איך יום הדין מחזיר אותנו מן ההשוואה לאחרים אל השאלה לאן החיים שלנו באמת הולכים?

מה היה משתנה בחיים שלנו אילו ידענו שהם עומדים למשפט? בראש השנה "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" .אחד אחד .בלי להסתתר בתוך הקבוצה ובלי למדוד את עצמנו באמצעות החיים של אחרים .אבל מה קורה כאשר יום הדין מפסיק להיות רק סיבה לפחד והופך למראה שמכריחה אותנו לשאול לא אם אנחנו טובים מאחרים ,אלא לאן החיים שלנו באמת הולכים?…

מה היה משתנה בחיים שלנו אילו ידענו שהם עומדים למשפט? בראש השנה "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" .אחד אחד .בלי להסתתר בתוך הקבוצה ובלי למדוד את עצמנו באמצעות החיים של אחרים .אבל מה קורה כאשר יום הדין מפסיק להיות רק סיבה לפחד והופך למראה שמכריחה אותנו לשאול לא אם אנחנו טובים מאחרים ,אלא לאן החיים שלנו באמת הולכים? ואם היינו ממשיכים עוד חמש שנים בדיוק בכיוון שבו אנחנו חיים היום ,האם היינו רוצים להגיע למקום שאליו הדרך הזאת מובילה? יש רגעים שבהם עצם הידיעה שבעתיד נצטרך לעצור ולהסתכל על מה שעשינו משנה כבר עכשיו את הדרך שבה אנחנו חיים .אדם שמנהל עסק אחרת כאשר הוא יודע שבסוף החודש יפתח את הדוחות ויראה את המספרים .עובד מתייחס אחרת לפרויקט כאשר הוא יודע שבעוד שבועיים יצטרך להציג את התוצאות .תלמיד קורא חומר אחרת כאשר הוא יודע שיישאל עליו .אפילו אדם שמחליט לרשום במשך חודש את כל ההוצאות שלו מגלה תופעה מעניינת :עצם הידיעה שהקנייה של היום תופיע אחר כך מול עיניו משנה לפעמים את ההחלטה עוד לפני שקנה דבר. לא מפני שאנחנו מסוגלים לחיות רק תחת פיקוח ,ולא מפני שכל בחירה צריכה להיעשות מתוך פחד מן החשבון שיגיע אחריה .יש כאן דבר עמוק הרבה יותר .כאשר אין שום נקודת עצירה ,ההווה יכול להרגיש כאילו הוא נעלם מיד לאחר שהוא מתרחש .יום עובר ,שבוע עובר ,חודש מצטרף לחודש ,ואדם ממשיך לחיות בלי לראות שהבחירות הקטנות שלו אינן באמת קטנות .הן מצטברות .הן נעשות הרגלים ,ההרגלים נעשים אופי, והאופי מתחיל לבנות את סיפור החיים. אדם כמעט אף פעם אינו מחליט ביום אחד להתרחק מילדיו .הוא רק חוזר היום מאוחר ,ומחר עסוק ,וביום השלישי אין לו סבלנות ,ובשבוע הבא יש לחץ חריג בעבודה .שום יום בפני עצמו אינו נראה דרמטי .אבל יום מצטרף ליום ,ויום אחד הוא מגלה שהילד כבר אינו מספר לו דברים

כפי שסיפר פעם .גם זוגיות בדרך כלל אינה מתרחקת ברגע אחד .שיחה אחת שנדחתה ,ערב אחד שבו כל אחד היה בטלפון שלו ,עוד עלבון קטן שלא דיברו עליו ,עוד שבוע עמוס שבו אמרו "נדבר כשיירגע" .החיים כמעט לעולם אינם מודיעים לנו :שים לב ,ברגע זה נוצר מרחק .המרחק פשוט מצטבר. גם הדברים הטובים נבנים כך .אין רגע אחד שבו אדם נעשה פתאום בן זוג קשוב ,אב נוכח ,תלמיד חכם ,אדם נדיב או בעל מידות .אלה אלפי בחירות קטנות שכמעט איש אינו רואה .עוד פעם שבה הקשיב במקום לענות ,עוד בוקר שבו קם ללמוד ,עוד רגע שבו עצר את הכעס לפני שיצא מן הפה ,עוד פעם שבה נתן לאחר מקום ,עוד החלטה קטנה שאינה נראית כמו אירוע היסטורי .ובכל זאת ,אחרי שנים מתברר שהרגעים הזעירים הללו בנו אדם. אולי אחת הסכנות הגדולות של החיים היא שאין על המסך שלנו מונה שמראה בזמן אמת מה אנחנו בונים .אין מד שמודיע :השבוע הקשר עם הילד נחלש בשני אחוזים .אין התראה שאומרת :כבר חצי שנה לא עשית דבר למען החלום שאתה מגדיר כאחד הדברים החשובים בחייך .אין הודעה שמופיעה בטלפון :בחודש האחרון אמרת שאתה "עמוס באופן חריג" עשרים ושלוש פעמים ,אולי זה כבר אינו חריג אלא החיים שבנית לעצמך .לכן אדם יכול לחיות שנים בתוך מצב מסוים בלי להחליט עליו מעולם. ואז מגיע ראש השנה ומכניס אל הזמן היהודי נקודת עצירה שאי אפשר לטשטש. המשנה במסכת ראש השנה (א ,ב) אומרת" :בארבעה פרקים העולם נידון ...בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ,שנאמר: 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'" .יש כאן תמונה אדירה: האנושות כולה עומדת לדין ,אבל היא אינה נבלעת בתוך ההמון" .כל באי העולם" עוברים לפני הקב"ה. הגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א) מבקשת להבין את הביטוי "כבני מרון" ומביאה שלושה פירושים" :הכא תרגימו כבני אמרנא",

כלומר ככבשים; ריש לקיש אומר" :כמעלות בית מרון"; ורב יהודה בשם שמואל אומר" :כחיילות של בית דוד" .שלוש תמונות שונות ,אבל בכולן נוכחת באופן עוצמתי ההתייחסות אל היחיד בתוך הרבים .ומיד מוסיף רבי יוחנן" :וכולן נסקרין בסקירה אחת" .אין כאן סתירה בין היחיד לכלל. הקב"ה רואה את כולם בסקירה אחת ,ובכל זאת כל אדם עומד בתוך החשבון שלו. אולי דווקא כאן מתחילה אחת השאלות הקשות ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו :מה היה משתנה בחיים שלי אילו הייתי יודע שבסוף השנה אצטרך להביט בהם בלי תירוצים ,בלי השוואות ובלי האפשרות להסתתר מאחורי העובדה שכולם חיים כך? לא מדובר בכך שהקב"ה זקוק לראש השנה כדי לגלות מה עשינו .הוא אינו מקבל ביום הזה מידע שלא היה בידו קודם .השאלה היא מה יום הדין עושה לאדם שיודע שיש יום דין .מה קורה לחיים כאשר יש בתוכם רגע קבוע שבו האדם נדרש להפסיק לרוץ ולשאול לא רק מה קרה לו השנה, אלא מה הוא עשה עם השנה שקרתה לו. יש הבדל עצום בין שתי השאלות הללו" .מה קרה לי?" שואל על האירועים" .מה עשיתי עם מה שקרה לי?" שואל על האדם .לא בחרנו את כל מה שנכנס לחיינו .אדם אינו בוחר כל קושי ,כל אכזבה ,כל מצב כלכלי ,כל אדם שהוא פוגש ,כל שינוי בגוף או כל דלת שנסגרת בפניו. חלק גדול מן החיים מגיע אלינו בלי שביקשנו .אבל בתוך הדברים שלא בחרנו יש גם מרחב מסוים של בחירה ,ולפעמים דווקא שם נכתב הסיפור שלנו. שני אנשים יכולים לעבור אכזבה דומה ולצאת ממנה אחרת .אדם אחד נותן לכישלון להוכיח לו שאינו מסוגל עוד לנסות ,ואחר מאפשר לו ללמד אותו משהו על הדרך .אחד נפגע והופך את הפגיעה לרישיון לפגוע ,ואחר נאבק שלא להעביר הלאה את מה שעשו לו .אין כאן סיסמה שלפיה הכול תלוי באדם .ודאי שלא .יש נסיבות שמצמצמות מאוד את מרחב הבחירה ,ויש כאבים שמשאירים צלקות עמוקות .אבל גם אין זה נכון

לומר שמכיוון שלא בחרנו את כל הקלפים ,אין משמעות לדרך שבה אנחנו משחקים בהם. ראש השנה אינו שואל אותנו רק איזה קלפים קיבלנו. הוא מכריח אותנו לשאול מה עשינו איתם. וזו שאלה לא נוחה ,מפני שבחיי היום יום יש לנו דרך יעילה מאוד להימנע ממנה :להשוות את עצמנו לאחרים. אדם יכול להרגיש מצוין או נורא בתוך דקות ,בלי ששום דבר בחייו השתנה ,רק משום שהחליף את האדם שאליו הוא משווה את עצמו .הוא פוגש מישהו שהצליח פחות ממנו ומיד נרגע :בסך הכול מצבי טוב .אחר כך הוא רואה אדם בגילו שהגיע רחוק הרבה יותר ,ופתאום כל הישגיו נראים קטנים .הבית אותו בית ,המשפחה אותה משפחה ,הכישרונות אותם כישרונות והחיים אותם חיים .רק הסרגל התחלף. ההשוואה כשלעצמה אינה פסולה .היא יכולה ללמד ,לתת פרופורציות, לעורר השראה ולגלות לנו אפשרויות שלא ראינו .הבעיה מתחילה כאשר אנחנו משתמשים באנשים אחרים כדי לא לפגוש את עצמנו .אדם יודע שאינו נותן לילדיו את הזמן שהיה רוצה לתת להם ,אבל מיד מזכיר לעצמו שיש אבות שכמעט אינם בבית .הוא יודע שהתפילה שלו נעשתה מהירה וחסרת נוכחות ,אבל ביחס לסביבה שלו הוא דווקא מקפיד מאוד .הוא יודע שהוא דורך במקום מבחינה מקצועית ,אבל כל עוד מצבו טוב משל חבריו אין סיבה לדאוג .בכל פעם שהמצפון שואל שאלה ,ההשוואה מביאה עד הגנה. ויש גם הכיוון ההפוך ,והוא כואב לא פחות .אדם עשה דרך עצומה ,אבל אינו מסוגל לראות אותה מפני שמישהו אחר התקדם יותר .הוא התמודד עם נסיבות קשות ,בנה בית ,גידל ילדים ,למד ,עבד ,נפל וקם ,אבל כל זה נמחק בעיניו כאשר הוא מביט במישהו שקיבל נקודת פתיחה אחרת ומגיע לתוצאה אחרת .במקום שההשוואה תעזור לו לצמוח ,היא הופכת את חייו למשפט שבו הוא תמיד מפסיד ,מפני שתמיד יהיה בעולם אדם עשיר יותר ,חכם יותר ,מצליח יותר ,מוכשר יותר או מוכר יותר.

אולי "כבני מרון" שובר לרגע את שני הכיוונים הללו .לא נוכל להשתמש באדם שמתחתינו כדי להוכיח שאנחנו בסדר ,ולא באדם שמעלינו כדי להוכיח שאנחנו כישלון .בראש השנה השאלה אינה מדוע לא קיבלנו את חייו של אדם אחר ,אלא מה עשינו עם החיים שקיבלנו. ספר תהלים (לג ,יג-טו) ,שממנו מביאה המשנה את הפסוק ,אומר: "משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם .ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ .היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" .יש כאן חיבור מופלא בין המבט הכולל לבין ההבנה האישית .הקב"ה רואה "את כל בני האדם" ,אבל הוא גם "המבין אל כל מעשיהם" .המעשה אינו עומד לבדו, מנותק מן האדם שעשה אותו ,מן הלב ,מן הכוחות ,מן הנסיבות ומן הסיפור שבתוכו הוא נעשה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ב) כותב דבר שמערער מאוד את הדרך הפשוטה שבה אנחנו רגילים למדוד בני אדם" :ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם ...ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות ,והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות" .החשבון האמיתי אינו טבלת אקסל רוחנית שבה כל מצווה מקבלת נקודה וכל עבירה מורידה נקודה .יש משקל ,יש עומק ,ויש חשבון שרק "אל דעות" יודע לערוך. אם כך ,כמה מגוחך לפעמים הביטחון שבו אנחנו נותנים ציונים לעצמנו ולאחרים. אנחנו רואים אדם שהצליח ואומרים :הוא ניצח .רואים אדם שנפל ואומרים :הוא נכשל .רואים שני אנשים שעשו אותו מעשה ומניחים שהמשמעות שלו זהה .אבל אנחנו איננו יודעים מה עלה לאדם לעשות את הצעד הזה .איננו יודעים מאיזו נקודה התחיל ,מול איזה פחד עמד, איזה מטען נשא ,אילו אפשרויות היו פתוחות בפניו ואילו לא .לפעמים צעד שנראה מבחוץ קטן מאוד הוא עבור אדם מסוים מסע של שנים. אדם אחד נכנס לחדר ומדבר מול מאה איש בלי לחשוב פעמיים .אדם אחר אומר בפגישה משפט אחד למרות שכל גופו רועד .מבחוץ הראשון עשה הרבה יותר .אבל מי יודע מה התרחש בפנים? אדם אחד נותן סכום

גדול לצדקה וכמעט אינו מרגיש אותו בחשבון הבנק .אדם אחר נותן סכום קטן בהרבה ונדרש לוותר לשם כך על דבר שרצה .אדם אחד לומד שעות מפני שסדר חייו מאפשר זאת ,ואדם אחר גונב עשרים דקות של לימוד אחרי יום שבו נשא על גבו משפחה שלמה .אין כאן ניסיון לקבוע מי גדול ממי .בדיוק להפך .אין לנו הכלים לקבוע. ואולי זו אחת המתנות הגדולות של יום הדין :הוא יכול לשחרר אותנו מן הצורך להיות השופטים של כולם. וגם מן הצורך למדוד את עצמנו באמצעות החיים שלהם. כי אם החשבון האמיתי מכיר את האדם כולו ,השאלה הנכונה אינה מדוע אינני כמוהו .השאלה היא האם אני עושה את מה שאני יכול עם מה שניתן לי. זו שאלה תובענית מאוד ,אבל יש בה גם חסד עצום .היא אינה דורשת מאדם להיות מישהו אחר .היא אינה שואלת מדוע אין לו הכישרונות של חברו ,הביטחון של אחיו ,הכסף של שכנו ,הגוף של אדם אחר או הילדות שהייתה למישהו אחר .היא מבקשת ממנו להפסיק לנהל את המשפט של החיים שמעולם לא קיבל ולהתחיל לקחת אחריות על החיים שכן ניתנו לו. ואולי יש אנשים שמבזבזים חלק גדול מחייהם לא מפני שאינם עושים דבר ,אלא מפני שהם עסוקים בניסיון להיות האדם הלא נכון .הם רוצים להצליח בתחום שאינו שלהם מפני ששם החברה מוחאת כפיים .הם רוצים להיראות בדרך מסוימת מפני שכך נראים האנשים שהם מעריכים. הם מקבלים החלטות לפי השאלה כיצד החיים שלהם ייראו מבחוץ ,ולא לפי השאלה האם הם נכונים מבפנים. ראש השנה מעמיד אדם אחד מול בוראו ואולי שואל אותו שאלה פשוטה וקשה כאחת :אילו לא היה בעולם אף אדם שאפשר להשוות את עצמך אליו ,האם היית יודע אם אתה חי נכון? אם לא היית יודע כמה אחרים מרוויחים ,האם היית מרוצה מן העבודה שלך?

אם לא היית רואה בתים של אחרים ,האם היית מרגיש שחסר משהו בבית שלך? אם לא היית יודע כמה אחרים הספיקו ,האם היית גאה בדרך שעברת? ומצד שני ,אם לא היית יכול להסתתר מאחורי המשפט "כולם עושים כך", האם היית ממשיך לעשות את מה שאתה עושה? אם אף אחד סביבך לא היה חי עם הטלפון ביד בזמן שהילדים מדברים, האם גם אתה היית חושב שזה טבעי? אם לא היית יכול לומר "כולם עובדים כך" ,האם היית מוכן למחיר שהעבודה שלך גובה? אם לא היית יודע כיצד אחרים מתפללים ,לומדים או מחנכים ,מה היית רוצה באמת שייראה אחרת אצלך? פתאום יום הדין אינו רק יום שבו האדם מפחד מן הציון שיקבל. הוא נעשה יום שבו כל הסרגלים החיצוניים נלקחים ממנו לרגע ,כדי שיוכל סוף סוף לראות את החיים שלו. לא אם הם מרשימים. לא אם הם טובים משל אחרים. לא אם מישהו מקנא בהם. אלא אם הם נאמנים למה שניתן לו ,למה שהוא מאמין בו ולמה שהוא יודע עמוק בתוכו שהוא עדיין מסוגל להיות. ואולי זו משמעות נוספת לתמונה של "כבני מרון" .האנושות כולה עוברת לפני הקב"ה ,אבל האדם אינו נעלם בתוך האנושות .הוא מגיע עם הסיפור שלו ,הכוחות שלו ,החולשות שלו ,ההזדמנויות שלו והבחירות שלו .יום הדין אינו מוחק את הייחוד של האדם .הוא דווקא חושף אותו. וזה משנה לחלוטין את השאלה שאיתה אפשר להיכנס לראש השנה. במקום לשאול מדוע אינני במקום שבו נמצא אדם אחר ,אפשר לשאול

שאלה הרבה יותר אמיצה :מה בחיים שלי כבר קיבלתי ,אבל עדיין אינני עושה איתו את מה שאני יכול? ייתכן שהתשובה אינה נמצאת במקום שחסר לנו משהו. אולי היא נמצאת דווקא במקום שכבר יש לנו. אדם שכבר נמצא בחיים שלנו ואיננו רואים מספיק .כישרון שאנחנו משתמשים בו רק בחלק קטן מיכולתו .שעה ביום שמתפזרת בלי שהחלטנו לאן .אפשרות ללמוד ,ליצור ,לבנות ,להתקרב או לתקן שאנחנו ממשיכים לדחות עד שיגיעו "החיים הנכונים". אבל ראש השנה אינו דן את החיים שאנחנו מתכננים לחיות יום אחד. הוא מעמיד אותנו מול החיים שאנחנו חיים עכשיו. ואולי כאן מתחיל המסע האמיתי אל עצמנו :לא כאשר אנחנו מצליחים להיות טובים יותר ממישהו אחר ,ולא כאשר אנחנו מפסיקים לשאוף מפני שיש אנשים שמצבם גרוע משלנו ,אלא כאשר אנחנו מעזים לעמוד לרגע בלי השוואות ולשאול את השאלה שאיש בעולם אינו יכול לענות עליה במקומנו: האם אני עושה עם החיים שניתנו לי את מה שאני באמת מסוגל לעשות איתם? אבל גם השאלה הזאת עלולה להפוך למלכודת אם איננו נזהרים" .האם אני עושה עם החיים שניתנו לי את מה שאני מסוגל לעשות?" יכולה להיות שאלה שמרימה אדם ,והיא יכולה להפוך לשוט שהוא מכה בו את עצמו בכל ערב .תמיד אפשר לעשות יותר .תמיד אפשר ללמוד עוד ,לעבוד עוד ,להתפלל יותר בכוונה ,להיות סבלני יותר ,להקדיש יותר זמן למשפחה ,להתנדב יותר ,לשמור יותר על הבריאות ולהספיק עוד משימה .אם זה יהיה המדד היחיד ,האדם יוכל להגיע לסוף כל יום עם כתב אישום נגד עצמו. אולי לכן צריך לשאול מה פירוש בכלל לעמוד בדין.

אנחנו רגילים לשמוע את המילה "דין" ולדמיין מיד ציון .הצלחת או נכשלת ,זכאי או חייב ,עמדת בדרישות או לא עמדת בהן .וכאשר התמונה הזאת נכנסת אל הנפש בצורה לא מדויקת ,היא עלולה לייצר אדם שכל חייו הם בחינה אחת ארוכה .הוא אינו רק רוצה לעשות טוב .הוא מפחד להיכשל .הוא אינו רק רוצה להתקדם .הוא מרגיש שכל נפילה מוכיחה עליו משהו .הוא אינו רק עושה חשבון נפש .הוא מנהל נגד עצמו תיק משפטי שאינו נסגר לעולם. יש אנשים שאינם זקוקים לראש השנה כדי שיזכיר להם לבדוק את עצמם .הם בודקים את עצמם כל הזמן. אחרי כל שיחה הם חושבים אם אמרו משהו לא נכון .אחרי כל החלטה הם שואלים אם היו צריכים לבחור אחרת .אחרי מפגש חברתי הם מנתחים כיצד נראו בעיני האחרים .אם הילד מתקשה ,הם מיד מחפשים מה עשו לא נכון כהורים .אם משהו בעבודה לא הצליח ,הם מתקשים להפריד בין "הדבר שעשיתי נכשל" לבין "אני כישלון" .הם אינם זקוקים לעוד קול פנימי שיאמר להם שהם אינם מספיק טובים .הקול הזה כבר עובד שעות נוספות. האם לזה נועד יום הדין? האם ראש השנה בא ללמד אדם לחיות בחרדה תמידית שמא כל בחירה שלו תעמוד נגדו? התמונה הזאת אינה מתיישבת עם כל מה שאנחנו אומרים באותו יום. בתוך תפילת ראש השנה אנחנו לא רק עומדים בדין .אנחנו ממליכים את הקב"ה .אנחנו מדברים על זיכרון ,על בריאה ,על מלכות ועל עולם שיש לו תכלית .הדין אינו מתקיים בתוך חלל קר ומנוכר .הוא מתקיים בתוך קשר שבין האדם לבוראו. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ג) כותב" :וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו ,כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה" .זו לשון רצינית מאוד .יש שקילה .יש משמעות למעשים .היהדות אינה אומרת

לאדם שכל בחירה היא בסדר מפני שהתכוון לטוב ,ואינה מוחקת אחריות בשם קבלה עצמית. אבל שקילה אינה בהכרח השפלה. יש הבדל עצום בין לומר "המעשה הזה אינו ראוי" לבין לומר "אני איני ראוי" .יש הבדל בין להכיר בכך שבחרתי לא נכון לבין להפוך את הטעות להגדרה של הזהות שלי .אדם יכול לקחת אחריות מלאה על מעשה בלי להסיק מכך שכל כולו המעשה הזה. דווקא האפשרות של תשובה בנויה על ההבחנה הזאת. אילו האדם היה זהה לחלוטין למעשיו ,כיצד היה יכול להשתנות? אם חטאתי פירושו שאני החטא ,אין לי לאן ללכת .אבל אם אני אדם שעשה מעשה מסוים ,נושא באחריות עליו וצריך לתקנו ,יש מרחק מסוים בין מי שאני לבין מה שעשיתי .ובמרחק הזה נמצאת האפשרות לבחור אחרת. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) מתאר את התשובה כך" :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד ...וכן יתנחם על שעבר" .התשובה דורשת מן האדם להביט במה שעשה בלי לטשטש .אבל היא אינה משאירה אותו כבול למעשה .היא מניחה שהוא מסוגל לעזוב ,להתחרט ולבחור אחרת. יש כאן נקודה עמוקה מאוד לחיים בכלל .אדם שאינו מסוגל להפריד בין ביקורת על מעשה לבין ביקורת על עצם קיומו מתקשה מאוד להשתנות. מפני שכל הערה הופכת לאיום .אם בן הזוג אומר לו "נפגעתי מן הדרך שבה דיברת" ,הוא אינו שומע מידע על התנהגות מסוימת .הוא שומע: אתה בן זוג גרוע .מיד הוא מתגונן .אם המנהל אומר שהעבודה הזאת לא הייתה מספיק טובה ,הוא שומע :אתה לא מספיק טוב .אם הילד אומר "אתה אף פעם לא מקשיב לי" ,במקום לנסות לשמוע את הכאב שמאחורי ההגזמה ,הוא מתחיל להוכיח כמה פעמים דווקא כן הקשיב. לפעמים אנחנו מתגוננים לא מפני שאנחנו בטוחים שאנחנו צודקים. אנחנו מתגוננים מפני שאנחנו מפחדים שאם טעינו ,משהו בערך שלנו יתמוטט.

וכאן יום הדין יכול דווקא לשחרר מן הפחד הזה ,אם מבינים אותו נכון. העובדה שיש דין אומרת שהמעשים חשובים .היא אינה אומרת שהאדם חסר ערך כאשר הוא נכשל .להפך ,רק יצור שיש משמעות לבחירותיו יכול לעמוד לדין .אבן אינה נשפטת על המקום שאליו נפלה .רוח אינה נדרשת להסביר מדוע נשבה לכיוון מסוים .האדם נדרש מפני שיש לו עולם פנימי ,רצון ,אחריות ומרחב בחירה. הדין הוא גם הצהרה על כבודו של האדם. החיים שלך חשובים מספיק כדי שהבחירות שלך יהיו חשובות. זו מחשבה שונה מאוד מן התחושה שמישהו מחפש לתפוס אותנו בטעות. אולי אפשר לראות זאת גם דרך הפסוק בספר תהלים (צח ,ט)" :לפני ה' כי בא לשפט הארץ ישפט תבל בצדק ועמים במישרים" .המשפט האלוהי מתואר כמשפט של צדק ומישרים .אין כאן מערכת שרירותית שבה האדם צריך לנחש כיצד להתחמק מעונש .הוא עומד לפני מי שרואה את התמונה כולה. וזה דבר שאנחנו כמעט לעולם איננו מסוגלים לעשות כאשר אנחנו שופטים את עצמנו. כאשר אדם מסתכל על כישלון שלו ,הוא נוטה לעיתים לבחור אחד משני קצוות .או שהוא מקל על עצמו לחלוטין ומסביר מדוע לא הייתה לו ברירה ,או שהוא מוחק את כל התמונה ומאשים את עצמו כאילו לא היה שום הקשר .האמת בדרך כלל מורכבת יותר .ייתכן שהיו נסיבות קשות מאוד ,ובכל זאת הייתה נקודה שבה יכולתי לבחור אחרת .ייתכן שטעיתי באמת ,ובכל זאת הטעות אינה מוחקת שנים של טוב. אולי דין אמיתי הוא היכולת להחזיק את שני הדברים יחד. בלי תירוצים. ובלי מחיקה עצמית. אדם יכול לומר :הייתי עייף מאוד ,ולכן היה לי קשה לשלוט בעצמי ,אבל עדיין לא הייתי צריך לדבר כך .הוא אינו מתעלם מן הנסיבות ,אבל גם

אינו משתמש בהן כדי למחוק אחריות .הוא יכול לומר :עשיתי טעות קשה בהחלטה הזאת ,אבל היא אינה מוכיחה שכל ההחלטות שלי גרועות .הוא יכול לומר :לא הייתי האבא שרציתי להיות בתקופה מסוימת ,ואני צריך לתקן דברים ,בלי לומר לעצמו שכל ההורות שלו הייתה כישלון. זו יכולת נפשית נדירה מאוד. לראות את האמת בלי לברוח ממנה ,אבל גם בלי להשתמש בה כדי להרוס את עצמנו. אולי דווקא מי שמרגיש בטוח בערכו מסוגל לעשות חשבון נפש עמוק יותר .מפני שהוא אינו צריך להוכיח לעצמו כל הזמן שהוא בסדר .הוא יכול להודות בטעות בלי לחשוש שההודאה תמוטט אותו .לעומת זאת, אדם שהערך העצמי שלו תלוי בכך שהוא תמיד צודק ייאלץ להגן כמעט על כל דבר שעשה. זו אחת האירוניות הגדולות של החיים :לפעמים דווקא מי שנראה בטוח מאוד בצדקתו אינו בטוח מספיק כדי להודות שטעה. כמה מריבות היו מסתיימות אילו אנשים היו מסוגלים לומר משפט פשוט: טעיתי. בלי "אבל". בלי להסביר מיד שגם האדם השני טעה. בלי להזכיר מה קרה לפני שלוש שנים. בלי להוסיף שהכוונה הייתה טובה. רק להכיר באמת. אבל כדי לומר "טעיתי" בלי להישבר ,האדם צריך לדעת שטעות היא דבר שהוא עשה ,לא כל מה שהוא. ואולי זה אחד הדברים שראש השנה מבקש לבנות בתוכנו .לא אדם שמפחד להיכשל ,אלא אדם שאינו מפחד לראות היכן נכשל. יש הבדל עצום.

מי שמפחד להיכשל עסוק בהגנה על הדימוי שלו. מי שאינו מפחד לראות כישלון יכול ללמוד ממנו. הראשון שואל :איך אוכיח שאני בסדר? השני שואל :מה נכון לתקן? וכאן אנחנו חוזרים אל "כבני מרון" מזווית אחרת .לעבור אחד אחד לפני הקב"ה פירושו שאין צורך להביא איתנו את ההשוואות .אבל אולי גם אין צורך להביא את יחסי הציבור שלנו .האדם אינו צריך לשכנע את הקב"ה שהוא טוב יותר מכפי שהוא .אין טעם לנהל רושם מול מי ש"היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". איזו הקלה יכולה להיות בזה. בפני בני אדם אנחנו מנהלים דימוי כמעט בלי לשים לב .רוצים שיחשבו שאנחנו מצליחים ,חזקים ,חכמים ,נדיבים ,רגועים .גם כאשר איננו משקרים ,אנחנו בוחרים מה להראות .יש דברים שאנחנו מעלים ,ויש דברים שלא .יש הצלחות שאנחנו מספרים עליהן וכישלונות שנשארים בבית. אבל מה קורה כאשר עומדים מול מי שכבר יודע? אין עוד צורך להציג. אפשר להיות אמיתי. ואולי זו אחת האפשרויות העמוקות של ראש השנה :יום הדין יכול להיות גם היום שבו אדם מפסיק לרגע לנהל את יחסי הציבור של עצמו. הוא אינו צריך לומר לעצמו שהוא מצוין. ואינו צריך לומר לעצמו שהוא נורא. הוא יכול לשאול מה נכון. מה עובד בחיים שלי ואני רוצה לשמור עליו? מה אינו עובד ואני צריך לשנות?

איפה אני מתרץ? איפה אני מחמיר עם עצמי מעבר לאמת? איפה אני באמת צריך לקחת אחריות? ואיפה אני לוקח על עצמי אחריות על דברים שמעולם לא היו בשליטתי? אלה אינן שאלות של אדם שמחפש ציון. אלה שאלות של אדם שמבקש אמת. ואולי כאן נמצא ההבדל בין ביקורת עצמית לחשבון נפש .ביקורת עצמית יכולה להסתובב שוב ושוב סביב האדם :למה אני כזה ,איך שוב עשיתי זאת ,מה לא בסדר איתי .חשבון נפש אמיתי צריך בסופו של דבר לנוע קדימה :מה קרה ,מה היה חלקי ,מה אני יכול ללמוד ,ומה אני עושה עכשיו. אם החשבון משאיר אותנו רק עם שנאה עצמית ,הוא לא הוביל לתשובה. אם הוא משאיר אותנו רק עם תירוצים ,גם הוא לא הוביל לתשובה. הדרך עוברת במקום צר יותר :אחריות בלי השפלה ,אמת בלי אכזריות, חרטה בלי ייאוש ,וקבלה של מה שהיה בלי להפוך אותה להסכמה להמשיך כך. אולי זו הסיבה שיום הדין מגיע בראש השנה ולא בסופה. זו נקודה מדהימה. אם המטרה הייתה רק לתת ציון על מה שהיה ,אפשר היה לכאורה להציב את הדין בסוף התהליך בלבד .אבל בלוח השנה היהודי יום הדין עומד בראשיתה של שנה חדשה .האדם מביט לאחור דווקא כאשר דלת נפתחת קדימה. העבר נשקל בזמן שהעתיד עדיין פתוח. וזה משנה את כל משמעות החשבון. אנחנו לא מסתכלים על השנה שעברה כדי להישאר בה.

אנחנו מסתכלים עליה כדי שהשנה הבאה לא תהיה העתק שלה. ולכן אולי השאלה הגדולה של יום הדין אינה רק :מה עשיתי? אלא :מה אני עושה עכשיו עם מה שגיליתי על עצמי? מפני שהדין העמוק ביותר אינו זה שמקפיא את האדם בתוך העבר. הוא זה שמחזיר לו את האחריות על העתיד. ואולי מכאן אפשר להבין מדוע אחת המילים המרכזיות של ראש השנה היא דווקא "זיכרון" .במבט ראשון הדבר תמוה .הקב"ה אינו שוכח ,ולכן כאשר אנחנו מדברים בתפילה על זיכרון ,ברור שאין הכוונה לזיכרון אנושי שנועד להשלים מידע שנעלם .אבל מבחינת האדם ,הזיכרון של ראש השנה יכול לפתוח שאלה אחרת לגמרי :מה אנחנו רוצים שהחיים שלנו יזכרו מאיתנו ,ומה מן הדברים שממלאים היום את רוב תשומת הלב שלנו יתברר בעוד שנים כחסר חשיבות כמעט לחלוטין? בתפילת מוסף של ראש השנה ,בברכת זכרונות ,אנו אומרים" :אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם ,לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית ,כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך .אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך ,הכל גלוי וידוע לפניך ה' אלהינו ,צופה ומביט עד סוף כל הדורות". יש משהו מטלטל במילים "אתה זוכר את כל המפעל" .החיים שאנחנו עצמנו שוכחים אינם אובדים .ימים שלמים שאיננו מסוגלים עוד לשחזר, שיחות ששכחנו ,חסדים קטנים שאולי אפילו האדם שקיבל אותם כבר אינו זוכר ,מילים שפגענו בהן ואולי אנחנו עצמנו המשכנו הלאה ,רגעים שבהם בחרנו נכון בלי שאיש מחא כפיים ,כולם היו חלק מן החיים. וכאן מתעוררת שאלה שכמעט אי אפשר לשאול בלי אי נוחות :אם הייתי רואה עכשיו את השנה האחרונה שלי כפי שהיא באמת הייתה ,ולא כפי שאני זוכר אותה ,האם הייתי מזהה את עצמי? אנחנו מספרים לעצמנו סיפור על מי שאנחנו .אני אדם משפחתי .אני אדם ישר .אני אדם שמאמין בחברות .אני אדם שהתורה חשובה לו .אני אדם שאינו רודף אחרי כסף .אני אדם שמקשיב .אני אדם שמכבד

אחרים .ייתכן שכל המשפטים הללו נכונים .אבל ראש השנה מזמין אותנו לבדוק לא רק את הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו ,אלא את המקום שבו הסיפור פגש את לוח השנה. אם המשפחה היא מרכז חיי ,כיצד נראו השבועות שלי? אם החברות חשובה לי ,מתי בפעם האחרונה התקשרתי לחבר שלא הייתי צריך ממנו דבר? אם הבריאות חשובה לי ,כיצד אני מתייחס לגוף? אם אני אומר שכסף אינו הדבר המרכזי בחיי ,כמה מן ההחלטות הגדולות שלי נקבעות למעשה כמעט רק על פיו? אם התורה חשובה לי ,איזה מקום ממשי היא מקבלת בזמן שלי? אין הכוונה שאפשר למדוד כל ערך במספר דקות .החיים מורכבים מכך. אדם יכול לעבוד שעות רבות דווקא מפני שמשפחתו חשובה לו והוא נושא באחריות לפרנסתה .אדם יכול לעבור תקופה שבה מצבו אינו מאפשר לו לתת לכל דבר את המקום שהיה רוצה .אבל לאורך זמן יש שאלה שאי אפשר לברוח ממנה :האם המבנה של החיים שלי מספר בערך את אותו הסיפור שאני מספר על הערכים שלי? לפעמים אנחנו מגלים פער. וזה כואב. אבל אולי זה כאב בריא. מפני שיש כאב שנולד מכך שאדם שונא את עצמו ,ויש כאב שנולד מכך שהוא מגלה שהחיים שלו יקרים לו מכדי להמשיך לחיות אותם באופן שאינו מתאים למה שהוא מאמין בו. אלה שני כאבים שונים לחלוטין. הראשון אומר :מה לא בסדר איתי? השני אומר :החיים האלה חשובים לי מדי בשביל להמשיך כך.

אולי זו אחת הדרכים להבין מדוע חשבון נפש אינו אמור להקטין את האדם .להפך .רק אדם שמאמין שלחיים שלו יש ערך מסוגל לכאוב באמת כאשר הוא מבזבז אותם .אדם אינו מתאבל על דבר חסר ערך. אם כואב לנו שהזמן עבר ,אולי הכאב עצמו מעיד שאנחנו יודעים שהזמן יקר. ומכאן אפשר להגיע אל נקודה שקשה מאוד לפגוש :לא כל דבר שאנחנו עסוקים בו חשוב לנו ,ולא כל דבר שחשוב לנו מקבל מאיתנו עיסוק. כמה שעות אדם מסוגל להקדיש לדבר שבסוף היום כמעט אינו חשוב לו? כמה אנרגיה נפשית אנחנו נותנים למריבה שבמבט של שנה לאחור נראית מגוחכת? כמה ימים יכולים להיהרס בגלל משפט שמישהו אמר, תגובה ברשת ,אדם שלא נתן לנו את הכבוד שרצינו ,עסקה שלא הצליחה או אירוע שלא התנהל בדיוק כפי שתכננו? אם היו אומרים לנו באותו רגע :בעוד חמש שנים הדבר הזה כמעט לא יעניין אותך ,האם עדיין היינו נותנים לו את כל היום? כנראה שלא תמיד. אבל אין לנו מבט של חמש שנים כאשר אנחנו בתוך הרגע. ראש השנה מעניק לנו לרגע את האפשרות לעלות לגובה אחר ולראות את הזמן במרחק מסוים .שנה שלמה עומדת מאחורינו .דברים שבתחילתה נראו עצומים כבר נשכחו .דברים שפחדנו מהם לא קרו. דברים שלא חשבנו עליהם כלל שינו את חיינו .אנשים שהיו חלק מן היומיום אולי כבר אינם באותו מקום .ילדים גדלו .הגוף השתנה .אנחנו עצמנו השתנינו. ואז אפשר לשאול :על מה בזבזתי השנה יותר מדי מן הלב שלי? לא רק יותר מדי זמן. יותר מדי לב. יש דברים שאולי לקחו עשר דקות מן היום אבל שעות מן הנפש .משפט שמישהו אמר בבוקר ממשיך להתנהל בראש עד הלילה .ויכוח שהסתיים

לפני שבוע עדיין מקבל בתוכנו נאומים חדשים .קנאה באדם אחר יכולה לקחת מקום גדול הרבה יותר מן הזמן שבו פגשנו אותו .פחד ממשהו שעוד לא קרה יכול לגזול מאיתנו ימים שלמים לפני שהמציאות בכלל הגיעה. כמה מן החיים מתרחשים בתוך אירועים ,וכמה בתוך הסיפורים שאנחנו ממשיכים לספר לעצמנו על האירועים? זו שאלה עמוקה מאוד ליום שבו "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון". מפני שאולי כאשר אדם עובר אחד אחד ,הוא אינו מביא רק את האירועים הגדולים .הוא מביא חיים שלמים שנבנו מרגעים קטנים, תשומת לב ,מחשבות ,תגובות ובחירות. אבל כאן חשוב להיזהר .אדם אינו צריך להפוך כל רגע למבחן קיומי .אי אפשר לחיות כאשר כל כוס קפה ,שיחה ונסיעה נשקלות כאילו הן הכרעה גורלית .גם קלות ,משחק ,מנוחה והנאה הן חלק מחיים אנושיים בריאים .הבעיה אינה שיש בחיינו דברים קטנים .הבעיה מתחילה כאשר הדברים הקטנים מקבלים שוב ושוב את המקום ששייך לגדולים. לפעמים אנחנו נותנים את מיטב הכוחות שלנו לדברים שאינם מיטב החיים שלנו. אדם מגיע הביתה אחרי יום עבודה כשהסבלנות שלו כבר נגמרה .במשך היום הוא היה אדיב ללקוחות ,סבלני לעובדים ,שקול מול מנהלים .הוא הצליח לבלוע תגובות ,לבחור מילים ולשמור על איפוק .ואז הוא נכנס הביתה ,והמקום שבו נמצאים האנשים החשובים לו ביותר מקבל את מה שנשאר ממנו. זו אינה בהכרח עדות לכך שהוא אוהב אותם פחות .לעיתים דווקא בבית אדם מרשה לעצמו להוריד הגנות ולהיות עייף .אבל אם הדבר נעשה לדפוס ,ראוי לשאול שאלה קשה :כיצד קרה שהאנשים שאני אומר שהם החשובים ביותר בחיי מקבלים באופן קבוע את הגרסה העייפה ביותר שלי? זו אינה האשמה.

זו בדיקה של סדרי עדיפויות. וכאן יום הדין יכול להפוך ממושג דתי גדול למראה יומיומית מאוד .לא רק כמה מצוות עשיתי וכמה עבירות עברתי ,אף שאלו ודאי עומדות בלב חשבון הנפש ההלכתי .אלא גם איזה אדם נעשיתי באמצעות אלפי הבחירות שבתוכן קיימתי או לא קיימתי את רצון ה'. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה ג ,ד) ,לאחר שהוא מתאר את תקיעת השופר כרמז של "עורו ישנים משנתכם" ,ממשיך ואומר: "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב ,וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה .עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה". אין צורך לקרוא את דברי הרמב"ם כאילו כל רגע צריך להכניס את האדם לחרדה שמא הוא מחזיק את העולם כולו על כתפיו .אבל יש כאן התנגדות חריפה לאחת האשליות הגדולות שלנו :המחשבה שהמעשה הקטן שלי אינו משנה. מי אני? מה כבר עשיתי? מה כבר ישנה אם אוותר פעם אחת? מה כבר יקרה אם אומר את המשפט הזה? מה כבר משנה אם אדחה בעוד יום? אבל החיים עצמם מלמדים שהרבה מאוד דברים גדולים בנויים מן ה"מה כבר משנה" הזה. קשר יכול להיבנות מעשרות מחוות קטנות שאף אחת מהן אינה דרמטית. אמון יכול להיהרס מסדרה של הפרות קטנות שאף אחת מהן לבדה לא הייתה שוברת אותו.

ילד יכול לבנות במשך שנים תחושה שאבא באמת רואה אותו ממאות רגעים שבהם אבא הניח משהו בצד והקשיב. אדם יכול לבנות זהות של מי שמקיים את המילה שלו באמצעות מאות פעמים שבהן עשה דבר קטן שאמר שיעשה. ואולי זו אחת הסיבות שאנחנו זקוקים לנקודת דין .מפני שבאמצע הדרך קשה לראות הצטברות. ראש השנה אוסף שנה. הוא מכריח אותנו לראות לא רק רגעים ,אלא כיוון. וזה הבדל עצום. מפני שאדם יכול להיכשל היום בלי שהחיים שלו הולכים לכיוון של כישלון. והוא יכול להצליח היום בזמן שהכיוון הכללי שלו מדאיג .אירוע בודד אינו תמיד מספר את הסיפור .השאלה היא לאן הדברים מצטברים. לאן הזוגיות שלי הולכת? לאן הקשר עם הילדים הולך? לאן היחס שלי לכסף הולך? לאן הגוף שלי הולך? לאן התפילה שלי הולכת? לאן האופי שלי הולך? לא האם היה לי יום טוב. מה הכיוון? זו אולי אחת השאלות החשובות ביותר שאפשר לשאול בראש השנה, מפני שכיוון אפשר לשנות הרבה לפני שמגיעים ליעד. אדם אינו צריך לחכות שהקשר יתפרק כדי להודות שהוא הולך ומתרחק. הוא אינו צריך לחכות שהגוף יקרוס כדי לראות שהדרך אינה טובה .הוא אינו צריך לחכות שילד יפסיק לשתף כדי לשים לב שהוא פחות מקשיב.

הוא אינו צריך לחכות שהחיים יעברו כדי להודות שהוא דוחה דבר שחשוב לו. לפעמים אנחנו מחכים לאירוע גדול שיצדיק שינוי גדול. אבל אולי ראש השנה אומר :אל תחכה לאירוע. תסתכל על הכיוון. אם היית ממשיך לחיות עוד חמש שנים בדיוק באותו אופן שבו חיית השנה ,לאן היית מגיע? זו שאלה שאינה דורשת נבואה .היא רק מבקשת מאיתנו לקחת את הדפוסים של היום ולהמשיך את הקו. אם שום דבר לא ישתנה באופן שבו אתה מנהל את הזמן ,איך ייראו חייך בעוד חמש שנים? אם אותה צורת תקשורת תמשיך בזוגיות ,לאן היא תוביל? אם אותו יחס לכסף יישאר ,מה יקרה? אם תמשיך לומר לעצמך שבשנה הבאה יהיה זמן לחלום הזה ,כמה "שנים הבאות" עוד יעברו? לא כל דבר ימשיך בקו ישר ,כמובן .החיים מלאים שינויים שאיננו יכולים לצפות .אבל לפעמים איננו זקוקים לתחזית מדויקת .די לראות שהכיוון הנוכחי אינו הכיוון שאנחנו רוצים. ואז יום הדין מפסיק להיות רק שאלה על העבר. הוא נעשה הזדמנות לעצור את העתיד לפני שהוא הופך לעבר. אולי זו אחת המתנות הגדולות ביותר שיש בנקודת בדיקה :היא אינה מחזירה את מה שכבר עבר ,אבל היא יכולה למנוע מאיתנו להגיע בעוד שנה לאותו מקום ולשאול שוב כיצד לא ראינו. החיים אינם עומדים למשפט כדי שנפסיק לחיות. אולי הם עומדים למשפט דווקא כדי שנתחיל לבחור אותם.

ואולי כאשר המשנה אומרת שבראש השנה "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" ,היא מציבה את האדם במקום שבו אין עוד צורך להביט ימינה ושמאלה .לרגע אחד אין אדם שאני צריך לנצח ,אין חיים שאני צריך לחקות ואין הישג של מישהו אחר שמקטין את הדרך שלי .יש אדם אחד ,שנה אחת שכבר נכתבה בחייו ,ושנה חדשה שעדיין לא נכתבה .הוא אינו נשאל מדוע לא היה מישהו אחר .הוא עומד עם מה שקיבל ,עם מה שעשה ועם מה שעוד אפשר לעשות .ואולי השאלה הגדולה של יום הדין איננה רק מה היה בשנה שעברה ,אלא לאן אני הולך מכאן .מפני שהעבר כבר נעשה זיכרון ,אבל הכיוון של השנה הבאה עדיין נמצא ,לפחות בחלקו ,בידיים שלנו.