מה פירוש שזדונות נעשים כזכויות, אם האיסור והנזק עצמם אינם משתנים?

אכלתי בשר טרף .האם התשובה יכולה להפוך אותו לכשר? אדם אכל במזיד בשר טרף ולאחר מכן שב בתשובה מאהבה .חז"ל אומרים דבר כמעט בלתי נתפס " :זדונות נעשות לו כזכויות" .אבל מה בדיוק נהפך לזכות? הבשר נעשה כשר? הפגיעה נמחקת? אדם שמת בעקבות מעשינו חוזר לחיים? ודאי שלא .אם כך ,מה מסוגלת התשובה לשנות כאשר את המציאות עצמה כבר אי אפשר להשיב לאחור?…

אכלתי בשר טרף .האם התשובה יכולה להפוך אותו לכשר? אדם אכל במזיד בשר טרף ולאחר מכן שב בתשובה מאהבה .חז"ל אומרים דבר כמעט בלתי נתפס " :זדונות נעשות לו כזכויות" .אבל מה בדיוק נהפך לזכות? הבשר נעשה כשר? הפגיעה נמחקת? אדם שמת בעקבות מעשינו חוזר לחיים? ודאי שלא .אם כך ,מה מסוגלת התשובה לשנות כאשר את המציאות עצמה כבר אי אפשר להשיב לאחור? מסע אל אחד הסודות העמוקים ביותר של התשובה ,שמגלה כי היא אינה הופכת את הרע לטוב ואינה משקרת על העבר. היא מעניקה לאדם אפשרות מופלאה לקחת אפילו את המקום שבו נפל, ולהפוך אותו למקום שממנו הוא לומד כיצד לעלות.

ננסה להתחיל מן המקום הפשוט ביותר ,כמעט היומיומי .אדם חוזר הביתה בשתיים בלילה .הוא רעב מאוד .כל המקומות הכשרים סגורים. לידו פתוחה מסעדה שמוכרת בשר שאינו כשר .הוא יודע בדיוק מה הוא עושה ,ובכל זאת נכנס ואוכל .לא שוגג ,לא אנוס ,לא אדם שלא ידע. הוא ידע ובחר .לאחר זמן הוא מתעורר ,עושה חשבון נפש עמוק, מתחרט באמת ,משנה את דרכו ושב אל הקב"ה מתוך אהבה גדולה. ואז מגיעה הגמרא ואומרת משפט שקשה לעכל" :גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" .הגמרא במסכת יומא (דף פו ע"ב).

כאן צריך לעצור. מה בדיוק קרה? הבשר שאכל נהפך למפרע לבשר כשר? ודאי שלא. האם האיסור שאכל נהפך פתאום למצווה? ודאי שלא. האם אילו היה חוזר לאותה שעה ,לאותה מסעדה ולאותו רעב ,היה מותר לו עכשיו לעשות בדיוק את אותו דבר מפני שהוא כבר יודע שבעתיד יעשה תשובה? חלילה. ואם כך ,מה פירוש "זדונות נעשות לו כזכיות"? זו אינה שאלה צדדית .היא נוגעת בעצם האפשרות להבין מהי תשובה. מפני שאם התשובה אינה משנה את ההלכה שהייתה נכונה בשעת המעשה ,אינה הופכת איסור להיתר ואינה משכתבת את המציאות ,מה בדיוק נהפך כאן לזכות? והשאלה נעשית קשה הרבה יותר כאשר יוצאים מן המטבח אל החיים. נניח שאדם פגע באדם אחר בצורה קשה .לאחר שנים הוא שב באמת. האם המילים הפוגעות חוזרות אל הפה? האם הלילה שבו האדם האחר בכה נמחק מן ההיסטוריה? האם הילד שנפגע מאביו בשעה של כעס מקבל בחזרה ילדות שלא הייתה? לא. ואפשר להקשות אפילו יותר .אדם נהג בחוסר אחריות חמור וגרם למותו של אדם אחר .איננו נכנסים כרגע להגדרה ההלכתית המדויקת של כל מקרה ,מפני שכל מקרה תלוי בנסיבותיו .אנחנו מדברים על מצב שבו אדם נושא באחריות מוסרית כבדה לתוצאה נוראה .הוא נשא באחריות בעולם הזה ככל שנדרש ,ולאחר מכן עשה תשובה עמוקה ואמיתית. מה עכשיו? האדם שמת קם? הילדים מקבלים בחזרה את אביהם?

המשפחה חוזרת אל הבוקר שלפני התאונה? לא. התשובה אינה מקימה את המת. ואם כך ,מה בדיוק היא עושה? השאלה הזאת נעשית חריפה במיוחד כאשר חוזרים ללשון חז"ל. הגמרא אינה אומרת רק שהתשובה מבטלת עונש .היא אינה אומרת רק שהקב"ה מוכן לסלוח .היא אומרת דבר הרבה יותר חזק :הזדונות עצמם נעשות לו כזכויות. רבי שמעון בן לקיש אומר תחילה" :גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות" ,והגמרא מקשה ממאמר אחר שלו שבו אמר שזדונות נעשות לו כזכויות .הגמרא מיישבת" :לא קשיא ,כאן מאהבה כאן מיראה". הגמרא במסכת יומא (דף פו ע"ב). כלומר ,יש הבדל בין תשובה מיראה לבין תשובה מאהבה .בתשובה מיראה הזדון יורד למדרגת שגגה .בתשובה מאהבה מתרחש משהו עמוק יותר עד כדי כך שחז"ל משתמשים במילה "זכויות". אבל אסור למהר להסביר. מפני שאם נאמר בפשטות שהעבירה עצמה נעשית מצווה ,הגענו לאבסורד .ואם נאמר שהיא פשוט נמחקת ,לא הסברנו מדוע חז"ל לא אמרו "נמחלת" אלא "נעשות לו כזכויות". כאן מתחילה החידה האמיתית. רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,המהר"ל ,מסביר שתשובה מאהבה יכולה להפוך את הריחוק עצמו לגורם שמביא את האדם לדבקות גדולה יותר בקב"ה .כאשר דווקא הכאב על הריחוק מעורר באדם אהבה עמוקה יותר ושיבה חזקה יותר ,אותו עבר מקבל מקום אחר בתוך מהלך חייו. רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,נתיבות עולם ,נתיב התשובה (פרק ב). צריך לדייק היטב :המהר"ל אינו אומר שהחטא היה טוב .אין שום קדושה באכילת טרף ,בשקר ,בפגיעה או בעבירה אחרת .אילו האדם היה עומד שוב באותו ניסיון ,היה עליו לבחור בטוב .אלא שלאחר שהרע כבר התרחש ,יכולה להיות אפשרות אחרת :האדם אינו נותן לרע להיות רק נקודת התרחקות .דווקא ההכרה במה שעשה ,הכאב עליו והכמיהה

לשוב יכולים להפוך את המקום שבו נפל למקום שממנו הוא מתחיל לעלות. וזו הבחנה דקה מאוד. יש הבדל בין לומר "החטא נהפך לדבר טוב" לבין לומר "החטא נעשה חלק מן הדרך שהביאה אותי אל הטוב". המשפט הראשון מסוכן ושקרי. השני מתחיל להתקרב לעומק דברי חז"ל. ניקח אדם שהיה שנים רחוק מאוד מתורה ומצוות .הוא אינו זוכר רק את השנים האלה כפרק שאין לו שום קשר לאדם שהוא היום .דווקא מפני שהוא יודע כיצד מרגיש ריחוק ,הוא מסוגל לפעמים להבין אחרת אדם שעומד עדיין בחוץ .דווקא מפני שהוא מכיר את הנפילה ,יש בו רגישות מיוחדת למי שנפל .דווקא מפני שהוא יודע כמה קל להצדיק עבירה, הוא פחות בטוח בעצמו ויותר זהיר. האם היה כדאי לו לחטוא כדי לקבל את הרגישות הזאת? חס ושלום. אבל עכשיו ,לאחר שהחטא כבר נעשה ,האם הוא מוכרח להישאר רק חור שחור בתוך הביוגרפיה שלו? חז"ל אומרים שלא בהכרח. רבי צדוק הכהן מלובלין מעמיק בעולם הזה של תשובה ומבחין בין עקירת הרע לבין מצב שבו דווקא החטא שנעשה נעשה ,בעקבות התשובה ,חלק מתהליך השיבה של האדם .רבי צדוק הכהן מלובלין, תקנת השבין (אות יא) .אין משמעות הדבר שהאיסור נעשה מותר למפרע ,אלא שהעבר מקבל יחס חדש בתוך מערכת חייו של בעל התשובה. ופה דוגמת השווארמה חוזרת אלינו באופן חד יותר. הבשר נשאר טרף. אבל האדם שאכל אותו אינו מוכרח להישאר אותו אדם. האיסור אינו משתנה. אבל הקשר של האדם אל העבר שלו יכול להשתנות.

באותו לילה הוא אכל משום שרצה לספק צורך רגעי למרות רצון ה'. שנים אחר כך דווקא הזיכרון של אותו לילה יכול להיות המקום שממנו הוא למד בפעם הראשונה מה פירוש לשים גבול לרצון שלו ,מה פירוש קדושה ,ומה פירוש לומר לעצמו :לא כל מה שאני רוצה עכשיו הוא מה שאני רוצה להיות. האם האכילה נהפכה לכשרה? לא. אבל האם היא יכולה להפסיק להיות רק הנקודה שבה התרחק ולהפוך גם לנקודה שמזכירה לו כל חייו מדוע הוא אינו רוצה להתרחק שוב? כאן אנחנו כבר מתחילים להתקרב לסוד. אולי "זדונות נעשות לו כזכויות" אינו אומר שהעבר נעשה מותר. הוא אומר שהעבר יכול להפסיק להיות רק כוח שמושך את האדם למטה ולהיעשות ,באמצעות תשובה מאהבה ,גם כוח שמעלה אותו. אבל אם זה נכון ,השאלה הבאה כמעט מוכרחת להגיע ,והיא מסוכנת הרבה יותר: אם החטא יכול בסופו של דבר להפוך למקור של עלייה ,למה לא לחטוא מלכתחילה ואחר כך לעשות תשובה? ושם נצטרך לעצור ,מפני שהתשובה לשאלה הזאת תקבע אם הבנו באמת את דברי חז"ל ,או שהפכנו אותם לרעיון יפה אבל מסוכן. והשאלה הזאת אינה תרגיל אינטלקטואלי .אם באמת אנחנו אומרים שבתשובה מאהבה "זדונות נעשות לו כזכיות" ,לכאורה אפשר לבנות חשבון פשוט ומסוכן :אדם שלא חטא נשאר עם מצוותיו .אדם שחטא ואחר כך שב מאהבה מקבל ,כביכול ,גם את העבירות כזכויות. אם כך ,אולי דווקא מי שחטא הרוויח? חז"ל עצמם סוגרים את הדלת בפני המחשבה הזאת .המשנה אומרת: "האומר אחטא ואשוב ,אחטא ואשוב ,אין מספיקין בידו לעשות תשובה" .רבי יהודה הנשיא ,משנה (יומא ח ,ט). רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מונה את האומר "אחטא ואשוב" בין הדברים המעכבים את התשובה .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ד ,א).

אבל מדוע? לכאורה הוא מאמין מאוד בתשובה .הוא אפילו בונה עליה את תוכנית חייו .אלא שזו בדיוק הבעיה :הוא אינו משתמש בתשובה כדי לצאת מן החטא .הוא משתמש בתשובה כדי לקבל רשות להיכנס אליו. יש הבדל עצום בין אדם שנפל ומחפש דרך לקום לבין אדם שמתכנן את הנפילה מפני שהוא יודע שיש דרך לקום. אם אדם שובר בכוונה את רגלו מפני שהוא יודע שבבית החולים יודעים לחבר עצמות ,הוא לא הוכיח את גדולתה של הרפואה .הוא ניצל לרעה את קיומה. כך גם בתשובה. התשובה ניתנה כדי שהחטא לא יהפוך לסוף הדרך ,לא כדי שהאדם יהפוך אותה לביטוח שמאפשר לו לחטוא. אבל עדיין צריך להבין דבר עמוק יותר .מדוע במקרה שבו האדם לא תכנן מראש את התשובה ,אלא באמת חטא ואחר כך התעורר מאהבה, החטא יכול לקבל משמעות אחרת? כאן צריך להבין מהי בכלל תשובה מאהבה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מתאר את עבודת ה' מאהבה כך" :העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ,ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה ,אלא עושה האמת מפני שהוא אמת" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה י ,ב). זו אינה רק תשובה שבה האדם אומר :אני מצטער יותר. תשובה מאהבה פירושה שהמרכז הפנימי של האדם השתנה. אתמול שאלתי :מה אני רוצה? היום אני מתחיל לשאול :מה אמת? אתמול הקב"ה היה הגבול שמנע ממני דברים מסוימים. היום הקב"ה הוא המקום שאליו אני רוצה להתקרב. וזה משנה את הדרך שבה האדם מסתכל אפילו על החטאים הישנים שלו.

נחזור לאדם שאכל את השווארמה הטרפה .בזמן האכילה הוא אמר למעשה :הרצון שלי עכשיו חשוב לי יותר מן האיסור. אם לאחר מכן הוא רק מפחד מן העונש ,הוא מתחרט על העסקה .הוא אומר לעצמו :לא היה שווה. אבל אם הוא שב מאהבה ,משהו עמוק יותר קורה .הוא מביט באותו לילה ואומר :עכשיו אני מבין מה היה חסר לי שם .לא רק פחד מעונש .היה חסר לי קשר. הוא אינו מצטער רק מפני שעשה דבר אסור. הוא מצטער מפני שהוא רואה עכשיו את המרחק שהיה בינו לבין מי שהוא אוהב. וזה אולי מאפשר להבין מדוע דווקא תשובה מאהבה יכולה להגיע למקום שתשובה מיראה אינה מגיעה אליו. בתשובה מיראה האדם רוצה להתרחק מן התוצאה של החטא. בתשובה מאהבה האדם רוצה להתקרב אל הקב"ה. והמרחק שהיה בעבר נעשה עכשיו חלק מעוצמת הגעגוע. רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,המהר"ל ,מבאר שכאשר החוטא שב מאהבה ,דווקא הריחוק שהיה בו מביא אותו להתקרבות גדולה ,ולכן הזדונות נעשים כזכויות .רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,נתיבות עולם ,נתיב התשובה (פרק ב). אפשר להבין זאת באמצעות דבר שאנחנו מכירים ביחסים אנושיים ,בלי להשוות כמובן בין הדברים .שני אנשים אוהבים התרחקו זה מזה במשך שנים .לאחר מכן הם נפגשים מחדש ,מדברים באמת ומגלים כמה הקשר היה חסר להם .האם שנות הריחוק היו דבר טוב? לא. האם היה כדאי להם להתרחק כדי ליהנות מן האיחוד? ודאי שלא. אבל עכשיו ,לאחר שהריחוק כבר התרחש ,הידיעה כמה כואב להיות רחוקים יכולה לגרום להם להחזיק בקשר אחרת לחלוטין. הריחוק לא היה טוב .אבל הוא יכול ללמד אותם מה טוב בקרבה.

וזה אולי ההבדל שאנחנו מחפשים. החטא אינו נהפך למצווה. האיסור אינו נהפך להיתר. הרע אינו נהפך לטוב. אבל היחס של האדם אל הרע שעשה יכול להשתנות באופן כזה שהעבר עצמו נעשה כוח שמניע אותו אל הטוב. וכאן צריך להיזהר ממשפט שקל לומר אותו" :למדתי מהטעות ,אז היה שווה". לא. יש טעויות שלא היו שוות את המחיר. יש דברים שהאדם ילמד מהם במשך כל חייו ,ובכל זאת אילו היה יכול לבחור מחדש ,היה חייב לבחור אחרת. אדם שפגע בילד שלו במשך שנים יכול להפוך בעקבות החרטה לאב רגיש בצורה יוצאת דופן .אבל הוא לעולם לא צריך לומר לילד :טוב שפגעתי בך ,כי בזכותך למדתי להיות אבא טוב. זה יהיה אכזרי. הצמיחה של הפוגע אינה הופכת את הכאב של הנפגע למחיר שהיה ראוי לשלם. זו הבחנה קריטית. התשובה אינה נותנת לנו רשות להשתמש בנפגעים שלנו כחומר גלם לסיפור הצמיחה שלנו. אם פגענו ,עלינו לתקן ככל האפשר. אם גזלנו ,להשיב. אם העלבנו ,לפייס. אם נותר נזק ,לשאת באחריות. ורק לאחר כל זה נשארת השאלה הפנימית :מה אני עושה עכשיו עם העובדה שזה חלק מן הסיפור שלי?

ופה התשובה מאהבה אומרת דבר שאולי קשה אפילו להאמין בו: אל תצדיק את החושך .אבל גם אל תיתן לו את הזכות להיות הפרק האחרון. וזה מחזיר אותנו אל האדם שגרם למותו של אדם אחר. הוא אינו רשאי לומר :בזכות התאונה נעשיתי אדם טוב יותר ,ולכן בסופו של דבר היה בזה משהו טוב. חס ושלום. יש משפחה שחיה עם החסר. יש אדם שאיננו. יש תוצאה שאין דרך אנושית להשיב. אבל לאחר שהאדם לקח אחריות על מה שעשה ועשה כל מה שביכולתו לתקן ,נשארת לפניו בחירה אחת שאיש אחר אינו יכול לעשות במקומו: האם גם את שארית חייו הוא יהרוג יחד עם האדם שמת ,או שהוא יהפוך את שארית חייו למחויבות עמוקה יותר לחיים? אולי מכאן יצמח אדם שמקדיש את חייו להצלת חיים. אולי הוא יחנך אחרים לאחריות. אולי כל פעם שיישב מאחורי ההגה הוא יזכור שחיים שלמים יכולים להשתנות בשנייה אחת. שום דבר מכל אלה אינו מחזיר את המת. אבל הם אומרים שהמוות לא יוליד רק עוד מוות בתוך נפשו של האדם החי. וזה אולי אחד המקומות שבהם מתחילים להבין את העוצמה של תשובה מאהבה. לא אהבה רגשנית. לא ניסיון להרגיש טוב עם עצמנו.

אלא אהבה גדולה כל כך אל הטוב ,אל החיים ואל הקב"ה ,שהאדם מסרב לתת אפילו למקומות האפלים ביותר בעברו להמשיך לייצר חושך. הוא אינו הופך את החטא לטוב .הוא הופך את עצמו לאדם שיודע להוציא מן החטא שכבר נעשה תביעה לחיות אחרת. אבל גם זה עדיין אינו מסביר לגמרי את לשון חז"ל. מפני שחז"ל לא אמרו רק שהזדונות מביאים לזכויות. הם אמרו: "זדונות נעשות לו כזכיות". ולכן אנחנו עדיין חייבים לרדת קומה נוספת. מה באמת פירוש המילה "נעשות"? כאן צריך להיזהר במיוחד ,מפני שקל מאוד לקחת את לשון חז"ל ולהפוך אותה למטפורה יפה .אבל רבי שמעון בן לקיש לא אמר שהזדונות מובילים לזכויות .הוא אמר" :זדונות נעשות לו כזכיות". הגמרא במסכת יומא (דף פו ע"ב) .אם אנחנו רוצים להיות נאמנים למקור ,אנחנו צריכים להבין מה פירוש השינוי הזה. רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס ,המהרש"א ,מסביר את דברי הגמרא מתוך ההבדל שבין תשובה מיראה לתשובה מאהבה .כאשר האדם שב מאהבה ,תשובתו מגיעה ממקום חיובי של דבקות ורצון להתקרב ,ולכן הזדונות מקבלים מעמד אחר .רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס ,חידושי אגדות מהרש"א (יומא פו ע"ב). רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,המהר"ל ,מעמיק עוד יותר .הוא מסביר שכאשר החטא עצמו נעשה הסיבה שמעוררת את האדם לשוב באהבה גדולה יותר ,הרי שהדבר שהיה סיבת הריחוק נעשה עכשיו ,באמצעות התשובה ,סיבה להתקרבות .רבי יהודה ליווא בן בצלאל ,נתיבות עולם, נתיב התשובה (פרק ב). זו נקודה עצומה. לא האיסור השתנה .הסיבתיות השתנתה. אתמול אותו מעשה הרחיק אותי.

היום הזיכרון שלו דוחף אותי להתקרב. אתמול הוא היה המקום שבו אמרתי לקב"ה :הרצון שלי קודם. היום הוא המקום שממנו אני אומר :אני כבר יודע לאן החיים נראים כשהרצון שלי נעשה המרכז ,ואני אינני רוצה לחזור לשם. המעשה ההיסטורי נשאר אותו מעשה. אבל מה שהוא מוליד עכשיו בתוך האדם השתנה. אולי אפשר להבין זאת דרך חוויה אנושית אחרת .אדם עבר משבר כלכלי קשה מפני שהתנהל בפזיזות .במשך שנים הוא סבל מן התוצאה. לאחר מכן הוא למד להתנהל באחריות ,ובכל החלטה כלכלית הוא זוכר את אותה נפילה. האם ההפסד היה רווח? לא. האם היה כדאי להפסיד? לא. אבל האם ההפסד יכול להפוך לאחד הדברים שמלמדים אותו כל חייו אחריות? כן. העבר אינו משנה את זהותו העובדתית. הוא משנה את תפקידו בתוך ההווה. ופה נמצא אולי מפתח להבנת "נעשות". אנחנו רגילים לחשוב שהעבר הוא דבר קפוא .מה שהיה היה ,והוא מונח מאחורינו כמו אבן .אבל מבחינה אנושית ,העבר ממשיך לפעול בתוכנו. הוא משפיע על הבחירות שלנו ,על הפחדים שלנו ,על היחסים שלנו ,על הדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו. ולכן השאלה אינה רק מה קרה בעבר ,אלא מה העבר עושה עכשיו. אותו זיכרון יכול לעשות שני דברים הפוכים. אדם נפל בחטא ואומר :אם כבר נפלתי ,כנראה זה מי שאני .והוא נופל שוב.

אדם אחר נפל באותו חטא ואומר :עכשיו אני יודע בדיוק לאן הדרך הזאת לוקחת אותי .אני לא חוזר לשם. אותו עבר. שני עתידים. אצל הראשון ,החטא ממשיך להוליד חטא. אצל השני ,החטא שכבר נעשה מתחיל להוליד שמירה ,ענווה ,געגוע וקרבה. אולי זה אחד המובנים העמוקים שבהם זדון יכול להיעשות כזכות: לא מפני שהמעשה שהיה אסור נעשה מותר ,אלא מפני שהדבר שהיה כוח של התרחקות נעשה בתוך חייו של בעל התשובה כוח של התקרבות. רבי אברהם יצחק הכהן קוק מתאר את התשובה מאהבה כתהליך שבו החטאים עצמם מעוררים באדם צימאון גדול יותר אל הטוב והקודש, ומתוך כך הזדונות מתהפכים לזכויות .רבי אברהם יצחק הכהן קוק, אורות התשובה (פרק ז ,אות א). כאן מתחילה להיפתח משמעות נוספת. אדם שמעולם לא הכיר רעב רוחני יכול לאהוב אוכל. אבל אדם שהיה רעב זמן רב יודע מה פירוש לקבל לחם. אדם שמעולם לא איבד קשר יכול להעריך אותו. אבל מי שכמעט איבד אותו ולפתע קיבל אותו בחזרה עשוי להחזיק בו אחרת. שוב ,אין שום מעלה ברעב עצמו ואין שום מעלה באובדן עצמו. המעלה נמצאת במה שהאדם עושה עם הידיעה שרכש דרכם לאחר שהם כבר התרחשו. וזה מחזיר אותנו אל השווארמה בשתיים בלילה. נניח שאותו אדם עבר מאז תהליך עמוק .שנים לאחר מכן הוא חוזר שוב בשתיים בלילה .הוא שוב רעב .שוב הכול סגור .שוב אותו מקום פתוח. אבל עכשיו הוא עוצר. ופתאום עולה בו הזיכרון של אותו לילה.

הוא זוכר כיצד הרגיש לאחר מכן. הוא זוכר את המרחק. הוא זוכר את התשובה. והפעם הוא ממשיך לנסוע הביתה רעב. מה גרם לו הפעם לבחור אחרת? בין השאר ,גם הזיכרון של הפעם שבה בחר לא נכון. אותו חטא שכבר נעשה נעשה עכשיו אחד הכוחות שעזרו לו לא לחטוא. הבשר שאכל אז עדיין היה טרף. אבל הזיכרון של אכילת הטרף נעשה עכשיו שומר. החטא לא נעשה מצווה. אבל המקום שבו נפל נעשה מקום שממנו למד לעמוד. ואולי עכשיו אפשר להבין מעט מדוע חז"ל לא הסתפקו במילה "מחילה". מחילה הייתה אומרת שהחוב איננו. אבל תשובה מאהבה יכולה לעשות יותר :היא יכולה לקחת את המקום שבו האדם התרחק ולהכניס גם אותו אל תוך תנועת ההתקרבות. היא אינה מוחקת פרק מן הספר .היא משנה את התפקיד שהפרק הזה ממלא בסיפור כולו. אבל כאן מגיעה השאלה הכואבת באמת. עד עכשיו דיברנו על אדם ועל הקב"ה. מה קורה כאשר בתוך אותו "פרק" נמצא אדם אחר? מה קורה כאשר החטא שממנו אני צמחתי הוא הכאב שממנו מישהו אחר עדיין לא הצליח לצמוח? אני נעשיתי רגיש יותר. אבל הוא נשאר פגוע. אני למדתי.

אבל הוא שילם את המחיר. אני התקרבתי לקב"ה. אבל הוא עדיין חי עם הצלקת שהשארתי בו. האם מותר לי לקרוא לחטא שלי "זכות" כאשר אדם אחר עדיין נושא את תוצאותיו? כאן אנחנו מוכרחים לעבור מן המילים הגדולות של תשובה אל האחריות הגדולה של בין אדם לחברו. מפני שאם לא נעשה זאת ,אנחנו עלולים לקחת את אחד המאמרים הנשגבים ביותר של חז"ל ולהשתמש בו כדי לספר לעצמנו סיפור יפה על הצמיחה שלנו ,בזמן שמישהו אחר עדיין חי בתוך ההריסות שהשארנו. וזו בוודאי אינה תשובה. וזה אולי המקום שבו המבחן של תשובה נעשה קשה באמת .כל עוד החטא נמצא רק ביני לבין הקב"ה ,אני יכול לדבר על חרטה ,געגוע, אהבה ושיבה .אבל כאשר אדם אחר שילם את מחיר הבחירה שלי, אסור שהסיפור על התשובה שלי ימחק את הסיפור על הכאב שלו. המשנה אומרת זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים" :עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ,עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו" .רבי יהודה הנשיא ,משנה (יומא ח ,ט). רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מחדד את הדברים" :אבל עבירות שבין אדם לחבירו ,כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן ,אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ט). שימו לב לעוצמה של המילים" :אינו נמחל לו לעולם עד"... יכול אדם לעמוד ביום הכיפורים בבית הכנסת. לצום. לבכות. להתוודות.

להרגיש קרוב לקב"ה כפי שלא הרגיש מעולם. ובכל זאת יש דלת אחת שאי אפשר לעקוף :האדם שפגעת בו. וזה מלמד אותנו משהו יסודי על "זדונות נעשות לו כזכויות" .התשובה אינה נותנת לחוטא בעלות על הסיפור של הנפגע. אני יכול לומר שהחטא שינה אותי. אני יכול לומר שבעקבותיו נעשיתי רגיש יותר. אני יכול לומר שהוא עורר אותי לשוב. אבל אינני יכול לומר לאדם שנפגע ממני :אתה צריך לשמוח ,כי בזכות מה שעשיתי לך נעשיתי אדם טוב יותר. זה יהיה עיוות מוסרי נורא. הצמיחה שלי אינה מבטלת את הכאב שלו. ההתקרבות שלי לקב"ה אינה מוחקת את האחריות שלי כלפיו. הזכות שנולדה מתוך התשובה אינה הופכת את העוול שנעשה לו לזכות. ופה הדוגמה הקשה של אובדן החיים מקבלת את מלוא עוצמתה. אדם גרם באחריות חמורה למותו של אדם אחר .הוא עשה כל מה שבידו לעשות לאחר מכן .הוא נשא בתוצאות .הוא שינה את חייו .הוא שב אל הקב"ה באמת. אבל יש אדם בקבר. ויש משפחה שבה נשאר כיסא ריק. מה פירוש עכשיו "זדונות נעשות לו כזכויות"? ודאי שאין פירושו שהמוות נהפך לזכות. ודאי שאין פירושו שהאובדן נעשה טוב. ודאי שאין פירושו שמשפחת הנפטר צריכה להסתכל על האסון כחלק מסיפור התשובה היפה של מי שגרם לו. המת אינו חומר גלם לתיקון הרוחני של מי שפגע בו.

ואף על פי כן ,התורה אינה אומרת לאדם החי :מאחר שאינך יכול להחזיר את המת ,אין עוד משמעות למה שתעשה בחייך. כאן בדיוק נמצא הפרדוקס. יש דברים שאי אפשר לתקן בחוץ. אבל עדיין נשאר משהו שאפשר לתקן בפנים. לא במקום התיקון החיצוני. לא כתחליף לאחריות. אלא לאחר שהאדם עשה כל מה שביכולתו ואפילו אז נשאר מול דבר שאין לו דרך להשיב. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,פוסק שאם האדם שחטא כלפיו כבר מת, בעל התשובה אינו אומר לעצמו שאין עוד מה לעשות .הוא מביא עשרה בני אדם אל קברו ואומר בפניהם" :חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ב ,יא). איזו תמונה מטלטלת. האדם עומד מול קבר. אין מי שיענה. אין אפשרות להחזיר את הזמן. אין שיחה שתוכל להתנהל. ובכל זאת ההלכה אומרת לו :לך לשם. אל תברח מפני שאין פתרון מושלם. אל תגיד שאם אי אפשר להשיב הכול ,אין משמעות להשיב דבר. עמוד מול המקום שמזכיר לך בצורה הקשה ביותר את מה שאי אפשר לשנות ,ואמור בקול :חטאתי. יש כאן תפיסה עמוקה של תשובה. תשובה אינה תמיד היכולת לסגור את המעגל. לפעמים המעגל לעולם לא ייסגר.

תשובה היא היכולת להפסיק לברוח מן המעגל הפתוח. לעמוד מולו. להודות בו. לשאת אותו. ומתוך כך לבחור כיצד לחיות. ופה מגיעה שאלה שקשה אפילו לנסח אותה :מה אנחנו מצפים מאדם כזה לעשות עם שארית חייו? האם עליו לקום בכל בוקר ולשנוא את עצמו? האם אסור לו עוד לשמוח? האם בכל רגע טוב הוא צריך להזכיר לעצמו שמישהו אחר איננו בגללו? האם זו משמעותה של חרטה אמיתית? או שאולי בשלב מסוים ,דווקא אם הוא באמת מבין את חומרת מה שעשה ,מוטלת עליו אחריות נוספת :לא לבזבז גם את החיים שעוד נשארו בידו. אין לנו רשות לתת תשובות קלות לשאלה הזאת. אבל הרמב"ם מתאר בעל תשובה במילים שאינן מאפשרות לנו לחשוב שתכלית התשובה היא שנאה עצמית נצחית" :ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה .אין הדבר כן ,אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ז, ד). שוב מופיעות המילים שכמעט קשה להכיל: "כאילו לא חטא מעולם". אבל עכשיו אנחנו כבר יודעים כיצד אסור להבין אותן. לא כאילו הנפגע לא נפגע. לא כאילו המת לא מת. לא כאילו האיסור היה מותר.

אלא ביחס למעמדו של האדם ששב באמת לפני הבורא. וזה דבר אחר לחלוטין. אולי אדם יכול להגיע למצב שבו הוא כבר עשה כל מה שהיה בידו לתקן ,ובכל זאת הוא ממשיך להעניש את עצמו מפני שהוא חושב שאם יפסיק לסבול ,הוא יקטין את חומרת מה שעשה. אבל ייתכן שבשלב מסוים השאלה כבר אינה אם הוא מתחרט מספיק. השאלה היא מה החרטה שלו מייצרת. אם היא מייצרת אחריות ,רגישות ,ענווה ,שמירה על אחרים ,קרבה לקב"ה ומחויבות עמוקה יותר לחיים ,היא נעשתה כוח של תשובה. אבל אם היא מייצרת רק שנאה עצמית ,שיתוק וייאוש ,צריך לשאול האם האדם עדיין שב מן החטא ,או שהוא כבר בנה לעצמו בית בתוכו. ופה אפשר אולי להתחיל להבין את "זדונות נעשות לו כזכויות" באופן הרבה יותר עמוק. לא שהאדם אומר :טוב שחטאתי. אלא שהוא מגיע למצב שבו אפילו החטא אינו מצליח עוד לגרום לו לחטוא. אפילו הזיכרון של הנפילה גורם לו לקום. אפילו המקום שבו התרחק דוחף אותו להתקרב. אפילו הכאב שהוא נושא נעשה תביעה לחיים אחרים. החטא ביקש לקחת ממנו את הקשר עם הקב"ה .התשובה מאהבה לוקחת אפילו את זיכרון החטא ומשתמשת בו כדי לבנות את הקשר מחדש. אולי זה אחד הניצחונות הגדולים ביותר שאפשר לנצח את העבר. לא למחוק אותו. לא להצדיק אותו. לא לקרוא לרע טוב. אלא להגיע למצב שבו הדבר שהיה אמור להרחיק אותך מן הקב"ה כבר אינו מסוגל לעשות זאת.

ואולי אפילו להפך. בכל פעם שאתה זוכר כמה רחוק הגעת ,אתה זוכר גם כמה אינך רוצה להיות שם שוב. בכל פעם שאתה זוכר כמה פגעת ,אתה נעשה זהיר יותר שלא לפגוע. בכל פעם שאתה זוכר כמה החיים יכולים להיהרס ברגע ,אתה מחזיק בהם באחריות גדולה יותר. העבר לא נעשה טוב .אבל הוא מפסיק לעבוד בשירות הרע. ואולי כאן אנחנו כבר קרובים מאוד להבין מדוע חז"ל העזו לקרוא לדבר הזה: "זכויות". אבל אם הגענו עד כאן ,צריך לשאול שאלה נוספת ,אולי אישית יותר מכל מה ששאלנו :מי הוא האדם שעומד אחרי התשובה מול החטא שלו? מפני שיש דבר מוזר שאנחנו עושים עם העבר .אנחנו יודעים שבני אדם משתנים כמעט בכל תחום בחיים ,אבל כאשר מדובר בכישלונות שלנו, אנחנו נוטים להקפיא את הזהות. אדם אומר :שיקרתי ,ולכן אני שקרן. בגדתי באמון ,ולכן אינני ראוי לאמון. פגעתי ,ולכן אני אדם רע. נפלתי רוחנית ,ולכן כל מה שאני עושה היום הוא הצגה. לפעמים חלפו עשר או עשרים שנה .האדם כבר חי אחרת לחלוטין. ובכל זאת ,בתוכו יושב שופט שממשיך להציג בפניו את אותו צילום ישן ולומר :זה אתה האמיתי .כל מה שבנית מאז הוא רק שכבה מעליו. אבל הרמב"ם מתאר את התשובה בצורה אחרת לחלוטין .בין דרכי התשובה הוא מונה שהשב "משנה שמו ,כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ד). צריך להיזהר מאוד בקריאת המשפט הזה. הרמב"ם אינו נותן לאדם אפשרות לומר :זה לא הייתי אני.

להפך. בלי וידוי אין תשובה. בלי אחריות אין תשובה. האדם מוכרח לומר :אני עשיתי. אבל לאחר שאמר זאת באמת ,הוא יכול להתחיל לומר משפט נוסף: אני אינני מוכרח להמשיך להיות האדם שעושה זאת. יש כאן דבר כמעט פרדוקסלי. התשובה דורשת ממני לקחת בעלות מלאה על העבר ,אבל מסרבת לתת לעבר בעלות מלאה עלי. אני אחראי למה שעשיתי ,אבל מה שעשיתי אינו מקבל בעלות נצחית על מי שאהיה. וזה חשוב במיוחד להבנת הזדונות שנעשים כזכויות. מפני שאם האדם נשאר בדיוק אותו אדם ,ורק העונש נמחק ,קשה להבין כיצד הזדונות נעשים כזכויות. אבל אם התשובה מאהבה משנה את הכיוון הפנימי של האדם ,פתאום גם היחס אל ההיסטוריה שלו משתנה. החטא שהיה פעם הוכחה לריחוק נעשה עכשיו חלק מן המקום שממנו הוא שב. לא משום שהחטא השתנה. משום שהאדם השתנה. וזה מאפשר לנו לחזור אל הדוגמאות שלנו ולראות אותן אחרת. אותו אדם שאכל בשר טרף אינו אומר עכשיו :התברר למפרע שהבשר היה כשר. הוא אומר :אני יודע מי הייתי באותו לילה ,ואני יודע מי אני מבקש להיות היום. האדם שפגע בילד שלו אינו אומר :הפגיעה הייתה טובה מפני שלמדתי ממנה.

הוא אומר :העובדה שפגעתי מחייבת אותי להיות היום אבא אחר. והאדם שנושא על מצפונו תוצאה שאי אפשר להשיב אינו אומר :הכול הסתדר. יש דברים שלעולם לא יסתדרו. אבל הוא יכול לומר :אני לא יכול לבחור מחדש את הרגע ההוא .אני יכול לבחור מה הרגע ההוא יעשה לכל הרגעים שעוד נשארו לי. ופה התשובה מאהבה נעשית כמעט מרד נגד הכוח של החטא. החטא אומר לאדם :אחרי מה שעשית ,תתרחק. התשובה אומרת :דווקא בגלל מה שעשיתי ,אני מוכרח להתקרב. החטא אומר :אתה מזויף אם אתה מתפלל. התשובה אומרת :דווקא משום שאני יודע כמה רחוק אפשר להגיע ,אני יודע כמה אני זקוק לתפילה. החטא אומר :אין לך זכות ללמוד. התשובה אומרת :דווקא מפני שאני מכיר את החיים בלי תורה ,אינני רוצה לוותר עליה. החטא אומר :תתבייש להרים את הראש. והקב"ה אומר באמצעות הנביא" :שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך" (הושע יד ,ב). צריך לקרוא את סדר המילים. לא נאמר :שובה ישראל למרות שכשלת. נאמר" :שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך". רבי דוד קמחי ,הרד"ק ,מבאר שהנביא קורא לישראל לשוב אל ה' לאחר שכשלו בעוונם .רבי דוד קמחי ,פירוש הרד"ק (הושע יד ,ב). הכישלון אינו סיבה לומר שאין טעם לשוב. הוא הסיבה לכך שצריך לשוב. וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים שבין תשובה מיראה לתשובה מאהבה.

ביראה האדם אומר :הלוואי שלא הייתי עושה את זה. באהבה הוא אומר גם :מאחר שכבר עשיתי את זה ,אני לא מוכן לתת לזה להרחיק אותי עוד יום אחד. וזה כבר הרבה יותר מאשר מחילה. זו השתלטות מחדש על המשמעות של העבר. החטא התרחש פעם אחת בזמן. אבל הוא יכול להמשיך לחטוא בתוך האדם במשך עשרות שנים. הוא יכול לגרום לו להתייאש. להתרחק. להסתיר. להאמין שאין לו תקנה. להפסיק להתפלל. להפסיק לנסות. להחליט שהוא כבר יודע מי הוא. ואז מתברר שהמעשה שנעשה לפני עשרים שנה עדיין מייצר עבירות היום. התשובה מאהבה עוצרת את השרשרת הזאת. היא אומרת לחטא :את העובדה שהתרחשת אינני יכול לקחת ממך. אבל את הזכות להחליט מה תייצר מכאן ואילך אני לוקח בחזרה. ומכאן אפשר אולי להבין את המילה "זכויות" באופן נוסף. מצווה מקרבת את האדם אל הקב"ה. חטא מרחיק אותו. אבל כאשר באמצעות תשובה מאהבה אפילו זיכרון החטא גורם לו להתקרב ,נוצר כאן היפוך מופלא :הדבר שהיה פעם מנוע של התרחקות נעשה עכשיו מנוע של התקרבות. רבי אברהם יצחק הכהן קוק מתאר כיצד דווקא מתוך מרירות החטא מתעוררת בתשובה מאהבה תשוקה גדולה יותר לטוב ,ומתוך כך

מתהפך כוחו של העבר .רבי אברהם יצחק הכהן קוק ,אורות התשובה (פרק ז ,אות א). לא העבירה נהפכה למצווה. כיוון התנועה שנוצר ממנה נהפך. וזה הבדל עצום. אולי אפשר לומר זאת באמצעות השווארמה שבה פתחנו. הבשר לעולם לא יהיה כשר. אבל ייתכן שיגיע יום שבו אותו לילה שבו אכל האדם טרף יהיה אחד הזיכרונות שמחזיקים אותו בכשרות. העבירה אינה נעשית היתר. אבל הזיכרון שהיה פעם עדות לנפילתו נעשה עכשיו אחד השומרים של חייו. וזה מחזיר אותנו אל השאלה שבכותרת. אכלתי בשר טרף .האם התשובה יכולה להפוך אותו לכשר? לא. וזו אולי בדיוק הנקודה. התשובה אינה צריכה להפוך את הבשר לכשר כדי לעשות דבר מופלא בהרבה. היא יכולה לקחת אדם שאכל טרף ולהפוך אותו לאדם שאפילו הזיכרון של הטרף מקרב אותו אל הקדושה. אבל יש עוד קומה אחת שאנחנו חייבים לברר לפני שנוכל לסיים. כי עד עכשיו שאלנו מה התשובה עושה לחטא ומה היא עושה לאדם. עדיין לא שאלנו את השאלה הגדולה ביותר: מה היא מגלה על הקב"ה שברא עולם שבו דבר כזה בכלל אפשרי?

וכאן אנחנו חוזרים אל נקודה שכבר פגשנו ,אבל עכשיו היא מקבלת משמעות חדשה לגמרי .חז"ל אומרים" :שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ...ותשובה" .הגמרא במסכת פסחים (דף נד ע"א). ביצירה הקודמת שאלנו מדוע צריך לברוא תשובה לפני שיש בכלל אדם שיכול לחטוא .עכשיו אפשר לשאול שאלה חריפה יותר :מדוע הקב"ה ברא עולם שבו לא רק שאפשר לשוב מן החטא ,אלא שבתשובה מאהבה אפילו הזדונות יכולים להיעשות כזכויות? אולי מפני שאילו התשובה הייתה רק מחיקה ,היא הייתה חסד עצום, אבל עדיין היינו נשארים עם עולם שבו החטא יכול לכל היותר להיעלם. חז"ל אומרים שיש אפשרות עמוקה יותר. הקב"ה אינו רק מאפשר לאדם להפסיק להיות מי שהיה. הוא מאפשר לו לקחת אפילו את המקומות שבהם התרחק ולהכניס אותם אל תוך הדרך שבה הוא שב. אין פירוש הדבר שהקב"ה רצה את החטא .התורה כולה עומדת נגד מחשבה כזאת .אין פירוש הדבר שהרע הוא טוב נסתר שאנחנו פשוט לא מבינים .רע הוא רע ,עבירה היא עבירה ,ופגיעה באדם היא פגיעה. אבל לאחר שהרע כבר נעשה ,מתגלה כוח אחר :אין לרע בעלות מוחלטת על המשמעות העתידית שלו. וזה אולי אחד החידושים הגדולים ביותר של התשובה. אנחנו רגילים לחשוב שיש בעולם שני סוגי חומרי בניין. יש דברים טובים שמהם אפשר לבנות חיים טובים. ויש דברים רעים שצריך לזרוק. אבל בחיים אי אפשר לזרוק את העבר. אי אפשר להוציא עשרים שנה מן הביוגרפיה. אי אפשר למחוק בחירה. אי אפשר להחזיר משפט לפה. אי אפשר להחזיר אדם שמת.

ואז עומדת השאלה :מה עושים עם חומר שאי אפשר להשתמש בו ואי אפשר להיפטר ממנו? התשובה מגלה אפשרות שלישית. לא הופכים את הרע לטוב .הופכים את היחס אל הרע לכוח שמוליד טוב. אולי זו אחת המשמעויות העמוקות של הפסוק שאומר דוד המלך לאחר חטאו" :אלמדה פשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" (תהלים נא, טו). דוד אינו אומר :לאחר שאשוב ,אשכח שהיה לי עבר. להפך. הוא אומר שהמקום שבו הוא עצמו מכיר את החטא ואת התשובה יהפוך לאחר מכן למקום שממנו יוכל ללמד אחרים דרך חזרה. רבי דוד קמחי ,הרד"ק ,מבאר שדוד אומר שכאשר הקב"ה יסלח לו, הוא ילמד את הפושעים את דרכי ה' ,ומתוך כך חוטאים ישובו אליו .רבי דוד קמחי ,פירוש הרד"ק (תהלים נא ,טו). איזה רעיון עצום יש כאן. החטא אינו נמחק מן הסיפור. אבל עכשיו הוא אינו רק סיבה להתבייש .הוא נעשה גם מקור לאחריות כלפי אדם אחר שנמצא במקום שבו אני הייתי. מי שנפל יכול לזהות אדם נופל. מי שהכיר התמכרות יכול לפעמים להבין אדם מכור בצורה שמי שמעולם לא היה שם מתקשה להבין. מי שאיבד שנים יכול לומר לצעיר שעומד לאבד אותן :אני יודע לאן הדרך הזאת מגיעה. מי שכמעט הרס את משפחתו יכול לזהות אצל אדם אחר את הסימנים הרבה לפני שהבית מתפרק. שוב ,אסור לומר שהיה כדאי לו לעבור את כל זה. אבל לאחר שכבר עבר ,האם אנחנו באמת רוצים לומר שכל הידיעה שרכש חייבת להיקבר יחד עם הבושה?

דוד המלך אומר אחרת: "אלמדה פשעים דרכיך". אני אקח את המקום שבו אני נכשלתי ואשתמש בו כדי שמישהו אחר לא יצטרך להגיע לשם. אולי כאן "זדונות נעשות לו כזכויות" מקבל ממד נוסף. החטא שהיה פעם אירוע שבו האדם לקח מן העולם ,יכול לאחר התשובה להפוך למקום שממנו הוא מתחיל לתת לעולם. האדם שפגע נעשה אדם שמגן. האדם שהרחיק נעשה אדם שמקרב. האדם ששיקר נעשה רגיש באופן מיוחד לאמת. האדם שחי שנים בלי גבולות נעשה מי שמסוגל להסביר לאחרים מדוע גבולות אינם כלא אלא שמירה. לא מפני שהעבר היה טוב. אלא מפני שהוא מסרב לתת לו להישאר חסר פרי. ופה אפשר לחזור בפעם האחרונה לדוגמה הקשה ביותר שלנו. אדם גרם באחריות חמורה למותו של אדם. אין לנו שום משפט שיכול לרכך את העובדה הזאת. אין רעיון רוחני שיכול להשיב את המת. ואסור להשתמש במילים על תשובה כדי לדלג מעל קבר. אבל נניח שלאחר שנים של תשובה אמיתית אותו אדם מקדיש את חייו להצלת חיים. הוא נכנס לבתי ספר ומדבר עם צעירים על נהיגה מסוכנת. הוא מספר בלי לייפות מה יכולה לעשות שנייה אחת של חוסר אחריות. ואולי נער אחד שומע אותו. שנים אחר כך אותו נער עומד לעשות עקיפה מסוכנת. וברגע האחרון הוא נזכר במשפט ששמע ועוצר.

במכונית מולו יושבת משפחה. והיא מגיעה הביתה בשלום. האם האדם שמת בתאונה הראשונה חזר לחיים? לא. אסור לומר שכן אפילו כמשל. אבל האם מן המקום הנורא שבו נלקחו חיים יכול לצמוח עכשיו אדם שמקדיש את חייו לכך שחיים אחרים לא יילקחו? כן. וזה אינו הופך את המוות הראשון לטוב .הוא הופך את החיים שנותרו לאחריו לאחריות. אולי זו אחת מצורותיה העמוקות ביותר של תשובה מאהבה. האדם אינו אומר לקב"ה :תמחוק לי את העבר כדי שאוכל להרגיש טוב. הוא אומר :אם אינני יכול למחוק אותו ,תן לי לפחות לא לבזבז אותו. תן לכאב ללמד אותי. תן לנפילה להזהיר אותי. תן למרחק ללמד אותי געגוע. תן למקום שבו פגעתי להפוך אותי לרגיש יותר לכאבם של אחרים. תן לדבר שאני הכי מתבייש בו להפוך לסיבה שאדם אחר לא יצטרך להתבייש באותו דבר בעוד עשרים שנה. זו כבר אינה תשובה שנועדה רק להקל על המצפון. זו תשובה שמטילה על האדם שליחות. אם באמת למדת מן המקום שבו נפלת ,אתה נושא עכשיו אחריות שלא להשאיר את הידיעה הזאת רק אצלך. ואולי כאן אנחנו מתחילים להבין דבר נוסף על הקב"ה. הקב"ה אינו רק אלוקי האנשים שהצליחו. הוא גם אלוקי האנשים שנכשלו.

לא מפני שהכישלון רצוי לפניו. אלא מפני שגם לאחר שהאדם נכשל ,הקב"ה עדיין רואה בו אדם שאפשר לדבר איתו על העתיד. וזה אולי אחד הדברים המדהימים ביותר בתשובה. אנחנו מסתכלים על העבר ואומרים: קלקלתי. והקב"ה שואל: ומה אתה מתכוון לבנות עכשיו מן האדם שנשאר? אנחנו אומרים: נפלתי. והוא שואל: מה למדת על הדרך? אנחנו אומרים: התרחקתי. והוא אומר: שוב. אנחנו אומרים: אבל הדרך שעברתי הייתה נוראה. והתשובה אינה משקרת ואינה אומרת שהדרך הייתה טובה. היא אומרת משהו אחר: את הדרך שכבר הלכת אינך יכול למחוק .אבל אתה עדיין יכול להחליט לאן היא תוביל אותך מכאן. ואולי משום כך תשובה מאהבה מסוגלת להגיע למקום שתשובה מיראה אינה מגיעה אליו. היראה רוצה שהעבר לא יעניש אותי. האהבה רוצה שאפילו העבר שלי ילמד אותי כיצד להתקרב.

וזה כבר כמעט מביא אותנו אל התשובה לשאלה שבה פתחנו. לא ,התשובה לעולם לא תהפוך את השווארמה שאכלתי לכשרה. אבל אולי אחרי כל מה שלמדנו ,אנחנו מבינים שהשאלה הגדולה מעולם לא הייתה מה יקרה לבשר. השאלה הייתה מה יקרה לאדם שאכל אותו. ואם כך ,אפשר עכשיו לחזור אל המילים של רבי שמעון בן לקיש ולשמוע אותן אחרת .בתחילת הדרך הן נשמעו כמעט בלתי אפשריות" :גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" .הגמרא במסכת יומא (דף פו ע"ב) .עכשיו אולי אנחנו מתחילים להבין מדוע חז"ל לא אמרו שהזדונות נעשים "מצוות". זו הבחנה חשובה. חז"ל אינם אומרים שהאיסור נעשה היתר. הם אינם אומרים שהמעשה שהיה אסור בשעתו מקבל פתאום הגדרה הלכתית חדשה. הם אומרים שהוא נעשה "לו כזכות". האדם עומד עכשיו במקום אחר. המעשה שהיה חלק מתנועת ההתרחקות שלו יכול ,מכוח תשובה מאהבה ,להיכנס אל תנועת ההתקרבות שלו. אבל כאן צריך להוסיף נקודה מכרעת .אם תשובה מאהבה פירושה רק שאני מצליח להפיק לקח מן הטעות ,קשה להבין מדוע חז"ל תלו את הדבר דווקא באהבה .גם אדם שאינו אוהב את הקב"ה יכול ללמוד לקח מכישלון .גם אדם חילוני יכול ללמוד מתאונה לנהוג בזהירות .גם חברה מסחרית יכולה ללמוד מכישלון עסקי ולא לחזור עליו. חז"ל אומרים משהו עמוק יותר. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,מתאר אהבת ה' במילים יוצאות דופן: " וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה י ,ג). תשובה מאהבה איננה רק הפקת לקחים.

היא שינוי של מוקד האהבה. וזה משנה הכול. לפעמים אדם אינו חוטא מפני שאינו יודע שהדבר אסור .הוא יודע היטב. הבעיה היא שבאותו רגע הוא אוהב משהו אחר יותר. הוא אוהב את הכבוד יותר מן האמת. את הכסף יותר מן היושר. את התאווה יותר מן הגבול. את הניצחון בוויכוח יותר מן האדם שעומד מולו. את הרגע יותר מן האדם שהוא רוצה להיות בעוד עשר שנים. החטא מגלה לא רק מה האדם עשה. לפעמים הוא מגלה מה היה יקר לו יותר באותו רגע. ומכאן אפשר להבין מדוע תשובה מאהבה מגיעה עמוק כל כך. היא אינה מסתפקת בשינוי ההתנהגות. היא מבקשת לשנות את סולם האהבות. האדם אינו אומר רק :בפעם הבאה לא אעשה. הוא מבקש להגיע למקום שבו הדבר שפעם משך אותו הרחק כבר אינו הדבר שהוא רוצה יותר מכל. נחזור בפעם האחרונה לאותו אדם רעב בשתיים בלילה. בתשובה מיראה הוא יכול לומר :בפעם הבאה לא אוכל שם ,מפני שאני מפחד מן העבירה ומן העונש. זו תשובה. אבל בתשובה מאהבה מתרחש משהו נוסף. הוא אומר :אני רוצה את הקשר שלי עם הקב"ה יותר ממה שאני רוצה את השווארמה הזאת. הבשר לא השתנה. הרעב אולי לא השתנה.

הרחוב לא השתנה. אפילו הריח שעולה מן המסעדה לא השתנה. מה שהשתנה הוא סדר האהבות בתוך האדם. וזה אולי מסביר מדוע העבר עצמו מקבל משמעות חדשה. כי עכשיו ,בכל פעם שהוא זוכר את אותו לילה ,הוא אינו זוכר רק עבירה. הוא זוכר עולם פנימי שבו דבר אחד היה חשוב לו יותר מן הקשר עם הקב"ה. והזיכרון הזה מעורר בו עכשיו אהבה. לא אהבה לחטא. אהבה לקב"ה. געגוע לקרבה. רצון שלא לחזור לאותו מרחק. דווקא המקום שבו התברר פעם מה אני אוהב יותר ,נעשה המקום שממנו אני לומד היום מה אני רוצה לאהוב יותר. וזה עמוק הרבה יותר מהפקת לקחים. כאן החטא נוגע בזהות. רבי שניאור זלמן מלאדי מתאר את כוחו המיוחד של בעל תשובה שצימאונו לקב"ה נובע דווקא מן הריחוק שבו היה" :הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו" ,ומתוך כך מבאר את עניין הזדונות הנעשים כזכויות .רבי שניאור זלמן מלאדי ,תניא (ליקוטי אמרים ,פרק ז). זה מקור יסודי מאוד לענייננו. החטא אינו זכות מפני שהיה בו טוב. הוא נעשה כזכות מפני שבתשובה מאהבה אמיתית הריחוק שנוצר ממנו נעשה גורם לצימאון שלא היה קודם. אפשר לחשוב על אדם שהיה שנים מנותק ממשפחתו .יום אחד הוא כמעט מאבד את אביו לפני שהספיק להשלים איתו .פתאום הוא מבין מה עשה לעצמו במשך השנים.

האם המריבה נעשתה טובה? לא. אבל ייתכן שמאותו יום הוא יחבק את אביו אחרת. יתקשר אחרת. יקשיב אחרת. הוא יודע עכשיו משהו על ערכה של קרבה שלא ידע כאשר הקרבה הייתה מובנת מאליה. שוב ,איש לא היה מציע לו ליצור מריבה כדי ללמוד אהבה. אבל לאחר שהמריבה כבר הייתה ,המרחק יכול להפוך למורה של הקרבה. ואולי זה בדיוק מה שקורה בתשובה מאהבה. החוטא אינו אומר :טוב שהתרחקתי. הוא אומר :עכשיו ,אחרי שאני יודע איך נראה המרחק ,אני רוצה את הקרבה אחרת. ופה אנחנו מגיעים אל נקודה שאולי היא החשובה ביותר לכל "המסע שלך אל עצמך". לפעמים אנחנו עסוקים כל כך בשאלה איך להיפטר מן החלקים המכוערים של הסיפור שלנו ,עד שאיננו שואלים מה הם יכולים ללמד אותנו על מה שאנחנו באמת אוהבים. הכישלון בזוגיות יכול לגלות לי כמה הייתי זקוק להיות צודק יותר משהייתי מוכן להיות קרוב. הכעס יכול לגלות לי כמה אני אוהב שליטה. הקנאה יכולה לגלות לי כמה הערך העצמי שלי תלוי בהשוואה לאחרים. השקר יכול לגלות לי כמה אני מפחד מן האמת. והחטא יכול לגלות לי מה ניצח בתוכי ברגע שבו ידעתי מה נכון ובכל זאת בחרתי אחרת. זו ידיעה כואבת.

אבל היא יכולה להיות יקרה מאוד. כי עכשיו התשובה אינה רק רשימת דברים שאסור לעשות. היא שאלה הרבה יותר עמוקה: מה אני רוצה ללמוד לאהוב? ואולי זו הסיבה שהתשובה מאהבה מסוגלת לגעת בעבר במקום עמוק כל כך .היא אינה מסתפקת בכך שהאדם מפסיק את המעשה. היא משנה את האדם שממנו המעשה יצא. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,אומר שבעל התשובה יכול להגיע למצב שבו "אמש היה זה שנאוי לפני המקום ...והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ז ,ו). אמש והיום. אותה ביוגרפיה. אותו עבר. אותם מעשים שכבר נעשו. אבל אדם אחר עומד עכשיו מול הקב"ה. לא מפני ששיקר לעצמו על מה שהיה. דווקא מפני שהעז לראות אותו. לא מפני שהפך את הטרף לכשר. אלא מפני שהפסיק לבקש מן הטרף להגדיר מי הוא. לא מפני שהפגיעה נמחקה. אלא מפני שהפגיעה נעשתה תביעה ממנו להיות אדם שאינו פוגע. לא מפני שהמת חזר לחיים. אלא מפני שהחיים שנותרו בידו קיבלו עכשיו אחריות אחרת. ואולי כאן אפשר לנסח את הסוד כולו במשפט אחד: תשובה מאהבה אינה משנה את מה שאהבתי אתמול .היא משנה את מה שאני בוחר לאהוב היום ,עד שאפילו הזיכרון של האהבה הלא נכונה נעשה דלק לאהבה הנכונה.

ואז "זדונות נעשות לו כזכויות" כבר אינו נשמע כמו קסם שמוחק את חוקי המציאות. הוא נשמע כמו אחד החידושים הגדולים ביותר שאפשר לומר על נפש האדם: גם המקומות שבהם אהבת את הדבר הלא נכון אינם מוכרחים להישאר לנצח המקומות שמרחיקים אותך מן הדבר הנכון. ועכשיו אפשר להגיע אל המקום שבו הדברים מפסיקים להיות דיון על אדם שאכל שווארמה בשתיים בלילה ,ומתחילים להיות שאלה שכל אדם מוכרח לשאול על עצמו :מה אני עושה עם החלקים בחיים שלי שאני מתבייש בהם? לכולנו יש דברים שהיינו שמחים אילו לא היו כתובים בסיפור שלנו. לא בהכרח עבירות דרמטיות. שנים שבהן לא היינו מספיק בבית. מילים שאמרנו לילדים. יחסים שהרסנו מתוך גאווה. כסף שרדפנו אחריו ושילמנו עליו במחירים אחרים. תקופות שבהן היינו עסוקים כל כך בעצמנו עד שלא ראינו מי עומד לידנו. החלטות שהיום אנחנו מתקשים להבין כיצד קיבלנו. ולפעמים האדם מגיע לעשרת ימי תשובה עם משאלה אחת :הלוואי שיכולתי למחוק. אבל אולי לאחר כל מה שלמדנו צריך לשאול שאלה אחרת. לא רק מה הייתי מוחק. אלא מה אני מסוגל לבנות דווקא מפני שאני זוכר. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב על בעל התשובה" :ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו" .רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ב ,ד). מדוע הוא מתרחק כל כך?

מפני שהוא מכיר עכשיו משהו על עצמו שלא הכיר קודם. הוא כבר יודע איפה הוא חלש. הוא יודע איזה משפט הוא מספר לעצמו רגע לפני שהוא נופל. הוא יודע באיזו שעה של היום הוא פחות שולט בעצמו. הוא יודע איזה כבוד מסחרר אותו. איזה פחד גורם לו לשקר. איזה אדם מוציא ממנו צד שהוא אינו אוהב. איזו תחושה גורמת לו לחפש נחמה במקום הלא נכון. החטא נתן לו מידע על עצמו .התשובה מחליטה מה לעשות עם המידע הזה. אדם אחד משתמש בו כדי להתייאש. אדם אחר משתמש בו כדי להיזהר. הראשון אומר :גיליתי מי אני באמת ,ואין לי תקנה. השני אומר :גיליתי מקום בתוכי שדורש עבודה ,ועכשיו אני כבר לא נכנס אליו בעיניים עצומות. אותה ידיעה. שני מסעות שונים לחלוטין. ואולי כאן מסתתר עומק נוסף בדברי רבי שמעון בן לקיש. הזדון שהיה פעם הוכחה לכך שהאדם לא הכיר מספיק את עצמו ,יכול לאחר התשובה להפוך למקור של הכרה עצמית. והכרה עצמית אמיתית היא דבר יקר. לא מפני שהחטא יקר. אלא מפני שאדם שיודע היכן הוא עלול ליפול יכול לבנות שם גדר. אדם שיודע מה מפעיל אותו יכול לעצור לפני שהתגובה יוצאת. אדם שיודע איזה רעב פנימי גורם לו לחפש דברים אסורים יכול להתחיל לשאול מה הוא באמת מחפש.

ופה אנחנו חוזרים אל השווארמה ,אבל כבר ברור שהשווארמה מעולם לא הייתה באמת הנושא. האדם אמר :הייתי רעב. אבל אולי יש בחיים הרבה סוגים של רעב. רעב להכרה. רעב לאהבה. רעב לכבוד. רעב לשליטה. רעב להרגיש שצריכים אותי. רעב להוכיח שאני צודק. רעב לברוח מן הבדידות. כמה מן הדברים שאנחנו מתחרטים עליהם התחילו ברעב שלא ידענו לקרוא לו בשם? אדם חשב שהוא רוצה כסף. אולי הוא רצה ביטחון. אדם חשב שהוא רוצה לנצח בוויכוח. אולי הוא פחד שלא יראו אותו. אדם חשב שהוא רוצה קשר אסור. אולי הוא היה רעב לכך שמישהו יאמר לו שהוא עדיין רצוי. אין בכך שום היתר למעשה. להבין את הרעב אינו להכשיר את האוכל האסור. אבל אם אדם אינו מבין מה היה רעב בתוכו ,הוא עלול לעשות תשובה על המעשה ולהשאיר את המנוע שהוליד אותו פועל בדיוק כפי שהיה. וזה הבדל עצום בין תשובה שטחית לתשובה עמוקה. תשובה שטחית אומרת :אסור לי לעשות את זה שוב.

תשובה עמוקה שואלת :מה בתוכי רצה לעשות את זה כל כך, למרות שידעתי שאסור? רבי משה חיים לוצאטו מעמיד את חשבון הנפש על הצורך שהאדם יתבונן במעשיו ובדרכיו ולא יאפשר להרגל ולמרוצת החיים למנוע ממנו לראות לאן הוא הולך .רבי משה חיים לוצאטו ,מסילת ישרים (פרק ג). וזה בדיוק המקום שבו עשרת ימי תשובה יכולים להיות הרבה יותר מרשימת עבירות. אולי חשבון נפש אמיתי אינו רק לספור איפה נכשלתי. הוא לנסות להבין מי הייתי ברגע שבו נכשלתי. מה רציתי. ממה פחדתי. מה היה חשוב לי יותר. איזה סיפור סיפרתי לעצמי כדי להצדיק את מה שעשיתי. ומה אני צריך לבנות בתוכי כדי שבפעם הבאה לא אצטרך לספר לעצמי את אותו סיפור. ואז יכול לקרות דבר מופלא. החטא שהיה פעם המקום שבו האדם לא הכיר את עצמו ,נעשה המקום שממנו הוא מתחיל להכיר את עצמו. הנפילה נעשית מפה. לא מפה שאומרת איפה כדאי ליפול. מפה שמסמנת איפה צריך להיזהר. וככל שהאדם מכיר את המפה הזאת ,הוא יכול אפילו להפוך לרגיש יותר לאחרים. אדם שהתמודד באמת עם כעס כבר אינו ממהר כל כך לשפוט אדם אחר שכועס. הוא יודע מה מתרחש שם. אדם שנאבק בקנאה יודע שהקנאה אינה תמיד שנאה לאחר ,אלא לפעמים כאב על עצמי.

אדם שחזר ממקום רחוק יודע שלא תמיד צעקה מקרבת אדם רחוק. לפעמים דווקא מי שהיה שם יודע כיצד לדבר אליו. וכאן חוזרות מילות דוד המלך במלוא עוצמתן" :אלמדה פשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" (תהלים נא ,טו). לא רק אני אשוב. אולי מן הדרך שבה שבתי ילמד מישהו אחר שגם הוא יכול לשוב. וזו כבר תמורה עצומה. אתמול החטא שלי הרחיק אדם אחד מן הקב"ה :אותי. היום ,אם שבתי באמת ,אולי הסיפור שלי יכול לעזור לאדם אחר להתקרב. שוב ,אין כאן שום הצדקה לחטא. אבל יש כאן סירוב לתת לו את הניצחון האחרון. אם החטא הצליח להרחיק אותי פעם אחת ,אינני מוכרח לתת לו להמשיך להרחיק אותי בכל פעם שאני נזכר בו. אפשר להגיע למצב שבו הזיכרון שלו דווקא מחזיר אותי. המסע אל עצמך אינו מסע שבו אתה מגלה שכל מה שיש בתוכך יפה. לפעמים אתה מגלה דברים שאינך אוהב. לפעמים אתה פוגש בתוכך פחד ,קנאה ,תאווה ,גאווה ,כעס ,אנוכיות וחולשה. השאלה היא מה תעשה לאחר הפגישה. אפשר לברוח. אפשר להכחיש. אפשר לשנוא את עצמך. ואפשר לעשות דבר קשה הרבה יותר:

להכיר באמת במה שיש בתוכך ,לקחת עליו אחריות ,ולהחליט שאפילו החלקים שאתה מתבייש בהם ילמדו אותך כיצד להיות אדם טוב יותר. אולי זו תשובה מאהבה במובן הקיומי העמוק שלה. לא לאהוב את החטא. לא לאהוב את הכישלון. אלא לאהוב כל כך את האפשרות להיות קרוב ,אמיתי וטוב ,עד שאפילו הכישלון אינו מקבל רשות לעצור את המסע. ובסופו של דבר אולי זו אחת השאלות הגדולות של עשרת ימי תשובה. לא רק: על מה אני צריך לבקש סליחה? אלא גם: מה למדתי מן המקומות שעליהם אני מבקש סליחה? כי אם אני מבקש מחילה על אותו דבר שנה אחר שנה ,אבל אינני לומד ממנו דבר על עצמי ,אולי ביקשתי סליחה ,אבל עדיין לא הקשבתי למה שהנפילה ניסתה לגלות לי. והתשובה מאהבה אינה מסתפקת בכך שהעבר יפסיק להאשים אותנו. היא מבקשת שהעבר יתחיל ללמד אותנו. ואולי עכשיו אפשר לסגור את המעגל כולו ולגלות שהשאלה שבה פתחנו הייתה בכוונה כמעט לא נכונה. שאלנו :אכלתי בשר טרף .האם התשובה יכולה להפוך אותו לכשר? והתשובה היא חד משמעית :לא. הבשר אינו נהפך לכשר. האיסור אינו נהפך להיתר. הנזק אינו נהפך למעשה חסד. האדם שנפגע אינו נעשה אדם שלא נפגע.

ומי שמת אינו קם לתחייה מפני שמי שגרם למותו שב בתשובה. רבי יצחק זילברשטיין דן בשאלה שיש בה המחשה הלכתית חדה ליסוד הזה .סופר סת"ם שהיה במצב רוחני מסוים כתב מזוזות ,ולאחר מכן שב בתשובה .הוא שאל אם מכוח דברי חז"ל שזדונות נעשות כזכויות אפשר להתייחס למזוזות שכבר כתב כאילו נכתבו אז במעמדו הרוחני החדש. רבי יצחק זילברשטיין משיב שאין התשובה משנה למפרע את המציאות ההלכתית שהייתה בזמן המעשה ,אלא פעולתה היא ביחס לדיני שמים ומכאן ולהבא .רבי יצחק זילברשטיין ,חשוקי חמד (עבודה זרה נח ע"ב). זה יסוד חשוב מאין כמוהו. התשובה אינה משקרת. היא אינה מספרת לנו שהרע לא היה רע. היא אינה מוחקת את מי ששילם את מחירו. היא אינה משנה את ההלכה למפרע. ודווקא משום כך דברי רבי שמעון בן לקיש נעשים גדולים הרבה יותר. אם "זדונות נעשות לו כזכויות" היה פירושו שהקב"ה פשוט מכריז שהעבירה הייתה בעצם מצווה ,לא היה כאן עומק אלא סתירה לכל מושגי הטוב והרע. אבל חז"ל אומרים דבר אחר. המעשה אינו מקבל היתר חדש .האדם מקבל אפשרות חדשה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,אומר על בעל התשובה" :ולא עוד אלא ששכרו הרבה ,שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו". רבי משה בן מימון ,משנה תורה (הלכות תשובה ז ,ד). שימו לב מה הרמב"ם אינו אומר. הוא אינו אומר ששכרו הרבה מפני שהתברר שהחטא היה טוב. להפך. "טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו". המעלה נמצאת בכך שהוא הכיר את המקום ,הרגיש את המשיכה ,היה בתוכו ,ובכל זאת בחר לצאת.

וזה מחזיר אותנו אל האדם שלנו בשתיים בלילה. שנים עברו. שוב הוא רעב. שוב המקום הלא כשר פתוח. שוב הגוף אומר לו להיכנס. אבל עכשיו עומד לידו אדם נוסף שאיננו נראה לעין. האדם שהוא היה אז. הוא מכיר אותו. הוא יודע בדיוק כיצד הוא חשב. הוא יודע איזה תירוץ הוא סיפר לעצמו. הוא יודע כמה מהר אפשר להפוך "רק הפעם" לדרך חיים. והפעם הוא ממשיך הביתה. האם הבשר שאכל אז נהפך לכשר? לא. אבל אותו לילה נעשה עכשיו חלק מן הכוח שבאמצעותו הוא בחר נכון. וזה אולי הפלא. העבר שהיה פעם אויב של העתיד נעשה עכשיו שומר שלו. לא מפני שהעבר היה טוב. מפני שהאדם למד ממנו טוב. וכך גם בדברים הגדולים והכואבים הרבה יותר. אדם שפגע בילד שלו אינו יכול להחזיר לילד את הרגעים שבהם פחד ממנו. אבל הוא יכול להגיע למצב שבו בכל פעם שהכעס מתחיל לעלות, דווקא הזיכרון של הפנים של הילד עוצר אותו. אדם שהרס קשר מתוך גאווה אינו יכול להחזיר את השנים שאבדו.

אבל הוא יכול להגיע לקשר הבא עם ידיעה עמוקה כמה יקר המחיר של הצורך להיות תמיד צודק. ואדם שנושא על מצפונו תוצאה שאין שום דרך להשיב אינו יכול להחזיר את המציאות לאחור. אבל הוא עדיין יכול להחליט מה תעשה הידיעה הזאת לכל יום שעוד נשאר לו. הוא אינו יכול להקים את המת .אבל אסור לו לתת לאותו אסון להרוג גם את כל החיים שעוד נשארו בידו. וזה אולי המקום שבו צריך להבין את התשובה לא רק כחסד אלא גם כתביעה. כי קל לומר :עשיתי טעות. קשה יותר לומר :אני אחראי לכך שהטעות הזאת לא תהיה לשווא. קל יותר לשנוא את עצמי. לפעמים קשה הרבה יותר להשתנות. קל לבכות פעם בשנה על מי שהייתי. קשה לקום למחרת בבוקר ולבנות במשך שנים את האדם שאני טוען שאני רוצה להיות. תשובה מאהבה אינה נותנת לנו לברוח מן העבר באמצעות ייאוש. היא דורשת מאיתנו לקחת ממנו אחריות לעתיד. אולי לכן רבי שמעון בן לקיש אינו אומר רק שהזדונות נמחקים. מחיקה הייתה משאירה דף לבן. תשובה מאהבה יכולה לעשות דבר גדול יותר. היא יכולה לקחת את הדף שאנחנו הכי מתביישים בו ולהפוך אותו לדף שממנו למדנו כיצד לכתוב אחרת את כל מה שבא אחריו. לא למחוק. לא להצדיק. לא לייפות.

להפוך. וזה אולי עומק המילה שבה השתמשו חז"ל" :נעשות". יש כאן תהליך. מה שהיה פעם סיבה להתרחקות נעשה סיבה להתקרבות. מה שהיה מקור לגאווה נעשה מקור לענווה. מה שהיה מקור לפגיעה נעשה מקור לרגישות. מה שהיה מקום שבו האדם שכח את הקב"ה נעשה המקום שמזכיר לו כמה הוא אינו רוצה לחיות בלעדיו. וזה אינו קורה אוטומטית. לא כל חטא נהפך לזכות רק מפני שעבר זמן. לא כל כאב מוליד חכמה. לא כל נפילה יוצרת צמיחה. אפשר לחטוא ולהמשיך לחטוא. אפשר להיפגע ולהיעשות מרירים. אפשר להיכשל ולהאשים את כל העולם. כדי שהעבר יתחיל לעבוד בכיוון אחר ,האדם עצמו צריך להסתובב. זו התשובה. ולכן אולי עכשיו אפשר להבין מדוע דווקא תשובה מאהבה עושה זאת. מפני שרק אהבה מסוגלת לקחת את המרחק ולהפוך אותו לגעגוע. היראה אומרת :אני מפחד לחזור לשם. האהבה אומרת :אני יודע עכשיו כמה אינני רוצה להיות רחוק מכאן. ואז מגיעים עשרת ימי תשובה ,ואולי השאלה שאנחנו צריכים לשאול אינה רק כמה עבירות יש לנו למחוק. אולי צריך לפתוח גם את המקומות שאנחנו הכי פחות רוצים לפתוח ולשאול:

מה הדבר הזה לימד אותי? איזה אדם הוא גילה בתוכי? איזה רעב עמד מאחוריו? איזו אהבה הייתה חסרה שם? איזו חולשה אני מכיר היום שלא הכרתי קודם? ומי יכול לקבל ממני משהו דווקא מפני שאני יודע כיצד נראה המקום הזה מבפנים? לא כדי לומר "טוב שחטאתי". אלא כדי לומר: מאחר שכבר חטאתי ,אני מסרב לתת לחטא לקבל גם את העתיד שלי. וזה מחזיר אותנו בפעם האחרונה אל השווארמה. היא לעולם לא תהיה כשרה. אולי טוב שכך. מפני שאילו התשובה הייתה הופכת את הטרף לכשר ,היינו לומדים משהו על כוחו של החטא להשתנות. אבל חז"ל מלמדים דבר הרבה יותר גדול. הטרף נשאר טרף ,והאדם יכול להשתנות. העבר נשאר עבר ,והכיוון יכול להשתנות. הנזק נשאר חלק מן ההיסטוריה ,והאחריות יכולה להפוך לדרך חיים. החטא אינו נעשה מצווה ,אבל בתשובה מאהבה הוא יכול להפסיק להיות רק המקום שבו התרחקתי ולהיעשות גם המקום שממנו למדתי כיצד לשוב. ואולי זו התשובה לשאלה הגדולה של כל המהלך. מה פירוש "זדונות נעשות לו כזכויות"? לא שהקב"ה אומר לנו שהרע היה טוב.

אלא שהוא נתן לאדם כוח מופלא כל כך ,שאפילו לאחר שהרע כבר נעשה ,הוא אינו מוכרח לתת לרע את המילה האחרונה. את הבשר אי אפשר להפוך לכשר. את המת אי אפשר להשיב. את הילדות אי אפשר להחזיר. את המשפט אי אפשר להכניס בחזרה אל הפה. אבל כל עוד האדם חי ,נשארת שאלה אחת פתוחה: מה יעשה מכאן והלאה עם האדם שעשה את כל זה? ובתשובה מאהבה הוא נותן את התשובה העמוקה ביותר האפשרית: אני לא יכול לשנות את המקום שבו נפלתי .אבל אני יכול להפוך אותו למקום שממנו אני עולה.