחיקת החשבון .היא מבקשת אפשרות לחזור הביתה. אולי משום כך אחד הפסוקים הגדולים של התשובה אינו אומר רק שהקב"ה יסלח. הוא אומר" :שובה ישראל עד ה' אלהיך" (הושע יד ,ב). היעד של התשובה אינו רק עולם שבו אין חטא רשום לחובתנו. היעד הוא הקב"ה. וזה משנה את השאלה כולה .אולי שאלנו בתחילה מה התשובה עושה לעבר ,כאשר השאלה העמוקה יותר היא מה התשובה עושה למרחק שהעבר יצר. את האגרטל אולי אי אפשר להחזיר להיות אגרטל שמעולם לא נשבר. את התאונה אי אפשר להוציא מן ההיסטוריה. את המילה שנאמרה אי אפשר להחזיר אל הפה. אבל ביחסים שבין האדם לבין הקב"ה קיים דבר שאין בעולם החפצים:

אפשר לשוב. ואולי עכשיו אפשר לשאול את השאלה הקשה ביותר בכל המהלך הזה: אם אפשר לשוב ,האם אפשר גם לשכוח? לא האם הקב"ה מוחל, אלא האם האדם עצמו מסוגל לחיות לאחר התשובה בלי שהעבר ימשיך לעמוד מולו בכל בוקר ולומר לו :אתה יודע מי אתה באמת .אני זוכר מה עשית. יש אנשים שכבר ביקשו סליחה. כבר שילמו את מה שהיו חייבים. כבר תיקנו כל מה שהיה בידם לתקן. כבר שינו את דרכם במשך שנים. אבל בתוכם המשפט עדיין נשאר :אולי הקב"ה סלח לי ,אבל אני אינני מסוגל לסלוח לעצמי. המשפט הזה נשמע לפעמים כמו ענווה גדולה .אדם אינו מקל ראש במה שעשה .הוא מסרב לטשטש את חומרת העבר .אבל צריך לשאול ביושר :האם תמיד זו ענווה ,או שלפעמים מסתתרת בתוכה הנחה אחרת ,כמעט הפוכה? אם הקב"ה אומר שיש דרך תשובה ,מי אני שאחליט שהעבר שלי חזק יותר מן הדרך שהוא פתח? אין פירוש הדבר שאדם רשאי להכריז לעצמו בקלות שנסלח לו .איננו יודעים חשבונות שמים ,ויש בתשובה ובכפרה פרטים ומדרגות .אבל דבר אחד התורה אינה מאפשרת לנו לומר :שאין דרך חזרה. הנביא יחזקאל אינו משאיר מקום רב לספק" :ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה .ויראה וישוב מכל פשעיו אשר עשה חיו יחיה לא ימות" (יחזקאל יח ,כז-כח). ובהמשך מגיע פסוק שקשה לקרוא בלי להיעצר" :כי לא אחפץ במות המת נאם אדני ה' והשיבו וחיו" (יחזקאל יח ,לב). הקב"ה אינו אומר לחוטא :תישאר כל חייך ליד הקבר של האדם שהיית. הוא אומר" :והשיבו וחיו".

רבי דוד קמחי ,הרד"ק ,מבאר שהקב"ה אינו חפץ במיתת הרשע אלא שישוב מדרכו ויחיה .רבי דוד קמחי ,פירוש הרד"ק (יחזקאל יח ,לב). מטרת התשובה איננה להשאיר את האדם במצב תמידי של התרסקות. השבר נועד להביא לשיבה ,והשיבה נועדה להביא לחיים. וזו נקודה עדינה מאוד ,מפני שיש הבדל בין חרטה לבין חיים בתוך חרטה. חרטה היא יסוד בתשובה. אבל אם האדם הופך את החרטה לבית הקבוע שלו ,ייתכן שהוא כבר אינו משתמש בעבר כדי להשתנות .הוא משתמש בו כדי לא לאפשר לעצמו להשתנות. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מתאר את בעל התשובה לאחר ששב באופן שכמעט אינו מתיישב עם הדימוי שיש לנו על אדם שאמור להמשיך להיות שבור לעולם" :והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד". רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ז ,ו). אהוב. נחמד. קרוב. ידיד. אם היינו כותבים את המילים הללו מעצמנו ,היה אפשר לומר שאנחנו מרככים את מושג התשובה .אבל אלה המילים של הרמב"ם. והן מאלצות אותנו לשאול שאלה קשה :האם ייתכן שהקב"ה כבר מזמין את האדם להתקרב ,בעוד האדם עצמו ממשיך להרחיק את עצמו מפני שהוא משוכנע שאסור לו להיות קרוב? אולי יש אנשים שהחטא שלהם כבר אינו הדבר העיקרי שמרחיק אותם. מה שמרחיק אותם עכשיו הוא האמונה שלאחר מה שעשו כבר אין להם זכות להתקרב. ופה הייאוש יכול להתחפש ליראת שמים. אני לא ראוי. איך אני יכול להתפלל אחרי מה שעשיתי?

איך אני יכול לפתוח גמרא? איך אני יכול לדבר עם הקב"ה? מי אני בכלל שאבקש? אבל אם התוצאה של החרטה היא שהאדם מפסיק להתפלל ,מפסיק ללמוד ,מפסיק להתקרב ומפסיק להאמין שהוא יכול להשתנות ,צריך לשאול האם החרטה עדיין מובילה אותו לתשובה או שהיא כבר מובילה אותו לכיוון ההפוך. רבי נחמן מברסלב אמר את המשפט שנעשה לאחד מיסודות משנתו: "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל ,תאמין שיכולין לתקן" .רבי נתן שטרנהרץ ,ליקוטי הלכות (הלכות שבת ז ,נד). המשפט הזה אינו אומר שהקלקול לא היה קלקול. הוא אומר שאסור לתת לקלקול מעמד שהקב"ה עצמו לא נתן לו. אם אנחנו מאמינים בכוחו של האדם לקלקל ,אבל איננו מאמינים בכוח שנתן הקב"ה לאדם לשוב ,יצרנו עולם שבו החטא חזק מן התשובה. וחז"ל מתארים עולם אחר. רבי אבהו אומר" :מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" .הגמרא במסכת ברכות (דף לד ע"ב) .רבי יוחנן חולק שם וסובר שמעלת הצדיקים הגמורים גדולה יותר ,ולכן אין לנו להפוך את דברי רבי אבהו לסיסמה פשוטה כאילו כדאי לאדם לחטוא .אבל עצם דעתו של רבי אבהו מטלטלת :בעל התשובה אינו רק אדם שקיבל רשות לעמוד בפינה האחורית של בית המדרש .יש ממד שבו דווקא הדרך שעבר יוצרת בו מדרגה מיוחדת. איך? אולי מפני שיש דברים שאדם שמעולם לא התרחק אינו מכיר באותה צורה. מי שלא איבד בית אינו יודע תמיד מה פירוש לחזור הביתה. מי שלא הרגיש מרחק אינו יודע תמיד מה פירוש להתגעגע.

מי שמעולם לא הביט בעצמו ונבהל מן האדם שהוא נעשה אינו מכיר תמיד את עוצמת הרגע שבו הוא מחליט :אני אינני מוכן להמשיך כך. אין כאן שבח לחטא. יש כאן שבח לשיבה. וזה הבדל שאסור לטשטש. לא השבר הוא המעלה .הדרך שאדם עושה מתוך השבר יכולה להיות מעלה. ואולי משום כך המילה "תשובה" עצמה יפה כל כך .היא אינה "מחיקה". היא אינה "איפוס" .היא אינה דורשת מן האדם להעמיד פנים שמעולם לא היה במקום שבו היה. היא אומרת :היית שם. ועכשיו אתה שב. השב יודע מאין הוא חוזר. הוא אינו חוזר תמים כפי שהיה קודם. הוא חוזר עם ידיעה. עם כאב. עם ענווה. עם היכרות חדשה עם חולשתו. ולפעמים גם עם געגוע שלא היה בו קודם. התשובה אינה מחזירה אותנו להיות האדם שהיינו לפני שנפלנו. היא מזמינה אותנו להיות אדם שלא יכולנו להיות אילו לא היינו מוכנים להביט בנפילה וללמוד ממנה. ושוב צריך לומר בזהירות :אין פירוש הדבר שהנפילה הייתה נחוצה .אין לאדם רשות לחטוא כדי לצמוח .אבל לאחר שהחטא כבר נעשה, השאלה איננה האם היה כדאי שיעשה אותו .השאלה הזאת כבר אינה בידינו. השאלה היחידה שנותרה בידינו היא אחרת: מה נעשה עכשיו עם האדם שנשאר אחריו?

האם נעניש אותו כל חייו? האם ניתן לו להסתתר מאחורי תירוצים? האם נאפשר לו לשכוח את האחריות? או שנדרוש ממנו את הדבר הקשה ביותר: להודות. לתקן ככל האפשר. ללמוד. להשתנות. ואז גם להסכים לחיות. כי אולי יש רגע בתשובה שבו צריך אומץ לא רק כדי לומר "חטאתי". צריך אומץ גם כדי להאמין שאחרי שאמרתי באמת "חטאתי" ,הקב"ה עדיין אומר לי: "והשיבו וחיו". ואולי עכשיו אפשר לחזור אל השאלה הראשונה שלנו ולגלות שהיא הייתה מעט שונה מן השאלה האמיתית .שאלנו :אם אי אפשר לשנות את העבר ,מה בדיוק התשובה מתקנת? אבל אולי במשך כל הדרך הנחנו שתיקון פירושו בהכרח להחזיר דבר למצב שבו היה לפני שנשבר. ומה אם זו אינה ההגדרה היחידה של תיקון? כאשר אדם נפצע והרופאים מצילים את חייו ,לעיתים נשארת צלקת. איש אינו אומר שהטיפול נכשל מפני שהעור אינו נראה בדיוק כפי שנראה קודם .השאלה הגדולה היא אם הפצע עדיין פתוח ,אם הוא ממשיך לדמם ,ואם הוא ממשיך לסכן את האדם .יש הבדל בין עבר שנשאר בזיכרון לבין עבר שממשיך להיות פצע פתוח שמנהל את ההווה. כך גם בחיים .יש דברים שלא נוכל להוציא מן הביוגרפיה שלנו .הם יהיו שם גם בעוד שלושים שנה .השאלה איננה אם נצליח למחוק אותם, אלא אם בעוד שלושים שנה הם עדיין יחליטו בשבילנו מי אנחנו ,איך אנחנו מתפללים ,כמה אנחנו מאמינים בעצמנו ,כמה אנחנו מסוגלים לאהוב וכמה קרוב אנחנו מרשים לעצמנו להיות לקב"ה.

רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מנסח את תכלית התשובה באופן שאינו מאפשר להישאר רק בעבר " :ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ב) .התשובה נבחנת לא רק בכאב על מה שהיה ,אלא בכיוון שאליו האדם פונה מכאן. רבי יונה גירונדי כותב על בעל התשובה שקיבל בלבו באמת לקיים את דברי התורה" :ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול" .רבי יונה גירונדי, שערי תשובה (שער שני ,אות י) .אין פירוש הדבר שכל תוצאות העבר נעלמו באותו רגע .האדם עדיין צריך לעבוד ,לתקן ולהתמודד .אבל משהו יסודי השתנה :הכיוון השתנה. וזו אולי מילה שאנחנו צריכים להכניס אל כל הדיון שלנו :כיוון. שני אנשים יכולים לעמוד בדיוק באותה נקודה ,ובכל זאת להיות במקומות שונים לחלוטין ,מפני שאחד הולך מזרחה והשני מערבה. אדם יכול להיות עדיין בתחילת התשובה ,עם חולשות ,הרגלים ונפילות, אבל פניו לכיוון אחר. ואדם אחר יכול להיראות מבחוץ מסודר הרבה יותר ,אבל הוא הולך ומתרחק. לא כל מרחק מספר לנו לאן האדם הולך. לפעמים הכיוון חשוב לא פחות מן המרחק. אולי משום כך התורה אומרת שוב ושוב "ושבת"" ,שובה"" ,שובו". תשובה היא מילה של תנועה .היא אינה דורשת מן האדם לטעון שכבר הגיע .היא דורשת ממנו להסתובב. וכאשר אדם מסתובב ,הדרך שכבר עבר אינה נמחקת. אבל היא מפסיקה להיות הדרך שבה הוא ממשיך ללכת. וזה הבדל עצום. אדם יכול לומר :שלושים שנה חייתי כך ,ולכן כנראה כך אחיה תמיד. התשובה אומרת :שלושים השנים מסבירות מאין הגעת .הן אינן מחליטות לאן אתה חייב להמשיך.

אדם יכול לומר :כבר פגעתי כל כך הרבה ,מה הטעם להתחיל עכשיו לדבר אחרת? התשובה אומרת :העובדה שכבר אמרת אלף מילים שאינך גאה בהן אינה מחייבת שהמילה האלף ואחת תהיה דומה להן. אדם יכול לומר :התרחקתי כל כך מן הקב"ה ,מה כבר תשנה תפילה אחת? והנביא אומר" :שובה ישראל עד ה' אלהיך" (הושע יד ,ב). לא נאמר :חזור תחילה אל המקום שבו היית לפני עשרים שנה. נאמר :שובה מכאן. מהמקום שבו אתה נמצא עכשיו. עם ההיסטוריה הזאת. עם הכישלונות האלה. עם הידיעות שיש לך היום. עם כל מה שכבר אי אפשר לשנות. ומכאן עולה אולי אחת התובנות הגדולות ביותר של התשובה :הקב"ה אינו דורש מאיתנו להתחיל מחדש מנקודת ההתחלה .הוא מאפשר לנו להתחיל מחדש מן הנקודה שאליה הגענו. זה הבדל עצום. להתחיל מחדש מנקודת ההתחלה אי אפשר. אנחנו כבר לא בני עשרים. הילדים כבר גדלו. המילים כבר נאמרו. הכסף כבר אבד. השנים כבר עברו. החטא כבר נעשה. אבל להתחיל מחדש מכאן אפשר.

וזו אולי הסיבה שהתשובה אינה מבטלת את הזמן אלא מעניקה משמעות חדשה לזמן שעוד נשאר. רבי משה חיים לוצאטו כותב שהקב"ה מנהיג את עולמו ברחמים ונותן מקום לתשובה ,ואינו מאבד את החוטא מיד בשעת חטאו ,אלא מאריך לו כדי שיוכל לשוב .רבי משה חיים לוצאטו ,מסילת ישרים (פרק ד). הארכת הזמן הזאת היא דבר מופלא. הקב"ה אינו נותן לנו את אתמול בחזרה. הוא נותן לנו עוד היום. והיום הזה אינו מוחק את אתמול. הוא נותן לנו אפשרות שאתמול לא יהיה גם מחר. אולי זה כל ההבדל בין עבר לבין גורל. עבר הוא מה שהיה. גורל הוא הטענה שמה שהיה מוכרח להמשיך להיות. והתשובה מקבלת את הראשון ומסרבת לקבל את השני. התשובה אינה אומרת שאין לנו עבר .היא אומרת שהעבר שלנו אינו נביא שמוסמך להודיע לנו מה יהיה העתיד. ופה אולי נמצא הדבר המפתיע ביותר בכל המסע הזה .במשך שנים אדם יכול לחשוב שהבעיה הגדולה שלו היא מה שעשה .אבל בשלב מסוים המעשה כבר מאחוריו .הבעיה החדשה היא שהוא ממשיך לתת למעשה הישן לקבל עבורו החלטות חדשות. פעם נכשלתי ,ולכן אינני מנסה. פעם נפגעתי ,ולכן אינני אוהב. פעם פגעתי ,ולכן אינני מאמין שמגיע לי להיות קרוב. פעם נפלתי ,ולכן אני כבר יודע מי אני. כך חטא שנעשה פעם אחת יכול להמשיך להתרחש בתוך חייו של האדם במשך שנים ,גם כאשר הוא כבר אינו עושה אותו בפועל. לא מפני שהוא חוזר על המעשה.

אלא מפני שהוא ממשיך לקבל את ההגדרה שהמעשה נתן לו. וכאן התשובה נעשית הרבה יותר מאשר חרטה על אתמול. היא מרד באמונה שאתמול קיבל בעלות על מחר. היא אינה אומרת שהאדם חף ממה שהיה. היא אומרת שהוא עדיין בעל בחירה במה שיהיה. ואולי לכן התשובה קדמה לעולם .עוד לפני שנברא עולם שבו הזמן נע קדימה ואי אפשר להשיב רגע לאחור ,הקב"ה הכין בתוכו אפשרות מופלאה :לא לשנות את מה שכבר היה ,אלא לאפשר לאדם שלא להיות כבול אליו לעולם. האגרטל נשבר. המכונית עברה תאונה. הקיר נפגע. יש דברים שאפשר לתקן כמעט לגמרי. יש דברים שיישאר בהם סימן. ויש דברים שאין שום דרך אנושית להשיב. אבל האדם שעומד מולם עדיין חי. כל עוד הוא חי ,הוא יכול להודות באמת. הוא יכול לשאת באחריות. הוא יכול לתקן את מה שעוד ניתן לתקן. הוא יכול לבקש מחילה במקום שבו צריך לבקש. הוא יכול ללמוד. הוא יכול להשתנות. והוא יכול לשוב. התשובה אינה נותנת לנו עבר חדש .היא נותנת לנו אפשרות שלא לבזבז גם את העתיד בניסיון בלתי אפשרי לשנות את העבר. ויש עוד שאלה אחת שצריך לשאול לפני שמסיימים .אולי הקשה מכולן: מה קורה כאשר באמת אין מה לתקן?

כל עוד אפשר להחזיר כסף ,לבקש סליחה ,לשנות התנהגות או להשלים דבר שהוזנח ,אנחנו מבינים לפחות חלקית מה פירוש תיקון. אבל החיים מכילים גם דלתות שנסגרו. יש סליחה שכבר אי אפשר לבקש פנים אל פנים. יש הורה שכבר איננו ,ורק לאחר פטירתו הילד מבין כמה מילים היה צריך לומר לו. יש ילד שכבר גדל ,ואבא מביט לאחור ומבין כמה רגעים החמיץ. יש החלטה שאי אפשר לבטל. יש שנים שאי אפשר להשיב. ויש ,כפי ששאלנו בתחילת הדרך ,מקרים קשים הרבה יותר שבהם אדם גרם לתוצאה שאין שום כוח אנושי שיכול להחזיר לאחור. מה עושה התשובה במקום שבו אין אפשרות להשיב את המצב לקדמותו? אם נענה :שום דבר ,הפכנו את התשובה לזכות השמורה רק למי שהתוצאות של חטאיו ניתנות לתיקון .אבל המקורות אינם אומרים כך. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כאשר הוא מתאר את כוחה של התשובה, כותב" :אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה א, ג). הרמב"ם מדבר על אדם שהיה רשע כל ימיו. לא על טעות אחת. לא על שבוע רע. חיים שלמים יכולים לעמוד מאחוריו. ובכל זאת קיימת תשובה. אין פירוש הדבר שכל תוצאה שיצר במשך חייו נעלמת .אבל משמעות הדבר מטלטלת :גם כאשר האדם אינו יכול לחזור אל תחילת חייו, הוא עדיין יכול לשנות את המקום שאליו סוף חייו הולך. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב עוד" :ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה.

אין הדבר כן ,אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ז ,ד). המילים האחרונות כמעט בלתי נתפסות" :כאילו לא חטא מעולם". לא נאמר שהאירועים לא התרחשו מעולם. לא נאמר שהנפגעים לא נפגעו. לא נאמר שההיסטוריה הפיזית נכתבה מחדש. נאמר משהו על מעמדו של בעל התשובה לפני הבורא" :אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם". זה אולי הדבר שחיפשנו מתחילת הדרך. האגרטל שלנו אינו יכול להיות כאילו לא נשבר מעולם. הרכב אינו יכול להיות כאילו לא עבר תאונה מעולם. אבל על אדם ששב באמת יכול הרמב"ם לכתוב" :כאילו לא חטא מעולם". כאן מתגלה ההבדל העצום בין אדם לבין חפץ. חפץ הוא ההיסטוריה החומרית שלו. האדם הוא גם ההיסטוריה שלו ,אבל הוא אינו רק ההיסטוריה שלו. יש בו בחירה. יש בו רצון. יש בו נשמה. יש בו יחס אל הקב"ה. ויש בו אפשרות לשוב. ואולי זו אחת הסיבות שהתשובה אינה רק רעיון מנחם אלא רעיון תובעני מאוד .כי כל עוד אני מאמין שאין לי אפשרות להשתנות ,יש לי גם תירוץ מצוין שלא לנסות. ככה אני. ככה גדלתי. זה מה שעברתי.

כבר הרסתי. כבר מאוחר. אין מה לעשות. אבל ברגע שהתורה אומרת שיש תשובה ,משהו מן התירוץ הזה נלקח מאיתנו. אם העבר אינו גזר דין ,אני נדרש לבחור מה אני עושה בהווה. וזה מפחיד. כי לפעמים קל יותר לשאת אשמה מאשר לשאת אחריות. אשמה יכולה להשאיר אותי במקום. אחריות דורשת ממני לקום. אשמה אומרת :תראה מה עשית. תשובה שואלת :ועכשיו ,אחרי שראית ,מה אתה עושה? רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב על בעל התשובה שאינו רק מתחרט אלא "משנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה" .רבי משה בן מימון, משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ד). התשובה אינה מאפשרת לאדם להשתמש בעבר כדי להשתחרר מן העתיד. להפך. היא הופכת את העתיד לאחריות חדשה. ואולי כאן אפשר להבין באופן עמוק יותר מדוע חז"ל אמרו שהתשובה נבראה קודם שנברא העולם .הגמרא במסכת פסחים (דף נד ע"א). לפני שנברא האדם הראשון ,לפני שנעשתה הבחירה הראשונה ולפני שנוצר הכישלון הראשון ,כבר נקבע שהכישלון לא יהיה בהכרח סוף הסיפור. לא מפני שלמעשים אין משמעות. אלא בדיוק להפך. מפני שיש להם משמעות ,ניתנה לאדם האפשרות לשאת אותה ,לתקן את הניתן לתיקון ,לשוב ולבחור מחדש.

התשובה אינה מבטלת את הרצינות של החיים .היא הדבר שמאפשר לנו להמשיך לחיות ברצינות גם אחרי שטעינו בהם. וכאן אנחנו יכולים לחזור בפעם האחרונה אל האדם שגרם לתאונה. הוא אינו יכול להחזיר את מי שנהרג. אסור לומר לו שהתשובה הופכת את מה שקרה ללא חשוב. אסור להציע לו נחמה זולה. יש דברים שאדם יישא איתו עד יומו האחרון. אבל גם לו צריך לומר דבר נוסף :השאלה מה תעשה עם היום שנותר לך עדיין פתוחה. אולי הוא יהפוך לאדם זהיר יותר. אולי הוא יציל חיים. אולי הוא יעזור למשפחה. אולי הוא יקדיש שנים להזהיר אחרים מן הטעות שעשה. איננו אומרים שכל זה מחזיר את הנפטר. שום דבר אינו מחזיר אותו. וזו בדיוק הנקודה. התשובה אינה דורשת מאיתנו לשקר על המציאות כדי להאמין בה. היא מבקשת מאיתנו להאמין שגם בתוך מציאות שאי אפשר לשנות, עדיין נשאר משהו שאפשר לשנות. אותנו. את הבחירה הבאה. את הדרך שבה נחיה מכאן. את היחסים שלנו עם הקב"ה. את מה שנעשה עם השנים שנותרו לנו. ואולי לכן השאלה הגדולה של עשרת ימי תשובה אינה רק :מה עשיתי השנה?

יש שאלה נוספת ,עמוקה יותר: האם אני מוכן להאמין שהדבר שעשיתי אינו מוכרח להחליט מי אהיה בשנה הבאה? כי את השנה שעברה אי אפשר לכתוב מחדש. אבל הספר עדיין לא נגמר. ויש הבדל עצום בין אדם שמנסה למחוק את הדפים שכבר נכתבו לבין אדם שלמד מהם כיצד לכתוב אחרת את הדף הבא. העבר הוא עובדה .הוא אינו בהכרח גורל. ואולי זה אחד מפלאי התשובה הגדולים ביותר :היא אינה מחזירה לאדם את מה שכבר היה. היא מחזירה לו את האפשרות לבחור מה יהיה.

הערת מסגרת: Preserve exact extracted source body. Do not rewrite, summarize, translate, or create thin/query pages. Work must apply live exact dedup and latest active gate status before publication.