איך מקבלים את עצמנו בלי להפוך קבלה עצמית לתירוץ להישאר באותו דפוס?

למה דווקא את הערבה חובטים בהושענא רבה? מכל העצים והצמחים שבעולם ,מדוע דווקא הערבה נבחרה למעשה המיוחד של הושענא רבה? ואם כבר יש בידינו ערבה בתוך ארבעת המינים ,מדוע לוקחים ערבה אחרת ,מוציאים אותה מן האגודה וחובטים דווקא אותה בקרקע? המקורות חושפים מאחורי המנהג המוכר מסע מפתיע שעובר מן הערבה שאין בה טעם וריח ,אל השפתיים…

למה דווקא את הערבה חובטים בהושענא רבה? מכל העצים והצמחים שבעולם ,מדוע דווקא הערבה נבחרה למעשה המיוחד של הושענא רבה? ואם כבר יש בידינו ערבה בתוך ארבעת המינים ,מדוע לוקחים ערבה אחרת ,מוציאים אותה מן האגודה וחובטים דווקא אותה בקרקע? המקורות חושפים מאחורי המנהג המוכר מסע מפתיע שעובר מן הערבה שאין בה טעם וריח ,אל השפתיים ,העפר והמתקת הגבורות ,ומציב בפנינו שאלה עמוקה על עצמנו :האם קבלה עצמית פירושה להשלים עם כל מה שיש בנו ,או שאפשר להבין מדוע נעשינו כפי שאנחנו ,לקבל את עצמנו באמת ,ובכל זאת לבחור אילו כוחות בתוכנו הגיע הזמן ללמוד להפעיל אחרת?

יש מנהגים שאנחנו מקיימים כל כך הרבה שנים ,עד שאנחנו מפסיקים לשים לב עד כמה הם מוזרים .בבוקר הושענא רבה ,לאחר תפילה ארוכה והקפות, לוקחים ביד אגודה של ערבות וחובטים אותה בקרקע .העלים נעים ,לעיתים חלקם נושרים ,ואנחנו ממשיכים הלאה .מי שגדל עם המנהג הזה כמעט אינו עוצר לשאול את השאלה הפשוטה ביותר :למה? אבל אולי השאלה צריכה להתחיל אפילו רגע אחד קודם .למה בכלל ערבה? אם כל מה שנדרש היה לקחת ענף ולחבוט בו ,אפשר היה לבחור כמעט כל צמח .למה לא ענף של זית? למה לא עלי אקליפטוס? למה לא ורד או שושנה? ואם יש חשיבות לכך שהענף יהיה דווקא אחד מארבעת המינים שכבר מלווים אותנו במשך כל חג הסוכות ,השאלה נעשית חריפה עוד יותר :מדוע לא חובטים בלולב? מדוע לא בהדס? מדוע לא באתרוג? ואולי היה טבעי יותר לקחת את כל ארבעת המינים שאיתם קיימנו את מצוות החג ולסיים איתם יחד את היום השביעי? אלא שכאשר מתבוננים במקורות מתברר שהערבה של הושענא רבה אינה סתם שריד מארבעת המינים .יש לה זהות אחרת לגמרי. הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב ז ,כ) כותב" :הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ,ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב" .כלומר ,גם כאשר אדם מחזיק בידו לולב ובתוכו ערבות כשרות ומהודרות ,התורה שבעל פה אומרת לו :לערבה הזאת יש עבודה אחת ,אבל ישנה ערבה אחרת שמחכה לעבודה אחרת. הדבר נעשה מפתיע עוד יותר כשמתבוננים במה שהיו עושים במקדש .המשנה במסכת סוכה (פרק ד משנה ה) מתארת כיצד היו יורדים למקום שנקרא מוצא

ומלקטים משם מורביות של ערבה ,ענפי ערבה גדולים ,ומעמידים אותם בצדי המזבח כשראשיהם כפופים על גביו .ביום השביעי היו מקיפים את המזבח שבע פעמים .הערבה ,שבמשך החג אנחנו רגילים לראותה כמעט מסתתרת בין הלולב וההדסים ,מקבלת פתאום במקדש נוכחות עצמאית סביב המזבח עצמו. ובזמן הזה ,כשאין לנו מקדש ,נשאר בידינו מנהג הערבה ביום השביעי. הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב ז ,כב) פוסק " :לוקח בד אחד או בדין הרבה ,חוץ מערבה שבלולב ,וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש ,בלא ברכה ,שדבר זה מנהג נביאים הוא". וכאן כבר קשה להסתפק בהסבר טכני. כל שבעת ימי החג הערבה נמצאת ליד האתרוג ,הלולב וההדס .היא נאגדת איתם ,מתרוממת איתם ומיטלטלת איתם לכל הכיוונים .אילו היינו פוגשים אותה רק שם ,היינו יכולים לחשוב שכל משמעותה נובעת מן העובדה שהיא חלק מן האגודה .אבל ביום האחרון אומרים לנו חז"ל לקחת ערבה אחרת. לא את זו שכבר נמצאת בתוך הלולב .ערבה שעומדת בפני עצמה. יש כאן אולי אחת התמונות העמוקות ביותר שהושענא רבה מציב בפני האדם: אותו מין יכול להופיע בשתי מערכות שונות לחלוטין .פעם אחת הוא חלק ממכלול ,ופעם אחרת הוא נדרש לעמוד לבדו. גם בחיים אנחנו מכירים את עצמנו פעמים רבות דרך האגודות שבתוכן אנחנו נמצאים .אדם אומר לעצמו :אני אבא ,אני אמא ,אני בן זוג ,אני רב ,אני תלמיד ,אני מנהל ,אני עובד ,אני חבר בקהילה הזאת ,אני שייך למשפחה הזאת .אלה אינן הגדרות מזויפות .הן חלק אמיתי מאוד מן הזהות שלנו. אנשים אחרים מעניקים לנו מקום ,אחריות ,משמעות ולעיתים גם כוח שלא היינו מצליחים למצוא לבד. אבל יש שאלה שהאגודה אינה יכולה לענות עליה עבורנו. מי אני כאשר לרגע מורידים ממני את התפקיד? אדם יכול להרגיש בעל ערך מפני שזקוקים לו .הוא יכול להרגיש חכם מפני ששואלים אותו .מצליח מפני שמעריכים אותו .משמעותי מפני שיש לו תפקיד. אהוב מפני שאנשים מתקשרים אליו .כל הדברים האלה יכולים להיות

אמיתיים ,ובכל זאת יש בתוכנו מקום שקט ששואל לפעמים :ומה יישאר אם מחר משהו מכל זה ישתנה? אנחנו פוגשים את השאלה הזאת דווקא ברגעים שלא הזמנו .אדם יוצא לפנסיה אחרי עשרות שנים שבהן המקצוע היה כמעט שמו השני ,ופתאום איש אינו מחכה להחלטה שלו בבוקר .הילדים גדלים ועוזבים את הבית ,והורה שבמשך שנים ידע בדיוק למי הוא נחוץ מגלה שהבית שקט יותר .אדם עוזב תפקיד ציבורי ,מסגרת חברתית משתנה ,מערכת יחסים מסתיימת ,או שהצלחה שעליה בנה חלק גדול מזהותו כבר אינה נמצאת שם .לפעמים לא קרה שום אסון ,ובכל זאת מתעוררת שאלה שקודם כמעט לא היה צורך לשאול :מי אני עכשיו? אולי משום כך חשוב כל כך שהערבה של הושענא רבה תהיה ערבה אחרת. לא מפני שהאגודה הייתה טעות ,אלא מפני שיש בירורים שאי אפשר לעשות בתוכה .יש דברים שאנחנו לומדים על עצמנו דווקא דרך השייכות ,ויש דברים שאדם יכול לפגוש רק כאשר הוא עומד לרגע בפני עצמו. אבל כאן מתעוררת שאלה קשה עוד יותר .אם כל מטרתה של הערבה הנפרדת הייתה ללמד אותנו לעמוד בפני עצמנו ,היה אפשר לקחת אותה ולהגביה אותה בדיוק כפי שעשינו במשך כל החג. אלא שזה אינו מה שאנחנו עושים. אנחנו לוקחים דווקא את הערבה הזאת ,מקרבים אותה אל הקרקע, וחובטים בה. ומכאן השאלה כבר משתנה לגמרי. מה יש דווקא בערבה ,שאין בלולב ,בהדס ובאתרוג ,שבגללו לא מספיק להוציא אותה מן האגודה ולעמוד איתה בפני עצמה ,אלא צריך לעשות איתה פעולה שאין עושים עם שום מין אחר? וכדי להבין מדוע דווקא הערבה מגיעה אל הרגע הזה ,צריך לחזור תחילה אל הדרך שבה חז"ל עצמם מתארים אותה. המדרש בויקרא רבה (ל ,יב) משווה את ארבעת המינים לארבעה סוגים בעם ישראל .האתרוג ,שיש בו טעם וריח ,כנגד מי שיש בו תורה ומעשים טובים; הלולב ,שיש בו טעם ואין בו ריח ,כנגד מי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים; ההדס ,שיש בו ריח ואין בו טעם ,כנגד מי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה;

ואילו על הערבה אומר המדרש " :מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים". דווקא כאן אומר הקדוש ברוך הוא דבר מפתיע" :לאבדן אי אפשר" .במקום להוציא את הערבה מן האגודה ,הוא מצווה לקשור את כולם יחד ,מפני ש"הן מכפרין אלו על אלו" .במשך כל חג הסוכות הערבה מלמדת אפוא שיעור חשוב מאוד :חסרונו של אדם אינו מבטל את שייכותו .העובדה שכרגע אין בו מה שיש באחרים אינה הופכת אותו למיותר. אבל את השיעור הזה כבר למדנו במשך החג .אילו זה היה כל מה שהתורה מבקשת לומר באמצעות הערבה ,הושענא רבה היה צריך להסתיים בדיוק כפי שהחג התחיל :הערבה בתוך האגודה ,מוחזקת לצד שאר המינים. וזה בדיוק מה שלא קורה. ביום השביעי מופיעה ערבה אחרת .אותה ערבה שחז"ל תיארו כמי שאין בה טעם ואין בה ריח כבר אינה יכולה להסתפק בכך שהלולב ,ההדס והאתרוג נמצאים לידה .היא יוצאת מן האגודה ומקבלת עבודה משל עצמה. אולי כאן מסתתרת הבחנה שאינה נוגעת רק לערבה .יש הבדל גדול בין לומר לאדם "אתה שייך גם כשאתה חסר" לבין לומר לו "מכיוון שאתה שייך, עכשיו אפשר גם לעבוד על מה שחסר". אנחנו מתקשים מאוד להחזיק את שני המשפטים האלה יחד .יש אנשים שלמדו לחיות בעולם שבו כל חולשה הופכת מיד לכתב אישום .אם טעיתי, משהו בי לא בסדר .אם נכשלתי שוב ,כנראה אינני ראוי .אם גיליתי בתוכי קנאה ,כעס ,אנוכיות או פחד ,אני מתבייש בעצם העובדה שהם נמצאים בי. לאדם כזה צריך לומר את מה שאמרה הערבה במשך כל חג הסוכות :אתה אינך נזרק מן האגודה מפני שיש בך חלקים שעדיין זקוקים לתיקון. אבל קיימת גם סכנה הפוכה .לפעמים מתוך הרצון הבריא להפסיק לשנוא את עצמנו אנחנו מתחילים להגן על כל מה שיש בנו .כעס הופך ל"ככה אני" .חוסר סבלנות נעשה "האופי שלי" .אדם פוגע שוב ושוב ואומר שהוא פשוט אדם ישיר .הוא מתקשה להקשיב ומסביר שכך הוא בנוי .הוא מפחד להשתנות ומכנה את הפחד נאמנות לעצמו.

ואז המושג היפה "קבלה עצמית" עלול להשתנות בלי שנרגיש .במקום להיות קרקע שממנה אפשר לצמוח ,הוא נעשה חומה שמגינה עלינו מפני הצורך לצמוח. אולי לכן אי אפשר להבין את הערבה של הושענא רבה בלי הערבה של ארבעת המינים .אילו היינו חובטים בה מתחילת החג ,היינו עלולים לשמוע מסר אכזרי :מה שחסר צריך להכות ולסלק .אבל התורה אינה מתחילה שם. במשך ימים שלמים היא מחייבת אותנו להחזיק את הערבה קרוב ,לקשור אותה אל האחרים ולהכיר בשייכותה .רק אחרי שהערבה כבר יודעת שאינה מיותרת ,מגיע יום שבו אפשר לשאול אותה לא רק אם היא שייכת ,אלא גם מה עדיין זקוק לעבודה. וזו הבחנה עדינה מאוד גם בחיים .קשה מאוד לשנות דבר שאנחנו שונאים בעצמנו ,מפני שכל מפגש איתו מאיים מיד על הערך שלנו .אבל קשה לא פחות לשנות דבר שהחלטנו שאסור לגעת בו בשם הקבלה העצמית .שינוי עמוק זקוק לשתי אמיתות בעת ובעונה אחת :החלק הזה נמצא בי ,אבל הוא איננו כל מי שאני; אני יכול לקבל את העובדה שהוא קיים בי ,בלי להסכים שהוא ימשיך לנהל אותי. אלא שעדיין לא ענינו על השאלה הראשונה .גם אם הערבה שאין בה טעם וריח מתאימה במיוחד למעבר הזה ,עדיין אפשר לשאול מדוע דווקא היא נבחרה למעשה החריג של הושענא רבה .מה יש בה שאין בהדס ובלולב, שמביא אותה לא רק לצאת מן האגודה אלא גם להיחבט? כאן מופיע במקורות תיאור אחר לגמרי של ארבעת המינים. ספר החינוך (מצוה שכד) ,בעקבות דברי המדרש ,מסביר שארבעת המינים דומים לאיברים מרכזיים באדם .האתרוג דומה ללב ,הלולב לשדרה ,ההדס לעיניים ,ואילו הערבה דומה לשפתיים .על הערבה הוא כותב שהשפתיים הן המקום שבו האדם משלים את מעשהו בדיבור ,ולכן היא באה להזכיר לו "שישים רסן בפיו ויכוין דבריו". פתאום השאלה "למה ערבה"? מקבלת כיוון שלא היה לנו קודם. אם האתרוג הוא הלב ,ההדס הוא העיניים והלולב הוא השדרה ,הרי הערבה נוגעת באחד הכוחות המוזרים ביותר שניתנו לאדם :היכולת לקחת דבר שמתרחש בתוכו ולהוציא אותו החוצה באמצעות מילים .מחשבה שאיש אינו רואה יכולה בתוך רגע להפוך למשפט שאדם אחר ישא איתו שנים .רגש חולף

יכול להפוך למילה שמרפאת ,ולפעמים למילה שאי אפשר להשיב .באמצעות הפה אנחנו מבקשים ,מבטיחים ,מתפללים ,אוהבים ,פוגעים ,מפייסים, מסבירים וגם מצדיקים. אבל הפה אינו רק הדרך שבה אנחנו מדברים עם אחרים .הוא גם אחד המקומות שבהם אנחנו מגינים על עצמנו מפני עצמנו. כמעט לכל אדם יש הסבר טוב לחלקים שקשה לו לשנות .אנחנו יודעים להסביר מדוע כעסנו ,מדוע התרחקנו ,מדוע לא התקשרנו ,מדוע שוב דחינו, מדוע אנחנו חייבים להיות בשליטה ,מדוע איננו יכולים לסלוח ,מדוע אנחנו חוששים לנסות מחדש .חלק מן ההסברים האלה נכונים .העבר שלנו באמת משפיע עלינו .פגיעות באמת משאירות סימנים .הרגלים אינם נוצרים בחלל ריק .אבל יש הבדל גדול בין להבין מדוע נעשיתי מי שאני לבין להשתמש בהבנה הזאת כדי לקבוע שאינני יכול להיות אחרת. לפעמים ההסבר הוא תחילתו של השינוי ,מפני שסוף סוף הבנתי מה מפעיל אותי .ולפעמים אותו הסבר עצמו הופך למקום המחבוא של הבעיה. אדם אומר" :אני צועק מפני שבבית שבו גדלתי כך פתרו דברים" .זו יכולה להיות הבנה עמוקה מאוד של עצמו .אבל אם בכל פעם שהוא פוגע באנשים הקרובים אליו הוא חוזר לאותו משפט ,ההסבר שכבר היה אמור לפתוח דלת מתחיל לסגור אותה .אדם אומר" :קשה לי לסמוך מפני שפגעו בי" .גם זו אמת שצריך לכבד .אבל מגיע רגע שבו הוא מוכרח לשאול האם הפגיעה מן העבר רק מסבירה את החומה ,או שהיא גם מקבלת מעתה זכות להחליט מי יוכל להתקרב אליו בעתיד. ואולי משום כך יש משהו מטלטל במסורת שמזהה דווקא את הערבה עם השפתיים .מכל האיברים שהאדם מביא איתו אל עבודת החג ,דווקא הפה הוא המקום שבו אנחנו יכולים להפוך אמת לתפילה ,אבל גם להפוך הסבר לתירוץ. והקשר הזה נעשה חריף עוד יותר כאשר מגיעים למקור קדום העוסק בחבטה עצמה .בתשובות הגאונים ,שערי תשובה (סימן שמ) ,מובאת תשובתו של רב צמח גאון על מנהג חיבוט הערבה .הוא מקשר את הערבה אל השפתיים ומביא את הפסוק ממגילת איכה (ג ,כט)" :יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה". עכשיו כבר אי אפשר שלא לשים לב לתמונה.

לא רק ערבה. לא רק שפתיים. הפה מגיע אל העפר. אולי יש רגע בעבודתו של אדם שבו הוא אינו זקוק לעוד הסבר על עצמו .לא מפני שההסברים חסרי משמעות ,ולא מפני שעליו להתעלם מן הסיבות שהביאו אותו למקום שבו הוא נמצא .אלא מפני שאחרי שהבנו מדוע אנחנו כאלה ,נשארת שאלה שאף הסבר אינו יכול לענות עליה במקומנו: מה אנחנו מבקשים לעשות עכשיו עם מה שהבנו? הפסוק שמביא רב צמח גאון אינו פסוק קל .ירמיהו מתאר במגילת איכה אדם היושב בדד ,שותק ונושא את עולו ,ואז אומר" :יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" (איכה ג ,כט) .לכאורה ,קשה לחשוב על תמונה רחוקה יותר מן האופן שבו אנחנו רגילים לדבר על צמיחה .אנחנו רוצים להרים את האדם ,לחזק אותו ,להזכיר לו את כוחותיו .מדוע התקווה מופיעה דווקא כאשר הפה מגיע אל העפר? אולי מפני שיש הבדל גדול בין אדם שנשבר לבין אדם שמסוגל להפסיק לרגע להגן על עצמו. אחד הדברים הקשים ביותר לאדם אינו להודות שטעה בפרט מסוים ,אלא להסכים שהסיפור שהוא מספר לעצמו על אותו פרט אולי אינו כל הסיפור. כמעט תמיד יש לנו נימוקים .אם התפרצתי ,היה מי שהכעיס אותי .אם התרחקתי ,היה מי שפגע בי .אם אינני מתקדם ,התנאים אינם מאפשרים .אם אני נוקשה ,החיים לימדו אותי שאי אפשר לסמוך על אנשים .ולעיתים כל העובדות הללו נכונות .הבעיה אינה בהכרח שאנחנו משקרים לעצמנו. לפעמים הבעיה עמוקה יותר :אנחנו מספרים לעצמנו אמת חלקית כל כך הרבה פעמים ,עד שהיא מפסיקה לאפשר לנו לראות אמת נוספת. ספר משלי אומר" :כל דרך איש ישר בעיניו ,ותכן לבות ה'" (משלי כא ,ב). הפסוק אינו מתאר דווקא אדם רע או שקרן .הוא מתאר תופעה אנושית הרבה יותר בסיסית :הדרך שלי נראית לי ישרה מפני שאני רואה אותה מתוך העיניים שלי .אני מכיר את הכאב שקדם לתגובה שלי ,את הכוונה שהייתה לי, את הנסיבות שהפעילו אותי ואת מה שהאדם שמולי עשה קודם .את עולמו הפנימי של האחר אני כמעט אף פעם אינני מכיר באותה מידה.

ולכן יכול אדם להיות משוכנע לחלוטין בצדקתו ועדיין לא לראות את עצמו בשלמות. המשנה במסכת נגעים (פרק ב משנה ה) אומרת " :כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" .בפשוטם של דברים אלו דיני ראיית נגעים ,והאדם אינו רשאי לפסוק את נגעו שלו .אבל עצם הניסוח מציב מולנו תמונה שקשה להתעלם ממנה :יש דברים שאדם מסוגל לראות היטב אצל אחרים ,וכאשר הם מגיעים אליו עצמו הראייה נעשית מורכבת הרבה יותר .לא תמיד מפני שהוא אינו רוצה אמת .לפעמים מפני שהוא נמצא קרוב מדי אל הסיפור. אנחנו מכירים את זה היטב .אדם מבחין מיד כאשר חברו אינו יודע לקבל ביקורת ,אבל כשהוא עצמו מקבל הערה הוא מסביר מדוע המקרה שלו שונה .הוא מזהה אצל אדם אחר צורך בשליטה ,אבל את השליטה שלו הוא מכנה אחריות .אצל האחר זו גאווה ,אצלי זו שמירה על כבוד .האחר נוטר טינה ,אני רק "למדתי את הלקח" .האחר מפחד ,אני "זהיר" .האחר אינו מסוגל להודות בטעות ,ואני פשוט מנסה להעמיד דברים על דיוקם. המילים משתנות ,ולפעמים יחד איתן משתנה גם מה שאנחנו מצליחים לראות. אולי כאן מתחילה להתברר משמעותו העמוקה של הפה המגיע אל העפר. העפר אינו חייב לומר לאדם :אין בך כלום .להפך ,התורה עצמה משתמשת בעפר כדי לתאר את מקורו של כל אדם" :כי עפר אתה ואל עפר תשוב" ( בראשית ג ,יט) .המפגש עם העפר מחזיר אותנו אל מקום שבו אין צורך להחזיק ללא הרף את הדמות שבנינו לעצמנו .לפני התארים ,לפני ההצלחות, לפני הכישלונות ולפני כל ההסברים ,אנחנו בני אדם .ומי שמסוגל לזכור שהוא אדם יכול גם לגלות שטעות אינה ממוטטת את כל זהותו. לפעמים דווקא אדם שהערך העצמי שלו תלוי בכך שהוא תמיד צודק מתקשה מאוד לומר "טעיתי" .לא מפני שהמילה קשה להגייה ,אלא מפני שהיא מאיימת על מבנה שלם .אם אני טועה ,אולי אינני חכם כפי שחשבתי .אם אני מבקש סליחה ,אולי אני החלש בסיפור .אם אני מודה שאני זקוק לעזרה ,אולי הדמות העצמאית שבניתי נסדקת .אם אני משנה את דעתי ,אולי יאמרו שלא ידעתי מה אני עושה. אבל אדם שאינו חייב להוכיח את ערכו בכל רגע יכול להרשות לעצמו דבר שאדם המגן על דמותו מתקשה לעשות :לראות משהו בעצמו בלי להפוך מיד את מה שראה לפסק דין על עצמו.

וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין ענווה להשפלה .השפלה אומרת :אתה קטן ולכן אין לך ערך .ענווה מאפשרת לומר :אני מוגבל ,ולכן אינני חייב לדעת הכול ,להיות צודק תמיד או להצליח בכל ניסיון .דווקא משום שהטעות שלי אינה כל הזהות שלי ,אני יכול להתבונן בה בלי לברוח ממנה. הרמב"ם (הלכות דעות ב ,ג) כותב שבעניין הגאווה אין די ללכת בדרך האמצע ,אלא על האדם להתרחק ממנה מאוד ,ומביא את דברי חז"ל על הצורך להיות "שפל רוח" .אין הכוונה למחיקת הכוחות .אותו רמב"ם מקדיש את הלכות דעות לבניית מידות מאוזנות שמאפשרות לאדם לחיות ולפעול. ההכנעה אינה ויתור על האישיות ,אלא ויתור על הצורך שהאישיות תהיה חסינה מביקורת. וזה מחזיר אותנו אל הערבה. אולי משום כך לא משליכים אותה. אנחנו מחזיקים אותה ביד. הערבה אינה נעלמת מן המצווה כאשר היא פוגשת את הקרקע .היא נשארת ערבה .החבטה אינה הופכת אותה להדס ,ללולב או לאתרוג .היא אינה נדרשת לקבל ריח שאין בה או טעם שאינו שלה .היא עוברת פעולה ,אבל זהותה אינה נמחקת. והתמונה הזאת חשובה מאוד כאשר אנחנו חושבים על שינוי .אנשים רבים מפחדים להשתנות משום שבתוך תוכם הם שומעים את הדרישה לשינוי כאילו נאמר להם :מי שאתה עכשיו אינו ראוי .לכן הם מגינים על ההרגלים שלהם כאילו הם מגינים על עצמם .אם תיגע בכעס שלי ,נגעת בי .אם תבקש ממני להיות פחות ביקורתי ,אתה רוצה להפוך אותי לאדם אחר .אם תציע לי לוותר על הצורך לשלוט ,אתה מבקש ממני לאבד את הכוח שהגן עלי במשך שנים. אבל אולי הערבה מלמדת שאפשר להפריד בין האדם לבין האופן שבו אחד מכוחותיו פועל כרגע. ואת ההבחנה הזאת מעמיקה תורת האר"י במנהג חיבוט הערבה .בשער הכוונות ,בדרושי חג הסוכות ,מבאר רבי יצחק לוריא את מנהג חמש הערבות וחמש החבטות על פי סוד חמש הגבורות .פעולת החבטה קשורה במהלך של מיתוק וביסום הגבורות .איננו צריכים להפוך את דברי הקבלה למונחים פסיכולוגיים שלא נאמרו בהם ,אבל עצם המושג המתקת הגבורות מציב

בפנינו רעיון חשוב :התיקון אינו בהכרח ביטולו של הכוח ,אלא שינוי האופן שבו הוא מופיע. וזה הבדל עצום. גבורה היא כוח נחוץ .אדם שאינו מסוגל להציב גבול עלול להיפגע שוב ושוב. הורה שאינו מסוגל לומר "לא" אינו בהכרח הורה אוהב יותר .מנהיג שאינו יודע לעמוד על עיקרון לא יוכל להנהיג .אדם שאינו מסוגל לכעוס על עוול עלול להתרגל אליו .ביקורת יכולה להציל אותנו מטעות ,משמעת יכולה לבנות חיים ,תקיפות יכולה להגן על החלש. אבל אותו כוח עצמו יכול לצאת מן המידה. גבול יכול להפוך לחומה שאיש אינו מצליח לעבור .תקיפות יכולה להפוך לאכזריות .משמעת יכולה להפוך לנוקשות שאינה רואה אדם .ביקורת יכולה להפוך לדרך קבועה להקטין את כל מי שסביבנו .הצורך בסדר יכול להפוך לצורך לשלוט בכל פרט ,והיכולת לעמוד על עיקרון יכולה להפוך לחוסר יכולת להקשיב. במצבים כאלה השאלה אינה תמיד איך להיפטר מן הכוח .לפעמים השאלה המדויקת יותר היא :איך מחזירים אותו למידה שבה הוא משרת את החיים במקום לנהל אותם? אדם יכול לגלות ,למשל ,שהכעס שלו אינו רק תקלה .לפעמים הוא נולד במקום שבו במשך שנים לא ידע להציב גבול .כשהוא סוף סוף למד לעמוד על שלו ,הכעס נתן לו כוח שלא היה לו קודם .אם נאמר לו רק "תפסיק לכעוס", ייתכן שהוא ישמע :תחזור להיות חסר הגנה .העבודה העמוקה יותר היא ללמד אותו לשמור על הגבול בלי להזדקק בכל פעם לאש. אדם אחר בנה לעצמו שליטה חזקה מפני שפעם חי בתוך כאוס .הסדר הציל אותו .הוא העניק לו ביטחון ,אחריות ויכולת לתפקד .אבל שנים אחר כך אותו מנגנון עלול לגרום לכך שכל שינוי קטן בתוכנית מאיים עליו ,וכל אדם שאינו פועל בדיוק כפי שציפה הופך למקור של מתח .גם כאן אין צורך לקחת ממנו את האחריות .צריך לעזור לאחריות להפסיק להיות פחד בתחפושת. אולי זו אחת הדרכים העמוקות להבין את החבטה בלי להפוך אותה למלחמה בעצמנו .לא כל מה שזקוק לחבטה זקוק לעקירה .יש כוחות שאיננו צריכים להרוג ,אלא לרכך ,לכוון ולהמתיק.

ואז השאלה שהתחילה מענף פשוט של ערבה חוזרת אלינו בצורה אחרת לגמרי .אולי הושענא רבה אינו שואל רק אילו תכונות רעות יש בי שאני צריך להיפטר מהן .זו שאלה קלה מדי ,ולעיתים גם מסוכנת מדי .הוא יכול לשאול שאלה מדויקת הרבה יותר: איזה כוח טוב בתוכי נעשה במשך השנים קשה מדי ,ומה צריך לקרות כדי שהוא יישאר כוח בלי להמשיך לפצוע אותי ואת האנשים שסביבי? אבל יש פרט נוסף בערבה שעדיין לא התבוננו בו .התורה אינה קוראת לה סתם "ערבה" .כשהיא מצווה על ארבעת המינים היא אומרת" :ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" (ויקרא כג ,מ) .השם שהתורה נותנת לה נושא בתוכו את המקום שממנו היא חיה :ערבי נחל. המשנה במסכת סוכה (פרק ג משנה ג) דנה בערבה שנקטמה ,נפרצו עליה או שהיא צפצפה ,ומנגד מכשירה ערבה כמושה או כזו שגדלה בשדה ולא דווקא על הנחל .הגמרא במסכת סוכה (דף לג ע"ב) לומדת מכך ש"ערבי נחל" מתאר את המין שדרכו לגדול על הנחל ,אף שאין הכרח שכל ערבה שניטלת למצווה תצמח בפועל על שפת המים .כלומר ,הנחל אינו רק כתובת גיאוגרפית של ענף מסוים .הוא חלק מן האופן שבו התורה מזהה את המין. והדבר מקבל משמעות מיוחדת דווקא בחג הסוכות .המשנה במסכת ראש השנה (פרק א משנה ב) אומרת" :ובחג נידונין על המים" .הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז ע"א) מסבירה שמצוות ניסוך המים בחג קשורה לבקשה על גשמי השנה .חג הסוכות כולו עומד אפוא בצלו של דבר שאדם אינו מסוגל לייצר בעצמו :מים. אנחנו יכולים לחרוש ,לזרוע ,להשקות במקום שבו יש מים ,לבנות מערכות ולהשתמש בחכמה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו .אבל החקלאי שעליו מדברת התורה ידע היטב שגם לאחר שעשה את כל המוטל עליו ,הוא עדיין מרים עיניים לשמים .ספר דברים מתאר את ארץ ישראל בניגוד למצרים ואומר: "והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת ,למטר השמים תשתה מים" (דברים יא ,יא) .מיד אחר כך אומרת התורה" :והיה אם שמע תשמעו אל מצותי ...ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" (דברים יא ,יג-יד).

יש כאן יסוד שכבר פגשנו בחג הסוכות מכיוונים אחרים ,ולכן לא נחזור עכשיו למאמר שלם על אשליית השליטה .אבל בערבה הוא מקבל פנים אחרות. השאלה כאן אינה האם האדם צריך לפעול או לסמוך .השאלה היא האם אדם מסוגל להיות חזק ,אחראי ועומד בפני עצמו ,ובאותה שעה לדעת שהוא עדיין ניזון ממקורות שאינם הוא. זו משימה קשה יותר מכפי שנדמה. בתחילת החיים כמעט אין לנו ברירה אלא לדעת שאנחנו זקוקים .ילד זקוק למי שיאכיל אותו ,יגן עליו ,ילמד אותו ויאמין בו .בהמשך החיים אנחנו משקיעים מאמץ עצום כדי להיות עצמאיים .אנחנו רוצים לעמוד על הרגליים, לקבל החלטות ,לפרנס ,להעניק לאחרים ולא להיות תלויים בכל רגע במישהו שיחזיק אותנו .זו התפתחות בריאה והכרחית. אבל לפעמים בדרך מעולם התלות אל עולם העצמאות אנחנו עושים טעות קטנה שהולכת וגדלה :אנחנו מתחילים לחשוב שעצמאות פירושה לא להזדקק. אדם מתקשה לבקש עצה מפני שהוא חושש שהדבר יוכיח שאינו יודע .הוא אינו מספר שקשה לו מפני שהוא רגיל להיות האדם שאליו אחרים פונים .הוא אינו מבקש עזרה מפני שבמשך שנים בנה לעצמו זהות של מי שמסתדר לבד. לפעמים הוא אפילו מתקשה לקבל אהבה בלי להחזיר אותה מיד ,מפני שקבלה מעמידה אותו לרגע במקום שאינו שולט ביחסים באמצעות הנתינה שלו. דווקא כאן הערבה מציבה תמונה מעניינת .היא נלקחת בפני עצמה ,אבל שמה נשאר "ערבי נחל". לעמוד בפני עצמך אינו אומר להיות המקור של עצמך. אפשר להיות אדם בעל עמוד שדרה ועדיין להזדקק לחבר .אפשר להיות הורה שנותן לילדיו ועדיין להזדקק למי שיקשיב לו .אפשר להיות רב שמלמד אחרים ועדיין להזדקק לרב שממנו הוא לומד .אפשר להיות אדם מאמין ,עובד ומצליח ,ועדיין לדעת שכל מה שבנה אינו הופך אותו לבעל הבית על עצם החיים. אולי הבגרות אינה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להזדקק .אולי היא הרגע שבו אנחנו כבר לא מתביישים לדעת למה ולמי אנחנו זקוקים.

וכאן יש הבחנה נוספת שחשוב מאוד לעשות .תלות אינה בהכרח ענווה, ועצמאות אינה בהכרח גאווה .אדם יכול להיות תלוי באחרים בצורה שמונעת ממנו לקחת אחריות על חייו ,ואדם אחר יכול להיות עצמאי מאוד ובכל זאת להכיר עמוקות בכך שכוחותיו ,בריאותו ,האנשים שאוהבים אותו וההזדמנויות שניתנו לו אינם מובנים מאליהם .השאלה איננה כמה אנחנו עושים לבד ,אלא האם ההצלחה שלנו גרמה לנו לשכוח את הנחל. משה רבנו מזהיר בדיוק מפני הרגע הזה .לאחר שהאדם יאכל וישבע ,יבנה בתים ,ירבה רכוש ויצליח ,התורה חוששת שיאמר בלבו" :כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ( דברים ח ,יז) .התורה אינה עונה לו שלא היה כאן כוח. להפך ,הפסוק הבא אומר" :וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" ( דברים ח ,יח) .יש לך כוח .עשית .פעלת .התאמצת .אבל גם הכוח שבו פעלת אינו מתחיל בך. זו אינה הקטנה של האדם .זו הצבה מדויקת שלו בתוך המציאות. ואולי משום כך השילוב שאנחנו פוגשים בהושענא רבה כל כך מעניין .מצד אחד ,הערבה יוצאת מן האגודה .היא אינה מסתתרת עוד מאחורי האתרוג, הלולב וההדס .היא עומדת בפני עצמה .מצד אחר ,דווקא כאשר היא עומדת בפני עצמה ,היא ממשיכה לשאת בשם שלה את זיכרון הנחל. עצמאות שאינה שוכחת את מקור החיות שלה. המתח הזה נמצא גם בלבה של התפילה .אדם מתפלל מפני שהוא יודע שלא הכול בידיו ,אבל תפילה אינה אמורה להפוך אותו לפסיבי .אחת התמונות העמוקות בתנ"ך נמצאת אצל יעקב אבינו כאשר הוא עומד לפני המפגש המאיים עם עשו .מצד אחד הוא פועל בכל דרך אנושית אפשרית :הוא מחלק את המחנה ,מכין דורון ומתכונן למלחמה .מצד אחר הוא מתפלל " :הצילני נא מיד אחי מיד עשו" ( בראשית לב ,יב) .רש"י (בראשית לב ,ט) מביא את דברי חז"ל שיעקב התקין עצמו "לשלשה דברים :לדורון ,לתפילה ולמלחמה". יעקב אינו אומר :אם אני מתפלל ,אינני צריך להתכונן .והוא גם אינו אומר :אם התכוננתי היטב ,אינני צריך להתפלל. יש דברים שהם באחריותי ,ויש דברים שאינם בשליטתי.

אולי אחת הטעויות הכואבות שלנו מתחילה כאשר אנחנו מערבבים בין השניים .יש מי שמנסה לשלוט במה שאינו יכול לשלוט בו :מה אחרים יחשבו עליו ,האם ילדיו יבחרו בדיוק בדרך שקיווה לה ,האם כל מאמץ יצליח ,האם אדם שאהב לעולם לא יעזוב .ויש מי שמניח מידי עצמו דברים שכן נמסרו לאחריותו ומכנה זאת אמונה .הוא מתפלל שהיחסים ישתפרו אבל אינו משנה את הדרך שבה הוא מדבר .מבקש הצלחה אבל נמנע מן הצעד שמפחיד אותו .מבקש סליחה משמים אבל עדיין אינו מוכן לומר סליחה לאדם שנפגע ממנו. הערבה אינה פותרת עבורנו את המתח הזה ,אבל היא מעמידה אותו בידינו. היא עומדת בפני עצמה ,ובכל זאת היא ערבת נחל .האדם נדרש לפעול, לבחור ,לקחת אחריות ולעמוד על רגליו ,ובאותה שעה לזכור שלא כל מה שמחזיק אותו נובע ממנו. ואולי עכשיו אפשר להבין מדוע החבטה אינה צריכה להיקרא מיד כשבירה. אחרי כל מה שראינו עד כאן ,התמונה מורכבת הרבה יותר .הערבה אינה נזרקת מפני שאין בה טעם וריח .היא אינה מסולקת מן המצווה .היא אינה נדרשת להפוך למין אחר .היא נלקחת בפני עצמה ,נושאת איתה את זהותה ואת מקור חיותה ,ודווקא איתה נעשית פעולה של חבטה. נשארת אפוא השאלה הקשה ביותר :מה בדיוק אנחנו מבקשים לחבוט? אם הערבה היא הפה ,אולי לא את הפה אנחנו מבקשים לשבור ,אלא את הצורך שלו להסביר ולהצדיק כל דבר .אם חמש הערבות קשורות לחמש הגבורות ,אולי לא את הגבורה מבקשים למחוק ,אלא את הקשיות שנדבקה אליה .ואם הערבה עצמה ממשיכה להיות חלק מן המצווה גם לאחר החבטה, אולי התיקון העמוק ביותר אינו המלחמה בחלקים שבתוכנו ,אלא היכולת להפסיק לתת להם צורה אחת ויחידה. אדם שאומר "אני כעסן" כבר הפך תגובה לזהות .אדם שאומר "אני כזה ,אני חייב להיות בשליטה" כבר הפך מנגנון חיים לגזירת גורל .אדם שאומר "אני פשוט לא יודע לסלוח" מספר על עצמו סיפור שבו העבר קיבל זכות לכתוב גם את העתיד. אבל התורה מכירה היטב אפשרות אחרת. הנביא יחזקאל אומר" :ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה" (יחזקאל יח ,כז) .הפרק כולו נאבק בתפיסה

שלפיה עברו של אדם או עבר משפחתו קובעים באופן סופי מי הוא יהיה. ובהמשך אומר הקדוש ברוך הוא" :השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה" (יחזקאל יח ,לא). אין פירוש הדבר שאדם יכול למחוק ברגע אחד שנים של הרגלים .אין פירוש הדבר שהעבר אינו משפיע .אבל יש הבדל עצום בין לומר "העבר מסביר משהו בי" לבין לומר "העבר החליט מי אהיה". אולי זו החבטה הקשה באמת. לא החבטה בענף. החבטה במשפט "ככה אני". מפני שלפעמים המשפט הזה נשמע כמו קבלה עצמית ,אבל מתחתיו מסתתר ייאוש .הוא אומר שאין עוד מה לברר ,אין עוד מה לעדן ,אין עוד דרך חדשה שבה אותו כוח יכול להופיע .הכעס תמיד יהיה כעס ,הפחד תמיד ינהל ,החומה תמיד תישאר ,והפה תמיד ימצא הסבר מדוע שום דבר אינו יכול להשתנות. והושענא רבה מחזיק ביד דווקא ערבה. לא ורד. לא שושנה. לא ענף שנבחר מפני יופיו. דווקא אותו מין שכבר למדנו לקבל בתוך האגודה ,אותו מין שחז"ל קישרו אל החסר ,אותו מין שהמקורות קישרו אל השפתיים ,אותו מין שהתורה מכנה על שם הנחל שממנו דרכו לינוק .ורק לאחר שכל המשמעויות האלה נמצאות לפנינו ,מגיעה החבטה. כאילו אומרת עבודת היום :אל תשנא את הערבה שבך ,אבל גם אל תיתן לה לשכנע אותך שהיא מוכרחה להישאר בדיוק כפי שהיא. עכשיו אפשר לחזור אל השאלה שבה פתחנו .מדוע דווקא ערבה? מדוע לא הדס ,לולב ,אתרוג או ענף אחר? אחרי כל מה שראינו ,אסור לנו להסתפק בתשובה יפה שאינה נמצאת במקורות .לא מצאנו מקור שאומר במפורש מדוע אין חובטים בהדס או בלולב ,ולכן לא נאמר בשם חז"ל דבר שהם לא אמרו .אבל המקורות עצמם בונים בהדרגה זהות מיוחדת כל כך לערבה ,עד שמתברר שהיא אינה ענף מקרי שנבחר רק כדי שיהיה במה לחבוט.

המשנה במסכת סוכה (פרק ד משנה ה) מתארת את מצוות הערבה במקדש: " מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא .יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ,ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח ,וראשיהן כפופין על גבי המזבח" .לאחר מכן מתארת המשנה כיצד היו מקיפים את המזבח ואומרים" :אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא" ,וביום השביעי היו מקיפים את המזבח שבע פעמים. הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב ז ,כ) מדגיש שהערבה הזאת אינה הערבה שכבר נמצאת בתוך ארבעת המינים ,אלא מצווה בעלת מעמד בפני עצמו" :הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ,ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב" .כלומר ,עוד לפני ששאלנו על החבטה ,כבר למדנו שיש לערבה עבודה נוספת שאין ללולב, להדס ולאתרוג. הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב ז ,כב) מתאר כיצד נשאר זכר למעשה הזה גם בזמן שאין בית המקדש קיים" :וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה .כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב ,וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה ,שדבר זה מנהג נביאים הוא". כאן מתחדדת החידה .לא רק שהערבה נבחרה מכל הצמחים ,אלא שגם כאשר כבר יש בידינו ערבה בתוך הלולב ,איננו מסתפקים בה .לוקחים ערבה אחרת ,מוציאים אותה מן המבנה של ארבעת המינים ועושים בה פעולה שאיננו עושים באתרוג ,בלולב או בהדס. המדרש בויקרא רבה (ל ,יב) מעניק לערבה מקום ייחודי בתוך ארבעת המינים .האתרוג שיש בו טעם וריח נמשל למי שיש בו תורה ומעשים טובים, הלולב שיש בו טעם ואין בו ריח נמשל למי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים, וההדס שיש בו ריח ואין בו טעם נמשל למי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה. על הערבה אומר המדרש" :מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח ,כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים" .ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא אינו מצווה להשליך אותה ,אלא אומר" :לאבדן אי אפשר ,אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו".

זה היה המסר של הערבה במשך חג הסוכות :גם מי שחסר עדיין שייך .אבל הושענא רבה אינו מסתפק במסר הזה .אותה ערבה שחז"ל הכניסו אל האגודה מקבלת עכשיו עבודה נוספת בפני עצמה .ולכן מתעוררת שאלה אחרת :אחרי שלמדנו שלא לדחות את החלק החסר ,מה אנחנו אמורים לעשות איתו? ספר החינוך (מצוה שכד) מביא רובד נוסף במשמעות ארבעת המינים ומקשר אותם לאיברי האדם .האתרוג דומה ללב ,הלולב לשדרה ,ההדס לעיניים והערבה לשפתיים .ביחס לערבה הוא מסביר שהאדם צריך לזכור באמצעותה את עבודת הפה" ,שישים רסן בפיו ויכוין דבריו". כאן מתחילה להתבהר האפשרות להבין מדוע דווקא הערבה מקבלת בהושענא רבה פעולה שאינה נעשית בשאר המינים .עדיין אין לנו רשות לומר שזו הסיבה היחידה לבחירתה ,אבל כבר איננו עומדים מול ענף חסר משמעות .הערבה נושאת איתה את דמות השפתיים ,את המקום שממנו האדם מוציא את עולמו הפנימי אל החוץ. ובתשובות הגאונים ,שערי תשובה (סימן שמ) ,השאלה כבר מגיעה ממש אל חיבוט הערבה .רב צמח גאון נשאל על משמעות המנהג ומשיב" :וששאלתם לענין ערבה שחובטים אותה בקרקע מהו? הכי חזינן ,דערבה דומה לשפתים ,ובאה לכפר עליהם ,מכאן ולהלאה 'יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה'". זה מקור שאי אפשר לדלג עליו במהירות .הוא מחבר במפורש בין שלושה דברים שהמאמר שלנו מבקש להבין :הערבה ,השפתיים והמפגש עם העפר. אנחנו איננו ממציאים קשר בין הפה לבין החבטה בקרקע .רב צמח גאון עצמו מציב אותו לפנינו. הפסוק שמביא רב צמח גאון נמצא במגילת איכה" :ישב בדד וידם כי נטל עליו .יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה .יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" ( איכה ג ,כח-ל) .בתוך מהלך שלם של קבלת הדין ,שתיקה ותקווה מופיעה התמונה החריפה הזאת :הפה מגיע אל העפר ,ודווקא שם נאמר "אולי יש תקוה". מכאן אפשר להבין שהחבטה אינה מזמינה אותנו לשנוא את עצמנו .הרי אותה ערבה עצמה כבר הייתה חלק מן האגודה .היא לא נפסלה משום שאין בה טעם וריח .היא לא הושלכה מפני שהיא מייצגת חסרון .דווקא אחרי שהוכרה

שייכותה מגיע שלב נוסף :יש חלקים שאנחנו צריכים לקבל את עצם קיומם בתוכנו ,אבל הקבלה אינה מחייבת אותנו להשאיר את דרך פעולתם כפי שהיא. לפעמים אחד הדברים שמונעים מאדם להשתנות הוא דווקא הפה .לא מפני שהוא משקר ,אלא מפני שהוא יודע להסביר את עצמו היטב .אדם יודע מדוע הוא כועס .הוא יודע מדוע קשה לו לסמוך .הוא יודע מה עבר עליו בילדות, מדוע הוא חייב להיות בשליטה ,מדוע הוא אינו מסוגל לסלוח ומדוע הוא נסגר כאשר מעירים לו .פעמים רבות כל ההסברים האלה אמיתיים ,והבנתם היא חלק הכרחי מן הדרך. אבל אמת יכולה להסביר את העבר בלי לקבל רשות לכתוב את העתיד. שלמה המלך אומר" :כל דרך איש ישר בעיניו ,ותכן לבות ה'" (משלי כא, ב) .האדם רואה את דרכו מתוך המקום שבו הוא עומד .הוא מכיר את הכאב שקדם לתגובה ,את הכוונה שהייתה לו ואת הנסיבות שהפעילו אותו .לכן אפילו כאשר הוא טועה ,הדרך שלו יכולה להיראות בעיניו ישרה מאוד. המשנה במסכת נגעים (פרק ב משנה ה) אומרת " :כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" .בהקשר ההלכתי המשנה עוסקת בדיני ראיית נגעים ובכך שאדם אינו רואה את נגעי עצמו .אבל הניסוח עצמו מציב לפנינו עובדה אנושית שקשה להתעלם ממנה :המרחק שמאפשר לנו לזהות דבר אצל הזולת אינו קיים כאשר אנחנו עומדים בתוך הסיפור של עצמנו. לכן אדם יכול לזהות מיד אצל חברו גאווה ,ואת אותה תכונה אצלו לכנות "עמידה על עקרונות" .אצל האחר הוא רואה פחד ,ואצלו "זהירות" .אצל האחר הוא מזהה צורך בשליטה ,ואצלו "אחריות" .אצל האחר הוא רואה חוסר יכולת לסלוח ,ואצלו "אני פשוט למדתי את הלקח" .לפעמים ההבדל נמצא פחות במעשה ויותר בשם שהפה שלנו למד לתת לו. ואולי כאן המילים "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" נעשות קרובות הרבה יותר .יש רגע שבו התקווה אינה מתחילה מעוד הסבר ,אלא מן הנכונות להניח לרגע את ההסבר בצד ולשאול :גם אם אני מבין היטב מדוע נעשיתי כזה ,מה אני מבקש לעשות עכשיו עם מה שנעשה בי? אבל המקורות אינם משאירים אותנו רק במקום של הכנעת הפה.

רבי יצחק לוריא ,האר"י ,בשער הכוונות (דרושי חג הסוכות ,דרוש ח) ,מבאר את מנהג נטילת חמש הערבות וחמש החבטות כנגד חמש הגבורות ,ואת פעולת החבטה כחלק ממהלך של מיתוק וביסום הגבורות .כאן צריך להיזהר ולא להפוך את תורת הסוד לפסיכולוגיה שהאר"י לא כתב ,אבל עצם המושג של המתקת הגבורות פותח בפנינו הבחנה חשובה מאוד :תיקון של כוח אינו חייב להיות מחיקתו. יש באדם כוחות שאם נעקור אותם נאבד משהו יקר .תקיפות יכולה להיות הכוח שמאפשר לאדם להציב גבול .ביקורת יכולה להציל אותו מטעות. משמעת יכולה לבנות חיים .היכולת לומר "לא" יכולה להגן עליו ועל האנשים שעליהם הוא אחראי .אפילו כעס יכול לעיתים להתריע שמשהו חשוב נחצה. אבל כוח יכול להתקשות .תקיפות יכולה להפוך לאכזריות ,גבול יכול להפוך לחומה ,ביקורת יכולה להפוך להשפלה ,משמעת יכולה להפוך לנוקשות, והצורך בסדר יכול להפוך לצורך לשלוט בכל אדם ובכל מצב. וכאן הרעיון של המתקת הגבורות מאפשר לנו לשאול שאלה מדויקת יותר. אולי העבודה אינה תמיד לשבור את הכוח ,אלא לשבור את הקשיות שנדבקה אליו .לא לקחת מן האדם את היכולת להציב גבול ,אלא ללמד אותו להציב גבול בלי לפצוע .לא לקחת ממנו אחריות ,אלא לשחרר את האחריות מן הצורך לשלוט .לא לבטל את הרגישות שלו ,אלא לעזור לה להפסיק לפרש כל מילה כאיום. הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) מגדיר את התשובה לא כהבנה בלבד אלא כתנועה ממשית " :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" .אדם יכול להבין במשך שנים מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל ,אבל מגיע רגע שבו ההבנה צריכה להפוך להחלטה כיצד הוא מבקש לפעול מעתה. רבן שמעון בן גמליאל אומר במסכת אבות (פרק א משנה יז) " :לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" .הידיעה חשובה ,ההבנה חשובה ,בירור הנפש חשוב ,אבל בסופו של דבר יש שאלה שהחיים שואלים אותנו אחרי כל ההסברים :מה השתנה במעשה? הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ו) מוסיף יסוד שמונע מן התביעה לשינוי להפוך למלחמה באדם עצמו" :גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה". והוא ממשיך ומתאר את בעל התשובה" :אמש היה זה שנאוי לפני המקום,

משוקץ ומרוחק ותועבה ,והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" .האדם אינו כלוא לנצח בתוך מה שהיה אתמול .התשובה עצמה מעידה שהעבר, חמור ככל שיהיה ,אינו חייב להיות זהותו הסופית. עכשיו אפשר לחזור אל הערבה של הושענא רבה ולהבין מדוע היא מציבה בפנינו תמונה מורכבת כל כך .כל החג החזקנו אותה בתוך האגודה ולמדנו שחיסרון אינו שולל שייכות .ביום השביעי אנחנו לוקחים ערבה אחרת בפני עצמה .המקורות קושרים אותה אל הפה ,את החבטה אל העפר ,ואת חמש החבטות אל המתקת הגבורות .לא מצאנו מקור שמנסח במפורש מדוע אין חובטים בלולב או בהדס ,ולכן לא נאמר דבר שאין לנו עליו מקור .אבל מצאנו מספיק כדי להבין שהערבה נושאת בתוכה עולם שלם של עבודה שאין לנו רשות לצמצם ל"ענף שחובטים בו". אולי משום כך השאלה שאיתה כדאי לצאת מן המנהג הזה אינה :איזה חלק בי אני צריך לשבור? השאלה מדויקת הרבה יותר: איזה חלק בתוכי כבר למדתי להבין ולקבל ,אבל הגיע הזמן להפסיק להשתמש בהבנה שלו כהסבר לכך שהוא מוכרח להישאר בדיוק כפי שהוא ,ולהתחיל לברר כיצד אותו כוח יכול להופיע בי בצורה מתוקנת יותר? יש עוד נקודה אחת שבלעדיה קשה להבין מדוע כל המהלך הזה מתרחש דווקא בהושענא רבה .הרי אם הערבה מלמדת על החלקים באדם שזקוקים לעבודה ,ואם החבטה מבטאת פעולה שנעשית דווקא בערבה הנפרדת ,מדוע לחכות עד היום השביעי? מדוע לא לעשות זאת ביום הראשון של סוכות ,כאשר האדם עדיין קרוב כל כך לראש השנה וליום הכיפורים? המשנה במסכת סוכה (פרק ד משנה ה) מלמדת שביום השביעי השתנה סדר העבודה במקדש .בכל אחד מימי החג היו מקיפים את המזבח פעם אחת, ואילו ביום השביעי היו מקיפים אותו שבע פעמים .ובכל ההקפות היו אומרים: "אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא" .הערבה מופיעה אפוא בתוך יום שבו בקשת הישועה אינה נאמרת רק פעם נוספת ,אלא מקבלת עוצמה מיוחדת דווקא עם סיום שבעת ימי החג. האר"י בשער הכוונות (דרושי חג הסוכות ,דרוש ח) כותב על מעלתו המיוחדת של היום הזה ומסביר שעדיין הדין תלוי ביום הושענא רבה עד שמיני עצרת.

מתוך כך הוא כותב " :ולכן יזהר האדם ביום זה להשלים מעשיו ולשוב בתשובה" .בהמשך אותו דרוש הוא קושר במפורש את חמשת בדי הערבה לחמש הגבורות ואת חמש החבטות לפעולתן ביום הזה. יש כאן נקודה שקשה להתעלם ממנה .הושענא רבה מגיע אחרי שכבר עברנו דרך ארוכה מאוד .עברנו את ראש השנה ,עשרת ימי תשובה ,יום הכיפורים ורובו של חג הסוכות .לכאורה ,אילו היה אדם צריך להשתנות ,כבר היו לו מספיק הזדמנויות .אילו היה צריך להתחרט ,להתוודות ,לקבל החלטות ולבחון את חייו ,המקום הטבעי לכל אלה היה יום הכיפורים. ובכל זאת ,מגיע הושענא רבה והאר"י עדיין אומר" :להשלים מעשיו ולשוב בתשובה". אולי מפני שיש דברים שאנחנו מסוגלים לראות ביום הכיפורים ,אבל רק אחר כך מתברר אם הם באמת הגיעו אל החיים. ביום הכיפורים אדם יכול לעמוד שעות בתפילה ולהרגיש בכנות שהוא רוצה להיות אחר .הוא יכול להצטער על הדרך שבה דיבר ,על הכעס ,על הזמן שבזבז ,על היחסים שהזניח ועל דברים שהיה צריך לעשות ולא עשה .אין שום סיבה לפקפק בכנותו באותו רגע .אבל אחרי יום הכיפורים הוא חוזר הביתה, לטלפון ,לעבודה ,למשפחה ,ללחצים ,לעייפות ולכל האנשים שיודעים ללחוץ בדיוק על המקומות שבהם קשה לו. ושם מתחיל מבחן אחר. לא האם רציתי להשתנות כאשר עמדתי בבית הכנסת ,אלא מה קרה לרצון הזה כאשר פגשתי שוב את החיים הרגילים. התורה אומרת בספר דברים" :כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא .לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה .ולא מעבר לים הוא ...כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים ל ,יא-יד). הפסוקים האלה מציבים שלושה מקומות שאי אפשר להתעלם מהם" :בפיך ובלבבך לעשתו" .יש פה ,יש לב ,ויש מעשה .אדם יכול לומר דברים נכונים ולהרגיש דברים אמיתיים ,ובכל זאת נשארת השאלה אם משהו מהם הצליח לעבור אל המעשה.

הרמב"ן (דברים ל ,יא) מפרש את "המצוה הזאת" על מצוות התשובה שנזכרה בפרשה .לדבריו ,התורה מלמדת שהתשובה אינה דבר רחוק שאי אפשר להגיע אליו ,אלא דבר הקרוב לאדם ונתון בידו לעשותו. הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) מגדיר את התשובה במילים שאינן מאפשרות לה להשאיר אותה רק בעולם הרגש" :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" .בהמשך אותה הלכה הוא מוסיף את הווידוי בפה .שוב אנחנו פוגשים לב ,פה ומעשה, אבל הפעם הם נדרשים להתחבר זה לזה. אולי משום כך הערבה מתאימה כל כך לסוף התהליך .ספר החינוך כבר קשר אותה אל השפתיים ,ורב צמח גאון קשר את חבטתה אל "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" .אחרי תקופה שבה אמרנו כל כך הרבה מילים ,וידוי ,תפילה, סליחה ,בקשות וקבלות ,מגיע רגע שבו צריך לשאול מה המילים הצליחו להוליד. זו אינה ביקורת על התפילה .להפך .בלי המילים קשה מאוד לאדם לברר מה הוא מבקש .אבל יש רגע שבו המילים עצמן צריכות להסכים לפנות מקום למעשה. אדם יכול לומר במשך שנים" :המשפחה היא הדבר החשוב לי ביותר" ,ובכל זאת לתת לכל דבר אחר לקבל את השעות הטובות שלו .הוא יכול לומר שהוא רוצה להיות רגוע יותר ,ובכל פעם שהכעס מגיע לתת לו שוב את המפתחות. הוא יכול להתפלל על שלום בבית ולהמשיך להתעקש לנצח בכל ויכוח .הוא יכול לבקש מהקדוש ברוך הוא שיפתח לו דרך חדשה ,ובאותה שעה לסרב לעשות את הצעד הקטן שכבר נמצא מולו. לפעמים הבעיה איננה שאנחנו לא יודעים מה חשוב לנו .אנחנו יודעים היטב. הבעיה היא המרחק שבין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו עושים עם הידיעה הזאת. רבן שמעון בן גמליאל אומר במסכת אבות (פרק א משנה יז) " :לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" .אין כאן זלזול בלימוד .המשנה עצמה נמסרת בתוך מסכת שעוסקת כולה בלימוד ,במידות ובעבודת האדם .אלא שהלימוד נבחן בסופו של דבר בשאלה אם הוא הצליח להיכנס אל צורת החיים.

וזה מעניק משמעות נוספת לעובדה שהושענא רבה אינו משאיר את הערבה בסידור. אנחנו לוקחים אותה ביד. יש כאן פעולה גופנית ,ממשית .לא רק מחשבה על שינוי ,לא רק דיבור על שינוי ,אלא מעשה שמסיים את העבודה בערבה. אין פירוש הדבר שהחבטה עצמה משנה את מידותיו של אדם .יהיה זה פשטני לומר כך .אדם יכול לחבוט ערבה ולהישאר בדיוק כפי שהיה .אבל דווקא משום שהמנהג נעשה בידיים ,הוא יכול להציב בפנינו שאלה שהמילים לבדן מאפשרות לפעמים לדחות :האם יש דבר אחד מכל מה שהבנתי על עצמי בתקופה הזאת שאני מוכן לתרגם למעשה? לא מהפכה שלמה. לא הבטחה שאהיה מעתה אדם אחר. מעשה אחד שמוכיח שההבנה התחילה לרדת מן הראש אל החיים. אם גיליתי שהכעס שלי פוגע ,אולי המעשה אינו להבטיח שלעולם לא אכעס, אלא לקבוע מה אני עושה בפעם הבאה שאני מרגיש שהקול מתחיל לעלות. אם גיליתי שהצורך להיות צודק פוגע בקשר ,אולי העבודה אינה להפוך לאדם שאין לו דעה ,אלא לבחור פעם אחת להקשיב עד הסוף לפני שאני משיב .אם גיליתי שהשליטה שלי נולדה מפחד ,אולי אינני צריך לוותר על האחריות ,אלא לבחור דבר אחד שבו אני מאפשר לאדם אחר לעשות בדרכו. זה בדיוק המקום שבו רעיון המתקת הגבורות מקבל משמעות מעשית .האר"י בשער הכוונות (דרושי חג הסוכות ,דרוש ח) אינו מתאר את החבטה כביטול הגבורות ,אלא כפעולה "להכות ולשבר ולהחליש כח הגבורות כדי שיתמתקו ויתבסמו" .הכוח נשאר ,אבל האופן שבו הוא מופיע משתנה. וזה אולי אחד הדברים הקשים ביותר בשינוי אמיתי .קל יותר להבטיח הבטחה גדולה מאשר לשנות צורה קטנה שחוזרת על עצמה בכל יום .קל לומר "מהיום אני אדם סבלני" מאשר להחליט מה אעשה מחר בבוקר כאשר מישהו שוב יעכב אותי .קל לומר "אני רוצה להיות בעל טוב יותר" מאשר לסגור את הטלפון כאשר האדם שמולי מבקש לדבר .קל לבקש להיות פחות ביקורתי מאשר לעצור משפט אחד שכבר הגיע עד השפתיים. דווקא שם נמצא לעיתים השינוי.

לא במקום שבו אדם נעשה בן רגע מישהו אחר ,אלא במקום שבו אותו אדם, עם אותו אופי ,אותו עבר ואותם כוחות ,מגיב פעם אחת בצורה מעט אחרת. הנביא זכריה אומר" :מי בז ליום קטנות" (זכריה ד ,י) .ההקשר המקורי עוסק בבניין בית המקדש בימי שיבת ציון ובמי שמזלזלים בהתחלה שנראית קטנה .אבל הפסוק מזכיר עיקרון שקל מאוד לשכוח :דבר קטן אינו בהכרח דבר חסר משמעות רק מפני שהוא קטן. אנחנו אוהבים רגעי מהפך מפני שקל לזהות אותם .קשה הרבה יותר לכבד שינוי שנראה כמעט זעיר .אדם ששתק פעם אחת במקום שבו תמיד היה עוקץ .אדם שביקש עזרה במקום שבו תמיד הסתיר .אדם שאמר "טעיתי" לפני שהספיק לבנות כתב הגנה .אדם שהציב גבול בלי לצעוק .אדם שניסה שוב משהו שכבר נכשל בו בעבר. מבחוץ כמעט לא קרה דבר. מבפנים ייתכן שהתרחש הרבה מאוד. אולי לכן הושענא רבה אינו דורש מאיתנו להביא עץ שלם .הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב ז ,כ) פוסק ששיעור הערבה אפילו "עלה אחד בבד אחד". המצווה אינה נמדדת בגודל המרשים של הענף .ולעיתים גם בחיי האדם השאלה החשובה אינה כמה גדול השינוי שאנחנו מסוגלים להכריז עליו ,אלא האם יש נקודה אחת אמיתית שבה אנחנו מוכנים להתחיל. אחרי כל התפילות ,אחרי כל המילים ,אחרי כל ההסברים ואחרי כל מה שלמדנו על עצמנו ,הערבה מגיעה אל היד. ואולי שם הושענא רבה מפסיק לשאול אותנו רק מה אנחנו מרגישים ,ומתחיל לשאול מה אנחנו מוכנים לעשות. ואחרי כל הדרך הזאת אפשר לחזור אל הבוקר של הושענא רבה ולהסתכל שוב על הערבה שבידינו. בהתחלה שאלנו שאלה פשוטה :למה דווקא ערבה? אם מבקשים לחבוט ענף בקרקע ,למה לא לקחת ענף של עץ אחר? ואם מבקשים להשתמש דווקא באחד מארבעת המינים ,מדוע לא לחבוט בלולב ,בהדס או באתרוג? ומדוע, כאשר כבר יש לנו ערבות בתוך הלולב ,אנחנו זקוקים לערבה נוספת? עכשיו אנחנו יודעים שלפחות חלק מן התשובה מתחיל הרבה לפני החבטה.

הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב ז ,כ) מלמד שמצוות הערבה במקדש היא מסורת קדומה ועצמאית" :הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ,ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב" .הערבה של הושענא רבה אינה במקרה ערבה שנשארה לנו מארבעת המינים .יש לה עבודה בפני עצמה. המדרש בויקרא רבה (ל ,יב) מלמד שהערבה שאין בה טעם ואין בה ריח אינה מושלכת מן האגודה .הקדוש ברוך הוא אומר על אותם חלקים בישראל שהיא מייצגת" :לאבדן אי אפשר" ,ולכן "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו" .לפני שמדברים על שינוי ,התורה מלמדת אותנו שייכות. החיסרון אינו מוחק את האדם. ספר החינוך (מצוה שכד) מוסיף שהערבה דומה לשפתיים ,ומסביר שהיא מזכירה לאדם "שישים רסן בפיו ויכוין דבריו" .פתאום הערבה אינה מייצגת רק חסרון .היא נוגעת באחד הכוחות המרכזיים שבאמצעותם אנחנו מבטאים את עצמנו ,אבל גם מסבירים לעצמנו מי אנחנו ומדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים. רב צמח גאון בתשובות הגאונים ,שערי תשובה (סימן שמ) ,מחבר את הדברים אל החבטה עצמה וכותב שהערבה דומה לשפתיים ובאה לכפר עליהן ,ומביא את הפסוק" :יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" (איכה ג ,כט) .הפה שיודע לדבר ,להסביר ולהצדיק פוגש לרגע את העפר .לא כדי למחוק את האדם, אלא כדי לפתוח אפשרות שבה הוא אינו מוכרח להגן על כל מה שהיה עד עכשיו. רבי יצחק לוריא ,האר"י ,בשער הכוונות (דרושי חג הסוכות ,דרוש ח) ,מבאר את חמש הערבות וחמש החבטות כנגד חמש הגבורות ואת פעולת החבטה כחלק ממהלך של המתקתן וביסומן .גם כאן אין לנו רשות להפוך את דברי הסוד להסבר פסיכולוגי שלא נאמר בהם ,אבל הם מלמדים אותנו שהתמונה מורכבת יותר מן הרצון פשוט "לשבור" משהו .יש כוח שזקוק לתיקון ,לריכוך ולהמתקה. המשנה במסכת סוכה (פרק ד משנה ה) מחזירה את הערבה אל המזבח ואל התפילה .ביום השביעי היו מקיפים את המזבח שבע פעמים ואומרים" :אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא" .אותה ערבה שאיתה אנחנו מדברים על עבודה ושינוי עומדת בתוך יום של בקשת ישועה .האדם נדרש לעשות ,אבל אינו מתבקש להעמיד פנים שהוא יכול לעשות הכול לבדו.

כאשר כל המקורות האלה מונחים זה לצד זה ,מתקבלת תמונה עדינה מאוד. כל החג הערבה נמצאת בתוך האגודה .היא אינה נזרקת בגלל מה שאין בה. ואז מגיע היום השביעי ואומר :עכשיו ,אחרי שלמדת שאתה שייך גם עם החלקים החסרים שבך ,אפשר להוציא ערבה אחרת ולהתבונן בה בפני עצמה. לא כדי לשאול אם אתה אדם טוב או רע. לא כדי להכריע אם אתה ראוי. אלא כדי לברר דבר הרבה יותר מדויק :האם יש בתוכך כוח מסוים שכבר התרגלת כל כך לצורתו הנוכחית ,עד שהפסקת להעלות על דעתך שהוא יכול להיראות אחרת? אדם יכול במשך שנים לומר :אני קצר רוח .אבל קצר רוח אינו שם של אדם .זו דרך שבה הוא מגיב. אדם יכול לומר :אני אדם שלא סומך על אף אחד .אבל אולי זו אינה זהות. אולי זו דרך שלמד פעם כדי לא להיפגע. אדם יכול לומר :אני חייב להיות בשליטה .אבל אולי גם זו אינה האישיות כולה. אולי יש שם אחריות אמיתית שהתערבבה במשך השנים בפחד. אדם יכול לומר :אני פשוט אומר את האמת בפנים .אבל אולי בתוך האמת נמצאת גם תקיפות שכבר אינה מבחינה בין כנות לבין פגיעה. וההבחנה הזאת משנה הכול .מפני שאם הכעס הוא אני ,כדי להשתנות אני צריך להפסיק להיות אני .אם השליטה היא אני ,כל ניסיון להרפות מאיים על הזהות שלי .אם החומה היא אני ,כל ִקרבה מרגישה כמו אובדן עצמי. אבל אם אלה כוחות ,הרגלים ודרכי תגובה שנמצאים בי ,אפשר לעשות איתם משהו בלי למחוק אותי. אולי לכן החבטה אינה נעשית באתרוג ,בלולב ובהדס יחד .שוב ,אין בידינו מקור שמנמק במפורש מדוע שאר המינים אינם נחבטים ,ולכן לא נכניס לפיהם של חז"ל תשובה שהם לא נתנו .אבל אנחנו כן יכולים לראות מה המקורות בחרו לומר דווקא על הערבה :היא שייכת גם כשהיא חסרה ,היא מקבלת מצווה בפני עצמה ,היא נקשרת אל השפתיים ,חבטתה נקשרת אל

הפה המגיע לעפר ,ובתורת האר"י היא משתלבת במהלך של המתקת הגבורות. ומכאן אפשר להבין מדוע הערבה יכולה להפוך למראה כל כך מדויקת עבור האדם. יש בתוכנו דברים שצריך להפסיק להילחם בעצם קיומם ,מפני שהמלחמה הזאת רק מעמיקה את הבושה .ויש בתוכנו דברים שצריך להפסיק להגן על צורתם הנוכחית ,מפני שההגנה הזאת מונעת מהם להשתנות. אלה אינם שני מסרים סותרים. אפשר לומר :זה נמצא בי ,בלי לומר :זה מוכרח לנהל אותי. אפשר לומר :אני מבין מאין זה הגיע ,בלי לומר :לכן אין לי ברירה. אפשר לומר :הכוח הזה אפילו שמר עלי בתקופה מסוימת בחיי ,ובאותה נשימה להודות שהדרך שבה הוא פועל היום כבר פוגעת בי. אפשר לקבל את הערבה לתוך האגודה ,ואחר כך לקחת ערבה בפני עצמה ולעבוד איתה. אולי זה אחד הדברים שהופכים שינוי אמיתי לכל כך קשה .אנחנו נוטים לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות :או להילחם בעצמנו ,או להשלים עם עצמנו .אבל ייתכן שקיימת אפשרות שלישית :לקבל את האדם שאנחנו ,בלי לקבל כל צורה שבה למדנו לחיות. וזה גם מסביר מדוע הבנה עצמית ,חשובה ככל שתהיה ,אינה סוף הדרך. אדם יכול להבין בדיוק מאין הגיע הכעס שלו .הוא יכול לזהות את הבית שבו למד לצעוק ,את הרגעים שבהם הרגיש שלא שומעים אותו ואת הפחד שמתעורר בו כאשר הוא מרגיש שמאבדים עליו שליטה .ההבנה הזאת חשובה. היא יכולה להוציא אותו מבושה ולתת לו חמלה כלפי עצמו. אבל אחרי ההבנה נשארת שאלה. מה עכשיו? הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) כותב" :ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד" .התשובה

אינה מסתיימת בכך שהאדם הבין את המנגנון .היא מבקשת שההבנה תגיע בסופו של דבר אל החיים. רבן שמעון בן גמליאל אומר במסכת אבות (פרק א משנה יז) " :לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" .לא מפני שהלימוד מיותר ,אלא מפני שהלימוד מבקש להוליד משהו בעולם. ולכן אולי האדם אינו צריך לצאת מהושענא רבה עם רשימה של עשרים דברים שהוא עומד לשנות .לפעמים רשימות גדולות הן דרך נוספת לא לעשות דבר קטן .אפשר לבחור נקודה אחת שבה ההבנה הופכת למעשה. משפט אחד שאני מפסיק לומר. תגובה אחת שאני משהה. שיחה אחת שאני מפסיק לדחות. גבול אחד שאני לומד להציב בלי לפגוע. בקשת סליחה אחת שאני מפסיק להסביר מדוע היא צריכה להגיע דווקא מן הצד השני. בקשת עזרה אחת שאני מרשה לעצמי לבקש. אלה דברים קטנים מבחוץ ,אבל לפעמים דווקא שם מתחיל להתברר שהאדם אינו מוכרח לחזור שוב ושוב לאותה צורה. וכאן אפשר לחזור בפעם האחרונה אל הערבה שביד. אנחנו לא חובטים בעצמנו. אנחנו גם לא מתבקשים להפוך לאתרוג. הערבה נשארת ערבה. אבל היא אינה חייבת להישאר בדיוק באותה צורה שבה הגיעה. אולי זו אחת התקוות הגדולות שמסתתרות במילים שהביא רב צמח גאון" :יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה". התקווה אינה מתחילה ביום שבו אין לנו עוד חולשות .היא יכולה להתחיל ביום שבו אנחנו מסוגלים לפגוש חולשה בלי להפוך אותה לזהות ,להבין אותה בלי

להפוך את ההבנה לתירוץ ,ולקבל את עצמנו בלי לוותר על האפשרות להשתנות. ואז המילים שנאמרו סביב המזבח מקבלות עומק נוסף" :אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא". אני עושה את מה שנמצא בידי ,ומבקש עזרה במה שאינו בידי. אני לוקח אחריות ,אבל אינני מדמיין שאני כל יכול. אני מבקש להשתנות ,אבל אינני שונא את האדם שממנו אני מתחיל. ואולי כאשר הערבה מגיעה אל הקרקע ,השאלה הגדולה של הושענא רבה אינה איזה חלק בתוכי אני רוצה לשבור ,אלא שאלה אחרת לגמרי: איזה חלק בתוכי אני כבר מבין היטב מדוע הוא נעשה כפי שהוא ,אבל עכשיו ,אחרי כל ההסברים ,הגיע הזמן לשאול מה אני מוכן לעשות כדי שהוא לא ימשיך לנהל אותי באותה הדרך?