מתי צריך להתמיד מול חומה שלא נופלת, ומתי דווקא לשנות את הדרך בלי לוותר על היעד?

למה בהושענא רבה אנחנו מקיפים שבע פעמים דווקא אחרי שישה ימים שבהם הקפנו רק פעם אחת? בכל יום מימי חג הסוכות הקיפו את המזבח פעם אחת ,ובהושענא רבה שבע פעמים ,זכר להקפות יריחו .אבל מה יכולה חומה עתיקה ללמד אותנו על החומות שאנחנו פוגשים בחיים? מה עושים כאשר אנחנו משתדלים ,מתפללים ופועלים ,ובכל זאת איננו רואים שום סימן…

למה בהושענא רבה אנחנו מקיפים שבע פעמים דווקא אחרי שישה ימים שבהם הקפנו רק פעם אחת? בכל יום מימי חג הסוכות הקיפו את המזבח פעם אחת ,ובהושענא רבה שבע פעמים ,זכר להקפות יריחו .אבל מה יכולה חומה עתיקה ללמד אותנו על החומות שאנחנו פוגשים בחיים? מה עושים כאשר אנחנו משתדלים ,מתפללים ופועלים ,ובכל זאת איננו רואים שום סימן שהמציאות משתנה? שבע ההקפות פותחות שאלה עמוקה על הגבול שבין התמדה לשינוי דרך ,בין אחריות לשליטה ,ובין תפילה לפעולה .אולי לא כל חומה נופלת בזמן שאנחנו מבקשים, אבל גם כשהיא עדיין עומדת אפשר לבחור מי נהיה מולה ,מה באמת נמצא בידינו ,ובעיקר מה יישאר במרכז חיינו עד שתבוא הישועה.

יש רגעים שבהם קשה לנו לא מפני שאיננו יודעים מה לעשות ,אלא דווקא מפני שאנחנו עושים את מה שאנחנו יודעים לעשות ,ושום דבר אינו משתנה. אדם משקיע בקשר ומנסה לדבר אחרת ,להקשיב יותר ,לכעוס פחות ,אבל נדמה שהמרחק נשאר .הורים מנסים להגיע אל ילד שעובר תקופה קשה, מדברים ,מתייעצים ,מתפללים ,משנים גישה ,ועדיין אינם רואים תזוזה .אדם עובד על עצמו ,מתחיל שוב ,נופל ,קם ,מנסה דרך אחרת ,אבל אותה נקודה ממשיכה לפגוש אותו .אדם מתפלל על דבר שיקר לו ,יום אחרי יום ,ואינו יודע אם משהו מכל מה שהוא עושה בכלל מגיע לאנשהו.

כאשר אנחנו רואים התקדמות ,אפילו קטנה ,קל יותר להמשיך .ירד קילוגרם, הצלחתי להתמיד שבוע ,הילד התחיל להיפתח ,העסק מראה סימני התאוששות ,הקשר נעשה מעט קרוב יותר .התוצאה הקטנה אומרת לנו: הדרך עובדת .תמשיך. אבל מה קורה כאשר אין אפילו את זה? מה מחזיק אדם כאשר הוא עושה את הדבר הנכון ,אבל המציאות אינה נותנת לו שום הוכחה שהמאמץ שלו משנה משהו? זו אחת החוויות המתישות ביותר בחיים .לא כישלון ברור ,שלפחות מאפשר להחליט שצריך להחליף דרך .דווקא מצב שבו איננו יודעים .אולי צריך להמשיך .אולי צריך לשנות .אולי עוד קצת .אולי כבר עשינו מספיק .אולי התוצאה נמצאת מעבר לפינה .ואולי אנחנו פשוט מסתובבים סביב אותה בעיה שוב ושוב. ואז מגיע הושענא רבה ומעמיד בפנינו מנהג משונה מאוד. המשנה במסכת סוכה (פרק ד משנה ה) מתארת את סדר ההקפות סביב המזבח בבית המקדש" :בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא ...ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים". שישה ימים ,הקפה אחת בכל יום. ביום השביעי ,שבע הקפות. מדוע? אם כבר הקפנו אתמול ,ושלשום ,ובכל אחד מימי החג ,מדוע ביום האחרון איננו מוסיפים פשוט עוד הקפה אחת? למה דווקא כאשר הגענו לסוף אנחנו חוזרים ומקיפים שוב ושוב ,שבע פעמים? התלמוד הירושלמי במסכת סוכה (פרק ד הלכה ג) מביא על ריבוי ההקפות ביום השביעי את דברי רבי אחא" :זכר ליריחו". והמילים הקצרות האלה פותחות פתאום תמונה שלמה.

בספר יהושע עם ישראל עומד בכניסה לארץ מול יריחו .זו אינה עוד תחנה במסע במדבר .מולו ניצבת עיר מבוצרת ,סגורה ומסוגרת" :ויריחו סגרת ומסגרת מפני בני ישראל ,אין יוצא ואין בא" (יהושע ו ,א). ואז הקב"ה נותן ליהושע הוראה שנשמעת כמעט הפוכה מכל מה שהיינו מצפים לעשות מול חומה. לא לפרוץ אותה. לא לטפס עליה. לא לחפור תחתיה. להקיף אותה. הקב"ה אומר ליהושע " :וסבתם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת ,כה תעשה ששת ימים" (יהושע ו ,ג). יום אחד הם מקיפים. והחומה עומדת. למחרת הם חוזרים. והחומה עומדת. ביום השלישי הם שוב הולכים סביב אותה עיר. החומה עדיין שם. רביעי. חמישי. שישי. המקרא אינו מספר שבכל יום נפל עוד חלק מן החומה .הוא אינו מתאר סדק שהלך והתרחב ונתן לעם סימן שכדאי להמשיך .אין תיאור של תהליך הדרגתי שבו אפשר למדוד את ההתקדמות ולומר :הנה ,עוד מעט נגיע. מבחינת העיניים שלהם ,לאחר שש הקפות בשישה ימים ,החומה עדיין חומה. ואז אומר הקב"ה " :וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות" (יהושע ו ,ד).

זה כמעט הפוך מן ההיגיון האנושי שלנו. כאשר ניסינו דבר פעם אחת והוא לא הצליח ,אולי ננסה שוב. כאשר ניסינו פעמיים ולא הצליח ,אנחנו כבר מתחילים לשאול שאלות. אחרי שלוש פעמים אנחנו מחפשים דרך אחרת. אחרי שש פעמים ,כששום דבר נראה לעין לא השתנה ,המשפט הטבעי כמעט מתבקש: ניסינו. אבל ביריחו ,דווקא אחרי שישה ימים שבהם החומה לא נפלה ,היום השביעי אינו היום שבו עושים פחות. הוא היום שבו מקיפים יותר מכל יום שקדם לו. שבע פעמים. ורק לאחר ההקפה השביעית ,לאחר התקיעה והתרועה ,נאמר" :ותפל החומה תחתיה ויעל העם העירה איש נגדו וילכדו את העיר" ( יהושע ו, כ). יש כאן פרט שקל לפספס. אם אדם היה עומד שם בסוף היום השישי ומחליט לפי התוצאות שהוא רואה, הייתה לו סיבה מצוינת לומר שההקפות אינן מועילות. הוא היה יכול להצביע על עובדה פשוטה מאוד. החומה עדיין עומדת. אבל הוא היה טועה. לא מפני שהחומה לא הייתה שם .היא באמת הייתה שם. הוא היה טועה מפני שהוא היה הופך את מה שהוא מסוגל לראות עכשיו למדד של כל מה שמתרחש. וזה בדיוק המקום שבו הרבה מאיתנו נשברים. אנחנו לא תמיד מפסיקים מפני שהדרך אינה נכונה. לפעמים אנחנו מפסיקים מפני שהיא עדיין לא נתנה לנו הוכחה שהיא נכונה.

אנחנו רוצים לראות תוצאה כדי לקבל כוח להמשיך ,אבל יש תהליכים שבהם צריך להמשיך זמן מה לפני שאפשר לראות תוצאה. וזה נכון במיוחד במקומות העמוקים של החיים. אי אפשר תמיד לדעת אחרי שלוש שיחות אם זוגיות משתנה. אי אפשר לדעת אחרי שבוע אם ילד באמת התחיל לבטוח בנו מחדש. אי אפשר למדוד כל תפילה ולשאול מה היא כבר שינתה. אי אפשר להסתכל אחרי כמה ימים של עבודה פנימית ולדרוש מן הנפש להציג דוח התקדמות. ויש תהליכים שבהם במשך זמן רב הדבר היחיד שאנחנו יכולים לראות הוא שאנחנו עדיין מקיפים את אותה חומה. רבנו בחיי בן אשר ,בספר כד הקמח (ערך ערבה) ,אינו מסתפק בדמיון החיצוני שבין שתי ההקפות .הוא קושר במפורש את הקפות הושענא רבה להקפות יריחו ,ומתאר את היום השביעי כ"תכלית החג ותכלית ההקפה". בתוך ביאורו על דרך הקבלה הוא מסביר שהקפות יריחו רומזות לשכינה הכלולה משש קצוות ,ומחבר את סדר ההקפות שם לסדר ההקפות סביב המזבח. פתאום שבע ההקפות של הושענא רבה נראות אחרת. אנחנו איננו מקיפים שבע פעמים ביום האחרון מפני ששכחנו להקיף בימים הקודמים. אנחנו מגיעים אל היום השביעי אחרי שכבר הקפנו. כבר הלכנו. כבר ביקשנו. כבר אמרנו "הושע נא". והיום הזה אינו אומר לנו :אם כבר עשית ולא ראית תוצאה ,כנראה שאין טעם. הוא מזכיר את יריחו. את המקום שבו במשך שישה ימים אפשר היה להסתכל על החומה ולהשתכנע ששום דבר אינו קורה.

ואז מגיעה השאלה הראשונה שהושענא רבה מציב בפנינו: כמה דברים חשובים בחיים הפסקנו לעשות לא מפני שגילינו שהם אינם נכונים ,אלא מפני שלא קיבלנו מספיק מהר הוכחה שהם עובדים? אבל כאן צריך לעצור ,מפני שהסיפור על יריחו עלול ללמד אותנו מסקנה מסוכנת אם נקרא אותו מהר מדי. אפשר לשמוע ממנו :אם משהו אינו מצליח ,פשוט תמשיך .עוד פעם .ועוד פעם .ועוד פעם .בסוף החומה תיפול. אבל החיים אינם עובדים כך. יש מערכות יחסים שבהן ההתמדה היא נאמנות ,ויש מערכות יחסים שבהן ההתמדה באותה דרך רק מעמיקה את המרחק .יש עסק שזקוק לעוד זמן, ויש עסק שהנתונים כבר אומרים שצריך לשנות כיוון .יש דרך חינוכית שדורשת סבלנות ,ויש דרך שאינה מתאימה לילד הזה .יש הרגל שאפשר לשנות בעבודה ממושכת ,ויש מצב שבו אדם זקוק לעזרה מקצועית ולא לעוד ניסיון לעשות לבדו בדיוק את מה שעשה עד עכשיו. גם ביריחו בני ישראל לא החליטו מעצמם להקיף שוב ושוב מפני שהאמינו בהתמדה. הם המשיכו מפני שזו הייתה הדרך שהקב"ה ציווה אותם ללכת בה. הפסוק מדגיש" :וסבתם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת ,כה תעשה ששת ימים" (יהושע ו ,ג). ומיד לאחר מכן באה הוראה אחרת ליום השביעי" :וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות" (יהושע ו ,ד). כלומר ,המסר של יריחו אינו :לעולם אל תשנה דרך. להפך. במשך שישה ימים ההוראה הייתה הקפה אחת. ביום השביעי ההוראה השתנתה לשבע הקפות. הנאמנות לא הייתה לצורת הפעולה. הנאמנות הייתה לציווי.

וזה הבדל עצום גם בחיים שלנו. לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו "מתמידים" ,כאשר למעשה אנחנו פשוט מתקשים להיפרד מן הדרך שכבר השקענו בה .עשיתי כך במשך שנים, ולכן אעשה כך גם מחר .דיברתי איתו בצורה הזאת עשר פעמים ,ולכן אדבר כך בפעם האחת עשרה .ניסיתי לפתור את הבעיה באותו אופן שוב ושוב, וכאשר זה אינו מצליח אני מגביר את העוצמה במקום לשאול אם צריך לשנות את הדרך. התמדה אמיתית אינה בהכרח לעשות שוב את אותו הדבר. לפעמים התמדה במטרה מחייבת גמישות בדרך. הורה יכול לא לוותר על הילד ובאותו זמן לוותר על הדרך שבה ניסה להגיע אליו. אדם יכול לא לוותר על הזוגיות ובאותו זמן להבין שהכלים שבהם השתמש עד עכשיו אינם מספיקים. אדם יכול לא לוותר על השינוי שהוא מבקש לעשות בעצמו ,ובאותו זמן להודות שהוא זקוק לשיטה אחרת ,לאדם אחר ,לעצה ,לליווי או לעזרה. אדם יכול להמשיך להתפלל על אותו דבר ובאותו זמן להפסיק לדרוש שהישועה תגיע דווקא בצורה שהוא כבר החליט עליה. וזה אולי אחד הדברים הקשים ביותר עבורנו :להישאר נאמנים למה שחשוב לנו בלי להפוך את הדרך שבחרנו להגיע אליו לדבר קדוש שאסור לשנות. שלמה המלך אומר" :בתחבלות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ" (משלי כד ,ו). גם כאשר המטרה ברורה ,הדרך אליה דורשת לעיתים תחבולות ,עצה ויכולת לראות דברים שלא ראינו לבד .נחישות אינה מבטלת התייעצות .אמונה בדרך אינה פוטרת את האדם מן השאלה אם הדרך שבה הוא פועל עכשיו היא אכן הדרך הנכונה. וזה מחזיר אותנו למילה שמלווה את ההקפות" :אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא" (תהלים קיח ,כה). יש משהו עמוק בכך שאדם הולך ומבקש הצלחה וישועה באותו זמן.

הוא אינו יושב ומחכה. הוא מקיף. הוא הולך. הוא עושה. אבל תוך כדי התנועה הוא אומר" :הושיעה נא". כלומר ,עצם העובדה שאני פועל אינה אומרת שאני חושב שהכול תלוי בי. ואולי גם להפך :עצם העובדה שאני מבקש ישועה אינה אומרת שאני מפסיק לפעול. התמונה הזאת מופיעה בעוצמה אצל יעקב אבינו. כאשר יעקב שומע שעשו מגיע לקראתו וארבע מאות איש עמו ,התורה אינה מציגה אותו כאדם שבוחר בין השתדלות לבין תפילה .הוא נערך בכמה מישורים בו זמנית. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (בראשית לב ,ט) ,מסביר" :התקין עצמו לשלשה דברים :לדורון ,לתפלה ולמלחמה". יעקב שולח דורון. יעקב מתכונן למלחמה. ויעקב מתפלל. הוא אינו אומר :אם אני מאמין שהקב"ה יציל אותי ,אין צורך להתכונן. והוא גם אינו אומר :אם כבר בניתי תכנית פעולה ,אין עוד מקום לתפילה. הוא עושה את מה שבידיו ,ובאותו זמן יודע שיש דברים שאינם בידיו. וזה מצב שאנחנו מתקשים מאוד לשאת. אנחנו אוהבים לדעת מי אחראי לתוצאה. אם הכול תלוי בי ,לפחות יש לי תחושת שליטה .אני יכול לעבוד יותר ,לחשוב יותר ,לתכנן יותר. ואם הכול בידי שמים ,קל לפעמים לעבור לקצה השני ולומר :אין מה לעשות. אבל התורה מעמידה אותנו פעמים רבות במקום מורכב יותר.

יש מה לעשות. אבל לא הכול אתה עושה. יש אחריות. אבל אין שליטה מלאה. יש השתדלות. אבל אין הבטחה שהתוצאה תהיה בדיוק כפי שתכננת. ואולי זו אחת הסיבות שבקשת ישועה קשה לנו יותר ממה שנדמה. לא מפני שקשה לומר את המילים "הושע נא". קשה להכיר באמת במה שהמילים האלה אומרות עלינו. אני יכול לעשות הרבה. אבל אני לא יכול לעשות הכול. אני יכול להשקיע בילד שלי ,אבל אינני יכול לבחור במקומו. אני יכול לאהוב אדם ,אבל אינני יכול לכפות עליו להישאר. אני יכול ללכת לרופא ,לקבל חוות דעת ,לעבור טיפול ולשמור על עצמי ,אבל אינני מחזיק בידיי את כל תוצאות הטיפול. אני יכול לעבוד היטב ,להתנהל באחריות ולבנות עסק ,אבל אינני שולט בכל מה שיקרה בשוק. אני יכול לבקש סליחה בכנות ,אבל אינני יכול לחייב את האדם שמולי לסלוח. אני יכול להתפלל ,אבל אינני יכול להכתיב לקב"ה כיצד תיראה התשובה לתפילתי. אולי לכן אחד הרגעים המכוננים ביותר בתורה מתרחש דווקא מול ים סוף. בני ישראל עומדים כאשר הים לפניהם ומצרים מאחוריהם .אין להם מסלול מילוט שהם יכולים לייצר בעצמם. משה רבנו אומר להם" :אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום" (שמות יד ,יג). אלה מילים של ישועה.

אבל כמה פסוקים אחר כך הקב"ה אומר למשה" :מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד ,טו). שני הפסוקים האלה צריכים להיקרא יחד. "וראו את ישועת ה'". ו"ויסעו". תכיר בכך שהישועה אינה בידך. ותיסע. אל תבלבל בין אמונה לבין קיפאון. ואל תבלבל בין תנועה לבין שליטה. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (שמות יד ,טו) ,מבאר שהציווי "ויסעו" דרש מישראל להיכנס אל הים עוד קודם שנבקע ,מתוך ביטחון שהקב"ה יעשה להם נס .הם לא נדרשו ליצור את הישועה .הם נדרשו לעשות את הצעד שהיה מוטל עליהם בתוך מצב שבו הישועה עצמה אינה בידיהם. וזה אולי אחד המשפטים שהכי קשה לאדם לחיות לפיו: לעשות את הצעד שלי בלי לדרוש לשלוט בתוצאה שלו. מפני שאנחנו רוצים עסקה. אם אני משקיע ,אני רוצה לדעת שזה ישתלם. אם אני מתפלל ,אני רוצה לדעת שהתפילה תיענה בדרך שאני מבקש. אם אני עושה שינוי ,אני רוצה לראות תוצאה. אם אני ממשיך להקיף ,אני רוצה לראות לפחות סדק בחומה. אבל יריחו אינה נותנת סדק. ים סוף אינו נותן גשר. יעקב אינו מקבל הודעה שעשו שינה את דעתו לפני שהוא יוצא לקראתו. ובכל אחד מן המקומות האלה האדם נדרש לעשות את מה שבידיו בלי לקבל מראש את הדבר שאנחנו כל כך רוצים לקבל לפני שאנחנו ממשיכים: ודאות.

אולי זו הסיבה שהמילים "אנא ה' הושיעה נא" מקבלות עוצמה אחרת דווקא בתוך הקפה. האדם אינו עומד במקום ומבקש שהקב"ה יעשה במקומו את מה שהוא עצמו יכול לעשות. הוא הולך. אבל תוך כדי הליכה הוא מודה שיש חומות שהרגליים שלו אינן מפילות. יש דברים שאנחנו צריכים לעשות. ויש דברים שאחרי שעשינו את כל מה שאנחנו יכולים ,אנחנו צריכים לדעת גם לבקש. אבל יש רגע נוסף ,קשה אפילו יותר ,שמגיע אחרי שהאדם כבר עשה את כל מה שבידיו. כל עוד נשארה עוד פעולה שאפשר לעשות ,אנחנו עסוקים .אפשר להתייעץ עם עוד אדם ,לנסות עוד דרך ,לקבוע עוד פגישה ,לבדוק עוד אפשרות, להשקיע עוד מאמץ .הפעולה נותנת לנו תחושה שאנחנו מחזיקים במשהו. אבל מה קורה כאשר באמת עשינו? כאשר דיברנו ,ניסינו ,התייעצנו ,פנינו ,טיפלנו ,ביקשנו ,תיקנו ככל שיכולנו, ועכשיו נשאר הדבר שאנחנו הכי פחות אוהבים לעשות: להמתין. שם מתברר עד כמה קשה לנו לא רק חוסר הוודאות ,אלא עצם העובדה שיש דברים שאינם מגיבים מיד למאמץ שלנו. אולי זו אחת הסיבות שהמילה "ישועה" עמוקה כל כך .היא מופיעה במקום שבו האדם אינו מבטל את כוחותיו ,אבל גם אינו משלה את עצמו שכוחותיו הם כל מה שקיים. הרמב"ם (הלכות תעניות א ,א) פוסק" :מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור". ובהמשך הרמב"ם (הלכות תעניות א ,ב) מסביר שהזעקה בעת צרה היא "מדרכי התשובה" ,מפני שהיא מחייבת את האדם לא לראות את המציאות כאוסף מקרי של אירועים שאין להם משמעות.

יש כאן דבר שראוי לשים לב אליו. הרמב"ם אינו אומר שהזעקה מתחילה רק לאחר שנכשלו כל הפתרונות המעשיים .הוא מלמד שעצם המפגש עם צרה כולל גם פנייה אל הקב"ה. כלומר ,תפילה אינה חדר המיון שאליו מגיעים רק כאשר כל השאר נכשל. היא אינה האפשרות האחרונה אחרי רופא ,יועץ ,תכנית פעולה ועבודה קשה. האדם המאמין פועל ומתפלל באותו עולם. הוא הולך לרופא ומתפלל. הוא מבקש עצה ומתפלל. הוא מתכנן ומתפלל. הוא מנהל שיחה קשה ומתפלל. לא מפני שהתפילה מחליפה את המעשה ,ולא מפני שהמעשה מוכיח שאין צורך בתפילה ,אלא מפני ששניהם נולדים מהכרה אחת :יש לי אחריות ,אבל אינני בעל הבית על התוצאה. ההכרה הזאת נעשית קשה במיוחד כאשר אנחנו מתפללים זמן רב ואיננו רואים תשובה. קל יחסית לומר "הושע נא" כאשר אנחנו מדמיינים שהישועה כבר נמצאת מעבר לפינה. קשה הרבה יותר לומר אותה כאשר כבר ביקשנו אתמול. ושלשום. ולפני חודש. ואולי לפני שנים. כאן שבע ההקפות של הושענא רבה מקבלות משמעות נוספת. המשנה אינה מתארת בקשה אחת דרמטית שנאמרת ברגע של התעוררות. היא מתארת אדם שמקיף שוב ואומר שוב" :אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא". ובהושענא רבה הוא חוזר ומקיף שבע פעמים.

יש תפילות שהעומק שלהן אינו נמדד רק בעוצמה שבה אמרנו אותן בפעם הראשונה ,אלא ביכולת שלנו לחזור אליהן גם כאשר עדיין איננו יודעים מה תהיה התשובה. חזקיהו המלך הגיע בדיוק למקום הזה. הגמרא במסכת ברכות (דף י ע"א) מספרת שהנביא ישעיהו בא אל חזקיהו ואמר לו בשם הקב"ה" :צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה". חזקיהו שואל מדוע נגזרה עליו גזרה קשה כל כך ,וישעיהו מסביר שהסיבה היא שלא עסק בפרייה ורבייה .חזקיהו מסביר שהוא ראה ברוח הקודש שעתידים לצאת ממנו בנים שאינם הגונים ,ומציע לישעיהו לתת לו את בתו לאישה ,אולי זכותם המשותפת תועיל. ישעיהו משיב לו" :כבר נגזרה עליך גזירה". זה הרגע שבו אדם אחר יכול היה לומר :אם כך ,אין עוד מה לעשות. אבל חזקיהו אינו מקבל את המסקנה הזאת. הוא אומר לישעיהו" :בן אמוץ ,כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". זה משפט מדהים. חזקיהו אינו אומר שאין חרב. הוא אינו מכחיש את חומרת המצב. הוא אינו אומר שהנביא טעה. הוא אומר שהעובדה שאינני רואה מוצא אינה מעניקה לי רשות להחליט שאין מוצא. יש הבדל בין לדעת שהמצב קשה לבין לדעת כיצד הוא יסתיים. יש הבדל בין הערכה מציאותית לבין ייאוש. ואולי אנחנו מערבבים ביניהם הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אנחנו אומרים :אני רק מציאותי. ניסיתי כבר. אני מכיר אותו.

אני יודע איך הדברים האלה נגמרים. אין סיכוי. אבל לפעמים בתוך המשפט "אני מציאותי" מסתתרת קביעה שאיש לא נתן לנו סמכות לקבוע. אנחנו יודעים מה קרה עד היום. איננו יודעים הכול על מחר. חזקיהו מלמד שאין צורך לשקר לעצמנו כדי לקוות .אפשר לראות את החרב ולבקש רחמים באותו זמן. התקווה שלו אינה מבוססת על כך שהחרב אינה חדה. היא מבוססת על כך שהחרב אינה הדבר היחיד שקיים במציאות. וזה מחזיר אותנו אל דוד המלך. באותו פרק תהלים שממנו לקוחה הקריאה "אנא ה' הושיעה נא" ,מופיעות קודם לכן המילים" :מן המצר קראתי יה ,ענני במרחב יה" (תהלים קיח ,ה). מצודת דוד (תהלים קיח ,ה) מפרש את "המצר" כמצב של דוחק וצרה ואת "המרחב" כיציאה אל הרווחה. הקריאה מתחילה מן המצר. לא אחרי שהוא נעלם. האדם עדיין נמצא בתוך המקום הצר ,ושם הוא קורא. זה חשוב ,מפני שלפעמים אנחנו חושבים שאמונה מתחילה כאשר אנחנו כבר מסוגלים לראות כיצד הדברים יסתדרו. אבל אז אנחנו כבר זקוקים לפחות אמונה. השאלה הגדולה היא מה קורה לנו כאשר אנחנו עדיין בתוך המצר. כאשר עדיין אין תשובה. כאשר החומה עדיין עומדת. כאשר הים עדיין לפנינו. כאשר עשו עדיין בדרך.

כאשר החרב עדיין מונחת על הצוואר. האם אני מסוגל להשאיר מקום לאפשרות שאינני רואה? וזה אינו אומר להבטיח לעצמי שהכול יסתיים כפי שאני רוצה. כאן צריך להיות זהירים מאוד. אמונה אינה התחייבות שהילד יעשה את הבחירה שקיוויתי שיעשה. תפילה אינה הבטחה שהבדיקה הרפואית תחזור עם התוצאה שאני מבקש. ביטחון אינו חוזה שהעסק יצליח ,שהזוגיות תישאר או שהאדם שאני אוהב יחלים. אם נהפוך את האמונה להבטחה שכל תפילה תיענה בדיוק בדרך שביקשנו, אנחנו עלולים להפוך אותה לדבר שאינו יכול לשאת את המציאות. אבל מן הצד השני ,העובדה שאינני יודע מה תהיה התשובה אינה הופכת את התפילה לחסרת משמעות. דוד המלך אומר במקום אחר" :השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה, כג). רבי שלמה יצחקי ,רש"י (תהלים נה ,כג) ,מפרש את המילה "יהבך"" :משאך". יש דברים שאנחנו מבקשים מהקב"ה להסיר. ויש רגעים שבהם ,כל עוד המשא עדיין נמצא על הכתפיים ,אנחנו מבקשים שלא נישא אותו לבד. זה שינוי עדין מאוד בתפילה. בהתחלה האדם אומר :קח ממני את הדבר הזה. שנה את המציאות. פתח את הדלת. הפל את החומה. והוא צריך לבקש את זה .אין שום מעלה בלרצות פחות ישועה. אבל בתוך תפילה עמוקה יכולה להיוולד גם בקשה נוספת: אם הדרך עדיין ארוכה ,תן לי כוח ללכת בה.

אם אינני יודע מה יקרה ,אל תיתן לחוסר הוודאות לפרק אותי. אם אינני יכול לשנות כרגע את האדם שמולי ,עזור לי לדעת מי אני רוצה להיות מולו. אם החומה עדיין עומדת ,עזור לי לדעת אם להמשיך להקיף ,לשנות דרך, לבקש עצה או פשוט לא להתייאש. לפעמים אנחנו מבקשים שהקב"ה יוציא אותנו מן המצר .ולפעמים ,עד שהמצר נפתח ,אנחנו זקוקים לכך שהמצר לא יסגור גם את הנפש שלנו. וזו אולי אחת המשמעויות האנושיות העמוקות של "הושע נא". לא רק :תן לי את התוצאה שאני מבקש. אלא גם :אל תשאיר אותי לבד בתוך המרחק שבין מה שעשיתי לבין מה שאינני יכול לעשות. כי דווקא המרחק הזה הוא המקום שבו האדם עלול להישבר. לא בזמן הפעולה. אלא אחרי הפעולה. כאשר כבר אין עוד טלפון לעשות ,עוד אדם לשאול ,עוד מסמך לשלוח ,עוד טיפול לקבוע ,עוד טיעון לומר. כאשר נשארת ההמתנה. שם האדם מגלה אם כל כוחו היה תלוי בתחושה שהוא מנהל את המציאות ,או שהוא מסוגל גם לעשות את שלו ואז להניח מקום למה שאינו שלו. ואולי לכן אנחנו מקיפים. אנחנו ממשיכים לנוע. אבל איננו פורצים את החומה בכוח. אנחנו עושים את החלק שלנו. ומבקשים ישועה על החלק שאינו בידינו. אבל אולי עדיין חסרה לנו שאלה אחת.

אם כל מה שרצינו לומר הוא שהאדם צריך לעשות את שלו ולבקש מן הקב"ה את מה שאינו בידיו ,מדוע בכלל צריך הקפה? אפשר היה לעמוד מול המזבח ולומר "אנא ה' הושיעה נא". מדוע ללכת סביבו? ומדוע בהושענא רבה ללכת סביבו שבע פעמים? כאן צריך להיזהר .המקורות אינם נותנים לנו רשות להמציא טעם גאומטרי להקפה .אבל אחרי שראינו שרבנו בחיי מחבר את ההקפות ליריחו ,ושבתורת הקבלה שבע ההקפות מקבלות משמעות פנימית מיוחדת ,אפשר להתבונן גם בעצם התמונה שההקפה יוצרת. במעגל יש דבר שאיננו רגילים אליו בחיים שלנו. יש מרכז קבוע ,ויש מי שנע סביבו. האדם המקיף נמצא כל הזמן בתנועה. רגע אחד הוא בצד הזה. אחר כך בצד אחר. הנוף משתנה. נקודת המבט משתנה. אבל המרכז אינו זז. זו אינה הסיבה ההלכתית להקפה ,והמקורות שהבאנו אינם אומרים שזה טעמה .אבל כתמונה לעבודת הנפש ,קשה להתעלם ממנה. מפני שאחת השאלות הגדולות בזמן של צרה אינה רק איך יוצאים ממנה. השאלה היא מה נשאר המרכז שלי כל עוד עדיין לא יצאתי ממנה. כאשר אדם מקבל בשורה שמערערת אותו ,כל החיים יכולים להתחיל להסתובב סביב הבשורה. כאשר יש קושי עם ילד ,הילד עלול להפוך בעיני ההורים ל"בעיה" והבית כולו מתחיל להסתובב סביבה. כאשר יש משבר כלכלי ,המספר בבנק עלול להפוך למרכז הזהות.

כאשר זוגיות עוברת תקופה קשה ,האדם יכול להתחיל למדוד את כל חייו לפי השאלה אם הקשר מסתדר היום או לא. כאשר אדם ממתין לתוצאה רפואית ,קשה לו לזכור שהוא עדיין אדם שלם גם בשעות שבהן הוא אינו יודע מה תהיה התוצאה. הבעיה אינה שאנחנו חושבים על הצרה. ברור שנחשוב עליה. הבעיה מתחילה כאשר הדבר שמכאיב לנו הופך להיות הדבר שסביבו הכול מסתובב. ואולי ההקפה מציבה לפנינו תמונה הפוכה. אני מסתובב. החיים שלי משתנים. אני עובר מקומות. יש ימים של ביטחון וימים של פחד. ימים שבהם אני משוכנע שהכול יסתדר וימים שבהם אינני מצליח לראות שום מוצא. אבל השאלה היא אם בתוך כל התנועה הזאת נשאר לי מרכז שאינו תלוי בתוצאה. זה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין אמונה לבין ניסיון להשתמש באמונה כדי לשלוט במציאות. כאשר האמונה הופכת לכלי של שליטה ,האדם אומר :אם אתפלל נכון ,אם אאמין מספיק ,אם אעשה את הדבר הנכון ,המציאות חייבת להסתדר כפי שאני מבקש. ואז ,אם היא אינה מסתדרת ,גם המרכז קורס. אולי לא התפללתי מספיק. אולי אינני ראוי. אולי האמונה שלי אינה חזקה. אולי הקב"ה אינו שומע אותי.

אבל אמונה עמוקה יותר אינה אומרת שאני יודע מה הקב"ה יעשה. היא אומרת שאני יודע אל מי אני פונה גם כאשר אינני יודע מה הוא יעשה. וזה הבדל עצום. רבי חיים ויטאל ,בפרי עץ חיים (שער הלולב ,פרק ו) ,מביא מתורת האר"י סדר מיוחד ליום הושענא רבה תחת הכותרת העוסקת ביום הושענא רבה ובשבע ההקפות ,ומפרט כוונות מיוחדות לכל אחת מן ההקפות. רבי חיים ויטאל ,בפרי עץ חיים (שער הלולב ,פרק ז) ,מבאר שבתוך עבודת ימי הסוכות יש המשכות הנעשות בכל יום באמצעות הלולב וההקפה ,ובהושענא רבה חוזרים ופועלים באמצעות שבע ההקפות של היום .כלומר ,לפי תורת האר"י ,היום השביעי אינו רק היום שבו חוזרים שבע פעמים על אותה פעולה. שבע ההקפות יוצרות עבודה כוללת ומיוחדת של היום. השל"ה הקדוש (מסכת סוכה ,נר מצוה) קושר את שבע ההקפות של הושענא רבה לשבע הספירות .כך המספר שבע אינו רק כמות גדולה יותר של הקפות, אלא מבטא בתוך עולם הקבלה מבנה שלם של שבע בחינות. אין צורך להפוך את הדברים האלה להסבר פסיכולוגי שהמקובלים עצמם לא כתבו. אבל הם כן מאפשרים לנו לשים לב לדבר חשוב. ביום השביעי לא מסתפקים בעוד הקפה אחת. יש משהו שדורש הקפה שלמה. שבע. כאילו לאחר שישה ימים שבהם בכל יום נעשתה עבודתו של אותו יום ,מגיע רגע שבו כבר אי אפשר להביא אל המרכז רק חלק אחד מאיתנו. אנחנו מגיעים עם הכול. עם החסד שלנו ועם הגבולות שלנו. עם המקומות שבהם הצלחנו ועם המקומות שבהם עדיין לא. עם הביטחון ועם הפחד. עם מה שעשינו ועם מה שלא הספקנו.

עם התפילות שנענו ועם אלה שאנחנו עדיין נושאים. עם החומות שנפלו ועם החומות שאנחנו מקיפים כבר זמן רב ואיננו יודעים אם ומתי ייפלו. המחשבה הזאת אינה פירושו של האר"י לשבע הספירות .זו התבוננות אנושית שנולדת מתוך המבנה שהוא מתאר :ביום האחרון מופיעה עבודה המקיפה את שבע הבחינות. ואולי דווקא כאן אפשר להבין מדוע אנחנו זקוקים לפעמים ליותר מהקפה אחת. מפני שאנחנו נוטים לבוא אל הקב"ה רק עם החלק שאנחנו חושבים שהוא ראוי לתפילה. אנחנו באים עם האמונה ,ומסתירים את הפחד. באים עם התקווה ,ומתביישים לומר שאנחנו כבר עייפים. באים עם המילים הנכונות ,ומתקשים להודות שיש בתוכנו גם כעס. באים לבקש ישועה ,אבל בפנים כבר איננו בטוחים שאנחנו מסוגלים להמשיך לחכות לה. ואולי תפילה אמיתית אינה מחייבת אותנו להשאיר את החלקים האלה בחוץ. דוד המלך אינו מתפלל רק מתוך שלווה. ספר תהלים מלא פחד ,כאב ,שאלות ,תחושת רדיפה ,בדידות ,תקווה ,הודאה וביטחון. באותו ספר יכול דוד לומר "ה' אורי וישעי ממי אירא" (תהלים כז ,א) ,ובמקום אחר לשאול "עד אנה ה' תשכחני נצח ,עד אנה תסתיר את פניך ממני" (תהלים יג ,ב). אין כאן שתי אמונות שונות. יש אדם אחד שעובר מצבים שונים וממשיך לפנות אל אותו מרכז. וזה אולי הדבר שאנחנו צריכים יותר מכל כאשר החומה אינה נופלת. לא להרגיש אותו דבר בכל יום. אלא לדעת לאן אנחנו חוזרים בכל יום.

יום אחד אנחנו מקיפים מתוך תקווה. יום אחר מתוך פחד. יום אחד מתוך תחושה שהישועה קרובה. יום אחר אנחנו בקושי מצליחים לומר את המילים. אבל המרכז נשאר. ואולי משום כך השאלה אינה אם עברנו השנה שבע הקפות סביב דבר קדוש. השאלה היא סביב מה הקפנו כל השנה. מה היה המרכז האמיתי שסביבו הסתובבו ההחלטות שלנו? הפחד? הכסף? מה יגידו? הצורך להצליח? הצורך להיות צודקים? הילד שאנחנו מנסים להציל? הבעיה שאנחנו רוצים לפתור? או שיש בתוכנו מרכז עמוק יותר ,שמאפשר לנו לאהוב את הילד בלי להפוך את הבחירות שלו למדד לערך שלנו ,להתמודד עם קושי כלכלי בלי להפוך את חשבון הבנק לזהות שלנו ,להיאבק על קשר בלי לאבד את עצמנו בתוכו, ולהתפלל על תוצאה בכל הלב בלי להפוך אותה לתנאי לכך שנמשיך להאמין. האדם אינו יכול לבחור תמיד אילו חומות יעמדו בדרכו .אבל הוא יכול לשאול סביב מה הוא בוחר להקיף אותן. ואולי כאן שבע ההקפות מתחילות לספר לנו משהו עמוק עוד יותר. ביריחו המרכז היה חומה. במקדש המרכז הוא המזבח. אותה תנועה חיצונית של הקפה יכולה להתרחש סביב שני מרכזים שונים לחלוטין.

וזו כבר שאלה שנוגעת כמעט לכל משבר בחיים. כאשר יש לפניי חומה ,האם בסופו של דבר כל חיי מתחילים להסתובב סביבה? או שאני מסוגל להחזיק מרכז גדול ממנה? מפני שחומה יכולה להיות גדולה מאוד. אבל היא עדיין לא חייבת להיות המרכז. אבל כאן אנחנו מגיעים אולי אל המקום הרגיש ביותר בכל בקשת ישועה. מה קורה כאשר הקפנו ,התפללנו ,השתדלנו ,שמרנו על המרכז ,והחומה בכל זאת לא נפלה בדרך שקיווינו? קל לדבר על יריחו כאשר אנחנו כבר יודעים את סוף הסיפור. אנחנו קוראים את הפסוקים ויודעים שבעוד כמה שורות החומה תיפול. אבל האנשים שהקיפו אותה ביום הראשון לא עמדו עם ספר יהושע פתוח ביד. בחיים שלנו אין לנו את העמוד הבא. אנחנו מתפללים בלי לדעת כיצד ייראה סוף הסיפור. וזה משנה הכול. מפני שאפשר לקחת את יריחו ולבנות ממנה אמונה פשוטה מאוד :תמשיך להקיף ובסוף החומה שלך תיפול. אבל התורה אינה נותנת לנו הבטחה כזאת על כל חומה בחיים. יש תפילות שאנחנו זוכים לראות כיצד נענו בדיוק כפי שביקשנו. ויש תפילות שהתשובה עליהן מגיעה בדרך אחרת. ויש תפילות שאנחנו ממשיכים לשאת שנים בלי לדעת מה נעשה בהן. ויש גם כאבים שהאדם היה נותן הכול כדי לבטל אותם ,והם נעשים חלק מסיפור חייו. לכן אמונה אינה יכולה להיות הידיעה שהסיפור יסתיים כפי שאני רוצה. אם זו הייתה אמונה ,היא הייתה תלויה בתוצאה. כל עוד הדברים מסתדרים ,אני מאמין.

כאשר הם אינם מסתדרים ,הכול מתערער. אבל אולי "הושע נא" מבקש מאיתנו משהו עמוק יותר. לבקש בכל הלב את מה שאנחנו רוצים ,בלי להעמיד פנים שלא אכפת לנו מהתוצאה. ובאותו זמן להכיר בכך שאיננו יודעים את כל הדרכים שבהן יכולה להיראות ישועה. זה קשה מאוד. מפני שאנחנו לא מבקשים רעיונות מופשטים. כאשר אדם מתפלל על ילד ,הוא רוצה את הילד. כאשר אדם מתפלל לרפואה ,הוא רוצה רפואה. כאשר אדם מבקש שלום בביתו ,הוא אינו מחפש שיעור פילוסופי על קבלת המציאות. התפילה אמיתית דווקא מפני שהבקשה אמיתית. ולכן אין שום צורך להחליש אותה. אבל בתוך הבקשה יכולה לצמוח גם ענווה. אני יודע מה אני רוצה. אני יודע מה אני מבקש. אני אפילו יודע מה אני מוכן לעשות למען זה. אבל אינני יודע את כל מה שהקב"ה יודע. חנה נותנת לנו דוגמה מופלאה למתח הזה. ספר שמואל מתאר אישה שכאבה אינו רעיון תיאולוגי .הוא יושב בתוכה שנה אחרי שנה .פנינה מכעיסה אותה ,והיא בוכה ואינה אוכלת. כאשר אלקנה אומר לה" :חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך, הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (שמואל א א ,ח) ,הוא מציע לה במובן מסוים לראות את הטוב שכבר יש לה. אבל חנה אינה אומרת :נכון ,עליי להפסיק לרצות ילד.

היא קמה ומתפללת. נאמר עליה" :והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה" (שמואל א א ,י). היא אינה הופכת אמונה לקבלה אדישה של החסר. היא מבקשת. בוכה. נודרת. מדברת. אבל קורה לה משהו בתוך התפילה עוד לפני ששמואל נולד. עלי הכהן אומר לה" :לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" (שמואל א א ,יז). ומיד אחר כך נאמר" :ותלך האשה לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד" (שמואל א א ,יח). שימו לב לסדר. שמואל עדיין לא נולד. חנה אפילו עדיין אינה יודעת שהרתה. המציאות שבגללה בכתה לא השתנתה עדיין. ובכל זאת ,משהו בפניה כבר השתנה. אין מכאן ראיה שכל אדם שמתפלל צריך מיד להרגיש שלווה .גם אין כאן נוסחה שלפיה תפילה אמיתית תמיד מסלקת כאב. אבל הפסוקים מאפשרים לנו לראות אפשרות עמוקה מאוד: לפעמים משהו באדם יכול להשתנות עוד לפני שהמציאות שעליה הוא מתפלל השתנתה. זו אינה הישועה המלאה שחנה ביקשה .היא עדיין רוצה בן ,ובהמשך היא אכן נפקדת. אבל התפילה כבר עשתה משהו בתוך המרווח שבין הבקשה לבין התוצאה.

אולי זה אחד המקומות שבהם אנחנו מצמצמים את מושג הישועה בלי לשים לב. אנחנו שואלים רק :האם הבעיה נפתרה? אבל לפעמים ,עוד לפני שהבעיה נפתרה ,צריך לשאול גם: האם אני מסוגל לנשום בתוכה? האם אני מסוגל להמשיך לאהוב? האם אני מסוגל להמשיך לתפקד? האם אני מסוגל לא להפוך את הכאב לזהות שלי? האם אני מסוגל לא לתת לחוסר הוודאות לקחת ממני גם את הדברים שעדיין קיימים בחיי? אין בכך שום ויתור על הישועה שאנחנו מבקשים. להפך. אנחנו ממשיכים לומר "הושע נא". אבל אנחנו מבקשים שלא נאבד את עצמנו עד שהיא תבוא. דוד המלך אומר" :קוה אל ה' ,חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (תהלים כז ,יד). הגמרא במסכת ברכות (דף לב ע"ב) דורשת מן הכפילות הזאת" :אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל ,שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". זה מקור מדויק להפליא להושענא רבה. התפללת. ולא נענית. מה עכשיו? הגמרא אינה אומרת שהתפילה הראשונה לא הייתה טובה. היא גם אינה מבטיחה שבתפילה השנייה תקבל מיד את מה שביקשת. היא אומרת" :יחזור ויתפלל".

תחזור. לא מפני שאתה יודע מתי תגיע התשובה. אלא מפני שעצם העובדה שעדיין לא נענית אינה מוכיחה שאין עוד טעם לפנות. ופתאום שבע ההקפות מקבלות עוד עומק. אנחנו מקיפים פעם אחת. וחוזרים. ומקיפים שוב. לא משום שהקב"ה לא שמע בפעם הראשונה. אלא משום שגם אנחנו איננו אותם אנשים בכל הקפה. יש בקשה שאדם אומר כאשר הוא עדיין בטוח שהוא יודע בדיוק כיצד הדברים צריכים להסתדר. ויש אותה בקשה אחרי שהמציאות לימדה אותו כמה דברים אינם בידיו. יש "הושע נא" שנאמר מתוך דרישה. ויש "הושע נא" שנאמר מתוך כאב. יש "הושע נא" של אדם שמבקש שהחומה תיפול עכשיו. ויש "הושע נא" של אדם שממשיך לבקש שהיא תיפול ,אבל כבר יודע שגם אם אינו רואה עדיין כיצד ,הוא אינו רוצה שהחומה תהפוך למרכז חייו. אולי זו אחת הסיבות שתפילה חוזרת אינה בהכרח אותה תפילה. המילים יכולות להיות אותן מילים. האדם שאומר אותן כבר עבר עוד הקפה. עוד יום. עוד אכזבה. עוד ניסיון. עוד הבנה.

עוד רגע שבו היה צריך לבחור אם להיסגר או להמשיך לפנות. ולכן אולי השאלה אינה רק כמה פעמים ביקשנו את אותו הדבר. השאלה היא מה קרה לנו בין בקשה לבקשה. האם נעשינו מרירים יותר? האם הפכנו את האכזבה להוכחה שאין טעם? האם התחלנו להאשים את עצמנו? האם אנחנו ממשיכים לנסות לשלוט בכל פרט? או שאולי למדנו בהדרגה לעשות הבחנה קשה מאוד בין שלושה דברים: מה שאני צריך לעשות. מה שאני יכול לבקש. ומה שאינני יכול לקבוע. זו אינה כניעה. זו גם אינה פסיביות. זו אחת מצורות הבגרות הקשות ביותר. לעשות בלי לחשוב שאני כל יכול. לבקש בלי לחשוב שמגיע לי לשלוט בתשובה. לקוות בלי להבטיח לעצמי הבטחות שהקב"ה לא הבטיח לי. ולהמשיך לחיות גם בתוך פרק שהסוף שלו עדיין לא נכתב לעיניי. אולי לכן חזקיהו יכול לראות חרב חדה ולהמשיך לבקש רחמים. יעקב יכול להתכונן למלחמה ולהתפלל. בני ישראל יכולים לעמוד מול הים ולנסוע. חנה יכולה לבכות ולבקש ,ובשלב מסוים לקום וללכת לדרכה עוד לפני שהיא יודעת כיצד יסתיים הסיפור. והאדם בהושענא רבה יכול להקיף שוב. ושוב.

ושוב. לא מפני שהוא קיבל הבטחה שכל חומה בחייו תיפול בהקפה השביעית. אלא מפני שהוא מסרב לתת לחומה להחליט מתי יפסיק לפנות אל המרכז. יש חומות שאנחנו מתפללים שייפלו .ויש עבודה עמוקה לא פחות :לא לתת להן ,כל עוד הן עומדות ,להפיל אותנו. ואולי עכשיו אפשר לחזור אל הרגע שבו עומד האדם בהושענא רבה ומתחיל את שבע ההקפות .אחרי חודש אלול ,אחרי ראש השנה ,אחרי עשרת ימי תשובה ,אחרי יום הכיפורים ואחרי כמעט חג שלם של סוכות ,הוא אינו מגיע לכאן בתחילת הדרך .הוא מגיע אחרי שכבר חשב ,ביקש ,התפלל ,קיבל על עצמו ,ניסה להשתנות ואולי גם התאכזב מעצמו בכמה מקומות. דווקא אז הוא אינו מתבקש לעמוד ולסכם אם הצליח. הוא מתבקש להקיף. יש בכך תביעה עמוקה מאוד .אנחנו רגילים למדוד תהליך לפי תוצאות .כמה השתניתי? כמה הצלחתי? כמה מן ההחלטות שקיבלתי בראש השנה באמת החזקתי? האם אני כבר האדם שרציתי להיות? ואם התשובות אינן מרשימות, קל מאוד להרגיש שכל התהליך היה פחות משמעותי ממה שקיווינו. אבל אולי הושענא רבה מציע מדד אחר. לא רק כמה חומות כבר נפלו ,אלא סביב מה אני ממשיך לנוע גם כאשר הן עדיין עומדות. יש אדם שעבר את כל הימים הנוראים ועדיין כועס מהר מדי .יש מי שביקש לתקן את היחסים בבית ועדיין נופל לאותם דפוסים .יש מי שהחליט לשנות הרגל ובסוכות מגלה שהוא כבר חזר אליו .יש מי שהתפלל על דבר מסוים מתחילת אלול ושום דבר נראה לעין לא השתנה. התגובה הטבעית היא לומר :כנראה לא קרה לי מספיק. אבל שינוי עמוק אינו תמיד מתרחש בקצב שבו אנחנו מסוגלים למדוד אותו. לפעמים הדבר הראשון שמשתנה הוא לא ההתנהגות אלא הרגע שבו האדם כבר מבחין בה .פעם הוא היה מתפרץ ולא חושב על כך .עכשיו הוא מתפרץ

ואחרי שעה מבין מה קרה .אחר כך הוא מבין אחרי עשר דקות .יום אחד הוא אולי יצליח לזהות את הכעס לפני שהוא יוצא מן הפה. מבחוץ אפשר לומר :הוא עדיין כועס. מבפנים התרחש מסע שלם. כך גם בתפילה .אדם יכול להתפלל במשך חודשים על אותו דבר ,ובמבט ראשון נדמה ששום דבר לא השתנה .אבל אולי בפעם הראשונה הוא ביקש מתוך פחד בלבד ,אחר כך מתוך כעס ,אחר כך מתוך ניסיון לשלוט ,ובהמשך הוא מצליח לבקש בכל הלב ובאותו זמן להניח מעט מן הצורך לדעת כיצד בדיוק תגיע התשובה. הבקשה נשארה אותה בקשה. המבקש כבר אינו בדיוק אותו מבקש. הפסוק אומר" :קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (תהלים כז ,יד) .בין "קוה אל ה'" הראשון לבין "קוה אל ה'" השני נמצאות המילים "חזק ויאמץ לבך". אולי אפשר לשמוע כאן דבר עדין .האדם קיווה ,ועדיין נדרש לקוות .אבל בין תקווה לתקווה הלב עבר משהו .הוא נדרש להתחזק .הוא נדרש לאמץ את לבו .התקווה השנייה אינה בהכרח העתק של הראשונה. וכך גם בהקפה. אנחנו חוזרים אל אותו מרכז ,אבל איננו חוזרים אליו מאותה נקודה. החיים העבירו אותנו עוד כמה צעדים. וזו אולי אחת המתנות הגדולות של תהליך רוחני אמיתי :הוא אינו מבטיח שלא נחזור שוב לאותן שאלות .לפעמים אנחנו חוזרים אל אותה שאלה שוב ושוב, אבל בכל פעם ממקום מעט אחר. אדם בן חמישים יכול לשאול שאלה ששאל בגיל שלושים ,וזו כבר אינה אותה שאלה. אב יכול להתפלל על אותו ילד במשך שנים ,אבל התפילה משתנה ככל שהוא לומד להכיר את הילד ולא רק את החלום שהיה לו עבורו.

בני זוג יכולים לדבר שוב על אותה נקודה שכבר דיברו עליה עשרות פעמים, ובכל זאת השיחה האחת עשרה יכולה להיות אחרת אם אחד מהם הגיע אליה פחות עסוק בלהוכיח ויותר מוכן לשמוע. ולפעמים אנחנו מפסיקים תהליך דווקא רגע לפני שהוא מתחיל להשתנות, מפני שאנחנו אומרים :כבר הייתי כאן. אבל אולי לא. אולי המקום מוכר ,אבל האדם שהגיע אליו כבר השתנה. הושענא רבה אינו רק היום שבו מקיפים יותר .הוא מגיע בסופו של תהליך ארוך שבו האדם עבר דרך ימים שונים מאוד .יראה של ראש השנה ,וידוי ותשובה של יום הכיפורים ,שמחה וסוכה ,ארבעת המינים ,תפילות והקפות. ועכשיו ,לקראת סיומו של החג ,הוא חוזר שוב אל הבקשה הפשוטה" :הושע נא". אחרי כל המילים הגדולות נשארת בקשה של שתי מילים. תושיע אותי. יש בזה משהו כמעט חשוף. לא הסבר. לא טיעון. לא תכנית. בקשה. אולי מפני שבסופו של דבר ,אחרי כל מה שהאדם למד על עצמו בתקופה הזאת ,הוא מגיע אל נקודה שבה הוא יכול לומר שתי אמיתות יחד. יש דברים שאני חייב לשנות. ויש דברים שאינני יכול להציל לבדי. אנחנו נוטים לברוח מאחת משתי האמיתות האלה. יש מי שמדבר הרבה על ישועה מפני שקשה לו לקחת אחריות .הוא מבקש שהקב"ה ישנה מצב שהוא עצמו אינו מוכן לעשות צעד כדי לשנותו.

ויש מי שלוקח אחריות על הכול מפני שקשה לו להודות שהוא זקוק לישועה. הוא מתכנן ,פועל ,מארגן ,מנתח ומנסה להחזיק את כל החוטים ,עד שהחיים פוגשים אותו במקום שבו שום כמות של מאמץ אינה יכולה להבטיח תוצאה. הושענא רבה אינו מאפשר לנו לבחור רק צד אחד. אנחנו הולכים ברגליים שלנו. ומבקשים "הושע נא". אנחנו מקיפים. ומתפללים. אנחנו עושים. ומודים שלא הכול אנחנו יכולים לעשות. זו אינה סתירה. זו צורת חיים. רבי יהודה הלוי כותב בספר הכוזרי (מאמר שלישי ,ה) על החסיד שאינו מזלזל בכוחות הגוף ואינו מבקש לבטל אותם ,אלא נותן לכל כוח את חלקו הראוי ומעמיד את כולם תחת הנהגה מסודרת .עבודת ה' אינה נוצרת כאשר האדם מוחק חלקים מעצמו ,אלא כאשר הוא יודע מה מקומו של כל כוח ולא נותן לאחד מהם להשתלט על המכלול. אפשר לקחת מכאן נקודה עמוקה אל ההקפות שלנו. גם הצורך לפעול הוא כוח. גם הרצון לשלוט הוא כוח. גם הפחד הוא כוח. גם התקווה. גם הכאב. גם התפילה. הבעיה מתחילה כאשר אחד מהם הופך למרכז. כאשר הפחד מנהל את הכול ,האדם מקיף את הפחד.

כאשר הצורך בשליטה מנהל את הכול ,האדם מקיף את השליטה. כאשר התוצאה המבוקשת נעשית תנאי לכך שהחיים יהיו ראויים לחיותם, האדם מקיף את התוצאה. אבל אפשר לנוע עם כל הכוחות האלה בלי לתת להם להיות המרכז. אני יכול לפחד ולא להיות מנוהל רק בידי הפחד. אני יכול לרצות מאוד תוצאה מסוימת בלי להפוך אותה למדד היחיד של חיי. אני יכול להתאמץ בכל כוחי בלי לדמיין שכוחי הוא המקור היחיד למה שיקרה. אני יכול להודות שאינני יודע בלי להפוך את חוסר הידיעה לייאוש. ואני יכול לבקש ישועה בלי להפוך את עצמי לחסר אונים. אולי זה מה שהופך את התמונה של שבע ההקפות לכל כך חזקה. האדם אינו עומד מול המרכז רק מצד אחד. הוא מקיף אותו. כאילו אומר :גם מכאן אני חוזר אליך. וגם מכאן. גם מהמקום שבו אני חזק. וגם מהמקום שבו אני מפחד. גם מהתוצאה שכבר קיבלתי. וגם מן השאלה שעדיין נשארה פתוחה. גם מן המקום שבו אני יודע מה לעשות. וגם מן המקום שבו אין לי מושג מה הצעד הבא. אני משתנה תוך כדי ההקפה ,אבל אינני מוכרח להחליף את המרכז בכל פעם שהחיים משתנים. וזו אולי המשמעות האנושית העמוקה ביותר שאפשר לקחת מן המעגל בלי לטעון שזהו טעמה ההלכתי של המצווה. לא חיים שבהם הכול נשאר יציב.

אלא חיים שבהם יש מרכז גם כשהכול סביבו משתנה. מפני שהבגרות הרוחנית אינה נמדדת רק ביכולת שלנו לגרום לדברים לקרות. לפעמים היא נמדדת דווקא ביכולת שלנו להמשיך להיות בני אדם כאשר איננו מצליחים לגרום להם לקרות. להמשיך לאהוב בלי לדעת. להמשיך להתפלל בלי לקבל לוח זמנים. להמשיך לפעול בלי ערבות. לשנות דרך בלי לוותר על מה שחשוב. להמתין בלי להפוך את ההמתנה לחיים עצמם. ולבקש ישועה בלי להתבייש בכך שאנחנו זקוקים לה. אולי האדם החזק באמת אינו זה שאינו זקוק לישועה ,אלא זה שיודע בדיוק מה מוטל עליו לעשות ,ובאותה בהירות יודע גם היכן מסתיים כוחו. ואולי מכאן אפשר להבין מדוע הושענא רבה אינו מסתיים במחשבה בלבד. אחרי כל ההתבוננות ,אחרי ההקפות ואחרי המילים "הושע נא" ,האדם צריך לחזור אל החיים ולשאול שאלה מעשית מאוד :מה מכל הדבר הזה נמצא עכשיו בידיים שלי? מפני שיש סכנה שגם רעיון עמוק על אמונה יהפוך למקום מסתור .אדם יכול לדבר על כך שהכול בידי שמים ,ובאותו זמן להימנע משיחה שהוא יודע שעליו לקיים .הוא יכול לומר שהוא מתפלל על ילדיו ,אבל לא לבדוק אם הדרך שבה הוא מדבר איתם מרחיקה אותם ממנו .הוא יכול לבקש פרנסה ולא להעז לבדוק אם הגיע הזמן ללמוד דבר חדש ,לשנות התנהלות או לקבל עצה .הוא יכול להתפלל על שלום בית ובאותו זמן להמשיך להגן על כל מילה שאמר במקום לשאול מה הוא עצמו יכול לתקן. מן הצד השני קיימת סכנה הפוכה .אדם יכול לעשות כל כך הרבה עד שהוא אינו מסוגל עוד לעצור .כל שעה הוא בודק .כל יום הוא מתקשר .כל שיחה הופכת לניסיון נוסף להשפיע .כל שתיקה של האדם שמולו מעוררת בו צורך לשלוח עוד הודעה .הוא קורא לזה השתדלות ,אבל לפעמים זו כבר אינה השתדלות .זו חרדה שמנסה לייצר שליטה באמצעות עוד פעולה.

לכן השאלה אינה רק אם אני פועל. השאלה היא אם הפעולה שאני עושה עכשיו היא באמת האחריות שלי, או שהיא ניסיון להרגיע את הפחד שלי מכך שיש דברים שאינם בשליטתי. זה הבדל שקשה מאוד לזהות בזמן אמת. לפעמים שיחת הטלפון הנוספת היא בדיוק הדבר שצריך לעשות .ולפעמים היא הדבר שאנחנו עושים מפני שאיננו מסוגלים לשאת את העובדה שעכשיו אין לנו מה לעשות. לפעמים צריך להילחם עוד. ולפעמים צריך להפסיק להילחם באותה צורה. לפעמים צריך לבקש עצה. לפעמים צריך להתנצל. לפעמים צריך להציב גבול. לפעמים צריך להמתין. ולפעמים כל מה שנותר בידינו הוא להתפלל ולא לקלקל מתוך בהלה את מה שעוד יכול להיבנות. הפסוק אומר" :עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג ,ז) .שלמה המלך אינו מציג את הדיבור תמיד כמעלה ואת השתיקה תמיד כחיסרון .החכמה נמצאת ביכולת להבחין איזו שעה עומדת לפנינו. וזו אולי אחת מעבודות הנפש הקשות ביותר :לא רק לדעת לפעול ,אלא לדעת איזו פעולה שייכת לרגע הזה. רבי משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות דעות ב ,ג) ,מלמד ביחס למידות שאין דרך אחת שמתאימה לכל מצב ,ולעיתים כדי לתקן נטייה שהתקלקלה נדרש האדם להרחיק עצמו לצד האחר עד שיחזור לדרך האמצע .גם כאן מתברר שעבודת האדם אינה חזרה עיוורת על אותה תגובה .תיקון דורש אבחנה, התאמה ויכולת לשנות את דרך הפעולה כאשר המציאות הפנימית דורשת זאת. אולי זה עומק נוסף במה שראינו ביריחו.

הנאמנות הייתה מוחלטת. אבל הפעולה לא נשארה זהה. שישה ימים ,הקפה אחת. ביום השביעי ,שבע הקפות. אותו יעד. אותה אמונה. אותו מרכז. אבל לא אותה הוראה מעשית. וכאן נמצא מבחן חשוב מאוד לכל אחד מאיתנו :האם אני נאמן למה שחשוב לי ,או שאני נאמן דווקא לדרך שבה החלטתי מראש להשיג אותו? אלה אינם אותו דבר. אדם יכול להיות נאמן לשלום הבית ולגלות שהוא צריך לשנות לחלוטין את הדרך שבה הוא מנהל מחלוקת. הורה יכול להיות נאמן לחינוך ילדיו ולגלות שהילד שעומד מולו עכשיו זקוק למשהו שונה ממה שהתאים לאחיו או ממה שהתאים לו לפני שלוש שנים. אדם יכול להיות נאמן לערכים שלו ובכל זאת להודות שהמסלול המקצועי שבחר כבר אינו הדרך הנכונה עבורו. ואדם יכול להיות נאמן לתפילה שלו בלי להיות נאמן לתסריט שהוא כתב לקב"ה כיצד לענות עליה. אולי כאן נמצאת אחת ההבחנות העמוקות ביותר של המאמר כולו. אמונה אינה להחזיק חזק יותר בתסריט .אמונה היא להחזיק במרכז גם כאשר התסריט משתנה. אנחנו מבקשים "הושע נא" ,אבל איננו אומרים לקב"ה שיש רק דלת אחת שדרכה הישועה יכולה להיכנס. אנחנו מבקשים "הצליחה נא" ,אבל איננו יודעים תמיד מראש איזו הצלחה באמת תוביל אותנו אל המקום הנכון. לפעמים הדבר שביקשנו אכן מגיע.

לפעמים הדרך אליו משתנה. לפעמים אנחנו מגלים שהדבר שנאבקנו עליו לא היה בדיוק הדבר שהיינו צריכים. ולפעמים איננו מבינים גם לאחר זמן רב מדוע הדברים התרחשו כפי שהתרחשו. אמונה אינה מחייבת אותנו להמציא הסבר לכל כאב. יש דברים שאין לנו עליהם תשובה. יש אובדן שלא צריך להפוך מיד ל"שיעור". יש תפילה שלא נכון לעמוד מול אדם שכואב ולספר לו איזו טובה נסתרת בוודאי מסתתרת בכך שלא נענה כפי שביקש. לפעמים הדבר המכבד ביותר שאפשר לומר הוא שאיננו יודעים. אבל "אינני יודע" אינו מוכרח להיות סוף האמונה. הוא יכול להיות המקום שבו היא נעשית נקייה יותר. לא אמונה מפני שהצלחתי להסביר את הכול. לא אמונה מפני שקיבלתי את מה שרציתי. לא אמונה מפני שאני יודע כיצד הסיפור ייגמר. אלא אמונה שמסוגלת לומר :אני אינני יודע את סוף הסיפור ,אבל אינני מוכן להפוך את חוסר הידיעה לסוף הקשר. אולי לכן המילה "הושע" כל כך מתאימה ליום הזה. היא אינה הסבר. היא אינה פתרון. היא אינה טענה שאנחנו מבינים מה צריך לקרות. היא פנייה. יש מישהו שאליו אני פונה גם כאשר אינני יודע. יש מרכז שאליו אני חוזר גם כאשר הדרך מסתובבת.

יש כתובת שאינה נעלמת כאשר התשובה מתעכבת. וכאן שבע ההקפות של הושענא רבה הופכות מתנועה שאנחנו רואים בבית הכנסת לשאלה שאנחנו לוקחים איתנו הביתה. יש לכל אחד מאיתנו חומה כלשהי. לא בהכרח חומה דרמטית. אצל אחד זו מערכת יחסים שכבר זמן רב אינה מצליחה להגיע למקום שהוא מבקש. אצל אחר זה ילד שהוא דואג לו ואינו יודע כיצד להגיע אליו. אצל אדם אחר זו החלטה מקצועית שהוא מפחד לקבל. אצל מישהו זו תפילה שהוא נושא כבר שנים. ואצל אחר זו חומה פנימית שאיש מלבדו אינו רואה :פחד ,כעס ,הרגל ,זיכרון, צורך באישור או דפוס שהוא כבר מבין היטב ובכל זאת עדיין מתקשה לשנות. מול החומה הזאת כדאי אולי לשאול שלוש שאלות ,לא כרשימת עצות אלא כבירור אמיתי עם עצמנו. האם יש עוד דבר שנמצא באחריותי ואני נמנע מלעשות אותו? האם אני ממשיך לעשות משהו שכבר אינו נכון רק מפני שקשה לי לשנות דרך? והאם יש חלק שכבר אינו בידיי ,אבל אני עדיין מכלה את כוחותיי בניסיון לשלוט בו? לפעמים התשובה הראשונה תדרוש מאיתנו לקום ולעשות. לפעמים השנייה תדרוש מאיתנו אומץ לשנות. ולפעמים השלישית תדרוש דבר שאולי קשה משניהם :להניח. לא לוותר. להניח. יש הבדל גדול בין השניים. לוותר פירושו לומר :זה כבר לא חשוב לי.

להניח פירושו לומר :זה חשוב לי מאוד ,עשיתי את מה שאני יכול לעשות עכשיו ,ואני מסרב להרוס את עצמי בניסיון לעשות גם את מה שאינני יכול. אולי זו תפילה שאפשר לקחת מהושענא רבה אל השנה כולה. ריבונו של עולם ,תן לי את הכוח לעשות את מה שמוטל עליי ,את הענווה להכיר במה שאינו בידי ,ואת החכמה שלא להתבלבל בין השניים. תן לי לדעת מתי להקיף שוב ומתי לשנות דרך. מתי לדבר ומתי לשתוק. מתי להיאבק ומתי להמתין. מתי אני באמת מתמיד ומתי אני רק מפחד לשחרר את הדרך המוכרת. ומעל הכול ,תן לי לזכור שגם כאשר אינני יודע מה תהיה התוצאה ,אינני מוכרח להפוך את התוצאה למרכז שסביבו מסתובבים כל חיי. כי בסופו של דבר אולי זה המבחן שהושענא רבה משאיר לנו אחרי שבע ההקפות. לא האם הצלחנו השנה להפיל כל חומה. לא האם קיבלנו תשובה לכל תפילה. לא האם הצלחנו לשלוט בכל מה שיקרה לנו. אלא האם למדנו לעשות את מה שבידינו בכל הכוח ,לבקש בכל הלב את מה שאינו בידינו ,ולשמור בתוך שניהם על מרכז שאינו קם ונופל עם כל שינוי במציאות. יש חומות שייפלו .יש חומות שידרשו מאיתנו דרך אחרת .ויש חומות שאיננו יודעים עדיין מה יקרה להן .אבל השאלה הגדולה של הושענא רבה היא האם בזמן שאנחנו מקיפים את החומה ,שכחנו מה נמצא במרכז. ואולי כאן ראוי לחזור פעם אחרונה אל יריחו ,מפני שיש פרט אחד בסיפור שעדיין לא נתנו עליו את הדעת. החומה אינה נופלת בזמן שבני ישראל מקיפים בפעם הראשונה ,וגם לא בשנייה ,בשלישית או בשישית .אפילו ביום השביעי ,כאשר הם מקיפים שבע פעמים ,ההקפה כשלעצמה עדיין אינה סוף המעשה .רק לאחר ההקפות,

כאשר הכהנים תוקעים והעם מריע ,נאמר" :ויהי כשמע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפל החומה תחתיה" (יהושע ו ,כ). כלומר ,במשך כל הדרך הם עושים את מה שנצטוו לעשות בלי לראות את התוצאה שלשמה הם עושים אותו. זה נשמע פשוט כאשר קוראים סיפור שכבר הסתיים. זה הרבה פחות פשוט כאשר אנחנו נמצאים באמצע הסיפור של עצמנו. מפני שהמוח שלנו מחפש משוב .אנחנו רוצים לדעת שהמאמץ עובד .אם התחלנו להתאמן ,אנחנו רוצים לראות שינוי .אם שינינו את הדרך שבה אנחנו מדברים בבית ,אנחנו רוצים שהאווירה תשתנה .אם השקענו בילד ,אנחנו רוצים לראות שהוא מתקרב .אם ביקשנו סליחה ,אנחנו רוצים להרגיש שהקשר נרפא .אם התחלנו לעבוד על מידה ,אנחנו רוצים לראות שאנחנו כבר מגיבים אחרת. וכאשר אין משוב ,נוצרת בתוכנו שאלה קשה :בשביל מה להמשיך? אבל יש תהליכים שבהם המשוב מגיע מאוחר. יש זרעים שעובדים מתחת לאדמה זמן רב לפני שרואים משהו מעליה. יש משפט שאמרנו לילד והוא נראה כאילו חלף לידו ,ורק שנים אחר כך נגלה שהוא נשאר בתוכו. יש שינוי שאנחנו עושים בעצמנו והסביבה עדיין מגיבה אלינו לפי מי שהיינו, מפני שגם לה לוקח זמן להאמין שהשתנינו. יש תפילה שאנחנו מתפללים ואיננו יודעים מה היא פועלת. ויש עבודה פנימית שבמשך תקופה ארוכה נראית כמו מאבק באותו מקום ,עד שיום אחד אנחנו מגלים שהמקום אולי דומה ,אבל התגובה שלנו אליו כבר אחרת. כאן צריך להיזהר שוב. אין פירוש הדבר שכל דבר שאינו נותן תוצאות צריך להמשיך בו לנצח .כבר ראינו שיריחו אינה מלמדת התמדה עיוורת .בני ישראל לא המציאו לעצמם את הדרך ,וביום השביעי גם צורת הפעולה השתנתה. אבל היא כן מלמדת דבר אחר:

היעדר תוצאה נראית לעין עדיין אינו הוכחה שלא מתרחש דבר. וזו הבחנה חשובה מאוד. אנחנו חיים בעולם שמרגיל אותנו למדוד כמעט הכול מיד .מספר צפיות, תגובות ,ציונים ,הכנסות ,משקל ,ביצועים ,קצב התקדמות .גם כאשר המדדים מועילים ,הם עלולים ללמד אותנו בלי שנשים לב שרק מה שאפשר למדוד עכשיו באמת קיים. אבל החיים העמוקים ביותר שלנו אינם תמיד עובדים כך. אי אפשר למדוד בשבוע אחד אם נעשינו הורים טובים יותר. אי אפשר לדעת אחרי שיחה אחת אם נבנה מחדש אמון שנפגע במשך שנים. אי אפשר למדוד אחרי תפילה אחת מה היא עשתה לנפש. אי אפשר לדעת אחרי יום אחד של תשובה אם השתנה הכיוון של חיים שלמים. לפעמים הדבר החשוב ביותר שקורה עדיין אינו נראה. ואולי זו אחת הסיבות שהושענא רבה מגיע דווקא בסוף רצף ארוך כל כך של ימים. האדם עבר חודש שלם שבו הוא עסק בעצמו. הוא שמע שופר. אמר סליחות. עמד בראש השנה. עבר את עשרת ימי תשובה. צם ביום הכיפורים. נכנס לסוכה. נטל ארבעה מינים. שמח בחג. ועכשיו הוא עלול לשאול את עצמו :ומה השתנה? אני עדיין אני.

הפחדים לא נעלמו. ההרגלים לא כולם השתנו. הבעיות שחיכו לי לפני החגים עדיין מחכות. החשבון בבנק לא השתנה מפני שאמרתי "ונתנה תוקף". מערכת היחסים המורכבת לא הפכה פשוטה מפני שישבתי בסוכה. הילד שאני דואג לו לא נעשה פתאום האדם שקיוויתי שיהיה. אז מה עשו כל הימים האלה? אולי התשובה הראשונה היא שאיננו יודעים עדיין. וזו תשובה שקשה לנו לקבל. אנחנו רוצים לסיים את תקופת החגים עם דוח. לפני ואחרי. מה תיקנתי. מה קיבלתי. במה השתניתי. אבל אולי יש תהליכים רוחניים שהשאלה "מה יצא לי מזה"? מוקדמת מדי עבורם. משה רבנו אומר לישראל" :וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד ,לט). יש ידיעה. ויש השבה אל הלב. אלה אינן אותה פעולה. אדם יכול לדעת דבר שנים לפני שהוא מצליח לחיות אותו. הוא יודע שכעס הורס לו. יודע שהוא צריך להיות סבלני יותר. יודע שהילדים זקוקים לנוכחות שלו.

יודע שאין טעם להשוות את עצמו לאחרים. יודע שהוא אינו שולט בכול. ועדיין המרחק בין הידיעה לבין הלב יכול להיות עצום. אולי חלק גדול מעבודת החיים מתרחש בדיוק במרחק הזה. אנחנו מקיפים שוב אמת שכבר ידענו. שומעים אותה מזווית אחרת. פוגשים אותה במצב חיים חדש. נכשלים בה. חוזרים אליה. מתפללים עליה. ופתאום ,לפעמים אחרי שנים ,דבר שהיה פעם משפט שאנחנו מסכימים איתו הופך לצורת חיים. לא כל הקפה נועדה לגלות לנו אמת חדשה .לפעמים אנחנו מקיפים שוב אמת ישנה עד שהיא מצליחה להיכנס למקום חדש בתוכנו. זה נכון גם לגבי "הושע נא". אולי אמרנו את המילים האלה אלפי פעמים. אבל יש שנה שבה הן פוגשות אותנו אחרת. יש שנה שבה אדם אומר "הושע נא" והוא חושב על פרנסה. יש שנה שבה הוא אומר אותן וחושב על ילד. יש שנה שבה הוא מבקש רפואה. יש שנה שבה הוא כבר אינו מבקש שהקב"ה יציל אותו מאדם אחר ,אלא מעצמו. מהכעס שלו. מהפחד. מהצורך להיות צודק.

מההרגל שמנהל אותו. מהסיפור שהוא מספר לעצמו שוב ושוב ואינו מצליח לצאת ממנו. אותן שתי מילים. אדם אחר. אולי לכן אין לזלזל בחזרה. אנחנו רגילים לחשוב שחזרה היא סימן שלא התקדמנו. כבר דיברנו על זה. כבר התפללתי על זה. כבר החלטתי את זה בשנה שעברה. כבר ניסיתי. אבל בחיים יש דברים שחוזרים מפני שלא סיימנו איתם ,ויש דברים שחוזרים מפני שכך נראית העמקה. גם אהבה משתמשת שוב באותן מילים. גם הורה אומר לילד דברים שכבר אמר. גם אדם לומד פרשה שקרא בשנה שעברה ,ובכל זאת היא אינה אותה פרשה מפני שהוא אינו אותו אדם. גם שבע ההקפות עוברות לכאורה סביב אותו מקום ,אבל בכל רגע האדם עומד בנקודה אחרת במעגל. ואולי לכן לא נכון לשאול רק :למה אני שוב כאן? לפעמים השאלה המדויקת יותר היא: מי אני עכשיו כשאני שוב כאן? האם אני חוזר לאותה נקודה עם אותה תגובה? האם למדתי משהו? האם אני רואה דבר שלא ראיתי? האם אני פחות מפחד?

האם אני מסוגל לבקש עזרה במקום שבו פעם התביישתי? האם אני מסוגל לשתוק במקום שבו פעם הייתי חייב לענות? האם אני מסוגל לפעול במקום שבו פעם חיכיתי שמישהו אחר יציל אותי? האם אני מסוגל להניח במקום שבו פעם הייתי מוכרח לשלוט? אם משהו מזה השתנה ,אולי לא באמת חזרנו לאותה נקודה. אולי עשינו עוד הקפה. וזו מחשבה שיכולה לשנות את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו. אנחנו נוטים להיות חסרי סבלנות כלפי תהליכים שחוזרים. אדם אומר :איך אני עדיין מתמודד עם זה בגילי? איך שוב נפגעתי מאותו דבר? איך שוב אני מפחד? איך שוב אני צריך לעבוד על אותה מידה? אבל אולי עצם העובדה שהנושא חזר אינה מוכיחה שנכשלנו. השאלה היא כיצד פגשנו אותו הפעם. יכול להיות שהחומה עדיין עומדת ,אבל אנחנו כבר לא עומדים מולה כפי שעמדנו לפני שנה. פעם היא גרמה לנו לברוח. היום אנחנו מסוגלים להישאר. פעם היא גרמה לנו להתפרץ. היום אנחנו מצליחים לעצור רגע. פעם היא גרמה לנו לחשוב שהכול אבוד. היום אנחנו יכולים לומר :קשה לי מאוד ,ואני עדיין אינני יודע כיצד זה יסתיים, אבל אינני חייב להחליט מתוך הפחד של הרגע הזה. זה שינוי. אולי לא השינוי שצילמנו בראש כאשר התחלנו את הדרך.

אבל שינוי. לפעמים החומה היא הדבר האחרון שנופל .הרבה לפני כן מתחיל להשתנות האדם שמקיף אותה. וכאשר מבינים את זה ,הושענא רבה מפסיק להיות רק היום שבו אנחנו מבקשים שהקב"ה ישנה את מה שמחוץ לנו. הוא נעשה גם יום שבו אנחנו יכולים לשאול מה כל ההקפות האלה כבר שינו בתוכנו. לא האם נהיינו מושלמים. לא האם פתרנו הכול. לא האם השנה החדשה כבר נראית בדיוק כפי שרצינו. אלא האם אנחנו עומדים עכשיו מול המקומות הלא פתורים שלנו עם מעט יותר אמת ,מעט יותר אחריות ,מעט פחות צורך לשלוט ,מעט יותר יכולת לבקש ,ומעט יותר אמונה בכך שלא כל מה שעדיין איננו רואים עדיין אינו קיים. ואולי זו הסיבה שאין צורך לצאת מהושענא רבה עם תשובה לכל שאלה. אפשר לצאת ממנו עם כיוון. לדעת מהו המרכז. לדעת מהו הצעד הבא שנמצא בידינו. לדעת איזו דרך כבר צריך לשנות. ולדעת איזה חלק אנחנו צריכים סוף סוף להפסיק לנסות להחזיק בכוח ולהפוך אותו לתפילה. כי יש רגע שבו האדם אינו זקוק לעוד הבטחה שהחומה תיפול. הוא זקוק לאומץ לעשות עוד צעד נכון גם לפני שהיא נפלה. והשאלה שאולי כדאי לקחת משבע ההקפות אל השנה כולה היא לא רק איזו חומה אני מבקש שתיפול ,אלא מי אני רוצה להיות כל עוד אני עדיין מקיף אותה. ויש עוד דבר אחד שהשאלה הזאת דורשת מאיתנו.

אם אני שואל מי אני רוצה להיות כל עוד החומה עומדת ,אני מוכרח להפסיק לדחות את החיים עד שהיא תיפול. זו אחת המלכודות הכואבות ביותר של תקופות לא פתורות .אנחנו מתחילים לחיות במשפטים שמתחילים במילה "כש". כשמצבו של הילד יסתדר ,אני אוכל סוף סוף להיות רגוע. כשנקבל תשובה מהרופא ,אחזור לחיים. כשהמצב הכלכלי יתייצב ,אתחיל ליהנות. כשהקשר הזה ייפתר ,אוכל להתפנות לדברים אחרים. כשאדע מה יקרה ,אוכל לנשום. יש היגיון במשפטים האלה .כאשר משהו חשוב מאוד מונח על הכף ,קשה להתעניין בדברים אחרים .אבל אם החומה נשארת זמן רב ,עלול לקרות דבר נוסף :אנחנו נותנים לבעיה אחת לקבל בעלות על כל שאר החיים. אדם יכול להמתין שנים לדבר אחד ,ובינתיים לא לשים לב לכל מה שכבר נמצא סביבו. הוא אינו מתכוון לוותר על החיים. הוא רק אומר לעצמו שעוד מעט יתחיל לחיות אותם. אחרי שהעניין הזה יסתדר. אבל לפעמים הוא אינו מסתדר מהר. והחודשים עוברים. ואחריהם שנים. וכאן צריך לשמוע מחדש את הפסוק שאומר דוד המלך" :זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהלים קיח ,כד). ראוי לשים לב שהפסוק הזה נמצא באותו פרק שבו נאמר כמה פסוקים אחר כך" :אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא" (תהלים קיח ,כה). זו סמיכות מופלאה. מצד אחד" :זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

ומיד אחר כך" :אנא ה' הושיעה נא". כלומר ,אפשר להזדקק לישועה ועדיין לפגוש את היום שניתן לנו. אפשר לשמוח במה שיש בלי להעמיד פנים שלא חסר דבר. אפשר להודות על החיים ובאותו זמן לבקש בכל הלב שמשהו בהם ישתנה. הבקשה לישועה אינה מחייבת אותנו להקפיא את החיים עד שהיא תגיע. זה איזון עדין מאוד. מפני שאם נאמר לאדם שכואב לו "תסתכל על מה שיש לך" ,אנחנו עלולים לבטל את הכאב שלו. חנה כבר שמעה מאלקנה" :הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" ,ובכל זאת היא הלכה להתפלל על הבן שחסר לה. אבל גם הצד השני מסוכן. אם כל החיים שלי נעשים המתנה לדבר שחסר לי ,החסר מתחיל למחוק גם את מה שיש. אפשר לאהוב את הילדים שנמצאים בבית ובאותו זמן לכאוב על ילד שמתרחק. אפשר ליהנות משיחה עם אדם אהוב גם בתקופה שבה עניין רפואי מטריד אותנו. אפשר לשבת בסעודת חג ולשמוח ברגע מסוים בלי לפתור קודם את כל השאלות שמחכות למחר. אפשר להחזיק כאב ושמחה באותו לב. אנחנו נוטים לחשוב שרגש אחד מבטל את האחר. אם אני באמת מודאג ,איך אני יכול לצחוק? אם אני באמת מתפלל על דבר מסוים ,איך אני יכול ליהנות ממשהו אחר? אם חסר לי דבר כל כך חשוב ,אולי שמחה היא כמעט בגידה בחסר. אבל הנפש האנושית עמוקה יותר.

אפשר להתגעגע ולשמוח. לפחד ולאהוב. לדאוג ולהודות. לבכות בבוקר ולצחוק בערב בלי שאחד הרגעים יהפוך את האחר לשקר. ואולי זה אחד הדברים שהחג כולו לימד אותנו לפני שהגענו להושענא רבה. חג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו" ,ובכל זאת הוא אינו מתקיים בתוך עולם שבו אין דאגות .האדם יוצא מדירת הקבע ,יושב תחת סכך ,תלוי במזג האוויר, ומתפלל על המים של השנה הבאה .השמחה אינה תוצאה של עולם שסיים לפתור את כל בעיותיו. אבל בהושענא רבה נוסף לכך ממד חד יותר. אנחנו אומרים "הושע נא". כלומר ,משהו עדיין חסר. אנחנו זקוקים לישועה. ובכל זאת זה עדיין חג. אולי חיים של אמונה אינם חיים שבהם כבר איננו חסרים דבר ,אלא חיים שבהם החסר אינו מקבל רשות למחוק את כל מה שכבר ניתן לנו. וזו עבודה מעשית מאוד. אדם שממתין לתשובה יכול לשאול את עצמו :מה אני מפסיק לחיות עד שאקבל אותה? אדם שמתמודד עם ילד יכול לשאול :האם כל מפגש בינינו הפך לשיחה על הבעיה ,או שנשאר בקשר שלנו גם מקום שבו אני פשוט אבא שלו? אדם שעובר משבר בזוגיות יכול לשאול :האם כל שיחה הפכה לבירור של הקשר ,או שאנחנו עדיין מסוגלים לשתות כוס קפה ולזכור שיש בינינו גם חיים שאינם המשבר? אדם שנמצא בלחץ כלכלי יכול לשאול :האם אני מתנהל באחריות ,או שהדאגה כבר לקחה ממני גם דברים שאינם עולים כסף?

ואדם שמתפלל זמן רב על דבר מסוים יכול לשאול :האם כל היחסים שלי עם הקב"ה הצטמצמו לבקשה הזאת? זו שאלה קשה במיוחד. לפעמים אדם מתחיל להתפלל על דבר אחד ,ולאט לאט כל התפילה שלו נשאבת אליו. הוא כבר אינו פוגש את הקב"ה אלא דרך מה שחסר לו. אם הבקשה נענית ,הוא מרגיש קרוב. אם היא אינה נענית ,הוא מרגיש רחוק. כל הקשר עומד על תוצאה אחת. אבל תפילה יכולה להיות גדולה יותר מן הבקשה שבתוכה. דוד המלך מבקש שוב ושוב הצלה מאויביו ,ובכל זאת בתוך אותם פרקי תהלים עצמם הוא גם משבח ,מודה ,זוכר ,מתגעגע ,מתבונן ומבקש קרבת אלוהים. הוא אינו מפסיק לבקש שהמציאות תשתנה. אבל הקשר שלו עם הקב"ה אינו מצטמצם לשאלה אם היא כבר השתנתה. וזה אולי עומק נוסף של המרכז שעליו דיברנו. אם הקב"ה הוא המרכז ,אני יכול להביא אליו גם את החומה. אבל אם החומה נעשית המרכז ,אפילו הקב"ה עלול להפוך בעיניי רק למי שאמור להסיר אותה. זה הבדל עצום. האם אני מבקש מן הקב"ה ישועה בתוך קשר ,או שכל הקשר שלי עם הקב"ה נעשה אמצעי להשגת הישועה שאני מבקש? אין זו שאלה שנועדה לגרום לאדם להתבייש בתפילותיו. להפך. מותר לבקש. צריך לבקש. חנה ביקשה ילד.

חזקיהו ביקש חיים. דוד ביקש הצלה. ישראל ביקשו מים ,ביטחון ,פרנסה וניצחון. התורה אינה מבקשת מאיתנו להיות יצורים מופשטים שאין להם צרכים. אבל היא מזמינה אותנו לבנות קשר שאינו קורס כאשר צורך מסוים עדיין לא נענה. אולי לכן דוד המלך יכול לומר באותו מזמור" :מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" ,אחר כך "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" ,ואחר כך "אנא ה' הושיעה נא". המצר. השמחה. והבקשה לישועה. שלושתם נמצאים באותו מזמור. שלושתם יכולים להימצא גם באותו אדם. אינני חייב לחכות שהמצר ייעלם כדי להודות על היום. ואינני חייב להעמיד פנים שהיום מושלם כדי להודות עליו. אני יכול לומר :היום הזה חסר לי מאוד דבר מסוים. היום הזה גם מכיל דברים יקרים. ועל הדבר שחסר אני ממשיך לומר" :הושע נא". אולי בגרות אינה לבחור בין כאב לבין שמחה ,אלא להרחיב את הלב עד שהוא מסוגל לשאת את שניהם בלי שאחד יבטל את האחר. וזה משנה את ההמתנה. אני עדיין מחכה. אבל אינני רק מחכה. אני עדיין מתפלל.

אבל אינני רק התפילה הזאת. אני עדיין רוצה שהחומה תיפול. אבל אינני משהה את כל החיים עד שזה יקרה. אני ממשיך להיות בן זוג. אבא. חבר. אדם שעובד. אדם שלומד. אדם שיכול לעשות חסד. אדם שיכול לשבת עם מישהו אחר ולשמוע את הכאב שלו גם כאשר הכאב שלי עדיין לא נפתר. אדם שיכול לצחוק בלי להרגיש שהוא בוגד בתפילה שלו. ואולי דווקא אז קורה דבר עמוק. החומה עדיין חשובה. אבל היא כבר אינה מגדירה את כל מרחב החיים. היא נמצאת בתוכם. לא הם בתוכה. וכאן אפשר אולי לשמוע מחדש את המילים "מן המצר קראתי יה ,ענני במרחב יה". לפעמים אנחנו מבקשים שהקב"ה יוציא אותנו פיזית מן המקום הצר. אבל עוד לפני שכל מצר חיצוני נפתח ,אפשר לבקש שלא כל הנפש תצטמצם למידותיו. שהבעיה תהיה בעיה. לא העולם כולו. שהפחד יהיה פחד.

לא הזהות שלי. שהתפילה תהיה תפילה עמוקה. לא השעיה של החיים עד לקבלת תשובה. החומה יכולה עדיין לעמוד מולי ,בלי שאני אגור בתוכה. ואולי זו אחת הישועות הראשונות שאדם יכול לבקש בהושענא רבה :לא רק שהמציאות תיפתח ,אלא שגם כל עוד היא עדיין סגורה במקום מסוים ,הלב לא ייסגר יחד איתה. ואולי מכאן אנחנו יכולים להבין דבר נוסף על המילים שאנחנו אומרים שוב ושוב בהושענא רבה. אנחנו אומרים "הושע נא" ,אבל יש הבדל בין לבקש ישועה מתוך חיים לבין לבקש ישועה במקום לחיות. יש אדם שאומר :אני אחיה כאשר הדבר הזה יסתדר. ויש אדם שאומר :אני מבקש בכל לבי שהדבר הזה יסתדר ,ובינתיים אני לא מוותר על היום שהקב"ה נתן לי. ההבדל ביניהם אינו בעוצמת הבקשה. לפעמים דווקא האדם שממשיך לחיות מבקש עמוק יותר ,מפני שהוא כבר אינו דורש מן המציאות לפתור את כל חייו כדי שיוכל להתחיל להיות אדם. הוא יודע שיש לו בקשה גדולה. אבל יש לו גם חיים גדולים מן הבקשה. וזה חשוב במיוחד כאשר אנחנו מגיעים לסיומה של תקופה רוחנית כל כך עוצמתית .מפני שאחרי ימים של תפילה ,חשבון נפש וקבלות ,יכולה להיכנס ללב ציפייה סמויה :עכשיו משהו חייב להשתנות. התפללתי. התעוררתי. קיבלתי על עצמי. בכיתי. ביקשתי.

אז עכשיו אני מחכה לראות מה יקרה. וכאשר המציאות ממשיכה פחות או יותר כפי שהייתה ,עלולה להגיע אכזבה. אבל אולי אחת המתנות של הושענא רבה היא היכולת לצאת מתקופת החגים בלי להפוך את הקב"ה למי שחייב להציג לנו מיד תוצאות של התהליך שעברנו. אנחנו איננו יודעים מה מכל מה שעבר עלינו בחודש הזה יבשיל בעוד שבוע, בעוד חודש או בעוד שנים. אנחנו גם איננו יודעים איזו תפילה תיענה בדרך שאנחנו מבקשים ואיזו תפילה תישאר עבורנו שאלה. אבל דבר אחד כן נמצא בידינו. אנחנו יכולים לבחור כיצד לצאת מכאן. לא עם הבטחה שהכול יסתדר. אלא עם החלטה כיצד אנחנו רוצים לחיות גם בתוך הדברים שעדיין אינם מסודרים. וזה מחזיר אותנו אל שבע ההקפות של יריחו מזווית נוספת. כאשר בני ישראל מקיפים את יריחו ,הם אינם חיים בתוך החומה. היא לפניהם. היא חוסמת את הדרך. היא מציאותית לחלוטין. אבל היא אינה קובעת את הזהות שלהם. הם עם שנמצא בדרך אל הארץ גם כאשר הדרך חסומה. וזה הבדל עמוק מאוד. מפני שיש רגעים שבהם אנחנו מפסיקים לומר "יש לי בעיה" ומתחילים ,בלי לשים לב ,לומר לעצמנו "אני הבעיה". יש לי קושי בזוגיות הופך ל"אני כישלון בזוגיות". יש לי ילד שעובר תקופה קשה הופך ל"נכשלתי כאבא".

יש לי חובות הופך ל"אני אדם כושל". אני מתמודד עם חרדה הופך ל"אני אדם חרדתי". נפלתי שוב באותו הרגל הופך ל"אני כזה". התוצאה היא שהחומה כבר אינה עומדת מול האדם. היא מתחילה להגדיר אותו. וכאשר הבעיה הופכת לזהות ,קשה הרבה יותר להשתנות .מפני שאדם יכול לחשוב כיצד להתמודד עם דבר שנמצא מולו ,אבל קשה לו מאוד לדמיין חיים מחוץ לדבר שהוא מאמין שהוא עצמו. לכן חשוב כל כך לשמור על ההבחנה. אני מתמודד עם פחד. אבל אני אינני הפחד. נכשלתי. אבל הכישלון אינו כל הזהות שלי. יש לי מערכת יחסים קשה. אבל מערכת היחסים הזאת אינה כל סיפור חיי. אני ממתין לישועה. אבל אינני רק אדם שממתין. החומה היא חלק מן הדרך שלי .היא אינה השם שלי. אולי זה נשמע כמו הבדל לשוני קטן ,אבל לפעמים הוא ההבדל בין אדם שמסוגל לעבוד עם המציאות לבין אדם שנבלע בתוכה. הרמב"ם (הלכות תשובה ב ,ב) מתאר את בעל התשובה ואומר שהוא צריך להגיע למצב שבו "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". כלומר ,גם כאשר אדם עשה מעשה מסוים בעבר ,התורה אינה קובעת שזהותו מוכרחה להישאר מחוברת אליו לנצח .האפשרות של תשובה בנויה על ההנחה שהאדם יכול להיות מחר אחר מכפי שהיה אתמול. הרמב"ם (הלכות תשובה ז ,ו) מוסיף ומתאר את השינוי העצום במעמדו של בעל התשובה" :אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל ...והיום הוא מודבק

בשכינה" .השפה חריפה בכוונה .היא מלמדת שהעבר אמיתי ,אבל הוא אינו גזר דין על הזהות העתידית. זה נכון ביחס לחטא ,אבל הוא פותח בפנינו דרך מחשבה רחבה יותר. מה שקרה לי אינו מוכרח להפוך להגדרה של מי שאני. יש דברים שיישארו חלק מן הביוגרפיה שלנו לעולם. אי אפשר למחוק כל אובדן. אי אפשר להחזיר כל שנה. אי אפשר לתקן כל קשר. אי אפשר לגרום לכל בחירה שעשינו להיעלם. אבל יש הבדל בין דבר שנמצא בסיפור שלי לבין דבר שמחזיק את העט וכותב מכאן ואילך את כל הסיפור במקומי. אולי ישועה מתחילה לפעמים בדיוק שם. לפני שהמציאות החיצונית השתנתה ,האדם מפסיק לתת לה את הסמכות להגדיר את כל מה שהוא. הוא עדיין מתפלל שהיא תשתנה. הוא עדיין פועל. הוא עדיין כואב. אבל הוא מחזיר לעצמו מרחב. וזה מחזיר אותנו שוב אל המילים" :מן המצר קראתי יה ,ענני במרחב יה". מצר הוא מקום צר. כאשר אדם נמצא בתוכו ,כל שדה הראייה מצטמצם. יש רק בעיה. רק פחד. רק תוצאה. רק השאלה אם זה יקרה או לא יקרה.

המרחב מתחיל כאשר הנפש מסוגלת לראות שוב יותר מדבר אחד. אני דואג ,ויש בחיי גם אהבה. אני כואב ,ויש בי גם יכולת לתת. אני מחכה ,ויש דברים שאני יכול לעשות היום. אני מתפלל על מה שחסר ,ויש דברים שכבר קיבלתי. אני אינני יודע כיצד יסתיים הסיפור ,ויש לי עדיין אפשרות לבחור כיצד לחיות את העמוד הנוכחי שלו. אולי המרחב הראשון שאנחנו זקוקים לו אינו תמיד שינוי מיידי של הנסיבות ,אלא היכולת לא לתת לנסיבות לצמצם את כל הנפש לנקודה אחת. וכאן אפשר להבין מדוע השאלה "מי אני רוצה להיות כל עוד החומה עומדת"? אינה שאלה צדדית. היא מחזירה לאדם את האחריות במקום שבו הוא עלול להרגיש שאין לו שום אחריות. אולי אינני יכול להפיל את החומה. אבל אני יכול לבחור כיצד אדבר היום. אולי אינני יכול לדעת מה תהיה הבדיקה. אבל אני יכול לבחור כיצד אהיה עם המשפחה שלי עד שתגיע התשובה. אולי אינני יכול לשנות את הילד שלי. אבל אני יכול לבחור איזה אבא יעמוד מולו. אולי אינני יכול לגרום לאדם לסלוח לי. אבל אני יכול לבחור אם בקשת הסליחה שלי תהיה נקייה ואמיתית. אולי אינני יכול להבטיח שהעסק יצליח. אבל אני יכול לבחור אם אפעל ביושר ,אם אבקש עצה ואם אהיה מוכן ללמוד. אולי אינני יכול לדעת מתי תגיע הישועה. אבל אני יכול לבחור מה יקרה לי בזמן שאני מחכה לה.

וזה המקום שבו אמונה ואחריות נפגשות. אמונה אינה מחזירה לי שליטה על מה שאינו בשליטתי. היא מחזירה אותי אל האחריות על מה שכן. אני לא אחראי על כל התוצאה .אני כן אחראי על האדם שאני נעשה בדרך אליה. ואולי לכן שבע ההקפות אינן מסתיימות בכך שהאדם נשאר בבית הכנסת. עוד מעט הוא יחזור הביתה. אל אותם אנשים. אל אותה עבודה. אל אותן שאלות. אל חלק מן הבעיות שאיתן נכנס לחודש תשרי. אבל הוא יכול לחזור אליהן מעט אחרת. לא מפני שהוא יודע שהחומה תיפול מחר. אלא מפני שהוא כבר אינו מוכן לתת לה להחליט מי הוא היום. וזה אולי המקום שבו בקשת "הושע נא" נעשית אישית מאוד. ריבונו של עולם ,אני מבקש שתושיע אותי מן הדבר שממנו אני מבקש להיוושע. אבל עד שתבוא הישועה ,תושיע אותי גם מן האפשרות שאאבד את עצמי בתוכה. שלא אהפוך את הפחד לזהות. שלא אהפוך את ההמתנה לחיים. שלא אהפוך את האכזבה למרירות. שלא אהפוך את חוסר השליטה לחוסר אחריות. שלא אהפוך את התפילה לדרישה. ושלא אהפוך את החומה למרכז.

תן לי לעשות את מה שבידיי ,לשנות את מה שאני צריך לשנות ,לבקש את מה שאינני יכול לעשות לבדי ,ולזכור שגם כאשר אינני יודע מה יקרה לחומה ,אני עדיין יכול לבחור מי יהיה האדם שמקיף אותה. ואולי עכשיו אפשר להבין מדוע דווקא בסופו של חג הסוכות נשמעת הבקשה הזאת בעוצמה גדולה כל כך. במשך ימים שלמים החג לימד אותנו לצאת מן הקבוע .יצאנו מן הבית אל הסוכה ,מן התחושה שהקירות מגינים עלינו אל מקום שבו הסכך מזכיר לנו עד כמה החיים עצמם אינם סגורים מכל צד .לקחנו בידינו ארבעה מינים שונים וחיברנו אותם יחד .שמחנו ,התפללנו על המים של השנה הבאה ,והתרגלנו לרגע לחיות בתוך מציאות שאינה נותנת לנו את כל תחושת היציבות שאנחנו מבקשים. ואז מגיע הושענא רבה ואינו מבקש מאיתנו לפתור את המתח הזה. הוא מלמד אותנו להתפלל מתוכו. "הושע נא" אינן מילים של אדם שאין לו כוח. הן גם אינן מילים של אדם שוויתר על אחריותו. אלה מילים של אדם שהגיע למקום בוגר יותר :אני יודע שיש לי כוח ,ואני יודע שכוחי מוגבל. אולי כל עוד האדם מאמין שהוא יכול להציל את עצמו מכל דבר ,הוא עדיין אינו מסוגל באמת לומר "הושע נא". הוא יכול לומר את המילים. אבל בתוכו הוא עדיין מנהל את הכול. הוא מתפלל ובאותו זמן כבר בונה את התכנית שבאמצעותה הוא יבטיח שהתפילה תיענה. הוא מבקש עזרה ,אבל מתקשה לאפשר למישהו אחר לעשות דבר בדרך שאינה הדרך שלו. הוא אומר שהוא בוטח ,אבל בודק שוב ושוב אם המציאות כבר התחילה להתיישר לפי התסריט. יש לנו צורך עמוק להרגיש שאנחנו מחזיקים את ההגה.

והצורך הזה אינו שלילי כשלעצמו .הוא קשור לאחריות ,ליוזמה וליכולת לפעול בעולם .הבעיה מתחילה כאשר אנחנו דורשים מעצמנו להחזיק גם הגה שאינו קיים בידינו. אדם יכול להיות אחראי מאוד לבריאותו. אבל הוא אינו יכול להבטיח לעצמו בריאות. אדם יכול להיות בן זוג מסור. אבל הוא אינו יכול לנהל לב של אדם אחר. אדם יכול להיות הורה אוהב וחכם. אבל הוא אינו יכול לחיות את חייו של הילד במקומו. אדם יכול לעבוד קשה ובתבונה. אבל הוא אינו יכול לשלוט בכל נסיבות הפרנסה. אדם יכול לעשות תשובה בכנות. אבל הוא אינו יכול לחזור אחורה ולמחוק את העובדה שדברים מסוימים כבר התרחשו. בכל אחד מן המקומות האלה מגיע רגע שבו עוד מאמץ אינו בהכרח עוד אחריות. לפעמים הוא פשוט ניסיון לא להרגיש את גבול הכוח שלנו. וזה גבול שמפחיד אותנו. מפני שכאשר אני אומר "עשיתי את מה שבידי" ,מיד עולה השאלה :ואם זה לא יספיק? אולי משום כך אנחנו ממשיכים לעשות גם כאשר כבר אין מה לעשות. עוד מחשבה. עוד בדיקה. עוד תרחיש. עוד שיחה שאנחנו מנהלים בראש באמצע הלילה. הגוף שוכב במיטה ,אבל הנפש ממשיכה להקיף את החומה.

לא שבע פעמים. שבעים. אנחנו קוראים לזה מחשבה ,אבל לפעמים זו אינה מחשבה שמחפשת פתרון. זו מחשבה שמחפשת שליטה. והיא אינה מוצאת אותה ,מפני שאין לה מה למצוא. כאן "הושע נא" יכול להפוך ממילים שאנחנו אומרים לתנועה פנימית אחרת. לא הפסקתי להיות אחראי. הפסקתי לדרוש מעצמי להיות אלוהים. יש דברים שמוטל עליי לשאת ,ויש דברים שמעולם לא נועדו להיות מונחים על הכתפיים שלי. המשנה במסכת אבות (פרק ב ,משנה טז) אומרת" :לא עליך המלאכה לגמור ,ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". קשה למצוא משפט שמחזיק בצורה מדויקת יותר את שני הקצוות האלה. "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה". אל תברח מן האחריות. אל תשתמש באמונה כדי לא לעשות. אל תגיד "הכול משמים" במקום שבו מוטל עליך להתאמץ ,ללמוד ,להתנצל, להשתנות ,לעבוד או לבקש עזרה. אבל באותה נשימה: "לא עליך המלאכה לגמור". אתה אינך מחזיק את כל התוצאה. לא כל מה שהתחלת יסתיים בידיך. לא כל זרע שתזרע תזכה לראות צומח. לא כל אדם שתאהב יבחר כפי שקיווית. לא כל תפילה תיענה לעיניך בדרך שאתה מבקש.

שני חלקי המשנה זקוקים זה לזה. אם ניקח רק את "לא עליך המלאכה לגמור" ,אנחנו עלולים להפוך את הענווה לתירוץ. אם ניקח רק את "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה" ,אנחנו עלולים להפוך את האחריות לאשליית שליטה. החיים נמצאים ביניהם. עשה את חלקך כאילו הוא באמת חלקך .ואל תיקח על עצמך את החלק שמעולם לא היה שלך. וזה נשמע פשוט הרבה יותר מכפי שזה לחיות. מפני שהגבול בין שני החלקים אינו תמיד מסומן. איש אינו שולח לנו הודעה :מכאן ואילך סיימת את ההשתדלות ועכשיו עליך להניח. לכן אנחנו צריכים לברר. האם יש פעולה אמיתית שאני יכול לעשות עכשיו? האם היא מועילה למצב ,או רק מרגיעה אותי לכמה דקות? האם אני פועל מתוך אחריות ,או מתוך בהלה? האם האדם שמולי זקוק עכשיו לעוד ניסיון שלי לשנות אותו ,או אולי לכך שאפסיק לרגע לנסות לתקן אותו ואהיה איתו? האם אני באמת צריך עוד מידע ,או שכבר אספתי את כל המידע האפשרי ואני רק מקווה שהחיפוש הבא ייתן לי ודאות שאינה קיימת? אלה שאלות קשות מפני שאין להן תשובה אחת שמתאימה לכל מצב. אבל עצם השאלה יכולה להציל אותנו מהרבה סבל שאנחנו מוסיפים לסבל שכבר קיים. יש כאב שהמציאות מביאה. ויש כאב שאנחנו מוסיפים כאשר אנחנו דורשים מעצמנו לשלוט במה שאיננו יכולים לשלוט בו. הבדיקה הרפואית היא מציאות.

אבל מאות התרחישים שאנחנו מריצים בראש לפני שקיבלנו תשובה הם שכבה נוספת. הבחירה של הילד היא מציאות. אבל האמונה שאם הייתי אבא טוב מספיק הייתי מסוגל לשלוט בכל בחירה שלו היא שכבה נוספת. המשבר הכלכלי הוא מציאות. אבל המסקנה שהערך שלי כאדם ירד יחד עם היתרה בחשבון היא שכבה נוספת. הטעות שעשיתי היא מציאות. אבל המשפט "אחרי מה שעשיתי כבר אין לי זכות להשתנות" הוא שכבה נוספת. לפעמים איננו יכולים להסיר מיד את הכאב הראשון. אבל אנחנו יכולים להתחיל לברר אם אנחנו מוכרחים להמשיך לייצר את השני. וזו יכולה להיות ישועה גדולה בפני עצמה. לא ישועה במקום הדבר שאנחנו מבקשים. לא תחליף. אלא ישועה בתוך הדרך אליו. רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא ,תורה מח) אומר" :ודע ,שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד ,והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל". המשפט הזה מוכר מאוד ,אבל לפעמים קוראים אותו כאילו רבי נחמן דורש מאדם שלא להרגיש פחד. זו דרישה שכמעט אי אפשר לעמוד בה. אפשר להבין את הדברים אחרת מתוך עצם תמונת הגשר. הגשר צר. זו עובדה.

אין צורך לדמיין שהוא רחב. אבל כדי לעבור אותו ,האדם אינו יכול לתת לכל תנועה שלו להיקבע רק בידי הפחד מן הנפילה. אומץ אינו מציאות שאין בה גשר צר .אומץ הוא היכולת להמשיך ללכת כאשר אנחנו יודעים שהגשר צר. וזה בדיוק המקום שבו אנחנו חוזרים להקפה. ההקפה היא תנועה. "הושע נא" היא בקשה. האדם אינו קופא מפני שהוא זקוק לישועה. והוא אינו מפסיק לבקש ישועה מפני שהוא מסוגל לנוע. אולי במשך כל המאמר חיפשנו את הנקודה שבה שני הדברים האלה נפגשים. והיא נמצאת כאן. תנועה בלי אשליית שליטה .תפילה בלי בריחה מאחריות. זו עמדה הרבה יותר מורכבת משני הקצוות שאנחנו רגילים אליהם. הרבה יותר קל לומר :הכול תלוי בי. והרבה יותר קל לומר :שום דבר אינו תלוי בי. קשה לומר :יש דבר שתלוי בי מאוד ,ויש דבר שאינו תלוי בי כלל ,ושניהם נמצאים לפעמים בתוך אותו סיפור. קשה להיות הורה שיודע שיש לו השפעה עצומה על ילדיו ובאותו זמן שאין לו בעלות על חייהם. קשה להיות רופא שעושה כל שביכולתו ובאותו זמן יודע שלא כל חולה יבריא. קשה לבקש סליחה מכל הלב ולדעת שאין לנו שליטה על התגובה. קשה לעבוד על עצמנו ברצינות ולדעת ששינוי עמוק אינו מתרחש לפי לוח הזמנים שהצבנו לו. וקשה להתפלל על הדבר היקר לנו ביותר בלי להפוך את התפילה לניסיון אחרון לשלוט במה שאיננו יכולים לשלוט בו.

אבל אולי בדיוק לשם מביא אותנו הושענא רבה. אחרי כל העבודה של הימים האלה ,אנחנו מגיעים אל הקב"ה לא כאנשים חסרי כוח ,ולא כאנשים כל יכולים. אנחנו מגיעים כבני אדם. עם רגליים שיכולות להקיף. עם פה שיכול לבקש. עם לב שיכול לקוות. עם שכל שצריך לברר מה נכון לעשות. ועם גבול שאיננו כישלון אלא חלק מן העובדה שאנחנו נבראים ולא בוראים. אולי "הושע נא" היא אחת התפילות הבוגרות ביותר שאדם יכול לומר, מפני שבתוכה הוא אינו מבטל את כוחו ואינו הופך אותו למוחלט .הוא מביא אל הקב"ה את כל מה שהוא יכול לעשות ,ומודה בענווה שיש מקום שבו גם אחרי כל מה שעשה ,הוא עדיין זקוק לישועה. וכאן ,רגע לפני שאנחנו עוזבים את ההקפות וחוזרים הביתה ,כדאי לראות את התמונה כולה פעם אחת. במשך שישה ימים מקיפים פעם אחת. ביום השביעי מקיפים שבע פעמים. המשנה במסכת סוכה (פרק ד ,משנה ה) מתארת" :בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא ,אנא ה' הצליחה נא ...ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים". התלמוד הירושלמי במסכת סוכה (פרק ד ,הלכה ג) שואל אותנו למעשה מאין נולדה התנועה המיוחדת הזאת ,ורבי אחא אומר" :זכר ליריחו". ועכשיו אנחנו מבינים שיריחו אינה רק פרט היסטורי שמסביר מדוע המספר הוא שבע. היא מציבה מולנו תמונה של חיים שלמים. יש חומה. יש דרך.

יש ציווי לפעול. יש ימים שבהם לא רואים שום שינוי. יש יום שבו נדרשת פעולה אחרת. יש תפילה. יש תנועה. ויש תוצאה שאינה נמצאת בידיו של האדם. כל מה שדיברנו עליו נמצא בתוך התמונה הזאת. אבל יש בה עוד פרט אחד שאולי הוא החשוב ביותר. בני ישראל לא באו ליריחו כדי להקיף חומות. הם היו בדרך לארץ ישראל. החומה הייתה מכשול בדרך. היא לא הייתה היעד. זה נשמע מובן מאליו ,אבל בחיים שלנו אנחנו שוכחים את זה בקלות. לפעמים אנחנו פוגשים חומה ,ולאט לאט כל החיים הופכים להיות הסיפור של החומה. אדם רוצה להציל מערכת יחסים ,ובמשך הזמן הוא כבר אינו שואל איזה אדם הוא רוצה להיות בתוך הקשר .כל עולמו מצטמצם לשאלה אם הקשר יישאר. הורה רוצה לעזור לילד ,ובמשך הזמן הוא כבר אינו רואה את הילד עצמו .הוא רואה רק את הבעיה שצריך לפתור. אדם רוצה להבריא ,ובמשך הזמן הוא כבר אינו חי חיים שיש בהם גם מחלה. הוא חי מחלה שבתוכה נשארו מעט חיים. אדם רוצה לצאת ממשבר כלכלי ,ובמשך הזמן כל הערך העצמי שלו מתחיל להימדד במספרים. ואדם רוצה כל כך שתפילה מסוימת תיענה ,עד שלפעמים כל הקשר שלו עם הקב"ה מתחיל לעמוד על השאלה אם החומה הזאת תיפול. אבל בני ישראל אינם עם של חומה.

הם עם של ארץ. החומה נמצאת בדרך. וזה אולי אחד הדברים החשובים ביותר שאדם צריך לזכור מול החומות שלו :אל תהפוך את המכשול ליעד של חייך. תתפלל עליו. תפעל מולו. תקיף אותו אם צריך. תשנה דרך אם צריך. תבקש עצה. תבכה. תקווה. תגיד "הושע נא" בכל הכוח. אבל אל תשכח לאן היית בדרך לפני שפגשת אותו. מפני שהחיים שלנו תמיד גדולים יותר מן הדבר שאנחנו מבקשים שייפתר בהם. יש אדם שמבקש שלום בית ,אבל היעד העמוק אינו רק שהמריבה תיפסק. הוא רוצה לבנות בית שיש בו אהבה ,כבוד ,הקשבה ונוכחות. יש הורה שמבקש שהילד ישנה את דרכו ,אבל היעד העמוק אינו רק שהילד יתנהג כפי שהוא רוצה .הוא רוצה להיות עבורו אבא ,לשמור איתו קשר, להעניק לו שורשים וגם לאפשר לו להיות אדם. יש אדם שמתפלל על פרנסה ,אבל הוא אינו חי כדי שיהיה לו חשבון בנק מאוזן .הוא רוצה לפרנס ,ליצור ,לתת ,לחיות בכבוד ולעשות משהו בעל משמעות. יש אדם שמתפלל לרפואה ,והבקשה לרפואה אמיתית לחלוטין .אבל גם בתוך המחלה הוא עדיין אדם שאוהב ,שייך ,משפיע ,מדבר ,מתפלל ויכול להיות יקר לאחרים. החומה חשובה. אבל היא אינה הארץ.

אולי לכן כדאי שכל אדם ישאל את עצמו לא רק :איזו חומה אני רוצה להפיל? אלא גם :לאן אני בכלל הולך? מפני שאפשר להשקיע שנים בהפלת חומה ולגלות ששכחנו מה רצינו למצוא מעבר לה. אפשר לנצח ויכוח ולאבד קשר. אפשר להשיג מעמד ולאבד את הבית. אפשר להרוויח כסף ולאבד שנים שאינן חוזרות. אפשר להוכיח לילד שצדקנו ולאבד את האפשרות שהוא ירצה לדבר איתנו. אפשר להיות כל כך עסוקים בפתרון הבעיה עד שאנחנו מפסיקים לשאול איזו צורת חיים אנחנו מבקשים לבנות. הושענא רבה מחזיר אותנו אל המרכז. לא רק אל מה שאני רוצה שייעלם. אל מה שאני רוצה לחיות למענו. וזה הבדל גדול. כאשר האדם יודע לאן הוא הולך ,הוא מסוגל גם לשנות דרך. אם המטרה שלי היא קשר עם הילד ,אולי אגלה שהדרך שבה ניסיתי לשנות אותו פוגעת במטרה עצמה. אם המטרה שלי היא שלום בבית ,אולי אגלה שהצורך שלי לנצח בכל ויכוח סותר את הדבר שעליו אני נלחם. אם המטרה שלי היא חיים של משמעות ,אולי אגלה שהמרדף אחרי הישג מסוים הפך בעצמו לחומה. ואם המטרה שלי היא קרבת אלוהים ,אולי אגלה שגם התפילה על הישועה אינה רק בקשה לקבל דבר ,אלא מקום שבו אני לומד מי אני מול הקב"ה כאשר אינני מקבל מיד את מה שביקשתי. אולי זו הסיבה שההקפה היא תמונה כל כך חזקה לסיום המסע הזה. האדם נע.

אבל הוא אינו נע לכל מקום. יש מרכז. יש כיוון. יש דבר שסביבו הוא מסדר את התנועה. וכל השאלה היא מהו. מפני שכל אדם מקיף משהו. גם מי שמעולם לא עשה הקפה בבית הכנסת מקיף בחייו מרכז כלשהו. יש מי שמקיף הצלחה. יש מי שמקיף פחד. יש מי שמקיף כסף. יש מי שמקיף את דעתם של אחרים. יש מי שמקיף כאב ישן. יש מי שמקיף ילד שהוא אינו מצליח לשחרר מן התמונה שצייר עבורו. ויש מי שכל חייו מקיפים שאלה אחת שהוא עדיין מחכה שתיפתר. הושענא רבה מבקש מאיתנו לעצור ולשאול: מה נמצא במרכז המעגל שלי? לא מה אני אומר שחשוב לי. סביב מה באמת מסתובבים הזמן שלי ,המחשבות שלי ,הפחדים שלי, ההחלטות שלי והאנרגיה שלי? זו שאלה שאינה תמיד נעימה. מפני שלפעמים נגלה שהחומה שאנחנו מבקשים מן הקב"ה להפיל כבר הפכה בעצמה למרכז שסביבו אנחנו חיים. ואז אולי בקשת הישועה צריכה להתרחב. ריבונו של עולם ,הושע אותי מן החומה. אבל הושע אותי גם מן האפשרות שאהפוך אותה למרכז.

תן לי כוח לעשות את מה שבידיי בלי לחשוב שהכול בידי. תן לי חכמה לשנות דרך בלי לוותר על הדברים שבאמת חשובים לי. תן לי אומץ להמשיך כאשר עדיין אין תוצאה נראית לעין ,אבל גם יושר לעצור כאשר אני רק חוזר שוב ושוב על דרך שאינה נכונה. תן לי להתפלל על מה שחסר בלי לאבד את מה שכבר יש. תן לי לחכות בלי להפסיק לחיות. תן לי לכאוב בלי להפוך את הכאב לזהות. תן לי לקוות בלי לדרוש הבטחה. ותן לי לזכור שגם כאשר אני עומד מול חומה שאינני יודע אם ומתי תיפול, החומה אינה כל העולם. כי אולי אחרי כל ההקפות ,כל המקורות ,כל התפילות וכל המילים ,הושענא רבה משאיר אותנו עם אמת פשוטה וקשה מאוד: אני חייב לעשות את כל מה שבידי ,אבל אינני חייב להחזיק בידיי את מה שמעולם לא היה בידי. אני יכול ללכת בלי לדעת מתי החומה תיפול. אני יכול לבקש בלי לדעת כיצד תיראה התשובה. אני יכול לשנות דרך בלי לוותר על היעד. אני יכול להודות שאינני יודע בלי להתייאש. אני יכול לחיות גם כאשר משהו חשוב בחיי עדיין מחכה לישועה. ואולי זו הסיבה שאנחנו אומרים "הושע נא" תוך כדי הליכה. לא עומדים. לא בורחים. מקיפים. עושים את הצעד שלנו. חוזרים אל המרכז.

ומשאירים לקב"ה את מה שרק הוא יכול לעשות. וכאשר נצא מהושענא רבה ונחזור אל השנה שמחכה לנו ,אולי לא נדע אילו חומות ייפלו ואילו עוד יישארו איתנו זמן מה. אבל אפשר לצאת עם שאלה אחת שאינה תלויה במה שיקרה להן: מהי החומה שאני מקיף עכשיו בחיי ,מה באמת מוטל עליי לעשות מולה ,ומה נמצא במרכז חיי גם אם היא עדיין לא תיפול מחר?