למה דווקא כשהזמן כמעט נגמר אנחנו עושים בתוך שעות את מה שדחינו חודשים?

למה אנחנו מחכים לרגע האחרון כדי לעשות דברים שידענו מזמן שצריך לעשות? אנחנו יודעים שצריך להתקשר ,לבקש סליחה ,לקבל החלטה או להתחיל שינוי, ובכל זאת אומרים לעצמנו :מחר .אז מדוע דווקא כשהזמן עומד להיגמר אנחנו מצליחים לעשות בתוך שעות את מה שדחינו במשך שבועות או שנים? הושענא רבה ,שמגיע אחרי אלול ,ראש השנה ,יום הכיפורים וכמעט…

למה אנחנו מחכים לרגע האחרון כדי לעשות דברים שידענו מזמן שצריך לעשות? אנחנו יודעים שצריך להתקשר ,לבקש סליחה ,לקבל החלטה או להתחיל שינוי, ובכל זאת אומרים לעצמנו :מחר .אז מדוע דווקא כשהזמן עומד להיגמר אנחנו מצליחים לעשות בתוך שעות את מה שדחינו במשך שבועות או שנים? הושענא רבה ,שמגיע אחרי אלול ,ראש השנה ,יום הכיפורים וכמעט כל חג הסוכות, מציב בפנינו שאלה עמוקה על הזמן שאנחנו בטוחים שעוד יהיה לנו .בין "אל תאמר לכשאפנה אשנה"" ,היום אם בקולו תשמעו" וההזדמנות שעוד נותרה, מתברר שהבעיה אינה תמיד שאיננו יודעים מה חשוב לנו ,אלא שאנחנו מאמינים שנוכל תמיד לעשות אותו אחר כך .ומה היה משתנה בחיים שלנו אילו לא היינו זקוקים לדלת שכמעט נסגרת כדי לבחור במה שכבר מזמן ידענו שחשוב?

יש רגעים שבהם אנחנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות ,ובכל זאת איננו עושים אותו.

אנחנו יודעים שצריך להרים טלפון לאדם שכבר זמן רב לא דיברנו איתו .יודעים שיש שיחה בבית שאי אפשר להמשיך לדחות .יודעים שאנחנו צריכים לבקש סליחה ,לקבל החלטה ,לטפל בבעיה שהולכת וגדלה ,להתחיל שינוי שכבר הבטחנו לעצמנו פעמים רבות שנתחיל .אנחנו אפילו לא מתווכחים עם עצמנו על עצם הצורך. רק לא היום. מחר. אחרי החגים. כשיהיה קצת יותר שקט. כשאסיים את התקופה העמוסה הזאת. כשאהיה פנוי באמת. ואז קורה דבר מוזר .פתאום מתברר שהזמן עומד להיגמר ,ההזדמנות עומדת להיסגר ,האדם עומד לנסוע ,המועד האחרון מתקרב ,ומה שלא הצלחנו לעשות במשך שבועות נעשה בתוך שעות. מה השתנה? הרי כבר אתמול ידענו שזה חשוב .כבר לפני שבוע ידענו שצריך לעשות את זה. לא קיבלנו מידע חדש ,לא נעשינו פתאום אמיצים יותר ולא נוספו לנו שעות ביממה. רק דבר אחד השתנה :פתאום כבר אין לנו תחושה שיש עוד זמן. אולי זו אחת השאלות המפתיעות שהושענא רבה מציב בפני האדם. עבר חודש אלול .עבר ראש השנה .עברו עשרת ימי תשובה .עבר יום הכיפורים .אפילו חג הסוכות כמעט מאחורינו .אם אדם רצה לעצור ,לבדוק את חייו ,לתקן ,לבקש סליחה או לקבל על עצמו דבר מסוים ,קשה לומר שלא הייתה לו הזדמנות. ובכל זאת מגיע הושענא רבה ומחזיר אל מרכז היום קריאה שכבר ליוותה את חג הסוכות כולו" :אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא". המשנה במסכת סוכה (פרק ד משנה ה) מתארת את עבודת המקדש בימי חג הסוכות .בכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת ,ואילו ביום השביעי

השתנה הסדר" :אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים" .ובמהלך ההקפות היו אומרים" :אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא". דווקא כאשר שבעת ימי החג מגיעים אל קצם ,התפילה אינה נחלשת .להפך. היום האחרון מקבל תנועה שאינה קיימת בששת הימים שקדמו לו. וזה מעורר שאלה. מדוע סוף התהליך גורם לנו לעיתים לעשות בעוצמה את מה שיכולנו לעשות כבר בתחילתו? אולי השאלה הזאת אינה שייכת רק להושענא רבה .היא נוגעת לאחת התופעות המוכרות ביותר בחיים שלנו :אנחנו מסוגלים לחיות זמן רב מאוד ליד דבר חשוב בלי לגעת בו ,כל עוד אנחנו מרגישים שהאפשרות לעשות אותו עדיין פתוחה. הלל אומר במסכת אבות (פרק ב משנה ד)" :ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". הדיוק בדברי הלל חריף .הוא אינו מדבר על אדם שאינו רוצה ללמוד .האדם הזה דווקא רוצה .הוא אינו אומר "לא אשנה" .הוא אומר "לכשאפנה אשנה". כלומר :אני מסכים שזה חשוב .אני אפילו מתכוון לעשות את זה. רק לא עכשיו. וזה הבדל גדול ,מפני שהרבה מן הדברים החשובים שאנחנו מפסידים בחיים אינם דברים שהחלטנו לוותר עליהם .לפעמים הם דווקא הדברים שהתכוונו לעשות כל הזמן. לא החלטנו להזניח קשר .פשוט אמרנו שנדבר כשיירגע העומס. לא החלטנו להישאר בתוך מריבה .פשוט חיכינו לרגע הנכון לפתוח את השיחה. לא החלטנו לוותר על חלום .רק רצינו להתחיל כשהתנאים יהיו מתאימים יותר. לא החלטנו להתרחק מאדם יקר .פשוט הנחנו שיהיו עוד הרבה הזדמנויות לפגוש אותו.

הלל אינו אומר שהאדם משקר לעצמו כאשר הוא אומר "לכשאפנה" .ייתכן שהוא מתכוון לכך בכל לבו .הסכנה נמצאת דווקא במקום אחר :הוא מניח שהעתיד יעניק לו תנאים שההווה אינו מעניק לו. יהיה לי יותר זמן. אהיה פחות עייף. יהיה לי יותר אומץ. אדע טוב יותר מה נכון לעשות. החיים יסתדרו ,ואז אתפנה למה שבאמת חשוב. ועל ההנחה הזאת אומר הלל שתי מילים בלבד" :שמא לא תפנה". לא בהכרח מפני שיקרה אסון .ייתכן שפשוט אחרי העומס הזה יבוא עומס אחר .אחרי הבעיה הזאת תגיע אחרת .אחרי שהילדים יגדלו יהיו דאגות אחרות .אחרי שנסיים את הפרויקט הזה יתחיל הבא .האדם מחכה לרגע שבו החיים יפנו עבורו מקום ,וחז"ל מעלים אפשרות לא נוחה :אולי החיים אינם עומדים לפנות את המקום הזה. אולי אנחנו צריכים לפנות אותו. המכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא ,פרשה ט ,על שמות יב ,יז) דורשת את הפסוק "ושמרתם את המצות" ואומרת" :כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה ,אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד". חז"ל אינם אומרים רק שהמצווה צריכה להיעשות .הם מזהירים מפני ההחמצה שלה. והמילה הזאת מדויקת להפליא. החמצה אינה תמיד החלטה לעשות דבר רע .לפעמים היא פשוט הזמן שעבר על דבר טוב עד שכבר אי אפשר לעשות אותו באותה צורה. יש סליחה שאפשר לבקש היום ,אבל בעוד שנה כבר יהיה קשה הרבה יותר לפתוח את הפצע. יש זמן שאפשר לתת לילד בגיל מסוים ,וכשהוא יהיה בן שלושים אי אפשר יהיה לחזור ולתת לו את אותו אחר הצהריים שבו הוא חיכה שנשב לידו.

יש אדם שאפשר לבקר עכשיו ,אבל אנחנו מניחים שיהיה זמן. יש החלטה שאפשר לקבל היום ,אבל כל חודש נוסף שאנחנו נמנעים ממנה נעשה בעצמו החלטה. וזה אולי המקום שבו דחיינות מתחילה להיראות אחרת .אנחנו רגילים לחשוב שאדם דוחה מפני שהוא עצלן או מפני שלא אכפת לו מספיק .אבל פעמים רבות אנחנו דוחים דווקא דברים שאכפת לנו מהם מאוד. לפעמים אנחנו דוחים שיחה מפני שאנחנו יודעים שהיא עלולה לשנות מערכת יחסים. דוחים החלטה מפני שכל עוד לא בחרנו ,אנחנו עדיין יכולים לדמיין שכל האפשרויות נשארו פתוחות. דוחים ניסיון חדש מפני שכל עוד לא ניסינו ,אנחנו יכולים לומר לעצמנו שאולי היינו מצליחים. דוחים בקשת סליחה מפני שברגע שנבקש אותה נצטרך להודות שלא רק הצד השני אחראי למה שקרה. כל עוד הדבר נמצא בעתיד ,אנחנו יכולים להחזיק בו בלי לשלם את המחיר שלו. ואז מגיע הרגע האחרון. פתאום המחיר מתהפך. עד עכשיו שאלנו :מה יקרה אם אעשה? עכשיו אנחנו מתחילים לשאול :מה יקרה אם כבר לא אוכל לעשות? וזו כבר שאלה אחרת לגמרי. וזו כבר שאלה אחרת לגמרי. כל עוד האפשרות פתוחה ,האדם אינו מרגיש שהוא בוחר לוותר עליה .הוא אומר לעצמו שהוא רק דוחה אותה .השיחה לא התקיימה היום ,אבל היא תתקיים .ההחלטה לא התקבלה השבוע ,אבל היא עוד תתקבל .הספר לא נכתב ,הביקור לא נעשה ,הסליחה לא התבקשה ,אבל שום דבר כביכול לא אבד .האפשרות עדיין מונחת שם ,ולכן אנחנו יכולים להמשיך להרגיש שהיא שייכת לנו גם בלי לעשות איתה דבר.

רק כאשר מופיע גבול ,משהו משתנה. מחקריהם של פיירס סטיל ועמיתיו על דחיינות במסגרת "תיאוריית המוטיבציה הזמנית" הראו שהמרחק בזמן בין הכוונה לבין הפעולה משמעותי מאוד. במחקר אורך ובמדגם נוסף של 7,400משתתפים נמצא שדחיינות קשורה במיוחד לפער שבין כוונה למעשה ,וככל שהפעולה רחוקה יותר בזמן ,הפער הזה עלול לגדול .כאשר המועד מתקרב ,לעומת זאת ,ערכה המניע של המשימה עשוי לעלות .זו אחת הסיבות לכך שאדם יכול להתכוון במשך שבועות לעשות דבר מסוים ,ובכל זאת להתחיל לפעול באמת רק כאשר המועד מתקרב. מחקריהם של אייל זמיר ,דפנה לוינסון-זמיר ואילנה ריטוב על השפעתם של מועדי סיום הראו באמצעות ניסויי סקר ,ניסוי שדה אקראי וניסוי טבעי שדדליין עשוי לעודד פעולות מועילות שהיו נדחות או נשכחות .עצם הידיעה שהאפשרות אינה פתוחה ללא הגבלה יכולה לשנות את ההתנהגות. וזה מעניין מפני שהדדליין אינו בהכרח הופך את הדבר לחשוב יותר. השיחה עם הילד לא נעשתה חשובה יותר מפני שמחר הוא נוסע .האדם שרצינו לבקר לא נעשה יקר יותר מפני שפתאום נודע לנו שהזמן מוגבל. המשימה שהייתה צריכה להיעשות לא קיבלה ערך חדש רק מפני שהתאריך האחרון הגיע. מה שהשתנה הוא היחס שלנו לזמן. כל עוד אמרנו "אפשר גם מחר" ,מחר היה בשבילנו מחסן כמעט אינסופי. הכנסנו לתוכו כל דבר שלא רצינו להתמודד איתו היום .מחר נהיה רגועים יותר ,אמיצים יותר ,פנויים יותר ומסודרים יותר .אבל ברגע שבו מתברר שמספר ה"מחר" שנותרו לנו מוגבל ,אנחנו נאלצים לראות דבר שלא רצינו לראות קודם :גם אי-החלטה היא החלטה. אם אינני מתקשר היום ,בחרתי בעוד יום של מרחק. אם אינני מבקש סליחה ,בחרתי בעוד יום שבו הפגיעה נשארת בינינו. אם אינני מתחיל ,בחרתי בעוד יום שבו הדבר החשוב לי אינו מקבל מקום בחיים שלי.

זו אולי אחת האשליות הגדולות של הדחיינות .אנחנו מרגישים שהדחייה משמרת את כל האפשרויות ,אבל הזמן אינו עומד במקום בזמן שאנחנו מתלבטים .משהו קורה גם כאשר אנחנו לא עושים דבר. קהלת אומר" :לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג ,א). קהלת אינו אומר רק שיש מספיק זמן לכל דבר .להפך .הוא מתאר עולם שבו לדברים שונים יש עת" :עת ללדת ועת למות ,עת לטעת ועת לעקור נטוע ...עת לבכות ועת לשחוק ...עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג ,ב-ז). הפסוקים האלה מציבים מולנו אמת שאנחנו מעדיפים לפעמים לשכוח :לא כל דבר יכול להיעשות בכל זמן. יש דברים שאם לא עשינו אותם היום ,נוכל לעשות מחר. ויש דברים שמחר עדיין נוכל לעשות ,אבל הם כבר לא יהיו אותו דבר. שיחה שנעשתה אחרי חודשים של שתיקה אינה אותה שיחה שהייתה יכולה להיעשות בתחילת המרחק .סליחה שמגיעה אחרי שנים יכולה להיות יקרה מאוד ,אבל היא אינה מחזירה את השנים .זמן עם ילד בגיל עשר אינו ניתן להעברה לגיל עשרים .יש חלונות בחיים שאינם נסגרים ברעש .אף אחד אינו מודיע לנו שהיום הייתה הפעם האחרונה שבה יכולנו לעשות דבר מסוים בצורה שבה היה אפשר לעשות אותו היום. וזה בדיוק מה שהופך את דברי הלל במסכת אבות (פרק ב משנה ד) לחריפים כל כך" :ואל תאמר לכשאפנה אשנה ,שמא לא תפנה". הלל אינו אומר :שמא לא תחיה. הוא אומר" :שמא לא תפנה". יכול להיות שתמשיך לחיות עוד שנים רבות ,ובכל זאת הרגע הפנוי שאתה מחכה לו לעולם לא יגיע מעצמו .מפני שהבעיה אינה תמיד מחסור בזמן. לפעמים הבעיה היא שאנחנו מעניקים קדימות למה שצועק עכשיו ,ודוחים את מה שחשוב אבל עדיין אינו צועק. רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל (מסילת ישרים ,פרק ז) ,מתאר את מידת הזריזות ומזהיר מפני טבעו של האדם המבקש להקל מעליו את המאמץ .הוא כותב שהאדם צריך "להתגבר כנגד טבעו עצמו ולהתגבר ולהזדרז", ובהמשך מביא את דברי חז"ל" :זריזים מקדימים למצוות" .הזריזות אינה

רק מהירות .היא היכולת שלא לתת למרחק שבין ההכרה לבין המעשה להתמלא בתירוצים. הרמח"ל (מסילת ישרים ,פרק ז) מוסיף עיקרון חד עוד יותר" :כי אין סכנה כסכנתו ,אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב" .דבר טוב שאפשר לעשות עכשיו אינו מובטח לנו רק מפני שאנחנו מתכוונים לעשות אותו אחר כך .הזמן שעובר אינו חלל ריק .בכל רגע יכולים להופיע עיכוב חדש ,טרדה חדשה ,פחד חדש או סיבה חדשה לדחות. אולי לכן התורה משתמשת במקום אחר בלשון חריפה כל כך ביחס למצווה שהגיעה ליד האדם. המכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא ,פרשה ט ,על שמות יב ,יז) דורשת את הפסוק "ושמרתם את המצות" ואומרת" :רבי יאשיה אומר :אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות .כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה ,אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד". הדימוי של חז"ל מדויק .בצק אינו מחמיץ מפני שמישהו החליט לקלקל אותו. הוא מחמיץ מפני שהשאירו אותו. לפעמים גם בחיים דברים מתקלקלים לא בגלל החלטה רעה ,אלא בגלל היעדרה של החלטה בזמן. קשר יכול להחמיץ. הזדמנות יכולה להחמיץ. רצון יכול להחמיץ. אפילו התעוררות רוחנית יכולה להחמיץ. אדם יכול לצאת מיום הכיפורים עם רגע אמיתי מאוד של בהירות .הוא יודע שיש דבר אחד שהוא רוצה לשנות .הוא אינו משקר לעצמו .באותו רגע הוא באמת רוצה .אבל עובר יום ,ועוד יום ,והחיים חוזרים לקצבם .מה שהיה חד נעשה מעט מטושטש .מה שהיה דחוף נעשה חשוב אבל לא דחוף .ומה שאינו דחוף נדחק מפני כל הדברים שכן דורשים תשובה עכשיו. ואז מגיע הושענא רבה. לא בתחילת אלול.

לא בראש השנה. לא ביום הכיפורים. אחרי שכבר הייתה לנו הזדמנות להרגיש ,להתפלל ,להתחרט ולהבטיח. וכאן מתחילה להתעורר שאלה עמוקה יותר :אולי הושענא רבה אינו רק "עוד יום לתקן" אחרי כל הימים שכבר עברו .אולי הוא מעמיד אותנו מול מה שקורה לכל הדברים הטובים שאנחנו מתכוונים לעשות כאשר אנחנו מניחים שיהיה לנו עוד זמן. הנביא ישעיהו אומר" :דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו). הגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א) שואלת מתי הוא אותו זמן שבו הקדוש ברוך הוא "מצוי" ו"קרוב" ,ורבה בר אבוה משיב בשם רב" :אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים". והנה אנחנו עומדים עכשיו אחרי אותם עשרה ימים. לכאורה החלון המיוחד כבר עבר. אבל המסורת אינה אומרת לאדם :אם לא עשית הכול עד יום הכיפורים ,אין עוד טעם. להפך .מגיע חג הסוכות ,ובסופו מגיע הושענא רבה עם תפילה מוגברת של "אנא ה' הושיעה נא" ,עם שבע הקפות סביב המזבח בזמן המקדש ,ועם עבודת יום שיש לו מעמד מיוחד במסורת ישראל. יש כאן דבר עמוק מאוד :העובדה שהחמצנו זמן אחד אינה הופכת את הזמן הבא לחסר ערך. אבל היא גם אינה מבטיחה שיהיה תמיד זמן נוסף. וזה אולי המתח שהושענא רבה מכניס אל חיי האדם :מצד אחד ,אל תאמר "מאוחר מדי" .מצד אחר ,אל תשתמש בכך שעדיין אפשר כדי לומר שוב "מחר". מפני ששני המשפטים האלה ,למרות שהם נשמעים הפוכים ,יכולים להביא לאותו מקום. "מאוחר מדי" מאפשר לי לא לעשות מפני שכבר אין טעם.

"יש עוד זמן" מאפשר לי לא לעשות מפני שאין דחיפות. ובין שניהם עומד היום הזה ואומר :עדיין אפשר. והמילים "עדיין אפשר" אינן רק נחמה. לפעמים הן תביעה. אבל כדי להבין עד כמה המילים "עדיין אפשר" משמעותיות דווקא בהושענא רבה ,צריך לעצור ולשאול מה באמת מעמדו של היום הזה. המשנה במסכת ראש השנה (פרק א משנה ב) אומרת" :בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" .וביחס ליום הכיפורים נאמר בתורה: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" ( ויקרא טז ,ל) .אלה הימים שהתורה וחז"ל מציבים במפורש במרכז עולם הדין ,הכפרה והתשובה. הושענא רבה מופיע בשכבה אחרת של המקורות. רבי חיים ויטאל ,בפרי עץ חיים (שער הלולב ,פרק ד) ,מביא מתורת האר"י שהושענא רבה הוא זמן נוסף שבו יש בחינה של דין וחתימה .הוא כותב" :גם ביום הושענא רבא ניתן בה ה' גבורות ,ולכן גם בזה העולם נידון". בהמשך הוא מבאר שבליל הושענא רבה נעשית בחינה נוספת של חותם, לאחר הכתיבה בראש השנה והחתימה של יום הכיפורים. אבל דווקא כאן מופיע פרט מפתיע הרבה יותר. רבי חיים ויטאל ,בפרי עץ חיים (שער הלולב ,פרק ד) ,מביא שיש מקומות בזוהר שמהם עולה שמסירת הפתקים היא בהושענא רבה ,ולעומתם מקומות שמהם עולה שהדבר קשור לשמיני עצרת .הוא מיישב את הדברים וכותב" :כי אחר שנמסרו הפתקין ליל הושענא רבה ,הדבר תלוי עד יום שמיני עצרת ,אם יחזרו בתשובה". כלומר ,אפילו כאשר התהליך הגיע לנקודה שנראית כמעט סופית ,עדיין מופיעות המילים" :אם יחזרו בתשובה". רבי חיים ויטאל ,בפרי עץ חיים (שער הלולב ,פרק ד) ,ממשיך ומדגיש שאין לראות אפילו את מסירת הפתקים כמצב שבו התשובה נעשתה חסרת משמעות" :אבל ודאי שאם ישוב בתשובה גמורה ,ודאי שיקרע גזר דין". ובהמשך הוא מסיק מכך הוראה מעשית ליום עצמו" :כי ביום הושענא רבה

יזהר אדם מאוד מאוד בתפלתו ובכל מעשיו ,כי הדבר תלוי בתשובה בזמן ההוא". יש משהו כמעט מטלטל במבנה הזה. האדם כבר עבר את ראש השנה. כבר עבר את עשרת ימי תשובה. כבר עמד ביום הכיפורים. כבר אמר וידוי. כבר ביקש סליחה. כבר קיבל החלטות. כבר נכנס לסוכה וישב בצילה במשך החג. ועכשיו ,כאשר נדמה שהתהליך כבר מאחוריו ,באים כתבי האר"י ואומרים לו: עדיין יש משמעות למה שתעשה עכשיו. אבל כאן בדיוק נמצאת גם הסכנה. מפני שאפשר לשמוע את המסר הזה בשתי דרכים הפוכות. אפשר לשמוע :עדיין אפשר ,ולכן כדאי לפעול עכשיו. ואפשר לשמוע :עדיין אפשר ,ולכן כנראה אפשר לדחות שוב. זה הבדל קטן במילים והבדל עצום בחיים. לפעמים דווקא הידיעה שיש לנו הזדמנות נוספת הופכת לסיבה שבגללה איננו משתמשים בה .אם אפשר מחר ,למה היום? אם יש עוד מועד ,למה עכשיו? אם תמיד אפשר לתקן ,למה להתעמת ברגע הזה עם המחיר של התיקון? אולי משום כך אי אפשר להבין את הושענא רבה רק כ"עוד הזדמנות". הוא אינו מבטיח שתמיד תהיה עוד אחת. הוא אומר שהדלת עדיין פתוחה עכשיו. והפער בין שני המשפטים האלה הוא עצום.

הנביא ישעיהו אומר" :דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב .יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיהו נה ,ו-ז). הפסוק אינו מסתפק באמירה שהקדוש ברוך הוא קרוב .הוא מחבר מיד בין הקרבה לבין פעולה" :יעזב רשע דרכו ...וישב אל ה'" .הרגע שבו אפשר להתקרב אינו אמור להפוך את האדם לשאנן .הוא אמור להפוך את האפשרות למעשה. הגמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"א) שואלת על הפסוק "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב"" :אימתי הוא מצוי"? ורבה בר אבוה אומר בשם רב" :אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים". המקור הזה דווקא מחדד את השאלה שלנו .עשרת הימים המיוחדים כבר הסתיימו .הושענא רבה אינו עוד אחד מעשרת ימי תשובה .ובכל זאת ,כתבי האר"י מתארים עבודה נוספת שמגיעה אחריהם. יש כאן שיעור עמוק על הזדמנויות. לא כל הזדמנות נראית כמו הראשונה. לפעמים אדם פספס את הזמן הטוב ביותר לדבר ,אבל עדיין אפשר לדבר. הוא פספס שנים שבהן היה יכול להיות קרוב יותר לילד שלו ,אבל הילד עדיין נמצא מולו. הוא היה יכול לבקש סליחה הרבה קודם ,אבל האדם שנפגע עדיין מוכן אולי לשמוע. הוא היה יכול לטפל בעצמו לפני שהבעיה נעשתה קשה ,אבל עדיין אפשר להתחיל. הוא היה יכול לקבל החלטה כאשר האפשרויות היו רחבות יותר ,ועכשיו האפשרויות כבר הצטמצמו ,אבל הן לא נעלמו. אחת הטעויות הכואבות שלנו היא לחשוב שאם פספסנו את הזמן האידיאלי, כבר אין טעם לפעול בזמן שנותר. וכך דחייה אחת מולידה דחייה נוספת. אדם אומר :הייתי צריך לעשות את זה מזמן.

ואז במקום שהמשפט הזה יגרום לו לעשות זאת עכשיו ,הוא הופך לסיבה שלא לעשות בכלל. הייתי צריך להתקשר לפני חודש ,עכשיו כבר לא נעים. הייתי צריך לבקש סליחה מיד ,עכשיו זה כבר מוזר. הייתי צריך להתחיל לפני עשר שנים ,עכשיו אני כבר מבוגר מדי. הייתי צריך להיות שם כשהילדים היו קטנים ,עכשיו כבר מאוחר. החרטה על הזמן שאבד מתחילה לאכול גם את הזמן שעוד נשאר. וזה אולי אחד המסרים החזקים ביותר שאפשר לשמוע מן המקום שהושענא רבה תופס בתהליך .לא מפני שהוא אומר שאין משמעות לזמן שעבר .יש משמעות .יש דברים שאי אפשר להחזיר .אבל העובדה שאינני יכול לחזור אל אתמול אינה נותנת לי רשות לאבד גם את היום. שלמה המלך אומר " :כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ,כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" (קהלת ט ,י). קהלת אינו אומר לאדם לעשות הכול .הוא אומר " :כל אשר תמצא ידך לעשות" .יש דברים שכבר אינם בידך .יש הזדמנויות שכבר נסגרו .יש שנים שלא יחזרו .אבל השאלה איננה רק מה איבדת .השאלה היא מה עדיין נמצאת ידך מסוגלת לעשות. רבי יונה מגירונדי (שערי תשובה ,שער שני ,אות כו) כותב על מי שמאחר את התשובה ומזהיר מפני עצם הדחייה .הוא מבאר שכאשר האדם יודע שעליו לשוב ואינו עושה זאת ,עצם ההתמהמהות נעשית חמורה יותר ,מפני שהאדם כבר מכיר בחובתו ובכל זאת משאיר אותה לעתיד. וזו נקודה קשה. יש הבדל בין אדם שעדיין אינו רואה לבין אדם שכבר ראה ודוחה. כל עוד לא הבנתי שאני פוגע ,אפשר לומר שלא ידעתי. אחרי שהבנתי ,כל יום שבו אני ממשיך באותה דרך כבר אינו אותו יום. כל עוד לא הבנתי שהקשר שלי עם אדם מסוים הולך ונחלש ,אולי חייתי בלי לשים לב. אחרי שראיתי ,השתיקה שלי מקבלת משמעות אחרת.

כל עוד לא ידעתי שאני בורח מהחלטה ,חשבתי שאני רק שוקל בזהירות. אחרי שהבנתי שאני דוחה מפחד ,כל דחייה נוספת היא כבר בחירה להמשיך לתת לפחד להחליט. וזה אולי אחד ההבדלים בין ראשיתו של תהליך לסופו. בהתחלה אנחנו מבקשים לראות. בסוף אנחנו נשאלים מה עשינו עם מה שכבר ראינו. הושענא רבה מגיע אחרי תקופה שבה קשה לומר שלא הייתה לנו הזדמנות לחשוב .אלול שאל אותנו .ראש השנה טלטל אותנו .עשרת ימי תשובה נתנו זמן .יום הכיפורים העמיד אותנו מול וידוי וסליחה .חג הסוכות החזיר אותנו אל החיים מתוך מקום אחר. ועכשיו השאלה כבר אינה רק :מה הבנת? אלא :מה מכל מה שהבנת עדיין מחכה שתעשה איתו משהו? אולי יש כאן גם הסבר לכך שתחושת "הרגע האחרון" יכולה להיות כל כך חזקה .היא אינה בהכרח פחד מן השעון .לפעמים היא הרגע שבו כבר אי אפשר להסתתר מאחורי המשפט "עוד לא החלטתי". מפני שכאשר הזמן מצטמצם ,מתברר שגם לא להחליט הייתה דרך להחליט. גם לא לדבר יצר משהו. גם לא לבקש סליחה השפיע על הקשר. גם לא להתחיל עיצב את השנים. גם לא לבחור נתן לנסיבות לבחור במקומנו. ולכן השאלה של הושענא רבה אינה רק כמה זמן עוד נשאר. השאלה היא מה אנחנו עושים עם העובדה שעדיין נשאר. אבל כאן מתעוררת שאלה נוספת .אם הדבר באמת חשוב לנו ,מדוע אנחנו זקוקים לכך שהדלת כמעט תיסגר כדי לגלות את חשיבותו? מדוע אדם יכול לעבור ליד הוריו שוב ושוב ולחשוב שתמיד יהיה זמן לשבת איתם ,אבל כאשר הבריאות נחלשת פתאום כל שעה מקבלת ערך אחר? מדוע אנחנו יכולים להחזיק קשר חשוב כמובן מאליו במשך שנים ,ורק כאשר

הוא מתחיל להתערער אנחנו מבינים כמה איננו רוצים לאבד אותו? מדוע אפשר לדחות חלום זמן רב כל עוד נדמה שאפשר להתחיל "יום אחד" ,ורק כאשר השנים עוברות עולה בנו השאלה אם אותו "יום אחד" באמת עומד להגיע? לא תמיד גילינו ברגע האחרון מידע חדש. לפעמים פשוט איבדנו את תחושת האינסוף. משה רבנו אומר בתהלים" :למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהלים צ ,יב). הפסוק אינו מבקש לדעת את תאריך המוות .הוא מבקש לדעת למנות את הימים .יש הבדל עצום בין אדם שיודע באופן כללי שחייו מוגבלים לבין אדם שמצליח לחיות מתוך הידיעה שהיום הזה עצמו אינו יחידה שניתנת להחלפה ללא סוף. אנחנו יודעים שהזמן מוגבל ,אבל רוב הזמן איננו מרגישים כך .ובמובן מסוים טוב שכך .אי אפשר לחיות כל בוקר בתחושה שכל רגע עומד להיעלם .אבל לתחושת השפע הזאת יש גם מחיר :כאשר נדמה שיש לפנינו עוד אינספור ימים ,קל מאוד לתת ליום הנוכחי ערך קטן. הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ב) כותב" :לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות ,ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו ,לפיכך ישוב מחטאיו מיד ולא יאמר כשאזקין אשוב ,שמא ימות קודם שיזקין". הרמב"ם אינו אומר זאת כדי להפוך את האדם לחרד מן המוות .הוא משתמש בגבול החיים כדי לשבור את אחת האשליות שמאפשרות לנו לדחות :ההנחה שהעתיד נמצא ברשותנו .אדם אומר "כשאזקין אשוב" כאילו כבר קיבל לידיו את השנים שעוד לא הגיעו. אבל השנים העתידיות אינן רכוש שלנו. יש לנו את הרגע שבו אנחנו עומדים. וזה אינו אומר שכל דבר חייב להיעשות מיד .יש החלטות שדווקא זקוקות לזמן, לבירור ,להתייעצות ולסבלנות .זריזות אינה פזיזות .אדם שמחליט החלטות גדולות רק מפני שהוא מפחד שהזמן נגמר עלול לעשות טעויות קשות. השאלה איננה האם אני פועל מהר.

השאלה היא האם אני באמת מברר ,או משתמש בבירור כדי לא לבחור. שלמה המלך אומר" :ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו .את הכל עשה יפה בעתו" (קהלת ג ,י-יא). קהלת אינו מהלל מהירות .הוא מדבר על עת .יש זמן לפעול ויש זמן להמתין. יש החלטות שבהן ההמתנה עצמה היא חכמה ,ויש החלטות שבהן ההמתנה היא פחד שלבש בגדים של שיקול דעת. וההבדל ביניהן אינו תמיד קל לזיהוי. אדם יכול לומר במשך שנה שהוא "עדיין בודק" אפשרות מקצועית ,כאשר למעשה הוא מפחד להיכשל .אדם יכול לומר שהוא "מחכה לזמן הנכון" לשיחה ,כאשר למעשה הוא מפחד מן התגובה .אדם יכול לומר שהוא "לא רוצה לפעול מתוך רגש" כאשר למעשה הוא כבר יודע היטב מה צריך לעשות, אבל אינו רוצה לשלם את המחיר. לכן אחד הדברים שסגירת חלון עושה עבורנו הוא לא רק ליצור לחץ .היא מסלקת חלק מן האפשרויות שמאחוריהן הסתתרנו. כאשר יש עוד עשר שנים להחליט ,אפשר להמשיך לדמיין עשרה מסלולים. כאשר נשאר יום אחד ,אנחנו נאלצים לשאול מה אנחנו באמת רוצים. לא תמיד התשובה שניתנת ברגע האחרון היא הנכונה ביותר .אבל לעיתים הרגע האחרון חושף משהו שהמרחב הגדול של הזמן אפשר לנו להסתיר: סדרי עדיפויות. חז"ל במסכת ברכות (דף יז ע"א) מביאים תפילה שהיה רבי אלכסנדרי אומר לאחר תפילתו" :רבון העולמים ,גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות". יש כאן הבחנה עמוקה בין הרצון לבין מה שמעכב אותו. אדם יכול לרצות דבר באמת ,ובכל זאת לא לעשות אותו. זו נקודה חשובה ,מפני שאנחנו רגילים לשפוט את עצמנו באחת משתי דרכים קיצוניות .או שאנחנו אומרים :אם באמת הייתי רוצה ,כבר הייתי עושה .או שאנחנו אומרים :מכיוון שאני רוצה ,זה כמעט כאילו כבר עשיתי. חז"ל אינם אומרים את זה ולא את זה.

"רצוננו לעשות רצונך" הוא דבר אמיתי. אבל יש גם "מי מעכב". כלומר ,הרצון חשוב ,אבל הוא אינו מבטל את הצורך לברר מה עומד בינו לבין המעשה. לפעמים המעכב הוא פחד. לפעמים נוחות. לפעמים הרגל. לפעמים צורך להיות בטוחים במאה אחוז לפני שאנחנו זזים. לפעמים איננו רוצים לבחור מפני שכל בחירה סוגרת אפשרויות אחרות. ולפעמים אנחנו פשוט התרגלנו לכך שהדבר החשוב יכול לחכות. כאן הרגע האחרון עושה דבר מעניין :הוא אינו בהכרח יוצר רצון חדש. לפעמים הוא פשוט מסלק את האפשרות להמשיך להסתתר מפני הרצון שכבר היה שם. פתאום אדם אומר :אם זו ההזדמנות האחרונה ,אני נוסע. אם זו השיחה האחרונה שאולי אוכל לקיים ,אני מתקשר. אם מחר האפשרות נסגרת ,אני מגיש את הבקשה היום. ואז מתעוררת שאלה כמעט כואבת :אם זה נעשה כל כך ברור כאשר הזמן התקצר ,מה מנע ממני לראות את זה כאשר הזמן היה רחב? אולי מפני שכל עוד האפשרות פתוחה ,אנחנו מתייחסים אליה כאילו עצם קיומה כבר מעניק לנו משהו. אבל אפשרות אינה חיים. דבר שלא בחרנו בו עדיין אינו חלק מן החיים שלנו רק מפני שאנחנו יכולים לבחור בו. חלום שאנחנו מתכוונים להגשים אינו חיים שחיינו. סליחה שאנחנו מתכוונים לבקש עדיין לא ריפאה אדם שנפגע.

אהבה שאנחנו מרגישים אבל לעולם איננו מבטאים אינה תמיד מגיעה אל האדם שאותו אנחנו אוהבים. וכאן חוזרים דברי רבן שמעון בן גמליאל במסכת אבות (פרק א משנה יז)" :לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". המרחק שבין הרצון למעשה הוא המקום שבו חלק גדול מן החיים שלנו מתרחש. אבל יש גם סכנה הפוכה .הרגע האחרון יכול להזיז אותנו ,אך הוא אינו בהכרח משנה אותנו. אנחנו מכירים את זה היטב מתקופות של התעוררות .אדם נבהל ,מתרגש, מרגיש שהפעם הוא מוכרח להשתנות ומקבל על עצמו דברים גדולים .במשך כמה ימים הוא באמת חי אחרת .אחר כך הדחיפות יורדת ,החיים חוזרים למסלולם ,והקבלה שהייתה ברורה כל כך מתחילה להתרחק. לא מפני שהרגע היה מזויף. אלא מפני שרגש של דחיפות אינו תחליף לבניית דרך. הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) אינו מסתפק ברגע של התעוררות .כשהוא מגדיר תשובה הוא כותב" :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" .הוא מוסיף שהאדם צריך להגיע למצב שבו "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". כלומר ,התשובה אינה רק עוצמת התחושה ברגע שבו אני מפחד לאבד את ההזדמנות .היא שואלת האם נבנתה בתוכי החלטה שתוכל להמשיך לחיות גם כאשר הרגע הדרמטי יעבור. וזה אולי ההבדל בין דחיפות בריאה לבין בהלה. בהלה אומרת :אני חייב לשנות הכול עכשיו. דחיפות בריאה אומרת :יש דבר שאינני רוצה לדחות עוד ,ולכן אני עושה היום צעד ממשי שאוכל להמשיך גם מחר. בהלה מייצרת הבטחות עצומות. דחיפות בריאה מחפשת פעולה שאפשר לקיים.

בהלה רוצה להרגיש שכבר נעשינו אדם אחר. דחיפות בריאה מוכנה להתחיל להיות אדם שפועל אחרת במקום אחד. רבי ישראל מסלנט היה רגיל להדגיש בעבודת המוסר את הצורך בקבלות מצומצמות ומעשיות ולא בהחלטות רחבות שאינן מחזיקות מעמד .גם בלי להפוך את הדברים לנוסחה אחת ,העיקרון מתאים מאוד למה שאנחנו פוגשים כאן :שינוי אמיתי נבחן פחות בגודל ההתרגשות ויותר בשאלה אם היא הצליחה לקבל צורה שהחיים יכולים לשאת. ואולי דווקא כאן הושענא רבה יכול ללמד אותנו דבר שונה מן התחושה הפשוטה של "הרגע האחרון". היום הזה אינו שואל רק :האם נבהלת מספיק מכך שהזמן נגמר? הוא שואל :האם גילית מתוך קוצר הזמן משהו שאינך רוצה לשכוח כאשר תחושת הדחיפות תחלוף? מפני שגם הושענא רבה יעבור. גם החג יסתיים. הסוכה תפורק. ארבעת המינים יונחו בצד. השגרה תחזור. והשאלה הגדולה אינה רק מה הרגשנו כאשר הדלת כמעט נסגרה. השאלה היא מה יישאר פתוח בתוכנו אחרי שהיא תיסגר. אבל אולי כאן נמצא האתגר הגדול באמת .לא כיצד להתעורר כאשר הדלת כמעט נסגרת ,אלא כיצד לחיות כך שלא נזדקק בכל פעם לדלת נסגרת כדי להתעורר. ספר תהלים אומר" :כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו ,היום אם בקלו תשמעו" (תהלים צה ,ז). המילה הבולטת בפסוק היא "היום" .לא כאשר התנאים יהיו מושלמים ,לא כאשר נרגיש מוכנים יותר ,לא כאשר יישארו לנו פחות אפשרויות ולא כאשר הפחד מן ההחמצה כבר לא יאפשר לנו להמשיך לדחות .היום.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף צח ע"א) מספרת שרבי יהושע בן לוי שאל את המשיח" :לאימת אתי מר?" ,מתי יבוא אדוני? והמשיח השיב לו" :היום" .רבי יהושע בן לוי המתין ,וכאשר היום חלף והמשיח לא בא ,אמר לאליהו שהמשיח שיקר לו .אליהו הסביר לו שהכוונה הייתה לפסוק" :היום אם בקלו תשמעו". הגמרא לוקחת מילה שנשמעת כמו תאריך והופכת אותה לתביעה. "היום" אינו רק תשובה לשאלה מתי משהו יתרחש .הוא תלוי גם בשאלה מה אנחנו עושים עם היום שניתן לנו. וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין אדם שחי מתוך בחירה לבין אדם שחי מתוך דדליין .האדם השני זז כאשר הזמן דוחף אותו .הראשון מנסה לזהות את מה שראוי לעשות עוד לפני שהמציאות הופכת אותו לדחוף. זה קשה מאוד ,מפני שהדחוף יודע לצעוק והחשוב לא תמיד. הודעה בטלפון דורשת תשובה עכשיו .אדם שאנחנו אוהבים יכול לחכות. משימה בעבודה מגיעה עם תאריך .מערכת יחסים כמעט אף פעם אינה שולחת התראה שאומרת" :אם לא תשקיע בי השבוע ,משהו יתחיל להתרחק". חשבון שלא שילמנו שולח תזכורת .חלום שאנחנו מזניחים אינו שולח תזכורת. הגוף לפעמים מתחיל לכאוב ורק אז אנחנו מקשיבים לו .הנפש יכולה להישחק במשך זמן רב בלי להפיק צליל שאי אפשר להתעלם ממנו. וכך אנחנו עלולים לבנות חיים שבהם סדר העדיפויות שלנו נקבע לא לפי מה שחשוב לנו ביותר ,אלא לפי מה שהצליח להפוך לדחוף ביותר. משה רבנו אומר" :ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים יא, כו). התורה אינה מדברת על הבחירה כעל רעיון שנמצא אי שם בעתיד .היא מעמידה אותה לפני האדם "היום" .הבחירה אינה רק השאלה איזה אדם הייתי רוצה להיות בסופו של דבר ,אלא איזו מן הדרכים שנמצאות לפני אני בוחר עכשיו. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (דברים יא ,כו) ,מסביר שמשה מעמיד לפני ישראל שתי דרכים ,ברכה אם ישמעו למצוות ה' וקללה אם לא ישמעו .הבחירה איננה

מחשבה מופשטת על העתיד .היא מונחת לפני האדם ודורשת ממנו לפנות אל אחת הדרכים. וזה אולי אחד הדברים שאנחנו מתקשים לקבל :בכל יום שבו איננו בוחרים, החיים אינם נעצרים ומחכים לנו. גם הרגל הוא בחירה שהתקבעה. גם שתיקה עושה משהו למערכת יחסים. גם עוד ערב שבו לא נתנו מקום לדבר החשוב לנו מצטרף לערבים שקדמו לו. גם "עוד לא" שחוזר מספיק פעמים מתחיל בסופו של דבר להיראות כמו "לא". ספר דברים אומר בהמשך" :ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל ,טו) .ולאחר מכן" :העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ ,החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ,ובחרת בחיים" (דברים ל ,יט). התורה אינה אומרת רק שהחיים והמוות קיימים .היא אומרת" :נתתי לפניך". הבחירה נמצאת לפני האדם. אבל הפסוק אינו מסתיים ב"ובחרת". הוא אומר "ובחרת בחיים". יש דברים שאנחנו צריכים להפסיק רק לנתח ולהתחיל לבחור בהם. לא מפני שהבירור אינו חשוב .להפך .יש שאלות שאסור להכריע בהן במהירות .אבל יש רגע שבו האדם כבר בירר מספיק כדי לדעת מה חשוב לו, ומה שנותר אינו עוד מידע אלא אומץ. אומץ לומר את מה שכבר הבנתי. אומץ לעשות את מה שכבר החלטתי שהוא נכון. אומץ לוותר על האפשרות להמשיך להשאיר את כל האפשרויות פתוחות. מפני שכל בחירה אמיתית כוללת גם ויתור. מי שבוחר להקדיש זמן למשפחה מוותר באותו זמן על דבר אחר.

מי שבוחר לבקש סליחה מוותר על האפשרות להמשיך להחזיק רק בצדק שלו. מי שבוחר בדרך מקצועית מסוימת נפרד לפחות כרגע מדרכים אחרות. מי שבוחר להשתנות מוותר במידה מסוימת על הנוחות שבמשפט "ככה אני". אולי זו אחת הסיבות שאנחנו דוחים .כל עוד לא בחרנו ,נדמה לנו שלא איבדנו דבר. אבל גם לא קיבלנו דבר. רבי אליעזר אומר במסכת אבות (פרק ב משנה י) " :ושוב יום אחד לפני מיתתך". הגמרא במסכת שבת (דף קנג ע"א) מספרת שתלמידיו שאלו אותו" :וכי אדם יודע איזהו יום ימות"? והוא השיב" :וכל שכן ,ישוב היום שמא ימות למחר ,ונמצא כל ימיו בתשובה". יש כאן רעיון מפתיע .רבי אליעזר אינו מציע לאדם לגלות מתי יהיה יומו האחרון .להפך .העובדה שאיננו יודעים היא עצמה הסיבה לא לדחות את מה שראוי לעשות. אבל אפשר לשמוע את דבריו גם מעבר לפחד מן המוות .איננו יודעים מהו היום האחרון של הרבה דברים בחיינו. איננו יודעים מה תהיה השיחה האחרונה עם אדם מסוים. איננו יודעים מתי ילד יבקש מאיתנו בפעם האחרונה לשבת לידו לפני השינה. איננו יודעים מתי תהיה הפעם האחרונה שבה אדם מבוגר שאנחנו אוהבים יהיה מסוגל לספר לנו סיפור שכבר שמענו עשר פעמים. איננו יודעים מתי תיסגר הזדמנות מסוימת. ואיננו יודעים מתי דבר שאנחנו רגילים לחשוב שאפשר לתקן "מתישהו" יהיה קשה הרבה יותר לתיקון. אין צורך לחיות מתוך פחד שכל רגע הוא האחרון. אבל אולי צריך לחיות מתוך כבוד לעובדה שלא כל רגע חוזר. וזה מחזיר אותנו להושענא רבה.

הייחוד של היום הזה אינו רק בכך שהוא נמצא בסוף .הוא יכול ללמד אותנו משהו על הדרך שבה אנחנו מתייחסים לכל יום שקודם לסוף. אם הושענא רבה מצליח לגרום לנו לעשות דבר שידענו כבר באלול שעלינו לעשות ,השאלה אינה רק מדוע היום הצלחנו. השאלה היא מה נוכל ללמוד מן היום הזה כדי שבפעם הבאה לא נצטרך לחכות עד הושענא רבה. אולי לכן אחת המילים החשובות ביותר בעבודת האדם אינה "מחר". היא גם אינה "מתישהו". היא "היום". לא מפני שהיום צריך להספיק הכול. אלא מפני שרק היום אפשר לעשות את מה ששייך להיום. מחר ,אם יגיע ,יהיה יום אחר .יהיו בו משימות אחרות ,רגשות אחרים ,עייפות אחרת והזדמנויות אחרות .ואם נפקיד שוב ושוב את הדברים החשובים ביותר שלנו בידיו של המחר ,אנחנו עלולים לגלות שהמחר היה עמוס בדיוק כמו היום. הלל אמר במסכת אבות (פרק ב משנה ד)" :ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". אולי עכשיו אפשר לשמוע את דבריו בצורה עמוקה יותר .הוא אינו רק מזהיר שהזמן עלול להיגמר .הוא מערער על עצם הרעיון שהחיים האמיתיים שלנו יתחילו כאשר נהיה פנויים. אין חיים אחרים שמחכים אחרי העומס. אלה החיים. בתוך העומס הזה אנחנו אוהבים. בתוך הלו"ז הזה אנחנו מגדלים ילדים. בתוך הטרדות האלה אנחנו בונים קשרים. בתוך חוסר הוודאות הזה אנחנו צריכים לקבל החלטות.

ובתוך האדם שאנחנו היום אנחנו צריכים להתחיל את העבודה על האדם שאנחנו רוצים להיות. אם נחכה לחיים שבהם יהיה לנו קל יותר לעשות את הדברים החשובים ,אנחנו עלולים לגלות שחיכינו לחיים שאינם קיימים. ולכן אולי הושענא רבה אינו רק היום שבו אנחנו אומרים :נשארה עוד הזדמנות. הוא היום שיכול ללמד אותנו להפסיק לבנות את חיינו על ההנחה שתמיד תישאר עוד אחת. לא כדי להכניס אותנו לחרדה. אלא כדי להחזיר ערך למה שכבר נמצא בידינו. היום הזה. השיחה הזאת. האדם הזה. ההחלטה הזאת. הצעד שאפשר לעשות עכשיו. לא הכול. דבר אחד. מפני שהמטרה אינה לחיות כל השנה בתחושה של רגע אחרון. המטרה היא ללמוד מן הרגע האחרון כיצד לא לבזבז את הרגע הראשון. ואולי עכשיו אפשר לחזור אל הושענא רבה בלי לראות בו רק יום שמפחיד אותנו מפני שהזמן הולך ואוזל. יש בו גם בשורה אחרת. עדיין אפשר. אחרי אלול ,אחרי ראש השנה ,אחרי עשרת ימי תשובה ,אחרי יום הכיפורים ואחרי כמעט שבעה ימים של חג הסוכות ,האדם אינו עומד מול דלת שכבר ננעלה .הוא עומד מול זמן שעוד נמצא בידיו.

וזה הבדל עצום. מפני שיש אנשים שהעבר שלהם נעשה סיבה לוותר על ההווה .הם מסתכלים על השנים שעברו ,על ההחלטות שלא קיבלו ,על הקשרים שלא טיפחו ,על ההזדמנויות שהחמיצו ,ואומרים לעצמם :עכשיו כבר מאוחר. אבל "מאוחר יותר ממה שהיה יכול להיות" אינו בהכרח "מאוחר מדי". ייתכן שהשיחה הייתה צריכה להתקיים לפני שנה. אבל אם אפשר לקיים אותה היום ,השאלה איננה רק מדוע לא עשיתי זאת אז. השאלה היא האם אני מוכן לעשות זאת עכשיו. ייתכן שהייתי צריך לבקש סליחה מיד אחרי שפגעתי. ייתכן שהייתי צריך להתחיל לשנות את ההרגל הזה לפני שנים. ייתכן שהייתי צריך להקדיש יותר זמן לילדים כשהיו קטנים ,להיות נוכח יותר בזוגיות ,לשמור על קשר עם אדם שאהבתי או להעז ללכת בדרך שידעתי שהיא נכונה עבורי. הזמן שאבד אמיתי .אין צורך להכחיש אותו. אבל גם הזמן שנשאר אמיתי. ולפעמים אנחנו עסוקים כל כך בחרטה על מה שכבר איננו יכולים לשנות ,עד שאנחנו מאבדים יחד איתו גם את מה שעוד אפשר. זו אולי אחת המלכודות הכואבות של ההחמצה .היא אינה מסתפקת במה שכבר לקחה .אם איננו נזהרים ,היא משכנעת אותנו למסור לה גם את ההמשך. החמצתי ,ולכן אין טעם להתחיל. התרחקנו ,ולכן אין טעם להתקרב. נכשלתי שוב ,ולכן כנראה לעולם לא אצליח. עברו שנים ,ולכן אין טעם לנסות עכשיו. אבל הושענא רבה מגיע בסופו של תהליך ארוך ואומר דבר אחר :העובדה שלא עשית קודם אינה תשובה לשאלה מה אתה יכול לעשות עכשיו. ומצד שני ,היום הזה אינו מאפשר לנו להפוך את התקווה לתירוץ.

אם "עדיין אפשר" פירושו "אפשר גם מחר" ,לא למדנו דבר. אם כל הזדמנות נוספת משמשת אותנו רק כדי לדחות אל ההזדמנות שאחריה ,החסד עצמו הופך למקום מסתור. לכן המתח של הושענא רבה כל כך מדויק. מצד אחד :אל תתייאש בגלל מה שעבר. מצד שני :אל תירדם בגלל מה שעוד נשאר. יש זמן. אבל הזמן הזה הוא עכשיו. אולי משום כך המילה "היום" שחזרה במקורות שליוונו אינה רק מילה של דחיפות .היא מילה של נוכחות .היא מחזירה את האדם מן החיים שהוא מתכנן לחיות אל החיים שהוא חי בפועל. אנחנו יכולים לבנות בתוכנו גרסה עתידית יפה מאוד של עצמנו. יום אחד אהיה סבלני יותר. יום אחד אפנה יותר זמן למשפחה. יום אחד אלמד את מה שתמיד רציתי ללמוד. יום אחד אדבר עם האדם שממנו התרחקתי. יום אחד אפסיק לפחד מן ההחלטה הזאת. יום אחד אטפל בעצמי. והגרסה העתידית הזאת מרגיעה אותנו ,מפני שהיא מאפשרת לנו להרגיש שאנחנו אנשים שרוצים את הדברים הנכונים גם בלי לשלם עדיין את מחירם. אבל החיים אינם מתרחשים ב"יום אחד". הם מתרחשים ביום הזה. ולכן השאלה החשובה אינה רק איזה אדם הייתי רוצה להיות. השאלה היא מה האדם שאני רוצה להיות עושה היום. לא בעוד שנה.

לא כאשר יהיה לו פחות עומס. לא כאשר ייעלמו הפחדים. לא כאשר כולם סביבו ישתנו. היום. ואולי כאן נמצאת גם התשובה לשאלה שבה פתחנו :מדוע אנחנו מחכים לרגע האחרון כדי לעשות דברים שידענו מזמן שצריך לעשות? מפני שכל עוד נדמה לנו שיש עוד זמן ,אנחנו יכולים להחזיק בו זמנית גם ברצון וגם בדחייה .אנחנו יכולים לומר שהדבר חשוב לנו ,ובאותה שעה לא לתת לו מקום .אנחנו יכולים להאמין שנעשה אותו ,בלי להכריע מתי .אנחנו יכולים לשמור את כל האפשרויות פתוחות ולספר לעצמנו שעצם האפשרות לבחור בהן בעתיד כמעט שווה לבחירה. הרגע האחרון מפרק את האשליה הזאת. פתאום כבר אי אפשר להחזיק גם ב"אני רוצה" וגם ב"לא עכשיו". צריך לבחור. ולפעמים רק אז אנחנו מגלים עד כמה רצינו. אבל אולי החכמה הגדולה יותר היא לא לחכות שהחיים יצמצמו עבורנו את האפשרויות. לא לחכות שהקשר יעמוד על סף שבירה כדי להחליט שהוא חשוב. לא לחכות שהגוף יכריח אותנו לעצור כדי להודות שאנחנו זקוקים למנוחה. לא לחכות שהילדים יגדלו כדי להבין כמה מהר חלפו השנים. לא לחכות שאדם ייעלם מחיינו כדי לדעת מה רצינו לומר לו. לא לחכות שההזדמנות תיסגר כדי לגלות שרצינו בה. הושענא רבה יכול להיות הרגע האחרון של תהליך ,אבל אולי המתנה הגדולה שלו היא דווקא מה שהוא יכול ללמד אותנו על כל הרגעים שאינם אחרונים. לכבד הזדמנות עוד לפני שהיא עומדת להיעלם. לשמוע אדם עוד לפני שהוא מפסיק לדבר.

להעריך קשר עוד לפני שהוא נסדק. לעשות צעד עוד לפני שהפחד מן ההחמצה נעשה גדול מן הפחד מן המעשה. ולא פחות חשוב ,לדעת להבחין בין דבר שבאמת צריך עוד זמן לבין דבר שאנחנו רק מקווים שהזמן יעשה במקומנו. מפני שהזמן יכול להבשיל. אבל הזמן יכול גם להרחיק. הזמן יכול לרפא. אבל הוא יכול גם לקבע. הזמן יכול לתת פרספקטיבה. אבל הוא אינו מקבל עבורנו החלטות שאנחנו מפחדים לקבל. בסופו של דבר ,יש רגע שבו אנחנו צריכים להפסיק לשאול מתי נהיה מוכנים ולהתחיל לשאול מה אנחנו מסוגלים לעשות גם כשאיננו מוכנים לגמרי. לא הכול. לא שינוי של חיים שלמים ביום אחד. לא הבטחות שנולדו מתוך פחד וייעלמו יחד איתו. רק דבר אחד אמיתי. אדם אחד שצריך להתקשר אליו. משפט אחד שצריך לומר. סליחה אחת שצריך לבקש. גבול אחד שצריך להציב. החלטה אחת שכבר ביררנו מספיק. צעד אחד שהפחד אינו סיבה שלא לעשות אותו. מפני שאולי זה כל ההבדל בין התעוררות שנעלמת לבין התעוררות שמשנה משהו בחיים :הראשונה גורמת לנו להרגיש בעוצמה שהזמן קצר .השנייה גורמת לנו להשתמש בזמן שעוד יש.

הושענא רבה יעבור. גם תחושת הדחיפות שלו תחלוף. השאלה היא האם יחד איתה תחלוף גם ההחלטה. ואולי זו השאלה שכדאי לקחת מן היום הזה אל השנה כולה: איזה דבר חשוב אני דוחה כבר זמן רב לא מפני שאינני יודע שצריך לעשות אותו ,אלא מפני שאני עדיין מאמין שיהיה לי זמן לעשות אותו אחר כך ,ומה הייתי עושה כבר היום אילו ידעתי שה"אחר כך" הזה אינו מובטח לי?