אנחנו מבקשים עוד שנה של חיים - אבל בשביל מה?
ראש השנה :היום שבו אנחנו מבקשים חיים ,אבל נדרשים לשאול בשביל מה? יש רגע אחד בשנה שבו כמעט כל אדם מבקש את אותו הדבר .לא משנה כמה תורה למד ,כמה כסף יש לו ,בן כמה הוא ,מה עבר עליו בשנה האחרונה ומה הוא מתכנן לשנה הבאה .כשהוא עומד בראש השנה לפני הקב"ה ,מתחת לכל הבקשות מסתתרת בקשה אחת פשוטה ועמוקה: ריבונו של עולם ,אני רוצה…
ראש השנה :היום שבו אנחנו מבקשים חיים ,אבל נדרשים לשאול בשביל מה? יש רגע אחד בשנה שבו כמעט כל אדם מבקש את אותו הדבר .לא משנה כמה תורה למד ,כמה כסף יש לו ,בן כמה הוא ,מה עבר עליו בשנה האחרונה ומה הוא מתכנן לשנה הבאה .כשהוא עומד בראש השנה לפני הקב"ה ,מתחת לכל הבקשות מסתתרת בקשה אחת פשוטה ועמוקה: ריבונו של עולם ,אני רוצה לחיות. אנחנו אומרים בתפילה" :זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים" .אנחנו מבקשים בריאות ,פרנסה ,נחת מן הילדים ,שלום בבית ,הצלחה ושנה טובה .מי שעבר שנה קשה מבקש שהשנה הבאה תהיה אחרת .מי שזכה לשנה טובה מבקש שהטוב יימשך. כל אדם מגיע לראש השנה כשהוא נושא בתוכו עולם שלם של תקוות, פחדים ובקשות. אבל אולי דווקא משום כך ראש השנה מעמיד בפנינו שאלה הרבה יותר גדולה מכל הבקשות האלה :אם הקב"ה ייתן לנו את השנה שאנחנו מבקשים ,מה אנחנו מתכוונים לעשות איתה? זו שאלה לא פשוטה ,מפני שהרבה יותר קל לבקש עוד חיים מאשר לברר לשם מה אנחנו רוצים אותם .הרבה יותר קל לבקש עוד שנה מאשר לעצור ולשאול מה עשינו בשנה שכבר קיבלנו .הרבה יותר קל
לומר "כתבנו בספר החיים" מאשר לשאול איזה תוכן אנחנו מתכוונים לכתוב בתוך החיים האלה. והדבר המפתיע ביותר הוא שדווקא ביום שבו חיינו עומדים למשפט ,חז"ל כמעט אינם מעמידים במרכז תפילת ראש השנה את הבקשות האישיות שלנו .שוב ושוב אנחנו מדברים על דבר אחר לחלוטין :מלכותו של הקב"ה. אנחנו אומרים בתפילת ראש השנה" :מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך" .ובהמשך אנחנו מבקשים: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". מדוע זהו מרכז היום? אם ראש השנה הוא יום הדין ,לכאורה היינו מצפים שהתפילה תהיה מלאה בבקשות אישיות .תן לי חיים ,תן לי בריאות ,שמור על הילדים שלי, תן לי פרנסה ,הצלחה ושלווה .אבל חז"ל בנו תפילה שמכריחה אותנו, לפחות ליום אחד ,להרים את הראש מן החיים הפרטיים שלנו ולשאול שאלה הרבה יותר יסודית :מי באמת מלך על החיים שאני מבקש לקבל? המשנה במסכת ראש השנה (פרק א ,משנה ב) אומרת" :בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון". הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע"ב) מביאה בשם רבי כרוספדאי שאמר בשם רבי יוחנן" :שלשה ספרים נפתחין בראש השנה ,אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים". רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ג ,ג): "כשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו ,כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה".
אלה מילים שאנחנו מכירים כל כך ,עד שלפעמים איננו עוצרים לחשוב מה הן אומרות .שנה שלמה עומדת על הפרק .חיים ,אפשרויות ,הצלחות וניסיונות שעדיין אינם קיימים עומדים כביכול לפני הקב"ה ,והאדם עצמו עומד ונידון על השנה שהייתה ועל מקומו בעולם. אבל כאן מופיעה תמיהה גדולה .אם זהו יום הדין ,מדוע התורה עצמה אינה קוראת לו "יום הדין"? התורה אומרת בפרשת אמור (ויקרא כג ,כד)" :בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" .ובפרשת פינחס נאמר (במדבר כט ,א)" :ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם". התורה מדברת על תרועה ועל זיכרון .חז"ל מגלים לנו את הדין .ובתפילה אנחנו מדברים שוב ושוב על מלכות. כנראה שלפנינו שלושה מושגים שאינם נפרדים זה מזה :מלכות ,זיכרון ושופר. המשנה במסכת ראש השנה (פרק ד ,משנה ה) קובעת שבתפילת מוסף של ראש השנה אומרים מלכויות ,זכרונות ושופרות .הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע"א) מביאה את דברי הקב"ה" :אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות .מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ,ובמה? בשופר". יש כאן מבנה מופלא של ראש השנה .האדם רוצה להיזכר לטובה ,אבל לפני הזיכרון עומדת המלכות .לפני שאני מבקש מהקב"ה לזכור אותי, אני נדרש לשאול האם אני זוכר מי הוא. ואולי עמוק יותר :לפני שאני מבקש מן הקב"ה שנה נוספת שבה יתקיימו הרצונות שלי ,אני צריך לברר מי קובע בכלל אילו רצונות ראויים להנהיג את החיים שלי. רבי סעדיה גאון מבאר בטעמי תקיעת השופר ,כפי שמביא רבי דוד אבודרהם בספר אבודרהם (סדר תפילת ראש השנה ,טעמי התקיעות),
שאחד מטעמי השופר הוא שראש השנה הוא תחילת מלכותו של הקב"ה עלינו ,וכדרך שעושים למלכים בתחילת מלכותם ,שתוקעים לפניהם בשופרות ובחצוצרות להודיע ולקבל את מלכותם. לפי זה ,קול השופר הראשון שאנחנו שומעים אינו רק קול של פחד מן הדין .הוא גם קול של הכתרה. אבל כאן מתעוררת שאלה עמוקה :האם הקב"ה זקוק לכך שנמליך אותו? דוד המלך אומר בספר תהלים (קג ,יט)" :ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה" .מלכותו של הקב"ה אינה מתחילה בראש השנה ואינה תלויה בהצבעה שלנו .הוא היה מלך לפני שנולדנו ויהיה מלך גם אם אדם מסוים יסרב להכיר במלכותו. אם כן ,מה אנחנו עושים כאשר אנחנו אומרים" :מלוך על כל העולם כולו בכבודך"? אולי איננו מכתירים את הקב"ה למלך. אנחנו בודקים האם הוא מלך אצלנו. זו כבר שאלה אחרת לחלוטין. אפשר להאמין בקב"ה ובכל זאת לחיות חיים שבהם הפחד הוא המלך. אפשר לשמור תורה ומצוות ובכל זאת לתת לכבוד לנהל חלק גדול מן הבחירות שלנו .אפשר להתפלל שלוש תפילות ביום ובכל זאת לתת לכסף לקבוע כמה אנחנו שווים בעיני עצמנו .אפשר לומר "המלך הקדוש" ולגלות שהאדם שאת דעתו אנחנו באמת מפחדים להמרות הוא בכלל אדם אחר. ראש השנה אינו רק היום שבו אנחנו מכריזים שהקב"ה מלך על העולם. הוא היום שבו אנחנו נדרשים לשאול מה מולך עלינו. מה באמת מנהל אותי? מה יושב על כס המלכות הפנימי שלי?
הצורך שיאהבו אותי? הרצון להצליח? הפחד להיכשל? הכסף? הכבוד? הטלפון? מה יאמרו עלי? הכעס שאני מסרב לשחרר? התחרות שאינני מסוגל לצאת ממנה? זוהי שאלה הרבה יותר עמוקה מן השאלה אם אני אדם דתי. אפשר לקיים מצוות רבות ובכל זאת לגלות שיש אזורים שלמים בחיים שבהם הקב"ה עדיין אינו המלך. ואולי משום כך המלכות קודמת לזיכרון. לפני שאני מבקש :ריבונו של עולם ,זכור אותי ,אני נשאל :האם אתה זכרת אותי בתוך השנה שלך? לפני שאני מבקש שהקב"ה יכניס אותי אל השנה הבאה ,אני נדרש לשאול כמה מן הקב"ה הכנסתי אל השנה שעברה. ולפני שאני מבקש חיים ,ראש השנה דורש ממני לברר מה בעיני בכלל ראוי להיקרא חיים. כאן מגיע קול השופר. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ג ,ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב ,רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם". המילים של הרמב"ם צריכות לזעזע אותנו" :עורו ישנים משנתכם". הרמב"ם אינו מדבר על אדם ששוכב במיטה. הוא מדבר על אדם שיכול להיות עסוק מאוד ובכל זאת לישון. אפשר לקום מוקדם ,לעבוד שתים עשרה שעות ,לנהל עסק ,לגדל משפחה ,ללמוד ,להתפלל ,לענות למאות הודעות ,לרוץ מפגישה לפגישה ,להגיע בלילה הביתה מותש ,ולשמוע מהרמב"ם :אתה ישן. מפני ששינה רוחנית אינה בהכרח מצב שבו האדם אינו עושה דבר.
לפעמים היא מצב שבו האדם עושה אינספור דברים ,אבל כבר שנים אינו שואל לשם מה. רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,כותב במסילת ישרים (פרק ב) שהיצר הרע משתדל להכביד את עבודת בני האדם עד שלא יהיה להם רווח להתבונן ולראות באיזו דרך הם הולכים ,והוא משווה זאת לעצת פרעה: "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר". זה אחד התיאורים המדויקים ביותר של האדם המודרני. לא צריך לשכנע אותו שהחיים חסרי משמעות .מספיק לדאוג שלא יהיה לו רגע לברר את משמעותם. עוד הודעה. עוד פגישה. עוד חשבון. עוד משימה. עוד כותרת חדשותית. עוד דבר שצריך להספיק. וכך יכולה לעבור שנה שלמה בלי שהאדם קיבל החלטה מפורשת להתרחק מעצמו .הוא פשוט היה עסוק מכדי לפגוש את עצמו. ואז מגיע ראש השנה. והקב"ה אינו שולח לנו עוד משפט. הוא שולח קול. שופר. כאילו יש רגעים שבהם כבר אין צורך בעוד מידע .אנחנו יודעים מספיק. שמענו מספיק שיעורים .קראנו מספיק ספרים .קיבלנו מספיק החלטות.
אנחנו לא תמיד זקוקים לעוד דבר לדעת. לפעמים אנחנו זקוקים לדבר אחד בלבד :להתעורר למה שאנחנו כבר יודעים. אולי זו הסיבה שהרמב"ם ממשיך ואומר" :וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם". לא רק "חזרו בתשובה". קודם" :חפשו במעשיכם". חיפוש פירושו שלא הכול נמצא על פני השטח. צריך לבדוק. צריך לשאול. מה באמת קרה לי בשנה הזאת? איפה גדלתי? איפה נסוגתי? מה נעשה טוב יותר? מה הפך גרוע יותר? מי קיבל ממני את הטוב ביותר שבי ,ומי קיבל את השאריות? כמה זמן הקדשתי לדברים שאני טוען שהם החשובים ביותר בחיי? מה הדבר שאמרתי לפני שנה שאני מוכרח לשנות ,ועדיין נמצא בדיוק באותו מקום? ואולי השאלה הקשה מכולן :אם השנה הבאה תיראה בדיוק כמו השנה שעברה ,האם אהיה מרוצה מן האדם שאהיה בסופה? ראש השנה אינו שואל את השאלות האלה כדי לשבור את האדם.
הוא שואל אותן מפני שהוא מאמין שהאדם עדיין יכול לבחור. וזה אולי עומק הדין. דין פירושו שהחיים שלנו חשובים. אילו לא היה משנה כיצד נחיה ,לא היה על מה לדון אותנו. אילו הבחירות שלנו היו חסרות משמעות ,לא היה צורך בראש השנה. עצם העובדה שהקב"ה מעמיד את האדם בדין היא גם אמירה אדירה על ערכו של האדם :מה שאתה עושה משנה. הזמן שלך משנה. המילים שלך משנות. היחסים שלך משנים. הבחירות שאיש אינו רואה משנות. השנה שלך אינה עוד יחידת זמן שעוברת בעולם. יש לה משמעות. ולכן אולי יראת ראש השנה אינה רק הפחד מן השאלה מה יקרה לנו בשנה הבאה. יש יראה עמוקה יותר :מה נעשה אנחנו בשנה הבאה אם נקבל אותה? וזה מחזיר אותנו אל הבקשה שבה פתחנו" :זכרנו לחיים". אנחנו מבקשים חיים. אבל ראש השנה אינו מאפשר לנו להסתפק בשאלה כמה זמן נחיה. הוא מכריח אותנו לשאול איך נחיה.
משה רבנו אומר בפרשת ניצבים (דברים ל ,יט)" :העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". המילים "ובחרת בחיים" כמעט תמוהות .אם אדם רוצה לחיות ,מדוע צריך לצוות עליו לבחור בחיים? כנראה שאפשר להיות חי ולא לבחור בחיים. אפשר לנשום ,לעבוד ,לאכול ,לישון ולתפקד ,ובכל זאת לחיות רחוק מאוד מן הדברים שבשבילם כדאי לחיות. רבי עובדיה ספורנו מבאר בפירושו לתורה (דברים ל ,יט) שהבחירה בחיים היא הבחירה בדרך המביאה את האדם אל תכלית החיים האמיתית. וזו אולי השאלה שראש השנה מניח לפנינו עוד לפני עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. לא רק :אילו עבירות עשיתי? אלא :לאן החיים שלי הולכים? לא רק :במה נכשלתי? אלא :בשביל מה אני קם בבוקר? לא רק :מה צריך למחוק? אלא :מה אני רוצה לכתוב? לא רק :מה אני רוצה שהקב"ה ייתן לי? אלא :מה אני רוצה לעשות עם מה שהוא ייתן לי? וכאן אולי אפשר להבין מדוע בראש השנה איננו מתחילים מן הווידוי. יום הכיפורים יגיע ,ושם נעמוד מול החטאים עצמם .נפרט ,נתחרט, נתוודה ונבקש מחילה.
אבל ראש השנה שואל שאלה שקודמת לכל אלה. לפני שאתה מתקן את הדרך ,לאן אתה רוצה להגיע? לפני שאתה בודק היכן סטית ,מי המלך שקובע את הכיוון? לפני שאתה מבקש למחוק את הטעויות של השנה שעברה ,איזה אדם אתה רוצה להיות בשנה הבאה? ראש השנה אינו רק תחילתה של שנה חדשה. הוא האפשרות לתת ראש לשנה. כיוון. מצפן. משמעות. ולכן אולי השאלה הגדולה של ראש השנה אינה מה ייכתב עלינו בשמים. זו בוודאי שאלה עצומה. אבל לצידה עומדת שאלה נוספת ,שאיש אינו יכול לענות עליה במקומנו: מה אנחנו מתכוונים לכתוב בתוך השנה אם הקב"ה ייתן לנו אותה? אנחנו מבקשים עוד זמן עם הילדים .האם נהיה איתם כאשר הזמן הזה יינתן לנו? אנחנו מבקשים שלום בית .האם נהיה מוכנים לוותר לפעמים על הצורך להיות צודקים כדי שהבית יהיה שלם? אנחנו מבקשים פרנסה .האם נדע מתי הכסף משרת את החיים ומתי החיים התחילו לשרת את הכסף? אנחנו מבקשים בריאות .האם נשתמש בכוחות שנקבל כדי לעשות בעולם משהו בעל משמעות?
אנחנו מבקשים קרבת אלוקים .האם נפנה בתוך המרוץ מקום שבו באמת אפשר יהיה לפגוש אותו? אנחנו מבקשים חיים. והקב"ה ,כביכול ,מחזיר אלינו את השאלה: בשביל מה? אולי לכן השופר אינו נותן תשובה. הוא מעיר את השאלה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,אומר במשנה תורה (הלכות תשובה ג ,ד): "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם". הזמן עובר גם כאשר אנחנו ישנים בתוכו. הילדים גדלים. ההורים מזדקנים. הגוף משתנה. הזדמנויות נפתחות ונסגרות. אנשים שפעם היו חלק מחיינו יכולים להתרחק. דברים שאנחנו אומרים נשארים בלבבות הרבה אחרי שאנחנו שכחנו שאמרנו אותם. ושנה שנגמרה אינה חוזרת. ראש השנה אינו בא להפחיד אותנו מפני החיים. הוא בא להזכיר לנו עד כמה החיים יקרים מכדי שנחיה אותם מתוך שינה. ולכן כאשר נעמוד ונאמר "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים" ,אולי כדאי שלא נבקש רק עוד שנה.
נבקש גם דבר עמוק יותר. ריבונו של עולם ,תן לנו חיים ,אבל תן לנו גם את הדעת להבחין בהם. תן לנו זמן ,אבל תן לנו גם את החכמה לא לבזבז אותו על דברים שבסופו של דבר אינם חשובים לנו. תן לנו אנשים לאהוב ,אבל תן לנו גם את היכולת להיות נוכחים כשהם לידנו. תן לנו הצלחה ,אבל אל תיתן לה להפוך למלך שלנו. תן לנו שנה חדשה ,אבל תן לנו גם את האומץ לא לחיות אותה כהעתק של השנה הקודמת. וכאשר יישמע קול השופר ,אולי לרגע אחד נניח בצד את השאלה מה יהיה איתנו בשנה הבאה ,ונעז לשאול את השאלה שראש השנה מבקש להחזיר אל מרכז החיים: אם נזכה להיכתב בספר החיים ,איזה אדם אנחנו רוצים שיהיה זה שיחיה את החיים האלה?
ואולי כאן צריך להעמיק עוד צעד ,מפני שראש השנה אינו רק היום שבו האדם שואל איזה אדם הוא רוצה להיות .חז"ל מלמדים אותנו שביום הזה מתרחש דבר רחב הרבה יותר :האדם נדרש לברר מחדש מה מקומו בתוך עולם שלא נברא סביבו. רבי אלעזר אומר בגמרא במסכת ראש השנה (דף י ע"ב)" :בתשרי נברא העולם" .הגמרא מבארת שהכוונה היא לשיטת רבי אליעזר, שלפיה בריאת העולם החלה בתשרי ,וביום השישי לבריאה נברא האדם. נמצא שראש השנה איננו רק יום שבו מתחילה שנה חדשה בלוח השנה. הוא קשור לעצם הופעתו של האדם בעולם.
בתפילת מוסף של ראש השנה אנחנו אומרים" :היום הרת עולם ,היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" .שתי האמירות מחוברות זו לזו .היום שבו אנחנו חוזרים אל שורש בריאת האדם הוא גם היום שבו האדם עומד למשפט. וצריך להבין מדוע. אולי מפני שמשפט אמיתי אינו יכול להתחיל רק בשאלה מה עשית .לפני כן צריך לשאול :לשם מה נבראת? אם אינני יודע מה תפקידו של דבר ,אינני יכול לדעת אם הוא הצליח. שעון נמדד לפי יכולתו להראות את השעה .מכונית נמדדת לפי יכולתה להביא את הנוסעים ליעדם .אבל לפי מה מודדים אדם? לפי כמה כסף הרוויח? לפי מספר האנשים שמכירים אותו? לפי מספר המשימות שהספיק? לפי כמה נוח היה לו? לפי כמה פעמים ניצח אחרים? ראש השנה מחזיר אותנו אל שאלה שאנחנו מצליחים להתחמק ממנה במשך רוב השנה :מהי הצלחה של בן אדם? רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,פותח את מסילת ישרים (פרק א) במילים" :יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". יש כאן דיוק שאסור לדלג עליו .הרמח"ל אינו אומר רק "מה חובתו בעולם" .הוא אומר" :מה חובתו בעולמו".
האדם צריך לברר מהי שליחותו בתוך העולם המסוים שניתן לו .בתוך הכוחות שלו ,המשפחה שלו ,הניסיונות שלו ,האפשרויות שלו ,התקופה שבה הוא חי והמקומות שאליהם הקב"ה הוביל אותו. ולכן ראש השנה אינו רק דין על רשימת המעשים שעשינו .הוא מאלץ אותנו לשאול מה עשינו עם החיים המסוימים שקיבלנו. יכול להיות שאדם עשה הרבה מאוד דברים טובים ,ובכל זאת כמעט לא נגע בשליחות המיוחדת שלו. יכול להיות שהוא הצליח בכל המדדים שהעולם סביבו הציב בפניו ,ובכל זאת נכשל במדד שהיה אמור להיות שלו. וזה מפחיד ,מפני שהעולם נותן לנו סרגלים מוכנים. הוא אומר לנו כמה צריך להרוויח כדי להיחשב מצליחים. איך הבית צריך להיראות. איזה תפקיד צריך להשיג. כמה אנשים צריכים להכיר אותנו. איזה רכב אמור לעמוד בחניה. ואז אנחנו יכולים להשקיע עשרות שנים בטיפוס על סולם ,ורק בשלב מאוחר מאוד לעצור ולשאול :מי בכלל הניח את הסולם הזה על הקיר ,ומי אמר שזה הקיר שעליו רציתי לטפס? רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות הקודש (חלק ג ,מוסר הקודש ,עמ' קמ)" :ואני בתוך הגולה ,האני הפנימי העצמי ,של היחיד ושל הציבור ,אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו" .הרב קוק מתאר כיצד האדם עלול לאבד את ה"אני" הפנימי שלו ולחיות מתוך השפעות חיצוניות במקום מתוך הנקודה האמיתית שהקב"ה נטע בו. וזה מעניק למלכות של ראש השנה עומק נוסף.
כאשר אני ממליך את הקב"ה ,אני לא מאבד את עצמי. ייתכן שדווקא אז אני מתחיל למצוא אותו. מפני שכל עוד העולם החיצוני הוא המלך ,אני צריך להיות מה שהעולם דורש ממני להיות .כאשר הקב"ה הוא המלך ,אני יכול להתחיל לשאול מה הוא רוצה ממני ,עם הכוחות המסוימים שהוא נתן לי. וזו שאלה אחרת לגמרי. האם אנחנו רוצים שנה טובה ,או שנה נכונה? כולנו מאחלים זה לזה :שנה טובה. אבל מה פירוש שנה טובה? שנה שבה לא יהיו קשיים? שנה שבה הכול יצליח? שנה שבה כל התוכניות שלנו יתממשו? אולי. אבל אם נסתכל לאחור על החיים ,נגלה לפעמים שהשנים שהכי בנו אותנו לא היו בהכרח השנים הקלות ביותר. יש אדם שדווקא משבר הכריח אותו לגלות כוחות שלא ידע שקיימים בו. יש אדם שכישלון שינה את הדרך שבה הוא מביט על הצלחה. יש אדם שאובדן לימד אותו מה באמת יקר. יש אדם שדלת שנסגרה בפניו הכריחה אותו למצוא דלת שלא היה מנסה לפתוח אילו הראשונה נשארה פתוחה. אין פירוש הדבר שאנחנו מבקשים ייסורים .ודאי שאנחנו מתפללים לטוב נראה ונגלה ,לבריאות ,לשלום ולברכה .אבל ראש השנה מלמד אותנו שהשאלה הגדולה אינה רק האם השנה תהיה כפי שתכננו.
השאלה היא האם אנחנו נהיה כפי שאנחנו יכולים להיות בתוך השנה שתינתן לנו. דוד המלך אומר בספר תהלים (כז ,ד)" :אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו". המדרש אומר במדרש תהלים (מזמור כז) שדוד פתח ב"אחת שאלתי" ולאחר מכן הזכיר כמה בקשות ,ומבאר שהכול נכלל באותה בקשה מרכזית של הדבקות בה'. יש כאן שיעור אדיר לקראת ראש השנה. אנחנו מגיעים עם עשרות בקשות. בריאות. פרנסה. ילדים. זוגיות. הצלחה. שלום. אבל אולי מתחת לכל הבקשות צריך להיות דבר אחד שמחזיק אותן. בשביל מה אני רוצה את כל זה? אם אני מבקש כסף ,מה אני רוצה לעשות איתו? אם אני מבקש הצלחה ,איזה אדם אני רוצה להיות כאשר אצליח? אם אני מבקש ילדים מוצלחים ,איזה אבא אני מתכוון להיות בשבילם? אם אני מבקש אריכות ימים ,איזה תוכן אני רוצה להכניס אל הימים האלה? אם אני מבקש שהקב"ה יפתח לי דלתות ,לאן אני רוצה להגיע דרכן?
לפעמים אדם מקבל בדיוק את מה שביקש ,ורק אחר כך מגלה שלא שאל את עצמו מה הוא יעשה איתו. מלכויות לפני בקשות וזה אולי מסביר מדוע תפילת ראש השנה בנויה כפי שהיא בנויה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות שופר וסוכה ולולב ג ,ה) שבתפילת מוסף של ראש השנה אומרים מלכויות ,זכרונות ושופרות ,כפי שתיקנו חז"ל. הסדר הזה אינו מקרי. מלכויות קודמות לזכרונות. לפני שאני מבקש להיזכר ,אני מברר לפני מי אני עומד. לפני שאני מבקש שהקב"ה ייתן לי את מה שאני רוצה ,אני מנסה לברר מה אני אמור לרצות. וזה אולי ההבדל בין תפילה שבה הקב"ה משמש אמצעי להגשמת החיים שאני כבר תכננתי ,לבין תפילה שבה אני מוכן שגם התוכנית עצמה תעמוד לפניו. אפשר להתפלל לקב"ה במשך שנים ועדיין להשאיר את מרכז החיים מחוץ לתפילה. ריבונו של עולם ,תעזור לי להשיג את מה שהחלטתי שאני חייב להשיג. תעזור לי להיות מי שהחלטתי שאני צריך להיות. תסדר שהמציאות תתאים לתוכנית שלי. אבל מלכות פירושה משהו הרבה יותר עמוק: ריבונו של עולם ,אולי גם התוכנית צריכה לעמוד לפניך. אולי לא כל מה שאני רודף אחריו באמת ראוי למרדף.
אולי לא כל מה שאני מפחד לאבד באמת צריך להחזיק אותי בפחד. אולי לא כל ניצחון שאני מבקש יהיה טוב בשבילי. אולי יש דברים שאני מבקש כבר שנים ,ואם אקבל אותם הם רק ירחיקו אותי מן האדם שאני רוצה להיות. מלכות מתחילה כאשר האדם מוכן לא רק לבקש מהקב"ה שיברך את הדרך שבחר ,אלא גם לשאול את הקב"ה באיזו דרך לבחור. הדין אינו רק על הרע שעשינו ופה יום הדין מקבל משמעות אחרת. אנחנו רגילים לפחד מראש השנה בגלל הדברים הרעים שעשינו. אבל אולי יש שאלה נוספת ,ולעיתים היא קשה לא פחות: מה עשינו עם הדברים הטובים שקיבלנו? רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ג ,ד): "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב ,וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה .עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה". איזו תפיסה של אדם. הרמב"ם אינו מתאר אותנו כיצורים קטנים וחסרי משמעות. הוא אומר לאדם :ייתכן שהמעשה הבא שלך מכריע עולם. יש לך השפעה. יש לך אחריות. יש משמעות למה שאתה עושה כאשר אף אחד אינו מוחא כפיים.
וזה משנה את הדרך שבה אנחנו עומדים בראש השנה. אולי הדין אינו רק השאלה כמה עבירות נמצאות ברשימה שלי. הוא גם השאלה כמה אפשרויות עברו לידי ולא השתמשתי בהן. כמה אנשים יכולתי לחזק ולא חיזקתי. כמה פעמים יכולתי לומר מילה טובה ושתקתי. כמה זמן קיבלתי ולא ידעתי מה לעשות איתו. כמה כישרונות קיבלתי והשארתי סגורים. כמה אהבה הייתה בי ולא אמרתי אותה. כמה תורה יכולתי ללמוד. כמה חסד יכולתי לעשות. כמה פעמים יכולתי לבחור אחרת. לא כדי למלא אותנו באשמה על כל שנייה שלא נוצלה. אלא כדי להזכיר לנו דבר שאולי שכחנו: יש לנו הרבה יותר כוח ממה שאנחנו חושבים. אולי משום כך ראש השנה הוא גם יום של תקווה יום הדין נשמע כמו יום מאיים. אבל יש בו גם אמירה אדירה של אמון. הקב"ה נותן משמעות לבחירות שלנו מפני שהוא מאמין באפשרות שלנו לבחור. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה ,א): "רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו".
ראש השנה אינו אומר :הנה מי שהיית ,ולכן זה מי שתישאר. להפך. עצם העובדה שיש שנה חדשה אומרת שהסיפור עדיין פתוח. אולי זו אחת המשמעויות העמוקות ביותר של התחלה חדשה. לא שהעבר נמחק. אלא שהעבר אינו מקבל בעלות על העתיד. אפשר להגיע לראש השנה אחרי שנה שבה נכשלנו שוב באותם דברים. אפשר להגיע עם קבלות שלא קיימנו. עם מערכות יחסים שלא הצלחנו לתקן. עם תפילות שהתייבשו. עם חלומות שדחינו. עם הרגלים שכבר כמעט הפסקנו להאמין שנוכל לשנות. ואז מגיע קול השופר ואומר: התעורר. לא נאמר :הוכח שלא תיפול שוב. לא נאמר :הפוך היום לאדם מושלם. נאמר :התעורר. פתח מחדש את האפשרות לבחור. מפני שכל עוד האדם חי ,הבחירה הבאה עדיין לא נעשתה. השאלה שאיתה נכנסים לראש השנה
אולי לכן ההכנה העמוקה ביותר לראש השנה אינה להכין רשימה ארוכה יותר של בקשות. היא להכין שאלה. לא מה אני רוצה לקבל השנה. אלא מי אני רוצה להיות בתוך מה שאקבל. אם תהיה לי יותר פרנסה ,האם אהיה נדיב יותר או רק ארצה יותר? אם אצליח ,האם ההצלחה תעשה אותי אסיר של הצורך להצליח שוב? אם יהיו לי חיים ארוכים ,האם אהיה נוכח בהם? אם יהיו לי ילדים בריאים ומצליחים ,האם אדע לראות אותם ולא רק את ההישגים שלהם? אם הקב"ה ייתן לי עוד שנה עם האנשים שאני אוהב ,האם אדע לומר להם בזמן שהם כאן את הדברים שאנשים נזכרים לומר לפעמים רק כשהם כבר אינם יכולים לשמוע? ואם הקב"ה ייתן לי שוב שלוש מאות שישים וחמישה ימים ,האם יהיה בתוכם לפחות יום אחד שבו אעצור ואשאל לא רק כמה הספקתי ,אלא לאן אני הולך? רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,כותב במסילת ישרים (פרק א)" :מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". אולי זה המשפט שצריך לקחת אל ראש השנה. לא רק מה אני עושה. אלא למה אני שם את מבטי. לא רק מה אני משיג. אלא לאן כל ההישגים האלה לוקחים אותי.
לא רק כמה זמן אני מבקש. אלא מהי המגמה שבתוך הזמן. וכאשר נגיע אל השופר ,אולי נשמע בו לא רק קול של דין ולא רק קול של המלכת הקב"ה. נשמע בו גם שאלה. איפה אתה? לא איפה אתה יושב בבית הכנסת. איפה אתה בתוך החיים שלך? כמה רחוק התרחקת מן הדברים שפעם ידעת שהם חשובים לך? כמה מן האדם שרצית להיות עדיין נמצא בתוכך? ועל מה אתה מוכן להילחם כדי שהשנה הבאה לא תהיה רק עוד שנה, אלא שנה שיש בה כיוון? ראש השנה הוא יום הדין מפני שהחיים שלנו יקרים. ראש השנה הוא יום המלכות מפני שהחיים צריכים מלך. ראש השנה הוא יום הזיכרון מפני שבתוך המרוץ אנחנו שוכחים. וראש השנה הוא יום השופר מפני שלפעמים כל מה שחסר בין האדם לבין החיים שהוא באמת רוצה לחיות הוא רגע אחד שבו הוא מתעורר מספיק כדי לשמוע את השאלה. אם הקב"ה ייתן לי שוב חיים ,מה אני רוצה לעשות עם המתנה הזאת הפעם?
ויש עוד נקודה אחת שבלעדיה קשה להבין את ראש השנה .אנחנו מדברים על דין ,על מלכות ,על בחירה ועל משמעות החיים ,אבל חז"ל
מלמדים שבתוך היום הזה נמצא גם יסוד שנראה כמעט הפוך מן הדין: זיכרון .לא רק האדם זוכר את הקב"ה .אנחנו מבקשים שהקב"ה יזכור אותנו. בתפילת מוסף אנחנו אומרים" :אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם ,לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית". ובהמשך" :אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך ,כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך". אבל מה פירוש שהקב"ה "זוכר"? האם הוא עלול לשכוח? כאשר אדם זוכר דבר ,פירוש הדבר שהמידע נעלם לרגע מתודעתו וחזר אליה .אצל הקב"ה אין שכחה במובן האנושי .אם כן ,מדוע ראש השנה נקרא בתורה "זכרון תרועה" ,ומדוע חלק שלם מתפילת המוסף מוקדש לזכרונות? רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן ,מבאר בפירושו לתורה (ויקרא כג ,כד) ש"זכרון תרועה" עניינו שהתרועה תהיה לנו לזיכרון לפני ה' ,והוא מקשר זאת ללשון התורה בפרשת החצוצרות" :ונזכרתם לפני ה' אלהיכם". כלומר ,זיכרון אצל הקב"ה אינו מאבק נגד שכחה .הוא ביטוי לכך שהאדם ועניינו עולים לפניו לפקידה ,להשגחה ולדין. ופה נפתח עומק גדול מאוד. בראש השנה איננו מבקשים רק :ריבונו של עולם ,תן לי עוד שנה. אנחנו אומרים :זכור אותי. לא רק את המעשים שלי. אותי. מה הקב"ה רואה כשהוא "זוכר" אדם? אנחנו רגילים לחשוב על יום הדין כאילו מונחת לפני הקב"ה טבלה.
כאן מצוות. כאן עבירות. כאן נקודות זכות. כאן נקודות חובה. אבל התנ"ך משתמש במושג הזיכרון באופן שמגלה תמונה עשירה הרבה יותר. התורה אומרת בפרשת נח (בראשית ח ,א)" :ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה" .ודאי שהקב"ה לא שכח שנח נמצא בתיבה .משמעות הזכירה היא שהגיעה שעת הפקידה והישועה. התורה אומרת בפרשת וירא (בראשית יט ,כט)" :ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה". התורה אומרת בפרשת ויצא (בראשית ל ,כב)" :ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה". בכל המקומות האלה הזיכרון אינו חזרת מידע שנשכח. הזיכרון מבטא מעבר אל פעולה. וכאשר אנחנו אומרים בראש השנה "זכרנו לחיים" ,אנחנו מבקשים שהקב"ה יפקוד אותנו לחיים. אבל כאן מתגלה דבר עמוק עוד יותר. אנחנו איננו מזכירים רק את עצמנו. אנחנו מזכירים את אברהם. את יצחק. את יעקב.
את יציאת מצרים. את הברית. ובתוך ברכת זכרונות אנחנו אומרים" :וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר". מדוע? הרי אנחנו עומדים בדין על המעשים שלנו. מה הקשר לאברהם אבינו? אולי אדם הוא יותר מן הרגע שבו הוא עומד עכשיו ופה מסתתר יסוד גדול מאוד ביהדות. אדם אינו מתחיל ברגע הזה. יש לו שורשים. יש לו סיפור. יש ברית שהוא נולד לתוכה. יש אבות שקדמו לו. יש דרך שאליה הוא שייך גם כאשר הוא עצמו התרחק ממנה. רבי יהודה הלוי מבאר בספר הכוזרי (מאמר ראשון ,אות צה) את הייחוד שנמשך באומה הישראלית מאבותיה ואת המשמעות של ההמשכיות הרוחנית העוברת מדור לדור .האדם היהודי אינו יחידה מנותקת .הוא חוליה בתוך סיפור ארוך בהרבה מחייו הפרטיים. וזה משנה את הדרך שבה אנחנו עומדים בראש השנה. אני מגיע עם השנה שלי. אבל אינני מגיע רק עם השנה שלי.
מאחורי עומד אבא. ומאחוריו סבא. ומאחוריו עוד דורות. אנשים שהתפללו. אנשים שמסרו נפש. אנשים שלמדו תורה. אנשים שנפלו וקמו. אנשים שבנו בתים יהודיים במקומות שבהם היה קשה הרבה יותר להיות יהודי. ואני החוליה שנמצאת עכשיו בשרשרת. פתאום השאלה של ראש השנה אינה רק :מה יקרה לי? אלא :מה אני עושה עם מה שהגיע עד אלי? איזו חוליה אני? מה יעבור דרכי הלאה? מה הילדים שלי יקבלו ממני? איזה זיכרון של יהדות יישאר להם מן הבית? מה הם יזכרו מן השבת? מה הם יזכרו מן התפילה? מה הם יזכרו מן הדרך שבה דיברתי אל אמא שלהם? מה הם יזכרו מן הדרך שבה התייחסתי להורים שלי? מה הם ילמדו ממני על כסף?
על כבוד? על חסד? על אמונה? על התמודדות עם כישלון? ראש השנה אינו רק יום שבו אני מבקש שהקב"ה יזכור אותי. הוא גם יום שבו אני צריך לשאול מה יזכרו ממני. איזה זיכרון אנחנו משאירים בעולם? שלמה המלך אומר בספר משלי (י ,ז)" :זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". האדם רוצה לחיות. אבל בשלב מסוים מתברר שהשאלה הגדולה אינה רק כמה זמן הוא היה כאן ,אלא מה נשאר מן הנוכחות שלו. יש אנשים שכבר אינם בעולם ,אבל משפט שאמרו לפני שלושים שנה עדיין חי בתוך אדם אחר. יש מורה שאמר לילד "אני מאמין בך" ,והילד כבר בן שישים ועדיין זוכר. יש אבא שאמר לבנו משפט משפיל ,והוא כבר אינו זוכר שאמר אותו, אבל הבן נשא אותו עשרות שנים. יש אדם שנתן צדקה ואף אחד אינו יודע ,אבל משפחה שלמה השתנתה בגלל המעשה הזה. יש אדם שלימד מישהו תורה ,והתלמיד לימד אחר ,והוא לימד את ילדיו, והאדם הראשון אינו יודע כמה רחוק הגיעה מילה אחת שאמר. רבי חיים מוולוז'ין כותב בנפש החיים (שער א ,פרק ד) שאין מעשה ,דיבור ומחשבה של האדם דבר קטן וחסר משמעות ,מפני שפעולות האדם פועלות ומשפיעות בעולמות העליונים.
זו מחשבה שיכולה להרעיד אדם בראש השנה. אנחנו חיים בעולם שמלמד אותנו למדוד השפעה במספרים. כמה אנשים ראו. כמה הגיבו. כמה הכירו. כמה קנו. כמה מחאו כפיים. אבל ייתכן שהמעשה הגדול ביותר שעשית השנה התרחש בחדר שאיש לא ראה. אולי זו הייתה הפעם שבה ילדך נכשל ואתה החלטת לא לצעוק. אולי זו הייתה הפעם שבה יכולת להשפיל אדם ונעצרת. אולי זו הייתה צדקה שאיש אינו יודע עליה. אולי זו הייתה שעה של לימוד תורה כשאף אחד לא צילם ולא פרסם. אולי זו הייתה שיחת טלפון לאדם בודד. אולי זו הייתה תפילה אחת שבה באמת התכוונת. אנחנו איננו יודעים את משקלם האמיתי של המעשים שלנו. הרמב"ם כבר אמר לנו במשנה תורה (הלכות תשובה ג ,ד) שמצווה אחת יכולה להכריע את האדם ואת העולם כולו לכף זכות. ולכן בראש השנה אולי צריך להיזהר גם מסוג אחר של ייאוש. לא רק מן המחשבה "אני אדם רע". אלא מן המחשבה" :מה כבר משנה מה שאני עושה?" זה משנה.
אולי הרבה יותר ממה שנדע אי פעם. והנה מגיעה עקדת יצחק ואז בתוך כל הדברים הללו אנחנו מגיעים לאחד הרגעים העוצמתיים ביותר של ראש השנה. עקדת יצחק. התורה מספרת בפרשת וירא (בראשית כב ,א)" :והאלהים נסה את אברהם". ובהמשך אומר המלאך לאברהם (בראשית כב ,יב)" :עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". ובסיום העקדה נאמר (בראשית כב ,טז-יח)" :בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך .כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים ...והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי". אלפי שנים חלפו. אברהם כבר איננו עומד על ההר. יצחק כבר ירד מן המזבח. אבל אנחנו עדיין עומדים בראש השנה ומבקשים: זכור לנו ברית אבות. רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מבאר בפירושו לתורה (ויקרא כו ,מב) על הפסוק "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר" ,שביצחק לא נאמרה לשון זכירה מפני שאפרו של יצחק כביכול נראה לפני הקב"ה כאילו הוא צבור ומונח על המזבח. זו לשון מדהימה. העקדה לא נגמרה.
לא במובן ההיסטורי ,אלא במובן הרוחני. מעשה שאדם עשה לפני אלפי שנים ממשיך לעמוד לפני הקב"ה. ואולי זו אחת התשובות החזקות ביותר לשאלה האם החיים שלנו באמת משמעותיים. אנחנו לא יודעים כמה זמן מעשה נשאר בעולם. אנחנו עושים דבר וחושבים שהוא נגמר. אבל ייתכן שהדבר ממשיך לחיות הרבה אחרינו. איזו עקדה קטנה אנחנו מוכנים לעשות? ודאי שאיננו אברהם אבינו ,ואיש אינו מבקש מאיתנו את ניסיון העקדה. אבל כל מלכות אמיתית דורשת מן האדם לפעמים לוותר על משהו. אם הקב"ה הוא מלך רק כל עוד רצונו אינו מתנגש ברצוני ,אולי הוא עדיין לא באמת מלך. לפעמים העקדה הפרטית של אדם היא האגו שלו. הוא יודע שעליו לבקש סליחה ,אבל משהו בתוכו אומר :אני לא אהיה הראשון. לפעמים זו שאיפה שהוא מגלה שאינה טובה לו. לפעמים זה כסף שהוא יכול להרוויח בדרך שאינה ישרה. לפעמים זה כעס שהוא מטפח כבר שנים מפני שהוא מעניק לו תחושת צדק. לפעמים זו השאלה מי ינצח בוויכוח בבית. ולפעמים הדבר שאנחנו נדרשים להניח על המזבח אינו משהו רע בכלל. לפעמים זו תוכנית טובה שהייתה לנו ,אבל החיים לקחו אותנו למקום אחר ואנחנו עדיין מסרבים לשחרר אותה.
אברהם אבינו מלמד בראש השנה שמלכות ה' אינה רק אמירה. היא הרגע שבו האדם מסוגל לומר :יש דבר גדול יותר מן הרצון שלי. וזה קשה. מפני שכל השנה אנחנו בונים עולם שבו אנחנו מנסים לשלוט. לתכנן. להבטיח. לסדר. לצמצם סיכונים. ואז מגיע ראש השנה ומזכיר לנו אמת שאנחנו יודעים אבל איננו אוהבים לזכור: אנחנו לא שולטים בכלום. אנחנו יכולים להשתדל. אנחנו חייבים להשתדל. אבל איננו מחזיקים את העולם בידיים. אולי זו הסיבה שראש השנה יכול להיות גם יום משחרר אנחנו חושבים שמלכות ה' היא רק קבלת עול. אבל יש בה גם חירות עצומה. אם אני המלך של העולם שלי ,הכול עלי. אני חייב לשלוט בכל תוצאה. אני חייב לגרום לכל אדם לאהוב אותי. אני חייב לוודא ששום דבר לא ישתבש.
אני חייב לדעת מה יהיה בעוד שנה. אני חייב לנצח כל מאבק. אבל אם יש מלך לעולם ,אני יכול לעשות את מה שמוטל עלי ולהכיר בכך שלא הכול מוטל עלי. דוד המלך אומר בספר תהלים (נה ,כג)" :השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". רבי דוד קמחי ,הרד"ק ,מבאר בפירושו לתהלים (נה ,כג) שהאדם ישליך את משאו ודאגתו על הקב"ה ויבטח בו. אין הכוונה להפסיק לפעול. הכוונה להפסיק לחשוב שאנחנו אלוקים. יש דברים שאנחנו יכולים לתקן. ויש דברים שאיננו יכולים לשלוט בהם. יש אנשים שאנחנו יכולים לאהוב. אבל איננו יכולים לשלוט בבחירות שלהם. אנחנו יכולים לחנך ילדים. אבל איננו יכולים לחיות את חייהם במקומם. אנחנו יכולים לעבוד. אבל איננו יכולים להבטיח הצלחה. אנחנו יכולים לשמור על הבריאות. אבל איננו מחזיקים את החיים בידיים. ומלכות ה' אומרת: עשה את שלך ,אבל אל תנסה לשבת על הכיסא שאינו שלך.
אולי זו אחת הסיבות שראש השנה ,למרות אימת הדין ,אינו יום של ייאוש. יש בו יראה ,אבל יש בו גם ביטחון. יש בו אחריות ,אבל יש בו גם שחרור. אני אחראי לבחירות שלי. אני אינני אחראי לנהל את העולם. וכאן הכול מתחבר מלכויות אומרות לי :שאל מי מנהל את חייך. זכרונות אומרים לי :זכור שאתה חלק מסיפור גדול יותר מן הרגע הזה. שופרות אומרים לי :התעורר לפני שעוד שנה עוברת. הדין אומר לי :הבחירות שלך משמעותיות. עקדת יצחק אומרת לי :יש דברים שראוי לוותר עליהם למען דבר גדול יותר. והבקשה לחיים אומרת לי :אל תבקש רק זמן .בקש לדעת מה לעשות איתו. ואז ראש השנה מפסיק להיות רק יום שבו אנחנו מפחדים מהשאלה מה הקב"ה יכתוב עלינו. הוא נעשה יום שבו אנחנו שואלים מה אנחנו הולכים לכתוב אם יינתן לנו עוד דף. שנה חדשה היא דף חדש ,אבל לא דף ריק לחלוטין. אנחנו מגיעים אליו עם העבר שלנו. עם האופי. עם ההרגלים.
עם הפצעים. עם החלומות. עם האנשים שאנחנו אוהבים. עם המקומות שבהם הצלחנו. ועם המקומות שבהם שוב נכשלנו. אבל הדף הבא עדיין אינו כתוב. וזה אולי אחד הדברים הגדולים ביותר שראש השנה אומר לאדם: אתמול כבר התרחש .מחר עדיין מחכה לבחירה שלך. ולכן כאשר יישמע השופר ,אולי כדאי שלא נשמע בו רק את השאלה אם ניכתב לחיים. נשמע בו גם הזמנה. לחיות אחרת. להיות נוכחים יותר. לאהוב בזמן. לסלוח לפני שיהיה מאוחר. להפסיק לדחות דברים שאנחנו יודעים שהם חשובים. להפסיק למדוד את עצמנו רק בסרגלים שאנשים אחרים נתנו לנו. להיזכר בשביל מה באנו לכאן. ולהמליך מחדש את מי שאמור לתת לכל החיים האלה כיוון. כי אולי בסופו של דבר ראש השנה אינו רק היום שבו הקב"ה מחליט איזו שנה תהיה לנו.
הוא גם היום שבו אנחנו נדרשים להתחיל להחליט איזה אדם נהיה בתוך השנה שהוא ייתן לנו.
ואולי דווקא כאן ,אחרי שדיברנו על מלכות ,זיכרון ,דין ,בחירה ועקדה, צריך להגיע אל אחת הנקודות העמוקות ביותר של ראש השנה :מדוע התורה וחז"ל מבקשים מאיתנו לשמוח ביום שבו אנחנו עומדים למשפט? לכאורה שני הדברים אינם מתיישבים זה עם זה .אם אדם היה מקבל מחר זימון למשפט שבו ייקבע גורלו ,קשה להניח שהיה עורך הערב סעודת חג ,לובש בגדים מכובדים ומברך את כל מי שסביבו בשמחה .פחד ומשפט הולכים בדרך כלל יחד .חג ומשפט נשמעים כמעט כסותרים. אבל ראש השנה הוא שניהם. הוא יום הדין ,והוא יום טוב. אנחנו עומדים באימה ,אבל מקדשים על היין. אנחנו אומרים "מי יחיה ומי ימות" ,אבל אוכלים סעודת חג. אנחנו מבקשים "ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך" ,ובאותו יום עצמו מצווה התורה לשבות ולשמוח בקדושת המועד. כיצד מחזיקים את שני הקצוות האלה יחד? "חדות ה' היא מעזכם" אחת התמונות המופלאות ביותר להבנת ראש השנה נמצאת בספר נחמיה. עזרא הסופר קורא את התורה לפני העם בראש חודש תשרי .העם שומע את דברי התורה ומתחיל לבכות .לכאורה זו תגובה מתבקשת .הם מגלים את הפער בין חייהם לבין רצון ה' ,והלב נשבר.
אבל אז נאמר בספר נחמיה (ח ,ט-י)" :היום קדש הוא לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו ...לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם". צריך להתבונן היטב במה שקורה כאן. העם אינו בוכה בגלל צרות. הוא בוכה בגלל התורה. ובכל זאת עזרא ונחמיה אומרים להם :לא עכשיו. לא מפני שאין על מה להצטער. אלא מפני שיש אמת נוספת שצריך לזכור ביום הזה: "חדות ה' היא מעזכם". רבי שלמה יצחקי ,רש"י ,מבאר בפירושו לספר נחמיה (ח ,י) שאין לישראל להתעצב ביום הקדוש ,מפני ששמחת הקב"ה היא כוחם ומעוזם. יש כאן יסוד עמוק מאוד ביחס לראש השנה. אנחנו איננו עומדים לפני שופט זר. אנחנו עומדים לפני אבינו ומלכנו. הדין אמיתי. האחריות אמיתית. החטאים אמיתיים. אבל גם הקשר אמיתי. הפחד הגדול ביותר הוא לעמוד למשפט בפני מי שאינו מכיר אותך תארו לעצמכם שני משפטים.
באחד עומד אדם לפני שופט שאינו יודע עליו דבר .לפני השופט נמצאים רק מסמכים ,ראיות ,תאריכים ומספרים. במשפט השני עומד אדם לפני מי שמכיר את כל חייו. לא רק את מה שעשה ,אלא גם את המקום שממנו עשה. את הילדות שלו. את הפחדים. את הניסיונות. את הרגעים שבהם התגבר ואף אחד לא ראה. את הפעמים שבהן רצה לעשות טוב ולא הצליח. את המלחמות שאיש אינו יודע שהוא מנהל. אין בכך ביטול של האחריות. אבל זהו דין אחר לחלוטין. דוד המלך אומר בספר תהלים (קג ,יד)" :כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו". הקב"ה יודע. לא רק מה עשינו. הוא יודע ממה אנחנו עשויים. רבי דוד קמחי ,הרד"ק ,מבאר בפירושו לתהלים (קג ,יד) שהקב"ה יודע את חולשת יצירת האדם ,שנברא מעפר ,ומתוך כך נוהג עמו ברחמים. אין פירוש הדבר שהכול מותר. אדרבה ,דווקא משום שהוא יודע אותנו באמת ,אין טעם להסתתר.
אבל יש הבדל עצום בין דין שנעשה מתוך ניכור לבין דין שנעשה בתוך מערכת יחסים. וזו אולי אחת הסיבות שאנחנו יכולים לעמוד בראש השנה ביראה בלי ליפול לייאוש. מי שדן אותי הוא גם מי שברא אותי. הקב"ה אינו מגלה בראש השנה מי אנחנו .הוא כבר יודע אנחנו לפעמים מדמיינים את הדין כאילו בראש השנה הקב"ה פותח תיק ומגלה מה עשינו השנה. אבל אין לפניו גילויים חדשים. דוד המלך אומר בספר תהלים (קלט ,א-ד)" :ה' חקרתני ותדע .אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק ...כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה". אם כן ,למי מיועד הדין? אולי במובן עמוק מאוד ,הדין אינו נועד רק כדי שהקב"ה יכריע מי אנחנו. הוא נועד כדי שאנחנו נפסיק לברוח מן השאלה מי אנחנו. כל השנה אנחנו יודעים להסביר את עצמנו. כעסתי כי הוא הרגיז אותי. לא למדתי כי הייתי עסוק. לא התקשרתי להורים כי לא היה זמן. לא ביקשתי סליחה כי גם הוא אשם. לא התפללתי כמו שצריך כי הייתי עייף. לא שיניתי כי זו הייתה שנה קשה. ייתכן שכל ההסברים נכונים.
אבל בראש השנה מתרחשת פעולה אחרת. האדם עומד מול האמת בלי לברוח מיד להסבר. לא "למה עשיתי". קודם כול: מה עשיתי? לא כדי למחוק את הנסיבות. אלא כדי להחזיר לעצמנו את האחריות. רבי יונה גירונדי כותב בשערי תשובה (שער ראשון ,אות י) שעיקר גדול בדרכי התשובה הוא שהאדם יכיר בחטאיו ולא יכסה עליהם באמצעות תירוצים והצטדקויות. לפעמים האדם אינו משקר לאחרים. הוא מספר לעצמו סיפור כל כך הרבה פעמים עד שהוא כבר אינו יודע שזה סיפור. ראש השנה מפגיש אותו מחדש עם המציאות. אבל דין אמיתי אינו רק רשימת כישלונות ופה אנחנו צריכים להיזהר מטעות נוספת. כאשר אומרים "חשבון נפש" ,אנשים מסוימים פותחים מיד רשימה של כל הדברים שבהם נכשלו. אבל אם חשבון הנפש הוא אמיתי ,צריך להיות בו גם הצד השני. מה כן עשיתי השנה? איפה גדלתי? איזה ניסיון עברתי ולא נשברתי?
איפה הייתי טוב יותר משהייתי בשנה הקודמת? למי עזרתי? על מה ויתרתי? איפה הצלחתי לעצור מילה? איזו תפילה הייתה אמיתית? איזו מצווה נעשתה במסירות? איזה קושי נשאתי בלי שאיש ידע? רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ג ,א): "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות". הדין איננו משפט שבו מחפשים רק מה לא בסדר. נשקלים זכויות ועוונות. יש אנשים שמסוגלים לראות רק את זכויותיהם. ויש אנשים שמסוגלים לראות רק את עוונותיהם. שניהם אינם רואים את האמת במלואה. ענווה אינה לומר שאין בי שום דבר טוב. ענווה היא להיות מסוגל לראות את עצמי בלי זיוף. את הטוב בלי גאווה. את הרע בלי ייאוש. אולי ראש השנה מבקש מאיתנו להפסיק להעמיד פנים כל השנה אנחנו משחקים תפקידים. בעבודה אנחנו אדם אחד.
בבית אדם אחר. בבית הכנסת אדם נוסף. מול חברים אנחנו מציגים צד מסוים. ברשתות אנחנו בוחרים מה אחרים יראו. ואולי בשלב מסוים אנחנו עצמנו כבר מתקשים לדעת מה נמצא מתחת לכל התפקידים האלה. אבל לפני הקב"ה אין צורך בהצגה. רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק טו ,פסקה י): "התשובה הראשית ,שהיא מאירה את המחשכים מיד ,היא שישוב האדם אל עצמו ,אל שורש נשמתו ,ומיד ישוב אל האלהים". זה משפט יסודי למסע של ראש השנה ועשרת ימי תשובה. לפעמים אנחנו חושבים שלשוב אל הקב"ה פירושו לברוח מעצמנו. הרב קוק אומר כמעט את ההפך. יש תשובה שבה האדם חוזר אל עצמו ,ומתוך כך חוזר אל הקב"ה. מפני שהעצמי העמוק אינו כל המסכות שצברנו. הוא אינו כל הפחדים. הוא אינו כל הכישלונות. הוא גם אינו התדמית שבנינו. יש נקודה עמוקה יותר. והשאלה של ראש השנה היא האם אנחנו מוכנים להגיע אליה. מה היית משנה אילו איש לא היה יודע? אולי זו שאלה שכדאי לקחת לראש השנה.
לא מה אתה רוצה שאנשים יחשבו עליך בשנה הבאה. לא מה אתה רוצה שיראו. לא מה אתה רוצה לפרסם. לא איזו תדמית אתה רוצה לבנות. אלא: אילו איש בעולם לא היה יודע מה עשית ,איזה אדם היית רוצה להיות? אם אף אחד לא היה יודע כמה כסף אתה מרוויח ,כמה היית רוצה להרוויח? אם אף אחד לא היה יודע איזה רכב יש לך ,איזה רכב היית קונה? אם אף אחד לא היה מוחא כפיים על ההישגים שלך ,באילו הישגים היית עדיין רוצה להשקיע? אם אף אחד לא היה רואה שאתה לומד תורה ,כמה היית לומד? אם איש לא היה יודע שנתת צדקה ,כמה היית נותן? ואם אף אחד לא היה יודע שניצחת בוויכוח ,האם עדיין היה חשוב לך לנצח? אלה שאלות קשות. מפני שהן מנסות להפריד בין הרצון שלנו לבין הקהל שלנו. וראש השנה הוא אולי היום שבו הקהל נעלם. נשאר אדם. ונשאר הקב"ה. וזה אולי פירוש עמוק של "היום יעמיד במשפט"
משפט אינו רק קביעה של עונש או שכר. משפט הוא גם בירור. בירור בין אמת לשקר. בין עיקר לטפל. בין מי שאני לבין מי שאני מציג. בין מה שאני אומר שחשוב לי לבין מה שהיומן שלי מוכיח שחשוב לי. בין הערכים שאני מצהיר עליהם לבין המחירים שאני באמת מוכן לשלם בשבילם. שלמה המלך אומר בספר משלי (כא ,ב)" :כל דרך איש ישר בעיניו ותכן לבות ה'". רבי אליהו מווילנא ,הגר"א ,מבאר בפירושו למשלי (כא ,ב) שהאדם עלול לראות את דרכו כישרה מפני שאהבת עצמו מטה את ראייתו ,ואילו הקב"ה בוחן את עומק הלב ואת הכוונה. אולי זה אחד הדברים המפחידים והמשחררים ביותר בראש השנה. אפשר לעבוד על אנשים. אפשר לעבוד לפעמים אפילו על עצמנו. אבל אי אפשר לעבוד על הקב"ה. ומשום כך אין צורך לנסות. היום שבו מותר סוף סוף להיות אמיתי אולי משום כך ראש השנה ,למרות היראה שבו ,יכול להיות גם יום של הקלה עצומה. יום אחד שבו אינני צריך להוכיח כלום. אינני צריך להיות יותר מוצלח ממה שאני.
אינני צריך להסתיר את המקומות שבהם אני חלש. אינני צריך לספר לקב"ה גרסה משופרת של החיים שלי. הוא כבר יודע. אני רק צריך להסכים לעמוד שם. עם מה שיש. עם הטוב. עם הרע. עם מה שהצלחתי. עם מה שלא הצלחתי. עם מה שאני רוצה. עם מה שאני מפחד ממנו. עם המקומות שבהם אני עדיין רחוק. ולומר: ריבונו של עולם ,זה אני. ומכאן אני רוצה להתחיל. אולי זו הסיבה שהדין והשמחה אינם סותרים. אם הדין היה רק רגע שבו מגלים לנו כמה אנחנו לא בסדר ,היה קשה מאוד לשמוח. אבל אם הדין הוא גם רגע שבו אדם מקבל הזדמנות להפסיק לחיות בשקר ,לברר מחדש את הכיוון ולפתוח שנה מתוך אמת ,אז בתוך היראה יכולה להיות גם שמחה.
רבי יוסף אלבו כותב בספר העיקרים (מאמר רביעי ,פרק כו) שמידת הדין האלוקית אינה דומה לדין האנושי בלבד ,מפני שההשגחה האלוקית כוללת את הידיעה השלמה של האדם ,נסיבותיו וכוונתו ,והיא מחוברת לחסד ולרחמים. אנחנו עומדים למשפט בפני מי שיודע את כל התיק. לא רק את העמודים שאנחנו מתביישים בהם. גם את העמודים שאנחנו עצמנו שכחנו. ולכן אנחנו יכולים לאכול משמנים ולשתות ממתקים עכשיו אפשר לחזור אל נחמיה. העם שומע תורה ובוכה. ונחמיה אומר (נחמיה ח ,י)" :לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם". לא נאמר להם שאין דין. לא נאמר שאין להם מה לתקן. נאמר להם שיש דרך נכונה לעמוד מול האמת. לא בייאוש. אלא מתוך כוח. מפני שייאוש אומר :אין לי מה לעשות עם מה שגיליתי. ראש השנה אומר בדיוק את ההפך. יש לך שנה חדשה לעשות משהו עם מה שגילית. וזה אולי המקום שבו הדין הופך לתקווה.
אם הקב"ה נותן לי לעמוד שוב בראש השנה ,סימן שהסיפור עדיין לא נגמר. אם אני יכול לשמוע שוב שופר ,אני יכול להתעורר. אם אני יכול לראות דבר שצריך להשתנות ,אני יכול להתחיל לעבוד עליו. אם אני יכול להצטער על מה שהייתי ,סימן שיש בתוכי כבר אדם שרוצה להיות אחר. לא להבטיח שנה מושלמת אולי לכן אין צורך לצאת מראש השנה עם עשרים החלטות. לפעמים אנחנו מתרגשים ,מקבלים על עצמנו עולם שלם ,ואז אחרי שבועיים מגלים שאנחנו שוב אותו אדם. השאלה אינה כמה הבטחות נתנו בראש השנה. השאלה היא האם משהו בכיוון השתנה. ספינה יכולה להיות רחוקה מאוד מן הנמל ,אבל שינוי קטן בזווית ההפלגה יכול לקבוע אם בעוד חודש היא תגיע אליו או תתרחק ממנו במאות קילומטרים. כך גם אדם. לפעמים קבלה אחת אמיתית משנה כיוון יותר מעשר קבלות דרמטיות. שיחה אחת. זמן קבוע אחד. התנצלות אחת. גבול אחד. הרגל אחד שמתחילים לפרק. תפילה אחת ביום שבה הטלפון אינו קיים.
זמן אחד בשבוע שבו הילדים יודעים שאבא באמת איתם. לא משום שזה כל מה שצריך לתקן. אלא מפני שזה המקום שבו התשובה מפסיקה להיות רעיון ומתחילה לקבל גוף. אולי זה כל ראש השנה במשפט אחד ראש השנה אינו היום שבו אנחנו צריכים להוכיח לקב"ה שמגיע לנו לחיות. הוא היום שבו אנחנו מבינים מחדש כמה החיים שקיבלנו ראויים לכך שנחיה אותם באמת. המלכות נותנת להם כיוון. הדין נותן להם משקל. הזיכרון נותן להם שורשים. השופר מעיר אותנו. והשנה החדשה נותנת לנו אפשרות. אפשרות לא למחוק את כל מה שהיה. אלא לקחת את כל מה שהיה ולהחליט מה אנחנו עושים איתו עכשיו. וכשנעמוד ונאמר "היום הרת עולם ,היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" ,אולי נרגיש לרגע שהמשפט הגדול ביותר אינו רק על השנה שנגמרה. הוא גם על האפשרות של השנה שמתחילה. האם נחיה אותה מתוך הרגל או מתוך בחירה? האם נמשיך לרוץ או נברר לאן?
האם נמשיך לנסות לשלוט בכל העולם או נלמד להמליך את מי שהעולם שלו? האם נמשיך לבנות תדמית או נתחיל לבנות אדם? האם נבקש מן הקב"ה רק שייתן לנו את מה שאנחנו רוצים ,או שנבקש ממנו גם ללמד אותנו מה ראוי לרצות? ואולי זו תפילת ראש השנה העמוקה ביותר שאפשר לשאת בלב: ריבונו של עולם ,אנחנו מבקשים שתכתוב אותנו בספר החיים. אבל אל תיתן לנו רק עוד שנה לחיות. תן לנו גם את האומץ להתעורר בתוכה ,את החכמה לבחור במה שראוי לחיות למענו ,ואת הכנות להיות האדם שבשבילו היה כדאי לתת לנו את השנה הזאת. ויש עוד נקודה אחת שבלעדיה התמונה של ראש השנה אינה שלמה .עד עכשיו שאלנו מה ראש השנה אומר לאדם על חייו ,על מלכות ה' ,על הבחירה ,על הזיכרון ועל השנה שהוא מבקש לקבל .אבל חז"ל מרחיבים לפתע את המבט ומכריחים אותנו לצאת מן הסיפור הפרטי שלנו. המשנה במסכת ראש השנה (פרק א ,משנה ב) אומרת" :בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון". לא רק עם ישראל. לא רק מי שנמצא עכשיו בבית הכנסת. לא רק מי ששומע שופר. "כל באי העולם". ראש השנה הוא יום שבו האנושות כולה עומדת לפני בורא העולם.
ובתפילת ראש השנה אנחנו אומרים" :ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום ,איזו לרעב ואיזו לשבע ,ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות". פתאום ראש השנה נעשה גדול הרבה יותר מן השאלה מה יהיה איתי. מדינות עומדות על הכף. חברות אנושיות. מלחמות ושלום. רעב ושובע. חיים ומוות. העולם כולו עומד בדין. וכאן מתעוררת שאלה אחרת לגמרי :אם אני עומד בתוך משפטו של עולם שלם ,מה מקומם של החיים הקטנים שלי בתוך כל הסיפור העצום הזה? האם אדם אחד באמת משנה משהו? אחת המחשבות שמחלישות את האדם יותר מכל היא התחושה שהוא קטן מדי. מה כבר ישנה מעשה אחד שלי? יש מיליארדי בני אדם בעולם. יש מלחמות. יש משברים. יש מדינות. יש מערכות כלכליות עצומות. יש תהליכים היסטוריים שאדם פרטי אינו מסוגל להזיז.
מה כבר משנה אם היום התפללתי מעט יותר בכוונה? מה משנה אם נתתי צדקה? מה משנה אם התאפקתי ולא אמרתי משפט פוגע? מה משנה אם למדתי עוד שעה? מה משנה אם עזרתי לאדם אחד? מול גודלו של העולם ,האדם עלול להרגיש כמעט חסר משמעות. אבל דווקא כאן הרמב"ם אומר דבר שאילו היינו מאמינים בו באמת, קשה לדעת כיצד היינו מסוגלים להמשיך לחיות באותה אדישות. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ג ,ד): "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב ,וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה .עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה". צריך לקרוא את המשפט הזה לאט. הרמב"ם אינו אומר לאדם :תחשוב שאתה חשוב כדי שתרגיש טוב יותר. הוא אומר: "וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב". ואז: "עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". זו תפיסת אדם כמעט בלתי נתפסת. ייתכן שהמעשה הבא שלך משמעותי יותר מכפי שאתה מסוגל לדעת.
ייתכן שמילה אחת שלא אמרת שינתה משהו. ייתכן שמעשה חסד קטן שלא זכה לשום פרסום נמצא על כף המאזניים של עולם. ייתכן שהמאבק הפרטי ביותר שלך ,זה שאיש אינו יודע עליו ,אינו פרטי כפי שאתה חושב. האדם אינו צופה בעולם רבי חיים מוולוז'ין מעמיד את היסוד הזה בעוצמה מיוחדת .רבי חיים מוולוז'ין כותב בנפש החיים (שער א ,פרק ד) שהקב"ה מסר לאדם כוח עצום במעשיו ,בדיבוריו ובמחשבותיו ,ופעולות האדם משפיעות בשורשי העולמות העליונים. בהמשך רבי חיים מוולוז'ין כותב בנפש החיים (שער א ,פרק ד)" :אל יאמר בלבו ח"ו כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם". זו בדיוק המחשבה שאנחנו מכירים. מה אני? מה כבר עשיתי? מי בכלל רואה? מי יידע? מה ישנה עוד מעשה קטן שלי בתוך עולם ענק? רבי חיים מוולוז'ין אומר לאדם :אל תחשוב כך. אינך יודע את ממדי ההשפעה שלך. האדם ,בתפיסת התורה ,אינו רק צופה בעולם. הוא משתתף בו.
הוא משפיע עליו. הוא יכול להוסיף בו אור ,והוא יכול להוסיף בו חושך. ולכן ראש השנה אינו רק היום שבו העולם משפיע על גורלי. הוא היום שבו אני נדרש לזכור שגם אני משפיע על גורלו של העולם. אולי אנחנו שואלים בראש השנה את השאלה הלא נכונה אנחנו נכנסים לראש השנה ושואלים באופן טבעי: מה יהיה איתי? האם אהיה בריא? איך תהיה הפרנסה? מה יהיה עם הילדים? מה יהיה עם הבית? מה יהיה עם העבודה? אלה שאלות אמיתיות .אין בהן שום פסול .אנחנו בני אדם ,ואנחנו מתפללים על החיים שלנו ועל האנשים שאנחנו אוהבים. אבל אולי ראש השנה מבקש להוסיף שאלה אחת. לא במקום כל השאלות האלה. אלא מעליהן. מה יהיה לעולם ממני? אם הקב"ה ייתן לי עוד שנה ,מי ירוויח מכך שאני כאן? מי יהיה קצת פחות בודד? מי יקבל ממני יותר אהבה?
מי ילמד ממני משהו? איזה ילד יגדל טוב יותר מפני שהייתי בחייו? איזה אדם יקבל עזרה שלא היה מקבל אילולי הייתי כאן? איזו תורה תילמד? איזה חסד ייעשה? איזה בית יהיה טוב יותר? איזו מריבה תיעצר? איזו מילה טובה תיאמר? איזה כאב יהיה מעט קל יותר? זו אינה דרישה שכל אדם ישנה את האנושות. לפעמים אדם משנה את העולם בכך שהוא משנה עולם אחד. חז"ל אומרים במשנה במסכת סנהדרין (פרק ד ,משנה ה)" :לפיכך נברא אדם יחידי ...שכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". אדם אחד הוא עולם. ולכן אין דבר כזה "רק אדם אחד". אין דבר כזה "רק ילד אחד". אין דבר כזה "רק תלמיד אחד". אין דבר כזה "רק משפחה אחת". כשאדם נוגע באמת בחיים של אדם אחר ,התורה מסוגלת לקרוא לזה עולם מלא. "אני נבראתי לשמש את קוני"
הגמרא במסכת קידושין (דף פב ע"ב) מביאה את דברי רבי שמעון בן אלעזר" :אני נבראתי לשמש את קוני". כמה מילים. אבל הן משנות את כל השאלה. אנחנו רגילים לשאול מה אני רוצה לקבל מן החיים. חז"ל שואלים מה החיים אמורים לקבל ממני. אנחנו שואלים מה העולם יכול לתת לי. חז"ל שואלים לשם מה נשלחתי אליו. רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,כותב במסילת ישרים (פרק א)" :יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". ראש השנה אינו דורש מכל אדם לדעת בתוך שעה מהי שליחותו המדויקת בעולם. אבל אולי הוא כן דורש ממנו להפסיק לחיות כאילו השאלה אינה קיימת. ואז הבקשה לחיים מקבלת משמעות אחרת אנחנו עומדים לפני הקב"ה ואומרים: "זכרנו לחיים". אבל אחרי כל מה שראינו ,אפשר לשמוע את המילים הללו אחרת. ריבונו של עולם ,תן לי חיים מפני שעדיין יש מה לעשות איתם. תן לי זמן מפני שיש עוד טוב שאני יכול להביא לעולם. תן לי כוח מפני שיש אנשים שאני יכול להעניק להם ממנו. תן לי פרנסה מפני שיש דברים טובים שאני יכול לעשות בה.
תן לי חכמה מפני שיש מי שיוכל לקבל ממנה. תן לי עוד שנה מפני שהשליחות שלי עדיין לא הסתיימה. אולי זה עומק המילים שאנחנו אומרים בתפילת ראש השנה" :זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים". לא רק חיים למעננו. "למענך". פתאום מילה אחת משנה את כל הבקשה. אנחנו לא מבקשים רק להישאר כאן. אנחנו מבקשים שתהיה משמעות לכך שאנחנו כאן. וזו אולי נקודת הסיום של כל המסע אל ראש השנה ראש השנה מתחיל בשאלה מה יקרה לנו ,אבל אם נכנסים אליו באמת, הוא עשוי להסתיים בשאלה אחרת לגמרי. לא רק מה הקב"ה ייתן לי. אלא מה אני אתן לעולם שהקב"ה ייתן לי לחיות בו. לא רק האם אכתב בספר החיים. אלא איזה חיים ראויים להיכתב בספר הזה. לא רק האם השנה תהיה טובה אלי. אלא האם אני אהיה טוב יותר בתוך השנה. לא רק כמה זמן יינתן לי. אלא מה אעשה בזמן הזה. לא רק מי יזכור אותי. אלא מה יהיה ראוי לזכור ממני.
לא רק מה אני רוצה מן הקב"ה. אלא מה הקב"ה מבקש ממני. וכאן מלכויות ,זכרונות ושופרות מתחברים לנקודה אחת. המלכויות שואלות מי נותן לחיים שלי כיוון. הזכרונות מזכירים לי שאני חלק מסיפור גדול ממני. השופר קורא לי להתעורר לפני שעוד שנה תחלוף. והדין אומר לי שהבחירות שלי חשובות מספיק כדי להישקל. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ג ,ד) שמעשה אחד יכול להכריע את האדם ואת העולם כולו לכף זכות. אולי אין אמירה גדולה מזו על ערכו של האדם. אתה קטן מול העולם. ובכל זאת העולם אינו אדיש לבחירות שלך. אתה רק אדם אחד. ובכל זאת התורה אומרת לך שהמעשה הבא שלך עשוי להיות המעשה שמכריע את הכף. ולכן אולי כאשר נעמוד בראש השנה ונבקש שוב ושוב חיים ,בריאות, פרנסה ,שלום ונחת ,כדאי להשאיר בתוך הלב מקום גם לתפילה שאיננה כתובה בדיוק במילים הללו במחזור: ריבונו של עולם ,אם תיתן לי עוד שנה ,אל תיתן לי רק לעבור בתוכה. תן לי להיות נוכח בה. תן לי לראות את האנשים שהנחת לידי לפני שיהיה מאוחר מדי. תן לי להשתמש בכוחות שנתת לי ולא רק לדבר על מה שיכולתי להיות.
תן לי לדעת מתי להילחם ומתי לוותר ,מתי לדבר ומתי לשתוק ,מתי לרוץ ומתי לעצור. תן לי לזכור שההצלחה שלי אינה נמדדת רק במה שהצלחתי לקחת מן העולם ,אלא גם במה שהשארתי בו. וכשיישמע השופר ,תן לי לשמוע בתוכו לא רק את קולו של יום הדין. תן לי לשמוע קריאה. עוד שנה עומדת להינתן .עוד דף עשוי להיפתח .עוד אפשרות להיות אדם שעצם הימצאותו בעולם מוסיפה בו משהו שלא היה בו קודם. ואולי זו השאלה הגדולה שאיתה ראוי להיכנס לראש השנה: אנחנו מבקשים מן הקב"ה שייתן לנו עוד שנה של חיים .אבל אם בקשתנו תתקבל ,מה העולם יקבל מכך שאנחנו עדיין כאן?
ומכאן מתחיל המסע. לא מסע שמבקש להוסיף לנו עוד מידע על ראש השנה .את ההלכות אנחנו יכולים ללמוד ,את נוסח התפילה אנחנו מכירים ,ואת קול השופר שמענו פעמים רבות .המסע שאנחנו מבקשים לצאת אליו מתחיל במקום אחר :במקום שבו המקורות העתיקים ביותר של היהדות פוגשים את השאלות שאדם בן זמננו לוקח איתו לעבודה ,לבית ,לזוגיות ,לילדים, להצלחות ,לכישלונות ,ובעיקר אל השיחות השקטות שהוא מנהל עם עצמו. כי מתחת למילים הגדולות של ראש השנה מסתתרות שאלות אנושיות מאוד.
אנחנו אומרים "המלך הקדוש" ,אבל מי באמת מולך עלי כאשר אני יוצא מבית הכנסת? אני מבקש חיים ,אבל האם אי פעם ביררתי בשביל מה אני רוצה אותם? אני מבקש שנה חדשה ,אבל מדוע אני מניח שאדם ישן ייצור בהכרח חיים חדשים רק מפני שהתחלף התאריך? אני שומע את הרמב"ם קורא "עורו ישנים משנתכם" ,אבל איך אדע אם אני ער? אולי דווקא העובדה שאני עובד ,מצליח ,מתקדם ,מסודר ומתפקד היטב מאפשרת לי שלא להבחין שכבר שנים אני ישן בתוך חלקים מסוימים של החיים שלי. אני עומד בדין לפני הקב"ה ,אבל מהו בכלל דין של אדם? האם מודדים אותי מול אנשים אחרים ,או מול האדם שאני עצמי יכולתי להיות? אני מבקש מן הקב"ה שיזכור אותי .אבל מה אני רוצה שיהיה ראוי לזכור מן השנה שלי? אני אומר שהקב"ה מנהל את העולם ,אבל ממשיך להתפרק בכל פעם שהמציאות אינה מסתדרת לפי התוכנית שלי .האם זו אמונה ,או רק אמונה בתנאי שהקב"ה ינהל את העולם כפי שאני הייתי מנהל אותו? ואולי השאלה המטרידה מכולן היא זו שאנחנו כמעט אף פעם לא מעיזים לשאול :אם שום דבר חיצוני בחיים שלי לא ישתנה בשנה הבאה, האם אני מסוגל להיות אדם אחר בתוכם? אלה השאלות שאיתן נצא למסע. לא נחפש תשובות קלות ,מפני שהחיים אינם קלים .ולא ננסה להפוך את התורה לספר פסיכולוגיה מודרני שנכתבו בו במקרה פסוקים לפני אלפי שנים .ננסה לעשות את הכיוון ההפוך :להקשיב למה שהתורה ,חז"ל, הראשונים ,האחרונים וגדולי המחשבה היהודית אומרים על האדם ,ואז לבדוק מה הדברים האלה מגלים עלינו.
רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,כותב במסילת ישרים (פרק א)" :יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". שימו לב שהרמח"ל אינו פותח בהוראה לעשות משהו. הוא פותח בבירור. "שיתברר ויתאמת אצל האדם". לפני התיקון באה ההבנה. לפני ההחלטה באה השאלה. ולפני שאדם משנה את הדרך שבה הוא חי ,הוא צריך לפעמים לגלות מה באמת מנהל את הדרך שבה הוא חי. רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק טו ,פסקה י): "התשובה הראשית ,שהיא מאירה את המחשכים מיד ,היא שישוב האדם אל עצמו ,אל שורש נשמתו ,ומיד ישוב אל האלהים". אולי המשפט הזה הוא המפתח לכל המסע שלנו. אנחנו רגילים לחשוב שהמסע אל הקב"ה דורש מן האדם לצאת מעצמו. הרב קוק מלמד שיש תנועה הפוכה :לפעמים הדרך אל הקב"ה עוברת דווקא דרך החזרה אל העצמי האמיתי. לא אל כל מה שאני מרגיש. לא אל כל מה שאני רוצה. לא אל הסיפור שנוח לי לספר על עצמי. אלא אל המקום שבו אני מפסיק לברוח מן האמת. ראש השנה אינו רק יום שבו נפתחים ספרים בשמים
אולי בראש השנה נפתח גם ספר נוסף. הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. במשך השנה אנחנו כותבים בו ללא הפסקה. "אני אדם חסר סבלנות". "אני לא מסוגל להשתנות". "ככה אני". "אני לא טוב בדברים האלה". "בגיל שלי כבר לא מתחילים מחדש". "אם הייתי גדל בבית אחר הייתי אדם אחר". "אם היו לי תנאים אחרים הייתי מצליח". "אם הוא היה משתנה ,גם אני הייתי משתנה". חלק מן המשפטים האלה אולי נכונים מבחינה עובדתית. אבל השאלה איננה רק אם הם נכונים. השאלה היא מה הם עושים לנו. האם הם מסבירים את העבר ,או שהם כבר כותבים בשבילנו את העתיד? רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה ,א): "רשות לכל אדם נתונה ,אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ,ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו". ובהמשך רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ה ,ג)" :ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה". הרמב"ם אינו נותן לנו כאן משפט מוטיבציה.
הוא קובע יסוד אמוני. האדם אינו רק התוצאה של מה שהיה. יש בו בחירה. ומכאן מתחילה שאלה שתלווה אותנו לאורך המסע :כמה מן הדברים שאנחנו מכנים "האופי שלי" הם באמת האופי שלנו ,וכמה מהם הם פשוט בחירות שחזרנו עליהן מספיק פעמים עד שהפסקנו להרגיש שאנחנו בוחרים? אולי השופר אינו בא לספר לנו משהו חדש רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,כותב במשנה תורה (הלכות תשובה ג ,ד): "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם". מדוע אדם ישן צריך שופר? מפני שאי אפשר להסביר לאדם ישן שהוא ישן. צריך להעיר אותו. ואולי יש דברים בחיים שלנו שאנחנו כבר יודעים. אנחנו יודעים שאנחנו עובדים יותר מדי. אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים פחות מדי עם הילדים. אנחנו יודעים שיש אדם שאנחנו צריכים לבקש ממנו סליחה. אנחנו יודעים שהטלפון לוקח מאיתנו יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אנחנו יודעים איזו מערכת יחסים הולכת ומתרחקת. אנחנו יודעים מה אנחנו דוחים כבר שנים. הבעיה אינה תמיד שחסר לנו מידע.
לפעמים חסר לנו רגע שבו מה שאנחנו יודעים מצליח סוף סוף להגיע אל המקום שממנו אנחנו חיים. השופר אינו הרצאה. אין בו אפילו מילה. אולי מפני שיש אמת שהמילים כבר אינן מצליחות להעיר. לא ננסה לצאת מכאן מושלמים זה גם אינו המסע שאנחנו מציעים. ראש השנה אינו פרויקט של בניית אדם חדש בתוך ארבעים ושמונה שעות. אנחנו לא נבטיח לעצמנו שבתוך שנה נהפוך לגרסה מושלמת של עצמנו. ננסה משהו אמיתי יותר. לזהות. להבין. לשאול. לגלות מנגנון אחד שמנהל אותנו בלי ששמנו לב. לראות פחד אחד שאנחנו מכנים "היגיון". לזהות הרגל אחד שאנחנו מכנים "אופי". לגלות מרדף אחד שאנחנו מכנים "הצלחה". למצוא דבר אחד שאנחנו אומרים שהוא חשוב לנו ,אבל החיים שלנו מוכיחים שאנחנו נותנים לו כמעט את המקום האחרון. ואולי לבחור בחירה אחת אחרת. לא מפני שבחירה אחת מתקנת חיים שלמים.
אלא מפני שבחירה אחת יכולה לשנות כיוון. זה המסע נלך אל המלכות ונשאל מה באמת מולך עלינו. נלך אל השופר ונשאל היכן אנחנו ישנים. נלך אל הדין ונשאל לפי איזה סרגל אנחנו מודדים את החיים שלנו. נלך אל הזיכרון ונשאל איזה סיפור אנחנו כותבים בעולם. נלך אל הבחירה ונבדוק אילו משפטים על עצמנו הפכו אצלנו לגזר דין. נלך אל בקשת החיים ונשאל לא רק כמה זמן אנחנו רוצים לקבל ,אלא בשביל מה אנחנו רוצים אותו. ובתוך כל אלה ננסה לעשות דבר שאולי נעשה נדיר בעולם שמלמד אותנו כל הזמן להסתכל החוצה: להסתכל פנימה בלי לברוח. לא כדי לשפוט את עצמנו ללא רחמים. לא כדי להאשים את עצמנו בכל מה שאינו מושלם. אלא מפני שאי אפשר לבחור דרך חדשה לפני שיודעים בכנות היכן עומדים. ראש השנה אינו מבטיח לנו שהשנה הבאה תהיה בדיוק כפי שאנחנו רוצים. הוא נותן לנו משהו אחר. הזדמנות להחליט שאנחנו לא חייבים להיכנס אליה בדיוק כפי שיצאנו מן הקודמת. אולי זה כל ההבדל בין עוד שנה לבין התחלה. עוד שנה היא מה שהלוח נותן לנו.
התחלה היא מה שאנחנו עושים איתה. לא מסע אל אדם אחר. לא אל מי שהסביבה מצפה שנהיה. לא אל הדמות שאנחנו מציגים לאחרים. אלא אל השאלה שאולי רק פעם בשנה יש לנו אומץ מספיק לעצור מולה באמת: אם הקב"ה נותן לי עכשיו אפשרות להתחיל שנה חדשה ,מי הוא האדם שאני רוצה לשלוח אליה? אחרי כל הדברים הללו ,אולי הגיע הזמן להסביר מאין נולד המסע הזה, ולמה בכלל בחרתי לצאת אליו. לו שם .במידה רבה הוא התחיל שנים קודם לכן ,בלי שידעתי עדיין שאני נמצא בתוכו. במשך שנים ארוכות אני כותב ,מלמד ומרצה על המפגש שבין התורה לבין החיים .במשך למעלה מעשר שנים עמלתי על סדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל" ,שנולדה מתוך ניסיון לחבר את פרשת השבוע אל השאלות שאדם פוגש בתוך החיים עצמם .לא להשאיר את התורה רק בבית המדרש ,ולא להשאיר את החיים מחוץ לבית המדרש ,אלא לנסות לראות מה קורה כאשר פסוק בפרשה ,דברי חז"ל ,ראשונים ,אחרונים וספרי השו"ת פוגשים זוגיות ,משפחה ,חינוך ,כסף ,עבודה ,הצלחה, כישלון ,פחד ,אמונה ,החלטות וכל אותם רגעים שבהם אדם צריך לדעת לא רק מה כתוב בספר ,אלא כיצד התורה פוגשת אותו במקום שבו הוא חי.
במהלך השנים ,מתוך הכתיבה ,השיעורים ,ההרצאות והמפגש עם אנשים שונים מאוד זה מזה ,התחלתי להבחין בדבר שחזר על עצמו שוב ושוב. השאלות השתנו ,אבל משהו מתחתיהן נשאר דומה. אדם יכול לשאול שאלה על זוגיות ,אבל מתחת לשאלה מסתתר לפעמים פחד מדחייה. אפשר לדבר על כעס ,אבל בעומק לגלות צורך בשליטה. אפשר לשאול על הצלחה ,ובעצם לברר מדוע הערך העצמי שלנו נעשה תלוי כל כך במה שאחרים חושבים עלינו. אפשר לדבר על החלטות ,ולגלות שלא ההחלטה עצמה מפחידה אותנו, אלא האפשרות שבעוד שנה נסתכל לאחור ונאמר לעצמנו שטעינו. אפשר לדבר על אמונה ,ולגלות שמתחת לשאלה האמונית מסתתר לפעמים קושי עמוק לחיות בעולם שאיננו יכולים לשלוט בו. אפשר לדבר על כסף ולגלות שהשאלה אינה רק כמה אנחנו צריכים, אלא מתי כסף מפסיק להיות אמצעי לחיים ומתחיל להיות המדד שבאמצעותו אנחנו מודדים את עצמנו. אפשר לדבר על ילדים ולגלות שאנחנו רוצים לחנך אותם ,אבל לפעמים מתקשים לשאול מה הם לומדים מן האדם שאנחנו ,עוד לפני המילים שאנחנו אומרים להם. וככל שהעמקתי בשאלות הללו ,הלכה והתחדדה אצלי ההבנה שהמפגש שבין התורה לבין החיים אינו מסתיים בשאלה מה צריך לעשות. לפעמים דווקא שם הוא מתחיל. מפני שאדם יכול לדעת מה נכון ועדיין לא לעשות אותו. אנחנו יכולים לדעת שכעס הורס ולהמשיך לכעוס.
אנחנו יכולים לדעת שהילדים גדלים במהירות ולהמשיך לומר להם "עוד רגע" כאשר הם מבקשים אותנו. אנחנו יכולים לדעת שכסף אינו הדבר החשוב ביותר בחיים ולהמשיך למדוד באמצעותו את ההצלחה שלנו ואת הערך שלנו. אנחנו יכולים לדעת שאין לנו שליטה על העתיד ולהמשיך להשקיע חלק עצום מן האנרגיה שלנו בניסיון להשיג ודאות שאיש בעולם אינו מסוגל להבטיח לנו. אנחנו יכולים לדעת שאנחנו צריכים לסלוח ,ובכל זאת להחזיק שנים בכאב מפני שאיננו יודעים מי נהיה אם נשחרר אותו. ואז התחלתי לשאול שאלה אחרת. לא רק מה התורה אומרת לנו לעשות בתוך החיים ,אלא: מה התורה מגלה לנו על האדם שחי אותם? מה היא יודעת על הפחדים שלנו? מה היא אומרת על הצורך בשליטה? כיצד היא מבינה הרגל? מה היא מלמדת על קנאה ,כעס ,אהבה ,בדידות ,הצלחה ,כישלון, חרטה ,בחירה ,משמעות וזהות? מה ידעו חז"ל וגדולי המחשבה היהודית על האדם הרבה לפני שהמושגים הפסיכולוגיים המודרניים קיבלו את שמותיהם? ומה קורה כאשר איננו משתמשים בתורה רק כדי לקבל תשובה לשאלה הלכתית ,אלא גם כדי להחזיק מראה מול הנפש? אבל יש דבר נוסף שחשוב לי לומר לפני שאנחנו יוצאים לדרך.
אני אינני כותב את הדברים האלה כאדם שעומד מחוץ למסע ומסביר לאחרים כיצד צריך לחיות. אני נמצא בתוכו. השאלות שנפגוש כאן אינן רק שאלות שאני מפנה אל הקורא .רבות מהן הן שאלות שאני צריך להפנות קודם כל אל עצמי. גם אני צריך לשאול מה באמת מנהל אותי. גם אני צריך לבדוק היכן הרגל הפך אצלי לטבע ,והיכן אני משתמש במילים "כזה אני" כדי לפטור את עצמי מן הצורך להשתנות. גם אני צריך לברר מתי הרצון להצליח מעניק לי כוח ומתי הוא מתחיל לקחת ממני דברים חשובים יותר מן ההצלחה עצמה. גם אני צריך ללמוד להבחין בין אחריות אמיתית לבין ניסיון לשלוט בדברים שאינם נמצאים בשליטתי. גם אני צריך לעצור לפעמים בתוך המרוץ ולשאול האם אני עדיין הולך למקום שאליו התכוונתי להגיע ,או שאני פשוט רץ מפני שכבר התרגלתי לרוץ. גם אני צריך לבדוק האם הדברים שאני אומר שהם החשובים ביותר בחיי באמת מקבלים את המקום הגדול ביותר בחיים שלי. ולכן אינני מבקש לעמוד כאן כמי שמצא את כל התשובות. אני גם אינני מבקש להיות "גורו" שמסביר לאחרים כיצד לחיות ,ואינני מציע שיטה שמבטיחה שבתוך כמה צעדים נהפוך לגרסה מושלמת של עצמנו. אם כבר ,הייתי רוצה להיות מורה דרך לעצמי ,ואחר כך לאחרים. אולי משום כך המילה המדויקת ביותר שמצאתי היא דווקא מסע. לא "תשובות".
לא "המדריך לחיים". לא "השיטה לחיים נכונים". מסע. מפני שבמסע אמיתי לא תמיד יודעים מראש מה נגלה בדרך. לפעמים יוצאים עם שאלה אחת ומגלים שהשאלה האמיתית הייתה אחרת. לפעמים אדם בטוח שהבעיה שלו היא הכעס ,ובדרך מגלה שמתחת לכעס נמצא פחד. לפעמים הוא בטוח שהבעיה היא חוסר ביטחון ,ומגלה שבעומק הוא פשוט התרגל למדוד את עצמו בעיניים של אחרים. לפעמים הוא חושב שהוא מחפש הצלחה ,ובשלב מסוים מגלה שהוא בכלל מחפש הוכחה לכך שהוא שווה משהו. ולפעמים מקור תורני שקראנו עשרות פעמים פוגש לפתע מקום בחיים שלנו שלא ידענו שהוא מדבר אליו. רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,כותב במסילת ישרים (פרק א)" :יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". הרמח"ל אינו מתחיל במעשה. הוא מתחיל בבירור. "שיתברר ויתאמת אצל האדם". יש דברים שאנחנו יודעים בשכל ,אבל הם עדיין לא התבררו אצלנו באמת. אנחנו יודעים שהזמן קצר ,אבל חיים כאילו יש לנו ממנו בלי סוף.
אנחנו יודעים שאנשים שאנחנו אוהבים לא יהיו כאן לנצח ,אבל דוחים שיחות כאילו תמיד יהיה מחר. אנחנו יודעים שהכעס מזיק לנו ,אבל ברגע האמת הוא מרגיש צודק יותר מכל מה שלמדנו. אנחנו יודעים שאיננו שולטים בעולם ,אבל מתפרקים כאשר העולם מסרב להתנהל לפי התוכנית שלנו. לכן במסע הזה לא נסתפק בידיעה. ננסה להגיע לבירור. רבי אברהם יצחק הכהן קוק כותב באורות התשובה (פרק טו ,פסקה י): "התשובה הראשית ,שהיא מאירה את המחשכים מיד ,היא שישוב האדם אל עצמו ,אל שורש נשמתו ,ומיד ישוב אל האלהים". זה אולי אחד המשפטים שמבטאים בצורה העמוקה ביותר את מה שאנחנו מבקשים לעשות כאן. אנחנו רגילים לחשוב שהדרך אל הקב"ה דורשת מן האדם לצאת מעצמו. הרב קוק מלמד שיש גם דרך אחרת. לפעמים הדרך אל הקב"ה עוברת דווקא דרך החזרה אל העצמי האמיתי. לא אל כל רצון חולף. לא אל כל רגש רגעי. לא אל כל סיפור שנוח לי לספר על עצמי. אלא אל המקום שבו אני מוכן להפסיק לברוח מן האמת. ומכאן מתחיל המסע.
לא מסע שבו התורה משמשת קישוט לרעיונות פסיכולוגיים מודרניים. הכיוון יהיה הפוך .נצא מן התורה ,מדברי חז"ל ,מן הראשונים ,האחרונים ומגדולי המחשבה היהודית ,ומתוכם ננסה להבין את האדם ואת החיים. כאשר מחשבה פסיכולוגית או מחקר בן זמננו יאירו נקודה מסוימת ,נוכל להשתמש בהם ,אבל הם לא יהיו היסוד שעליו הבית עומד .היסוד יהיה העולם היהודי והתורני שמתוכו אנחנו יוצאים. לא ננסה להפוך את החיים לסדרת סיסמאות. לא נבטיח שכל בעיה נפתרת. ולא ננסה לשכנע את עצמנו שאם רק נחשוב נכון ,שום דבר לא יכאב. יש כאב אמיתי. יש אובדן. יש כישלון. יש פחד. יש שאלות שאין לנו עליהן תשובה מלאה. אבל גם בתוך כל אלה נשארת שאלה אחת שאדם יכול לשאול: מי אני בוחר להיות בתוך מה שקורה לי? וזה המקום שבו ראש השנה הוא שער נפלא למסע הזה. מפני שראש השנה אינו רק היום שבו מתחילה שנה חדשה. הוא היום שבו האדם נדרש לשאול האם גם הוא מוכן להתחדש בתוכה. לא להפוך לאדם אחר. אלא אולי להתחיל לפגוש את האדם שנמצא בתוכו כבר הרבה זמן, מתחת להרגלים ,לפחדים ,לציפיות של אחרים ולכל הסיפורים שהוא למד לספר על עצמו.
נלך אל המלכות ונשאל מה באמת מולך עלינו. נלך אל השופר ונשאל היכן אנחנו ישנים בתוך החיים שלנו. נלך אל הדין ונשאל לפי איזה סרגל אנחנו מודדים את עצמנו. נלך אל הזיכרון ונשאל איזה סיפור אנחנו משאירים אחרינו. נלך אל הבחירה ונבדוק אילו משפטים על עצמנו הפכו אצלנו לגזר דין. נלך אל בקשת החיים ונשאל לא רק כמה זמן אנחנו רוצים לקבל ,אלא בשביל מה אנחנו מבקשים אותו. ובהמשך ניכנס גם אל הפחדים ,ההחלטות ,החרטה ,היחסים ,האמונה, הכישלונות ,ההצלחות וכל אותם מקומות שבהם האדם מגלה שהשאלה הגדולה ביותר שלו איננה תמיד מה קורה בעולם. לפעמים השאלה הגדולה היא מה העולם שקורה סביבו עושה בתוכו. אבל הוא אינו רק שלך. הוא גם שלי. אני אינני מזמין אותך ללכת בדרך שכבר סיימתי. אני מזמין אותך ללכת איתי בדרך שאני עצמי עדיין הולך בה. לשאול. ללמוד. לברר. להעז לפעמים להסתכל במקום שאנחנו מעדיפים להסיט ממנו את המבט. ולגלות ,אולי ,שבתוך מקורות שאנחנו מכירים שנים מסתתרת לא רק תורה על העולם.
מסתתרת גם תורה עלינו. ראש השנה פותח שנה חדשה. אבל לוח השנה לבדו אינו יכול לפתוח חיים חדשים. את זה האדם צריך לבחור. ולכן ,לפני שנצא אל הפרקים הבאים ,אולי זו השאלה הראשונה שכדאי לקחת איתנו אל הדרך: אם הקב"ה נותן לי עכשיו עוד שנה לחיות ,האם אני מוכן להשתמש בה לא רק כדי להגיע רחוק יותר בעולם ,אלא גם כדי להגיע מעט עמוק יותר אל עצמי?