איך משפיעים באמת על אחרים בלי להפוך את ההשפעה להטפה?

למה בחג הסוכות אנחנו מקריבים קרבנות בשביל כל העולם? אנחנו רוצים להשפיע ,לחנך ,לחזק ולהאיר לאחרים ,אבל כמעט אף פעם איננו עוצרים לשאול מה באמת יש בתוכנו לתת .חג הסוכות ,שבעים הפרים שכנגד שבעים אומות העולם והשליחות להיות "אור לגויים" פותחים שאלה אישית הרבה יותר :מה ממלא את הכלי שלנו ,ומה אנשים פוגשים כשהם מקבלים מאיתנו…

למה בחג הסוכות אנחנו מקריבים קרבנות בשביל כל העולם? אנחנו רוצים להשפיע ,לחנך ,לחזק ולהאיר לאחרים ,אבל כמעט אף פעם איננו עוצרים לשאול מה באמת יש בתוכנו לתת .חג הסוכות ,שבעים הפרים שכנגד שבעים אומות העולם והשליחות להיות "אור לגויים" פותחים שאלה אישית

הרבה יותר :מה ממלא את הכלי שלנו ,ומה אנשים פוגשים כשהם מקבלים מאיתנו משהו? מסע אל המקום שבו השפעה אמיתית אינה מתחילה במה שאנחנו אומרים לאחרים ,אלא באדם שאנחנו בוחרים להיות.

יש רגעים שבהם קל לנו מאוד לראות מה אדם אחר צריך לשנות. אנחנו מסתכלים על ילד שמפחד לנסות ואומרים לו שהוא חייב להאמין בעצמו .אנחנו רואים אדם קרוב שנשבר ממשהו שלא הסתדר ומנסים להסביר לו שלא כל כישלון הוא סוף הדרך .אנחנו פוגשים חבר שמוטרד בלי הפסקה ממה שאנשים חושבים עליו ורוצים לומר לו שהחיים קצרים מכדי לנהל אותם לפי דעתם של אחרים. לפעמים אנחנו אפילו יודעים בדיוק מה לומר. אנחנו יודעים לדבר על אמונה ,על ביטחון ,על שמחה ,על סבלנות ,על הכרת הטוב .אנחנו יודעים להסביר לילדים שלנו שהעיקר אינו מה שיש לאחרים אלא מה שיש להם ,שאנחנו צריכים להפסיק להשוות את עצמנו ,שלא נכון לתת לטעות אחת למחוק את כל הדברים הטובים שעשינו ,ושגם כאשר משהו אינו מסתדר כפי שרצינו עדיין אפשר להמשיך קדימה. ואז מגיע רגע קטן שבו החיים מפנים את אותה שאלה אלינו. מישהו אומר עלינו משהו שלא אהבנו ,ואנחנו לוקחים אותו איתנו הביתה. תוכנית שהתכוננו אליה משתבשת ,ופתאום כל השקט שדיברנו עליו נעלם. אדם אחר מצליח במקום שבו אנחנו עדיין מחכים ,וההשוואה שאנחנו כל כך מזהירים מפניה נכנסת בדלת בלי שביקשנו .אנחנו עושים טעות קטנה ,ודווקא אנחנו ,שיודעים להסביר לאחרים שכישלון אינו מגדיר אדם ,מתקשים לסלוח לעצמנו. וברגעים האלה אנחנו מגלים דבר קצת מביך. לפעמים אנחנו יודעים לתת לאחרים עצות שאנחנו עדיין זקוקים להן בעצמנו. זה לא אומר שאנחנו מזויפים .גם לא שכל מה שאמרנו לאחרים אינו נכון. להפך .יכול להיות שאנחנו מאמינים בכל מילה שאמרנו. אבל יש הבדל גדול בין דבר שאנחנו מאמינים שהוא נכון לבין דבר שכבר הצלחנו להפוך לחלק מאיתנו.

אפשר לדעת שסבלנות חשובה ועדיין לאבד אותה במהירות .אפשר להאמין שהכול מאת הקדוש ברוך הוא ועדיין להיבהל כאשר המציאות אינה מסתדרת. אפשר לדעת שאין טעם לחיות לפי מה שאנשים חושבים עלינו ,ובכל זאת להרגיש כיצד משפט אחד של אדם אחר מצליח ללוות אותנו יום שלם. אנחנו יכולים לדעת אמת הרבה לפני שאנחנו מצליחים לחיות אותה. והפער הזה כמעט אינו מטריד אותנו כל עוד אנחנו עוסקים רק בעצמנו .אבל הוא נעשה משמעותי מאוד כאשר אנחנו מבקשים להשפיע על אדם אחר. מפני שאז עולה שאלה שאנחנו לא תמיד אוהבים לשאול :מה אנחנו באמת יכולים לתת לאחרים? לא מה אנחנו יודעים להסביר להם .לא מה היינו רוצים שהם יקבלו מאיתנו. אפילו לא מה אנחנו מאמינים שחשוב שיהיה להם. מה יש בנו בפועל שאדם אחר יכול לקבל מאיתנו? השאלה הזאת נוגעת לכל הורה .לכל בן זוג .לכל מחנך .למעשה ,היא נוגעת לכל אדם שחי ליד אנשים אחרים. אנחנו משפיעים גם כאשר איננו מתכוונים להשפיע .ילד לומד מאיתנו לא רק כאשר אנחנו יושבים ומדברים איתו על החיים .הוא לומד גם כשהוא רואה כיצד אנחנו מגיבים כאשר מישהו פוגע בנו .בן הזוג שלנו אינו פוגש רק את הערכים שעליהם אנחנו מדברים ,אלא את האדם שאנחנו נעשים כאשר אנחנו עייפים, לחוצים או מאוכזבים .אנשים אינם שומעים רק את מה שאנחנו אומרים להם. במשך הזמן הם פוגשים גם את מה שיש בתוכנו. ואולי משום כך אחד הדברים המפתיעים ביותר בחג הסוכות אינו קשור כלל לסוכה שאנחנו יושבים בה. הוא מתרחש בבית המקדש. התורה מפרטת בפרשת פינחס את קרבנות חג הסוכות .ביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים ,ביום השני שנים עשר ,ביום השלישי אחד עשר, וכך הולך מספרם ופוחת בכל יום ,עד שביום השביעי מקריבים שבעה פרים (במדבר כט ,יב-לד). כאשר מחברים את מספר הפרים שהוקרבו במשך שבעת ימי החג מתקבל מספר אחד :שבעים.

לכאורה זהו פרט ששייך לסדר עבודת המקדש .אלא שחז"ל ראו בו משהו הרבה יותר גדול. רבי אלעזר אומר בגמרא במסכת סוכה (דף נה ע"ב)" :הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות". שבעים הפרים של חג הסוכות אינם קשורים רק לעם ישראל. הם כנגד העולם. המדרש במדבר רבה (פרשה כא ,סימן כד) אומר זאת באופן חריף עוד יותר: "את מוצא בחג ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות". צריך לעצור מול הדברים האלה. עם ישראל עולה לרגל .הוא מגיע לירושלים .הוא נמצא בבית המקדש, המקום הפנימי והמקודש ביותר שלו .לכאורה זה הרגע שבו הוא אמור לעסוק בקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא ,בחג שלו ,בשמחה שלו ,בעבודת ה' שלו. ופתאום מתברר שבתוך הרגע הזה נמצאות גם שבעים אומות העולם. רבי יוחנן מוסיף בגמרא במסכת סוכה (דף נה ע"ב) דברים שמרחיבים עוד יותר את התמונה " :אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו. בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהן ,ועכשיו מי מכפר עליהן". כלומר ,בית המקדש אינו רק המקום שבו עם ישראל עובד את אלוקיו .משהו מן העבודה המתרחשת בו נוגע גם בעולם שמחוץ לישראל. וזה מעורר שאלה גדולה. מדוע? מדוע בתוך חג הסוכות שלנו התורה מכניסה את כל העולם? מדוע דווקא כאשר עם ישראל נמצא במקום הפנימי ביותר שלו ,הוא נדרש להחזיק בתודעה גם את מי שנמצא רחוק ממנו? אולי משום שמלכתחילה הסיפור שלנו מעולם לא היה אמור להסתיים בנו. כאשר הקדוש ברוך הוא קורא לאברהם לצאת למסע שממנו עתיד להיוולד עם ישראל ,הוא אומר לו" :ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ג) .כבר בתחילת הדרך מופיע אופק רחב הרבה יותר ממשפחה אחת או מעם אחד.

ישעיהו הנביא אומר זאת במילים מפורשות עוד יותר" :ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ" (ישעיהו מט ,ו). יש כאן תפיסה אחרת של בחירה. אדם יכול לחשוב שאם ניתן לו דבר יקר ,תפקידו לשמור עליו לעצמו .אבל לפעמים הסיבה שקיבלת משהו אינה רק כדי שיהיה לך. לפעמים קיבלת אור מפני שמישהו אחר אמור לראות באמצעותו. וזאת אולי אחת המשמעויות העמוקות של האחריות המוטלת על עם ישראל. תורה ,אמונה ,קדושה ,חסד ,צדק ורחמים אינם אמורים ליצור רק חברה שחיה אחרת בתוך עצמה .משהו מן העולם הפנימי הזה אמור להקרין החוצה. אבל דווקא כאן מתעוררת שאלה הרבה יותר קרובה. אנחנו מדברים על עם ישראל כעל "אור לגויים" ,אבל מהו בעצם אור? אור אינו דבר שאפשר להעניק רק מפני שהחלטנו שאנחנו רוצים להעניק אותו .כדי שחדר אחר יהיה מואר ,צריך להיות במקום כלשהו מקור אור שבאמת דולק. ואם כך ,לפני שאנחנו שואלים כיצד עם ישראל יכול להיות אור לעולם ,אולי יש שאלה שקודמת לה. מה צריך להיות דולק בתוכנו כדי שיהיה לנו מה להאיר החוצה? וכאשר מורידים את השאלה הזאת מן העם אל האדם ,היא נעשית אישית הרבה יותר. אנחנו רוצים להיות אור לילדים שלנו .אנחנו רוצים להעניק להם ביטחון, אמונה ,שמחה ,יכולת להתמודד ,אהבה לעצמם ,כוח לקום אחרי נפילה. אנחנו רוצים להיות מקור של יציבות לבן הזוג שלנו ,מקור של כוח לחבר, מקור של השראה לאנשים שפוגשים אותנו. אבל לפני כל השאלות האלה יש שאלה אחת שאנחנו כמעט אף פעם לא שואלים: מה באמת יש בתוכנו היום שאפשר לתת? לא מה יכול להיות בנו. לא מה היינו רוצים שיהיה בנו.

לא מה אנחנו יודעים לומר לאחרים. אלא מה כבר נעשה חלק מאיתנו. מפני שאולי אפשר לקבל כלי עצום ,בעל יכולת להכיל הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין ,ובכל זאת השאלה כמה נוכל לתת ממנו לאחרים לא תיקבע רק לפי גודל הכלי. היא תיקבע גם לפי מה שבחרנו למלא בתוכו. אולי אפשר להבין את זה באמצעות תמונה פשוטה. דמיינו כלי גדול מאוד שמונח על השולחן .הוא יכול להכיל ליטרים רבים של מים .לידו מונח כלי קטן בהרבה .אנחנו ממלאים את הכלי הקטן עד שפתו, ואילו לתוך הכלי הגדול מוזגים רק מעט מים. עכשיו מגיע אדם צמא ומבקש שנמזוג לו לשתות. באופן טבעי אנחנו מסתכלים על הכלי הגדול .הוא מרשים יותר ,עמוק יותר, בעל קיבולת גדולה הרבה יותר .אבל כל היתרונות האלה אינם יכולים להרוות את האדם שעומד מולנו. מפני שאדם צמא אינו יכול לשתות מן הקיבולת של הכלי. הוא יכול לשתות רק מן המים שיש בו. אפשר להטות את הכלי הגדול ככל שנרצה .אפשר להפוך אותו לגמרי .אפשר להתאמץ להוציא ממנו כל טיפה .אפשר אפילו להסביר לאדם הצמא כמה מים הכלי הזה מסוגל להכיל. שום דבר מכל זה לא ישנה את העובדה הפשוטה :אי אפשר לשפוך מכלי יותר ממה שמילאנו בתוכו. והמשפט הפשוט הזה יכול להיות לא נוח כאשר אנחנו מעבירים אותו מן הכלי אל החיים שלנו. מפני שגם אנחנו קיבלנו כלי. יש אדם שקיבל יכולת חשיבה יוצאת דופן .אדם אחר קיבל רגישות גדולה .אחד יודע לדבר ולגעת באנשים ,אחר יודע להקשיב .יש מי שנולד עם כישרון להנהיג ,ויש מי שהנוכחות השקטה שלו מסוגלת לתת לאדם אחר תחושה

שהוא אינו לבד .יש בנו יכולות ,כישרונות ,תכונות וכוחות שאולי אפילו אנחנו עדיין איננו יודעים את מלוא היקפם. אבל כל אלה מספרים לנו בעיקר כמה הכלי שלנו מסוגל להכיל. הם עדיין אינם מספרים לנו כמה מילאנו בתוכו. וזה הבדל שאנחנו נוטים לפעמים לשכוח .אנחנו מסתכלים על עצמנו דרך הכוונות שלנו ,דרך היכולות שלנו ודרך האדם שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להיות .אבל האנשים שסביבנו אינם יכולים לקבל את כל מה שאנחנו מסוגלים להיות בעתיד. הם פוגשים את מה שהצלחנו להיות היום. ילד אינו יכול לקבל מאיתנו את הסבלנות שאנחנו יודעים שראוי שתהיה לנו. הוא מקבל את הסבלנות שיש לנו ברגע שבו הוא שואל בפעם החמישית את אותה שאלה .בן זוג אינו מקבל את האהבה שאנחנו יודעים שקיימת עמוק בלבנו אם היא כמעט לעולם אינה מגיעה אליו במילים ,במבט או במעשה. אדם שנמצא לידנו אינו יכול להישען על השקט הפנימי שאנחנו מקווים לרכוש יום אחד .הוא פוגש את השקט שיש בנו עכשיו. ואולי זו אחת השאלות הכואבות ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו :כמה מן האדם שאני מסוגל להיות כבר הצלחתי להפוך לאדם שאני? לא כדי להאשים את עצמנו. גם כלי שאינו מלא עדיין אינו כלי פגום .העובדה שיש בו מקום פנוי אינה אומרת שמשהו בו מקולקל .להפך .המקום הפנוי מעיד שיש בו עוד אפשרות. עוד מים יכולים להיכנס .עוד עומק יכול להיבנות .עוד חלקים בתוכנו יכולים להתמלא. אבל כדי למלא אותם צריך קודם לראות שהם עדיין ריקים. וזה הרבה יותר קשה ממה שנדמה. אנחנו אוהבים לזהות את עצמנו עם הדברים שאנחנו מאמינים בהם .אם אמונה חשובה לנו ,אנחנו חושבים על עצמנו כאנשים מאמינים .אם משפחה חשובה לנו ,אנחנו יודעים שאנחנו אנשי משפחה .אם אנחנו מאמינים בחסד, בכבוד ,בסבלנות ובהכרת הטוב ,קל לנו להרגיש שהתכונות האלה כבר שייכות לנו.

אבל לפעמים החיים מעמידים אותנו מול הכלי ומבקשים מאיתנו לבדוק לא מה כתוב עליו מבחוץ ,אלא מה באמת נמצא בתוכו. האם האמונה שלי נמצאת שם גם כשאני לא מבין מה הקדוש ברוך הוא עושה איתי? האם הסבלנות שלי נמצאת שם גם כשהאדם שמולי באמת מעצבן אותי? האם הכרת הטוב שלי נשארת כאשר לאחר יש משהו שאני מאוד רציתי לעצמי? האם היכולת שלי לסלוח קיימת גם כאשר הפגיעה אינה תיאורטית אלא נגעה במקום הכואב ביותר שלי? דווקא הרגעים האלה אינם רק מבחנים. הם גם מדידה. הם מגלים לנו כמה מים כבר נמצאים בכלי. ולפעמים אנחנו מגלים דבר מפתיע :בתחום אחד הכלי כמעט מלא ,ובתחום אחר הוא עדיין מחכה .אדם יכול להיות נדיב מאוד בכספו וקמצן במילים טובות .הוא יכול להיות סבלני מאוד בעבודה וחסר סבלנות בבית .הוא יכול להעניק לאחרים ביטחון עצום ,אבל לחיות בעצמו מתוך ספק מתמיד בערכו. הוא יכול להאמין בהקדוש ברוך הוא בכל לבו ,ובכל זאת לגלות שיש מקומות מסוימים בחייו שאליהם האמונה עדיין מתקשה להגיע. אין כאן סתירה. יש כאן אדם. ואולי אחת הטעויות שלנו היא שאנחנו דורשים מעצמנו להכריע אם אנחנו "מאמינים" או "לא מאמינים"" ,סבלניים" או "לא סבלניים"" ,שמחים" או "לא שמחים" .החיים מורכבים הרבה יותר .אפשר להיות כלי שיש בו הרבה מאוד מים ועדיין יש בו מקומות שעוד צריכים להתמלא. אבל אם אנחנו רוצים להיות אור לאחרים ,אנחנו מוכרחים להכיר את המקומות האלה. מפני שהשפעה אינה נוצרת רק מן הדברים שאנחנו אומרים. רבן שמעון בן גמליאל אומר במשנה במסכת אבות (פרק א ,משנה יז) " :לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" .יש פער בין מה שאדם מסוגל לומר לבין מה שהחיים שלו כבר מספרים .אדם יכול לדבר על ערך מסוים בצורה

נפלאה ,אבל בסופו של דבר מי שחי לידו לומד לא רק מן המדרש שלו אלא גם מן המעשה שלו. וזה נכון במיוחד בבית. ילדים לומדים אמונה גם מן הברכות שאנחנו מברכים ,מן התפילות ומן הדברים שאנחנו מלמדים אותם .אבל הם לומדים אותה גם מן הפנים שלנו כאשר מגיעה בשורה שלא רצינו לקבל .הם לומדים הכרת הטוב לא רק כאשר אנחנו אומרים להם להגיד תודה ,אלא מן הדרך שבה אנחנו מדברים על מה שיש לנו .הם לומדים כבוד לא רק מן ההסברים שלנו על כבוד הבריות ,אלא מן הדרך שבה אנחנו מדברים בבית על אדם שאיננו אוהבים. לפעמים שיעור שלם עובר בלי שאמרנו מילה. האדם שאנחנו נעשים הוא אחד הדברים העמוקים ביותר שאנחנו נותנים לאחרים. וזה אולי גם מסביר מדוע חז"ל מציבים את העבודה הפנימית לפני הניסיון לתקן את מי שנמצא בחוץ .הגמרא במסכת בבא מציעא (דף קז ע"ב) מביאה את דברי רבי ינאי" :קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". לא נאמר כאן שעל האדם להמתין עד שיהיה מושלם ורק אז להשפיע .אם היינו מחכים לשלמות ,הורים לא היו יכולים לחנך את ילדיהם ,מורים לא היו יכולים ללמד את תלמידיהם ואדם לא היה יכול לחזק את חברו .כולנו כלים שנמצאים בתהליך של מילוי. אבל חז"ל מבקשים מאיתנו לא לדלג על עצמנו בדרך אל האחר. לפני שאני שואל מדוע הילד שלי אינו רגוע ,אולי כדאי שאבדוק איזה סוג של מתח הוא פוגש בי .לפני שאני מבקש מבן הזוג להשתנות ,אולי כדאי שאשאל מה מערכת היחסים הזאת מגלה לי על המקומות שעדיין זקוקים לעבודה בתוכי .לפני שאני מסביר לאחרים כיצד נכון לחיות ,אולי כדאי שאבדוק כמה מן הדברים שאני אומר להם כבר הצליחו לעבור מן הראש שלי אל החיים שלי. לא כדי שאפסיק להשפיע. אלא כדי שההשפעה שלי תהיה אמיתית יותר. וכאן אפשר להבין דבר עמוק על אור.

אנחנו רגילים לחשוב שאור הוא מה שאנחנו עושים למען מישהו אחר .אני מאיר לו ,מחזק אותו ,מלמד אותו ,נותן לו כיוון .אבל אור פועל בצורה אחרת. הנר אינו מתאמץ לשכנע את החדר להיות מואר .הוא גם אינו מסביר לחושך מדוע כדאי לו להיעלם. הוא פשוט דולק. וכשהוא דולק ,משהו סביבו משתנה. אולי משום כך הדרך להיות "אור לגויים" אינה מתחילה בשאלה מה נאמר לעולם .היא מתחילה הרבה קודם ,בשאלה איזה אור אנחנו מצליחים לבנות בתוכנו. וכאן שבעים הפרים של חג הסוכות מתחילים לקבל עומק נוסף .עם ישראל אינו יוצא בחג אל שבעים האומות כדי להסביר להן כיצד לחיות .הוא עושה דבר אחר לגמרי. הוא נכנס פנימה. אל ירושלים. אל בית המקדש. אל המקום המקודש ביותר שלו. ודווקא משם ,מן המקום הפנימי ביותר ,העבודה שלו מגיעה אל העולם כולו. אולי אין כאן רק פרט בסדר הקרבנות. אולי מסתתר כאן גם שיעור על הדרך שבה אור אמיתי מגיע רחוק. לפעמים כדי להשפיע יותר החוצה ,צריך קודם להיכנס עמוק יותר פנימה. וכאן מתגלה דבר נוסף ,אולי מפתיע עוד יותר. כשאנחנו חושבים על אדם שמשפיע על אחרים ,אנחנו מדמיינים בדרך כלל מישהו שעושה משהו כלפי חוץ .הוא מדבר ,מלמד ,מנהיג ,משכנע ,יוזם, מפרסם ,פועל .ככל שמעגל האנשים שמקשיבים לו גדול יותר ,נדמה לנו שההשפעה שלו גדולה יותר. אבל ייתכן שההשפעה העמוקה ביותר מתחילה דווקא במקום שאיש אינו רואה.

אדם קם בבוקר ומחליט כיצד הוא מגיב למה שקרה לו אתמול .איש אינו יודע שבאותו רגע הוא נאבק בכעס .איש אינו רואה שהוא בוחר שלא לענות למי שפגע בו באותה מטבע .אין קהל כאשר הוא מחליט לסלוח ,כאשר הוא מודה בטעות ,כאשר הוא עוצר תגובה שהיתה יכולה לפגוע ,כאשר הוא מצליח בפעם הראשונה לא לתת לפחד לנהל החלטה. לכאורה שום דבר בעולם לא השתנה. אבל משהו השתנה באדם. עוד מעט מים נכנסו אל הכלי. ואז ,יום אחד ,הילד שלו עושה טעות .בעבר הוא היה מגיב מיד בכעס ,אבל הפעם משהו בו כבר אחר .הוא מצליח לעצור ,להקשיב ,להפריד בין המעשה של הילד לבין הילד עצמו .הוא אפילו אינו חושב באותו רגע על כל העבודה שעשה בתוכו .הוא פשוט מגיב אחרת. והילד מקבל משהו. לא הרצאה על סבלנות. סבלנות. כך נראית אולי השפעה עמוקה .היא אינה מתחילה ברגע שבו החלטנו לתת משהו לאחר ,אלא הרבה קודם ,ברגע שבו הדבר הזה התחיל להיבנות בתוכנו. וזה מסביר מדוע לפעמים אנחנו פוגשים אדם שאינו אומר שום דבר יוצא דופן, ובכל זאת יוצאים מן המפגש איתו קצת אחרים .יש בו שקט שאיננו יכולים להסביר .יש בו דרך להקשיב שגורמת לנו להרגיש שאנחנו באמת נמצאים מולו .יש אנשים שהאמונה שלהם אינה מתבטאת במשפטים גדולים ,אלא באופן שבו הם מקבלים מציאות שלא בחרו .יש אנשים שהענווה שלהם מורגשת דווקא משום שהם אינם מדברים עליה. הם אינם רק מספרים לנו על משהו. אנחנו פוגשים אצלם משהו. אולי לכך מכוונת התורה כאשר היא מתארת כיצד העמים עצמם אמורים לראות את מה שנבנה בתוך עם ישראל .משה רבנו אומר" :ושמרתם ועשיתם

כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד ,ו). שימו לב לסדר. התורה אינה אומרת תחילה :לכו אל העמים ושכנעו אותם שאתם עם חכם ונבון .היא אומרת" :ושמרתם ועשיתם" .תחיו את הדברים .תבנו חברה שנראית אחרת .תאפשרו לתורה להפוך לאופן שבו אתם חיים ,ורק אחר כך מגיע" :לעיני העמים". רבי עובדיה ספורנו (דברים ד ,ו) מבאר שעל ידי שמירת החוקים יכירו האומות את חכמת ישראל ,מפני שיראו את התוצאה שהחכמה הזאת יוצרת בחיים. יש כאן שינוי גדול בדרך שבה אנחנו חושבים על השפעה. אנחנו רגילים לשאול איך לגרום לאנשים להבין את מה שאנחנו יודעים. התורה מפנה את השאלה למקום אחר :מה יראו אנשים כאשר יסתכלו על הדרך שבה אנחנו חיים? וזו כבר שאלה שקשה הרבה יותר לענות עליה במילים. מפני שאם אנחנו רוצים שעולם שלם יראה מה אמונה עושה לאדם ,הוא צריך לפגוש אנשים שהאמונה באמת עשתה בהם משהו .אם אנחנו רוצים לדבר על קדושת המשפחה ,צריך שיהיה אפשר לפגוש בבתים שלנו כבוד ,הקשבה ונאמנות .אם אנחנו מבקשים להביא לעולם בשורה של חסד ,החסד צריך להיות מורגש בדרך שבה אנחנו מתייחסים לאדם שאין לנו שום דבר לקבל ממנו. לא מספיק שהאמת תהיה כתובה בספרים שלנו. היא צריכה להיות ניכרת באנשים שהספרים האלה יצרו. ואולי כאן נמצא אחד האתגרים הגדולים של הביטוי "אור לגויים" .קל יחסית לדבר על שליחות כלפי העולם .קשה יותר להבין שהשליחות הזאת מחזירה אותנו שוב ושוב אל עצמנו. מפני שהשאלה אינה רק מה העולם צריך ללמוד מאיתנו. השאלה היא מה הוא יראה כשהוא יסתכל עלינו. והשאלה הזאת אינה שייכת רק לעם.

כל אחד מאיתנו חי מול מישהו שמסתכל עליו. לפעמים אלה הילדים שלנו .אנחנו יכולים לדבר איתם שעות על מה חשוב בחיים ,אבל הם גם מסתכלים כיצד אנחנו בוחרים בין עבודה למשפחה ,כיצד אנחנו מתייחסים לכסף ,כיצד אנחנו מדברים עם ההורים שלנו ,כיצד אנחנו מגיבים לאדם שמחזיק בדעה אחרת משלנו ,וכמה מן הזמן שלנו אנחנו מסוגלים באמת לתת למי שנמצא מולנו. לפעמים זה אדם שעובד איתנו .הוא אינו יודע כמה שיעורים שמענו על בין אדם לחברו ,אבל הוא יודע איך הרגשנו אותו כשהוא טעה .לפעמים זה שכן, חבר או אדם שפגש אותנו לרגע .הוא אולי לעולם לא ישמע מאיתנו שיעור על יהדות ,אבל הוא יפגוש יהודי. ואולי דווקא שם מתרחש משהו גדול. הגמרא במסכת יומא (דף פו ע"א) דורשת את הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך" ואומרת" :שיהא שם שמים מתאהב על ידך" .הגמרא מתארת אדם שקורא ושונה ,משמש תלמידי חכמים ,ועם זאת גם "משאו ומתנו בנחת עם הבריות" .ומה הבריות אומרות עליו? "אשרי אביו שלמדו תורה ,אשרי רבו שלמדו תורה". זה מקור מטלטל דווקא משום שחז"ל אינם מתארים שם דרשה שהאדם מסר. הם מתארים איך הוא מתנהג. איך הוא מדבר. איך הוא עושה עסקים. איך מרגיש אדם אחר כאשר הוא פוגש אותו. ומתוך המפגש הזה ,בלי שהאדם ביקש בהכרח לשכנע אף אחד ,שם שמים מתאהב על ידו. אולי זו אחת ההגדרות היפות ביותר לאור. לא כמה דיברת על האור. אלא האם אדם שפגש אותך רוצה להתקרב אל המקור שממנו אתה חי. וכאן אפשר לחזור אל הכלי שלנו ולהבין אותו אחרת.

אולי אנחנו עסוקים יותר מדי בשאלה כמה גדול הכלי שקיבלנו .אנחנו משווים כישרונות ,יכולות ,הצלחות ומספר האנשים שעליהם אנחנו מסוגלים להשפיע. אבל ייתכן שבעיני הקדוש ברוך הוא השאלה המעניינת הרבה יותר אינה כמה גדול הכלי. השאלה היא מה מילאנו בו. יכול להיות אדם בעל השפעה ציבורית עצומה ,אבל חלקים גדולים בתוכו עדיין ריקים .ויכול להיות אדם שאיש כמעט אינו מכיר את שמו ,אבל הוא מילא את הכלי שלו באמונה ,בטוב לב ,בסבלנות ,ביושר ובאהבה ,וכל אדם שנמצא לידו מקבל ממנו משהו. אנחנו איננו נדרשים להיות הכלי של מישהו אחר. אנחנו גם איננו נדרשים למלא את הכלי שלנו ביום אחד. אבל אנחנו כן יכולים לשאול את עצמנו מדי פעם :מה אני מכניס לתוכי? מה אני קורא? למה אני מקשיב? עם אילו מחשבות אני מסתובב? איזה סוג של אנשים אני מאפשר להשפיע עלי? מה אני עושה עם הכאב שעברתי? האם הוא הופך אותי למריר יותר או לרגיש יותר לכאב של אחרים? מה אני עושה עם ההצלחות שלי? האם הן ממלאות אותי בתחושת עליונות או בהכרת הטוב? מה אני עושה עם הכישלונות שלי? האם הם מלמדים אותי לפחד או מלמדים אותי ענווה? מפני שהכלי שלנו מתמלא בכל יום. השאלה היא במה. ואולי זו נקודה עמוקה במיוחד בחג הסוכות .אנחנו יוצאים מן הבית הקבוע ונכנסים למבנה ארעי .לרגע נלקחים מאיתנו חלק מן הדברים שבאמצעותם אנחנו רגילים להגדיר את עצמנו .הבית ,הקירות ,תחושת הקביעות והשליטה נשארים מאחור ,ואנחנו יושבים תחת סכך. אולי דווקא שם קל יותר לשאול את השאלה הזאת. כאשר מורידים לרגע חלק מן הדברים שנמצאים מסביבי ,מה נשאר בתוכי? אם לא הייתי יכול להציג את התפקיד שלי ,את ההישגים שלי ,את הרכוש שלי, את המעמד שלי ואת כל הדברים שבניתי מסביב לחיים ,איזה אדם היה נשאר שם?

מה כבר מילאתי בתוך הכלי עצמו? מפני שבסופו של דבר זה הדבר שאני נושא איתי לכל מקום. וזה גם הדבר שממנו אני יכול לתת לאחרים. אולי משום כך הדרך אל שבעים אומות העולם עוברת דווקא דרך בית המקדש ,והדרך להיות אור לאחרים עוברת דווקא דרך המקום הפנימי ביותר. לפני שאנחנו שואלים כמה אנשים אנחנו יכולים להאיר ,כדאי שנשאל איזה אור אנחנו מטפחים במקום שאיש אינו רואה. כי בסופו של דבר ,העולם אינו מקבל מאיתנו את כל מה שיכולנו להיות. הוא מקבל מאיתנו את מה שבחרנו להיות. ואולי כאן כדאי לעצור מול מילה אחת שאנחנו משתמשים בה הרבה מאוד: השפעה. כשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים להשפיע ,כמעט תמיד המבט שלנו מופנה החוצה .אל הילד שצריך להשתנות ,אל בן הזוג שאנחנו רוצים לחזק ,אל התלמיד שאנחנו מבקשים לקדם ,אל החברה שאנחנו רוצים לתקן .אבל ייתכן שההשפעה העמוקה ביותר מתחילה הרבה לפני שמישהו אחר משתנה בעקבותינו. היא מתחילה בשאלה מה המפגש עם האחר עושה לנו. מפני שאם בכל פעם שאני מנסה לתת למישהו אני מגלה שחסר לי משהו, אולי החוסר הזה אינו רק מכשול בדרך להשפעה .אולי הוא חלק מן הדרך עצמה .הילד שאני רוצה ללמד אותו סבלנות מגלה לי כמה סבלנות עדיין חסרה בי .האדם שאני רוצה לעזור לו להתמודד עם פחד מאלץ אותי לפגוש את הפחדים שלי .בן הזוג שאני מבקש ממנו להקשיב לי יכול לגרום לי לשאול מתי בפעם האחרונה הקשבתי באמת ,בלי להכין תוך כדי את התשובה שלי. פתאום האדם שמולי אינו רק מי שאני אמור להשפיע עליו. הוא גם מי שדרכו אני מגלה מה עדיין צריך להתמלא בתוכי. זה שינוי קטן במבט ,אבל הוא משנה מערכת יחסים שלמה .במקום לעמוד תמיד בעמדה של מי שיש לו מה לתת למי שחסר לו ,אני מגלה ששני אנשים יכולים לעמוד זה מול זה ולגדול .אני יכול להיות הורה שמחנך את הילד ובאותו

זמן ילד יכול ללמד אותי סבלנות שלא היתה בי .אני יכול להיות אדם שנותן כוח לחבר ,ובתוך הנתינה לגלות מקומות שבהם אני עצמי זקוק לכוח. אולי משום כך השאלה "מה יש לי לתת"? אינה אמורה להוביל אותנו לתחושת חוסר ערך .להפך. היא מזמינה אותנו לחיים של מילוי. אם גיליתי שאין בי מספיק סבלנות ,לא גיליתי שאין לי מה לתת .גיליתי מה אני רוצה למלא .אם גיליתי שהביטחון שלי מתערער מהר מדי ,לא קיבלתי הוכחה שאני חלש .קיבלתי כתובת לעבודה .אם גיליתי שהאמונה שלי חזקה כאשר הכול מסתדר ופחות יציבה כשהתוכנית משתבשת ,גיליתי מקום שאליו אני רוצה להכניס עוד אמונה. החלקים הריקים בכלי אינם כתב אישום .הם הזמנה. וזו אולי נקודה חשובה במיוחד כאשר מדברים על "אור לגויים" .אפשר לשמוע את הביטוי הזה ולהרגיש כאילו מוטלת עלינו משימה להיות מושלמים כדי שיהיה לנו מה להציע לעולם .אבל התורה אינה מספרת סיפור על עם מושלם. התנ"ך אינו מסתיר את הכישלונות שלנו .הוא מספר על תלונות ,נפילות, פחדים ,חטאים ומחלוקות .אפילו הדור שראה את קריעת ים סוף ועמד למרגלות הר סיני לא הפך ברגע אחד לכלי מלא. ובכל זאת השליחות נשארת. אולי מפני שאור אינו דורש שלמות. הוא דורש כיוון. נר קטן אינו מאיר את כל העולם ,אבל במקום שבו הוא דולק החושך כבר אינו מוחלט .אדם אינו צריך לפתור את כל הפחדים שלו כדי לתת לילד תחושת ביטחון .הוא צריך להיות אדם שעובד על הפחד שלו ואינו נותן לו לנהל את הבית .הוא אינו צריך להגיע למדרגה שבה לעולם אינו כועס ,אלא ללמוד מה לעשות עם הכעס לפני שהוא הופך אותו למילים שיפצעו אדם אחר. יש הבדל עצום בין אדם שעדיין חסר לו לבין אדם שאינו מוכן לראות שחסר לו. הראשון נמצא בדרך.

השני עלול לנסות למלא אחרים מתוך כלי שהוא מסרב להביט לתוכו. אולי משום כך דברי רבי ינאי" ,קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (בבא מציעא קז ע"ב) ,אינם הוראה להתרחק מאחרים עד שנשלים את עצמנו .הם מזכירים לנו את הסדר .אל תתחיל תמיד מן האדם שמולך .אל תניח שכל מה שמפריע לך נמצא אצלו .אל תהיה עסוק כל כך בתיקון העולם עד שתפסיק לשים לב לאדם שבאמצעותו אתה מבקש לתקן אותו. גם אתה חלק מן העולם שאתה רוצה לתקן. ואולי אתה החלק הראשון שניתן לך לעבוד עליו. הרעיון הזה מקבל משמעות מיוחדת כאשר חוזרים אל חג הסוכות .במשך שבעה ימים הולכים שבעים הפרים ופוחתים .שלושה עשר ,שנים עשר ,אחד עשר ,עד שבעה .וביום השמיני ,בשמיני עצרת ,נשאר פר אחד בלבד. רבי אלעזר אומר בגמרא במסכת סוכה (דף נה ע"ב) ששבעים הפרים הם כנגד שבעים האומות ,ואילו הפר היחיד של שמיני עצרת הוא "כנגד אומה יחידה". ואז מביאה הגמרא משל נפלא" :משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה .ליום אחרון אמר לאוהבו :עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך". יש כאן תנועה מרתקת. במשך חג הסוכות המבט רחב עד כדי כך שהוא כולל שבעים אומות .העולם כולו נמצא בתמונה .אבל בסופו של החג הקדוש ברוך הוא כביכול מחזיר את ישראל אל המפגש האינטימי :עכשיו הישארו איתי אתם. אפשר היה לחשוב שאם תפקידנו להשפיע על העולם ,ככל שנהיה עסוקים יותר בעולם כך נמלא טוב יותר את השליחות .אבל סוכות מצייר תמונה מורכבת יותר .יש זמן שבו שבעים האומות נמצאות על המזבח ,ויש רגע שבו נשארים רק המלך ואוהבו. אולי מפני שאדם אינו יכול לחיות כל הזמן כשהמבט שלו מופנה החוצה. גם מי שרוצה להאיר צריך מקום שבו הוא עצמו מתמלא. גם מי שנותן צריך מקום שבו הוא אינו נדרש לתת דבר.

גם מי שנושא אחריות לאחרים צריך רגעים שבהם הוא חוזר אל הקשר שממנו הוא שואב את הכוח להיות מי שהוא. וזה נכון לא רק ביחסים שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. כמה אנשים אנחנו מכירים שהתרגלו להיות אלה שנותנים לכולם? הם אלה שמקשיבים ,מסדרים ,עוזרים ,פותרים ,דואגים .כולם יודעים שאפשר להתקשר אליהם .לפעמים הם אפילו בנו חלק גדול מן הזהות שלהם סביב היכולת להיות שם בשביל אחרים. אבל כמעט איש אינו שואל אותם :ומי ממלא אותך? והם עצמם לפעמים כבר אינם יודעים לענות. אפשר להיות אדם שנותן כל כך הרבה לאחרים ,עד שבשלב מסוים אנחנו מנסים למזוג מכלי שלא הספקנו למלא מחדש. ואז הנתינה מתחילה להשתנות .הסבלנות מתקצרת .החסד הופך לעומס. אנשים שפעם שמחנו לעזור להם מתחילים להרגיש כמו דרישה .אנחנו ממשיכים לתת ,אבל בפנים מתחילה להצטבר תחושה שאיש אינו רואה אותנו. אולי אין בזה סימן שהפסקנו להיות אנשים טובים. אולי הכלי פשוט מבקש מים. והנה סוכות מלמד אותנו דבר עדין :אפשר להחזיק בלב שבעים אומות ,ובכל זאת להזדקק לרגע שבו נשארים רק אנחנו והקדוש ברוך הוא. יש זמן להשפיע. ויש זמן להתמלא. ואולי בלי הזמן השני ,גם הראשון לא יחזיק מעמד. אנחנו זקוקים למקומות שבהם איננו מופיעים בפני איש .לזמן של תפילה שאינה נועדה להכין אותנו לומר משהו לאחרים .ללימוד שאיננו מיועד לשיעור שנמסור .לשיחה שבה מותר לנו להיות אלה שאינם יודעים .לשקט שבו אנחנו יכולים לפגוש את עצמנו בלי הצורך להיות חזקים בשביל מישהו. לא כל רגע שבו אנחנו עוסקים בעצמנו הוא אנוכיות .לפעמים זו הדרך היחידה להבטיח שיהיה לנו ממה לתת. וכאן משל הכלי מקבל עוד משמעות.

לא מספיק לשאול מה מילאנו בתוכו פעם. כלי שנותן צריך גם להתמלא מחדש. החיים מוציאים מאיתנו הרבה .דאגות ,אחריות ,עבודה ,ילדים ,מערכות יחסים ,אכזבות ,החלטות ,מאבקים פנימיים .גם דברים טובים דורשים מאיתנו כוחות .מי שאינו יודע היכן הוא מתמלא עלול לגלות אחרי שנים שהוא עדיין מחזיק כלי גדול ,אבל כמעט אין בתוכו מים. אולי לכן השאלה החשובה אינה רק מה יש בי לתת ,אלא גם מאיפה אני מתמלא. מה מחזיר לי שקט? מה מזכיר לי מי אני כאשר העולם מודד אותי לפי מה שהספקתי? איפה אני פוגש את הקדוש ברוך הוא בלי לבקש ממנו מיד לפתור משהו? איזה לימוד ממלא אותי ולא רק מוסיף לי מידע? אילו אנשים מאפשרים לי להיות לידם בלי להוכיח דבר? אלה אינן שאלות צדדיות לאדם שרוצה להשפיע. הן חלק מן האחריות שלו. מפני שאם אני רוצה להיות מקור אור לאחרים ,אני צריך לדעת גם היכן מקור האור שלי. ואולי זה מה שסוכות מבקש ללמד אותנו דרך התנועה המופלאה הזאת .מצד אחד שבעים אומות העולם .מצד שני הרגע האינטימי של "עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך". לצאת החוצה ,אבל לדעת לחזור פנימה. לתת ,אבל גם להתמלא. להאיר לאחרים ,אבל לא לשכוח לבדוק אם האור עדיין דולק בתוכנו. כי לפעמים אנחנו חושבים שהדרך להשפיע יותר היא לתת יותר. ואולי הדרך להשפיע יותר מתחילה דווקא בללמוד להתמלא יותר. אבל יש כאן עוד שאלה אחת שאי אפשר להשאיר פתוחה. אם אנחנו צריכים להתמלא כדי שיהיה לנו מה לתת ,במה אנחנו רוצים למלא את הכלי שלנו?

זו נשמעת שאלה פשוטה ,אבל רוב הזמן אנחנו כמעט לא בוחרים את התשובה עליה .הכלי מתמלא מעצמו .בכל יום נכנסים לתוכנו דברים .שיחות ששמענו ,אנשים שפגשנו ,מילים שקראנו ,תמונות שראינו ,דאגות שסחבנו, השוואות שעשינו ,תגובות שקיבלנו .חלקן נשארות דקות אחדות וחלקן שוקעות עמוק כל כך עד שאנחנו כבר לא זוכרים מתי הן נכנסו. אנחנו רגילים לחשוב בעיקר על מה שאנחנו מכניסים אל הגוף .אנחנו בודקים מה בריא ,מה מזיק ,מה כדאי לאכול וממה כדאי להימנע .אבל הנפש שלנו אוכלת כל היום. היא אוכלת מילים. היא אוכלת מבטים. היא אוכלת את הדברים שאנחנו קוראים שוב ושוב ,את הקולות שאנחנו מאפשרים להם לדבר בתוכנו ואת האנשים שאנחנו בוחרים להיות לידם .היא אוכלת גם את הדרך שבה אנחנו מפרשים את מה שקורה לנו. ולאט לאט הדברים האלה נעשים חלק מן המים שבכלי. אם אדם ממלא את עצמו כל היום בהשוואה ,קשה לצפות שבערב הוא ישפוך מתוכו שמחה .אם הוא ממלא את עצמו שוב ושוב בכעס ,בזלזול ובחשדנות, קשה לבקש ממנו להעניק לאחרים רוגע ואמון .אם רוב הקולות שהוא מכניס לתוכו אומרים לו שהוא אינו מספיק מוצלח ,מספיק יפה ,מספיק עשיר או מספיק חשוב ,בשלב מסוים הוא יתחיל לדבר אל עצמו באותה שפה. ואז הוא עלול לגלות דבר מפתיע :הוא בכלל לא בחר להיות האדם הזה. הוא פשוט התמלא בו. לא כל מה שנמצא בתוכנו נכנס לשם בהחלטה מודעת .אבל כל מה שנמצא בתוכנו משפיע על מה שיוצא מאיתנו. אולי זו הסיבה שהתורה אינה מסתפקת בכך שאדם ידע מה נכון .היא מבקשת ממנו לחזור על הדברים ,ללמוד אותם ,לדבר בהם ,לחיות בתוכם .הפסוק אומר" :ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" (דברים יא ,יח). לא רק לדעת את הדברים ,אלא להניח אותם שוב ושוב על הלב. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (דברים יא ,יח) ,מבאר שהציווי מכוון לכך שדברי התורה יהיו שמורים אצל האדם ולא יישכחו ממנו .יש דברים שאי אפשר

להסתפק בכך שפגשנו אותם פעם .הם צריכים להישאר איתנו ,מפני שהלב שלנו אינו חלל סגור .דברים אחרים נכנסים אליו בכל יום. וזה אולי אחד הדברים שכדאי לנו לשאול את עצמנו הרבה יותר :מי ממלא אותי? לא רק מי נמצא סביבי ,אלא מי מקבל מקום בתוכי. איזה קול אני שומע כאשר אני נכשל? האם זה קול שאומר לי שטעות היא חלק מן הדרך ,או קול שמיד מודיע לי ששוב הוכחתי שאינני מספיק טוב? איזה קול מופיע כשאדם אחר מצליח? האם אני מסוגל לשמוח איתו ,או שמיד מתעוררת בתוכי השאלה מה ההצלחה שלו אומרת עלי? ולפעמים הקולות האלה בכלל אינם שלנו. משפט שאמר לנו מורה לפני שלושים שנה עדיין יכול לדבר בתוכנו .ביקורת ששמענו בבית יכולה להפוך עם השנים לקול הפנימי שלנו .אדם שפגע בנו כבר מזמן אינו נמצא בחיינו ,אבל הדרך שבה הוא גרם לנו לראות את עצמנו עדיין נמצאת שם. אנחנו חושבים שהוא יצא מחיינו. אבל משהו ממנו נשאר בכלי. ולכן העבודה הפנימית אינה רק להוסיף עוד מים .לפעמים היא גם לבדוק מה כבר נמצא שם. יש מחשבות שצריך להפסיק להאכיל .יש השוואות שצריך ללמוד לזהות לפני שהן הופכות לאמת .יש משפטים שאנחנו אומרים לעצמנו כל כך הרבה שנים, עד שכבר איננו שואלים אם הם בכלל נכונים .יש כעסים ישנים שתופסים בתוכנו מקום שהיה יכול להתמלא במשהו אחר. אי אפשר לבחור בכל רגע מה יקרה לנו ,אבל אפשר ללמוד לבחור מה אנחנו מאפשרים למה שקרה לנו להשאיר בתוכנו. שני אנשים יכולים לעבור אותה אכזבה ולצאת ממנה שונים .אחד יוצא ממנה עם החלטה לא לסמוך עוד על איש .האחר יוצא ממנה עם רגישות גדולה יותר לאנשים שנפגעו .אחד עובר כישלון וממלא את הכלי בבושה .האחר עובר אותו כישלון ולומד ענווה .אחד נפגע ומחליט שהעולם מסוכן .האחר נפגע ומחליט שהוא עצמו לא יגרום לאדם אחר להרגיש כפי שהוא הרגיש.

האירוע היה דומה. מה שנכנס אל הכלי היה שונה. וכאן מתגלה דבר חשוב מאוד על האור שאנחנו רוצים להביא לאחרים. לפעמים דווקא המקומות החשוכים שעברנו יכולים להפוך לחלק מן האור שלנו. אדם שהתמודד עם פחד יכול להיות האדם שמבין באמת אדם מפוחד .מי שחווה בדידות יכול לזהות אדם שנשאר בצד כאשר כולם ממשיכים הלאה .מי שנכשל וידע כיצד קשה לקום יכול להיות זה שאינו ממהר לשפוט אדם שנפל. אבל זה אינו קורה מעצמו. כאב אינו הופך באופן אוטומטי לחכמה .לפעמים הוא הופך למרירות .כישלון אינו הופך תמיד לענווה .לפעמים הוא הופך לפחד .פגיעה אינה הופכת בהכרח לרגישות .לפעמים היא גורמת לנו לפגוע באחרים בדיוק במקום שבו פגעו בנו. השאלה אינה רק מה עברנו .השאלה היא מה עשינו עם מה שעברנו. ואולי זה אחד המקומות העמוקים ביותר שבהם אדם יכול להפוך חושך לאור. לא למחוק את מה שקרה לו .לא להעמיד פנים שזה לא כאב .אלא לקחת את הדבר שהיה יכול לסגור אותו ולהפוך אותו למקום שממנו הוא מבין טוב יותר אדם אחר. ואז קורה משהו מופלא. הכלי שלנו אינו מתמלא רק מן הדברים הטובים שקיבלנו. לפעמים גם הסדקים שלו הופכים לחלק ממה שיש לנו לתת. אולי עכשיו אפשר להבין אחרת את השליחות להיות אור .אור אמיתי אינו שייך רק לאנשים שחייהם היו מוארים תמיד .לפעמים דווקא מי שפגש חושך יודע לזהות עד כמה נר קטן יכול להיות משמעותי. וזה מחזיר אותנו אל סוכות. הסוכה עצמה אינה בית מושלם .אין בה תקרה אטומה .היא אינה מעניקה את תחושת הקביעות שאנחנו רגילים לקבל מן הבית .אנחנו יוצאים מן המקום המוגן אל מבנה ארעי ,ודווקא עליו אומרת התורה " :למען ידעו דרתיכם כי

בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג). אנחנו נזכרים במקום שבו לא היה לנו כמעט דבר משלנו ,ובכל זאת היינו עטופים בהשגחה. אולי גם בזה יש שיעור על מה שממלא אדם. אפשר לחיות בבית מלא ולהרגיש ריק. ואפשר לשבת בסוכה ארעית ולגלות שיש דברים שאינם תלויים בקירות. אמונה .שייכות .קשר .הכרת הטוב .הידיעה שגם כאשר אינני מחזיק הכול בידיים ,אינני בהכרח נופל. אלה דברים שאדם יכול למלא בהם את עצמו. ואז ,כאשר הוא יוצא מן הסוכה אל העולם ,הוא אינו צריך להסביר לכל אדם מה למד שם. משהו ממנו יוצא איתו. אולי הוא פחות מבוהל כאשר דבר אינו בשליטתו .אולי הוא פחות תלוי במה שיש לו כדי לדעת מי הוא .אולי הוא מסוגל לראות אדם אחר בעיניים טובות יותר .אולי הוא למד מעט יותר להודות. ואנשים סביבו יפגשו את זה. לא מפני שהוא החליט להיות "אור". אלא מפני שהוא מילא את הכלי. ואולי זה המסע שסוכות מציע לנו :לא להתחיל מן השאלה כיצד נשנה את העולם ,אלא מן השאלה במה אנחנו ממלאים את האדם שאותו אנחנו שולחים בכל יום אל העולם. כי בכל בוקר אנחנו יוצאים מן הבית ולוקחים איתנו את הכלי שלנו. ובכל מפגש אנחנו שופכים ממנו מעט. השאלה היא רק מה נמצא בתוכו. ואולי מכאן אפשר לחזור אל שבעים אומות העולם ולהבין מדוע חז"ל מצאו את הרעיון הזה דווקא בחג הסוכות.

מפני שסוכות אינו רק חג שבו עם ישראל מתכנס בתוך עצמו .יש בו תנועה כפולה ומפתיעה .מצד אחד אנחנו נכנסים אל הסוכה ,אל מקום קטן ,מוקף ומוגדר .מצד שני דווקא בחג הזה עבודת המקדש מתרחבת עד שהיא נוגעת בשבעים אומות העולם. פנימה והחוצה באותו חג. אולי מפני שאין ביניהם סתירה. לפעמים אנחנו חושבים שכדי להשפיע על עולם רחב צריך להתרחק מן העולם הפנימי שלנו .להיות פחות אנחנו כדי שאנשים אחרים יוכלו לקבל אותנו .לרכך את מה שאנחנו מאמינים בו ,לטשטש את הזהות שלנו ,להתאים את עצמנו למה שנוח לאחרים לראות. אבל שבעים הפרים של סוכות מציירים תמונה הפוכה. עם ישראל אינו מגיע אל שבעים האומות באמצעות התרחקות מבית המקדש. דווקא מתוך בית המקדש הוא נוגע בשבעים האומות. דווקא כשהוא עומד במקום שמבטא יותר מכל מקום אחר את הזהות שלו ,את הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא ואת העולם הרוחני שלו ,עבודתו מקבלת משמעות שחורגת ממנו ומגיעה אל האנושות כולה. יש בזה שיעור עמוק גם לאדם. לפעמים אנחנו מנסים להשפיע באמצעות ניסיון להיות מה שהאדם שמולנו רוצה שנהיה .אנחנו משנים את עצמנו כדי למצוא חן ,אומרים את הדברים שנעים לשמוע ,מסתירים חלקים בתוכנו מפני שאנחנו חוששים שהם לא יתקבלו .נדמה לנו שככל שנהיה דומים יותר לסביבה ,כך תהיה לנו השפעה גדולה יותר עליה. אבל אדם שמתרחק מעצמו כדי להשפיע על אחרים עלול לגלות שבסוף כבר אין לו מה להביא להם. מפני שהדבר הייחודי שאנחנו יכולים לתת לעולם נולד דווקא מן המקום שבו אנחנו יודעים מי אנחנו. אור אינו צריך להפוך לחושך כדי שהחושך יסכים לקבל אותו. הוא צריך להיות אור.

אין פירוש הדבר שאדם צריך להסתגר בתוך עצמו או להפסיק להקשיב למי שחושב אחרת .להפך .מי שבטוח בזהותו יכול לעיתים להקשיב לאחר הרבה יותר ממי שמפחד ממנה .הוא אינו חייב לנצח בכל שיחה כדי להרגיש שהוא קיים .הוא אינו זקוק לכך שכל אדם יסכים איתו כדי לדעת במה הוא מאמין. אולי דווקא משום כך אפשר להחזיק בסוכות שתי תנועות שנראות הפוכות: זהות עמוקה מאוד מצד אחד ,ואחריות רחבה מאוד מצד שני. אני יודע מי אני ,ולכן אני יכול לפגוש גם מי שאינו אני. וזה מחזיר אותנו אל הנבואה שבה סוכות עצמו הופך לחג בעל משמעות לכל האנושות .זכריה הנביא מתאר את העתיד ואומר" :והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות" (זכריה יד ,טז). מכל החגים ,דווקא חג הסוכות מופיע בנבואה כחג שאליו עתידים לעלות גם מן הגויים. אולי יש כאן השלמה לתמונה של שבעים הפרים .בסוכות עם ישראל מקריב כנגד שבעים אומות ,ובחזונו של זכריה האומות עצמן מגיעות לירושלים לחג את הסוכות. האור יוצא החוצה ,ובסופו של דבר משהו בחוץ נמשך אליו. אבל גם כאן כדאי לשים לב למה שלא נאמר. ישראל אינם נדרשים לרדוף אחרי העולם כדי להכריח אותו לראות את האור. ירושלים נשארת ירושלים .עבודת ה' נשארת עבודת ה' .ובכל זאת נוצר דבר שאנשים רוצים להתקרב אליו. וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין השפעה לבין שכנוע. שכנוע עסוק בשאלה כיצד לגרום לאדם אחר לחשוב כמוני. השפעה יכולה להתרחש עוד לפני שהוא חושב כמוני. אדם יכול לפגוש ביושר שלנו ולאמץ יותר יושר בחייו גם אם הוא אינו שייך לעולם שלנו .הוא יכול לפגוש משפחה שבה אנשים באמת מכבדים זה את זה ולשאול משהו על הבית שלו .הוא יכול לראות אדם שעובר משבר ואינו מאבד את צלם האדם שלו ,ומשהו בו יכול להשתנות.

לא אמרנו לו דבר. אבל הוא ראה אפשרות אחרת לחיות. וזה בדיוק המקום שבו דברי הגמרא במסכת יומא מקבלים משמעות עמוקה עוד יותר .כאשר חז"ל אומרים "שיהא שם שמים מתאהב על ידך" (יומא פו ע"א) ,הם אינם מתארים אדם שהצליח לנצח בוויכוח .הם מתארים אדם שחי באופן שגורם למי שרואה אותו לומר שיש משהו יפה בתורה שיצרה אדם כזה. זו אולי אחת השאלות הגדולות ביותר שאנחנו יכולים לקחת מן המאמר הזה אל עצמנו. מה אנשים לומדים על הדברים שאנחנו מאמינים בהם מתוך הדרך שבה אנחנו חיים? מה ילד לומד על אמונה כשהוא רואה אותנו ברגע של אי ודאות? מה בן הזוג שלנו לומד על התורה שאנחנו לומדים מתוך הדרך שבה אנחנו מדברים אליו בזמן מחלוקת? מה אדם שעובד איתנו לומד על יושר כאשר טעות שאיש לא היה מגלה יכולה להרוויח לנו כסף? מה אדם שפגע בנו לומד על מידות כאשר יש לנו הזדמנות להחזיר לו? אלה הרגעים שבהם האור נבחן. לא כשהנר עומד בצהריים. אלא כשהחדר מחשיך. קל להיראות מלאי אמונה כאשר הכול מצליח .קל לדבר על שמחה כאשר קיבלנו בדיוק את מה שרצינו .קל להיות נדיבים כאשר הנתינה אינה עולה לנו הרבה .קל לדבר על אהבת הבריות כאשר האדם שמולנו חושב בדיוק כמונו. אבל האור נעשה משמעותי דווקא במקום שבו היה יכול להיות חושך. כאשר יכולנו לכעוס ובחרנו לעצור. כאשר יכולנו להשפיל ובחרנו לשמור על כבודו של אדם. כאשר יכולנו להתייאש ובחרנו להמשיך. כאשר יכולנו לתת לפגיעה להפוך אותנו לקשים יותר ,ובחרנו לא לאפשר לה להחליט איזה אדם נהיה. שם אנחנו מגלים מה באמת מילאנו בתוך הכלי.

אולי משום כך אין צורך לחפש כל הזמן הזדמנויות גדולות להשפיע. רובנו כנראה לא נשפיע על שבעים אומות .רובנו לא נדבר בפני אלפי אנשים ולא נשנה מדינה שלמה .אבל לכל אחד מאיתנו יש עולם קטן שנוגע בו בכל יום. בית. משפחה. מקום עבודה. חברים. אנשים שפוגשים אותנו לכמה דקות ואולי לעולם לא נפגוש שוב. ואין לנו דרך לדעת איזו טיפה מן הכלי שלנו תישאר אצל אדם אחר. משפט אחד שאמרנו לילד יכול ללכת איתו שנים .דרך שבה התייחסנו לאדם ברגע מביך יכולה להישאר בזיכרונו .תגובה אחת שלנו לכישלון יכולה להפוך לשיעור שמישהו יזכור הרבה אחרי שאנחנו נשכח את האירוע. אנחנו רוצים לפעמים להיות אור גדול כל כך ,עד שאנחנו מפספסים את המקומות הקטנים שכבר מוארים מאיתנו. ואולי אין צורך להתחיל ב"עולם". אפשר להתחיל באדם אחד. ואולי אפילו לפני האדם האחד ,בעצמנו. למלא עוד מעט את הכלי. עוד מעט אמונה שאינה נשארת רק בשכל .עוד מעט סבלנות שמצליחה להגיע גם הביתה .עוד מעט הכרת הטוב שאינה תלויה בכך שקיבלנו הכול. עוד מעט יכולת לראות אדם שאיננו מסכימים איתו בלי להפוך אותו לאויב. כי אם משהו אמיתי נכנס לתוכנו ,בסופו של דבר הוא ימצא דרך לצאת. וכאן אפשר להבין מחדש את התנועה של חג הסוכות כולו. אנחנו נכנסים לסוכה ,אבל איננו נשארים בה לעולם. אנחנו יושבים כמה ימים בתוך מרחב שמזכיר לנו מה מחזיק אותנו באמת ,ואז חוזרים אל הבית ,אל העבודה ,אל הרחוב ואל החיים.

אולי השאלה אינה רק מה הרגשנו בסוכה. השאלה היא מה יוצא איתנו ממנה. אם יצאנו בדיוק כפי שנכנסנו ,אולי ישבנו בסוכה אבל משהו עדיין לא נכנס אל הכלי. אבל אם יצאנו עם מעט יותר אמונה ,מעט פחות צורך בשליטה ,מעט יותר הכרת הטוב ,מעט יותר ידיעה מי אנחנו ומעט יותר יכולת לתת מקום גם למי שאינו כמונו ,אז משהו התמלא. ומשהו שהתמלא יכול להישפך. אולי כך מתחילים להיות אור. לא בהחלטה גדולה להאיר את העולם. אלא בעוד מקום אחד בתוכנו שבו בחרנו לא להשאיר את החושך כפי שהוא. ואולי עכשיו אפשר לחזור אל השאלה שבה התחלנו ,אבל לשאול אותה אחרת. אנחנו רוצים להשפיע על הילדים שלנו ,על בני הזוג שלנו ,על האנשים שסביבנו .אנחנו רוצים להשאיר אחרינו משהו טוב .לפעמים אנחנו מסתכלים על העולם ורוצים שגם הוא יהיה קצת אחר .אבל אולי השאלה הראשונה אינה כמה אנשים הצלחנו לשנות ,אלא איזה אדם אנחנו נעשים בדרך שבה אנחנו מנסים לשנות אותם. מפני שיש השפעה שאפשר למדוד .כמה אנשים שמעו ,כמה הקשיבו ,כמה השתכנעו ,כמה עשו בעקבותינו משהו אחר .ויש השפעה שאי אפשר למדוד כמעט בכלל .אדם שפגש אותנו ולמד שאפשר לדבר בכבוד גם כשלא מסכימים .ילד שראה שאפשר לטעות בלי להתרסק .בן זוג שגילה שאפשר לכעוס ובכל זאת לא לפגוע .חבר שהרגיש לידנו שמותר לו להיות חלש בלי שנחשוב עליו פחות. אנחנו לא תמיד נדע מה נשאר מאיתנו אצל אנשים אחרים. אבל אנחנו יכולים לבחור מה יהיה בנו כאשר נפגוש אותם. וזו אולי האחריות העמוקה שמסתתרת בתוך המילה אור.

אור אינו עסוק בעצמו .הוא גם אינו בוחר מי ראוי לקבל ממנו .כאשר מדליקים נר בחדר ,הוא אינו מאיר רק לאדם שהדליק אותו .הוא מאיר גם למי שנכנס במקרה ,גם למי שאינו מכיר את בעל הבית ,ואפילו למי שאינו יודע מי הדליק את הנר. אבל לפני כל זה יש תנאי אחד פשוט. הנר צריך להיות דולק. אפשר להחזיק נר גדול מאוד .אפשר לדבר על כמות האור שהוא מסוגל להפיק .אפשר אפילו להסביר לאחרים כמה החדר יהיה יפה כאשר נדליק אותו. אבל כל עוד לא הודלק בו אור ,החדר נשאר חשוך. וכך אולי גם אנחנו. אנחנו יכולים להחזיק בתוכנו עולם שלם של אפשרויות .אנחנו יכולים לדעת כמה טוב יש בנו ,כמה היינו רוצים לתת ,איזה הורה אנחנו יכולים להיות ,איזה בן זוג ,איזה חבר ,איזה אדם מאמין .אבל בשלב מסוים החיים מבקשים מאיתנו להפסיק להסתכל רק על האפשרות ולשאול מה כבר דולק. איזה חלק מן האדם שאנחנו רוצים להיות כבר נעשה חלק מן האדם שאנחנו? זו אינה שאלה שצריך לענות עליה ביום אחד. אולי בכלל אי אפשר. מפני שהכלי שלנו ממשיך להתמלא כל החיים ,והאור שלנו אינו דולק באותה עוצמה בכל יום .יש ימים שבהם אנחנו מצליחים להיות בדיוק האדם שרצינו להיות ,ויש ימים שבהם משפט אחד קטן מספיק כדי לגלות לנו כמה עבודה עדיין נשארה. אבל אולי גם הידיעה הזאת היא חלק מן האור. היכולת להפסיק להעמיד פנים שהכלי מלא. להודות שיש בתוכנו מקומות שעדיין זקוקים למים. להפסיק להתבייש בכך שאנחנו בדרך. ולבחור בכל יום במה למלא עוד מעט.

אולי זו גם אחת המתנות הגדולות של חג הסוכות .התורה אינה מבקשת מאיתנו לבנות בסוכה בית מושלם .להפך .היא מוציאה אותנו מן הבית הקבוע ומכניסה אותנו למקום שבו אנחנו מרגישים מעט יותר את הארעיות ,את התלות ואת העובדה שלא הכול נמצא בידיים שלנו. דווקא משם אפשר להסתכל אחרת גם על עצמנו. לא כפרויקט שצריך להיות מושלם. אלא כאדם שנמצא במסע. יש בי חלקים מלאים ויש בי חלקים שמחכים להתמלא .יש בי אור ויש בי מקומות שבהם אני עדיין מחפש אותו .יש דברים שאני כבר מסוגל לתת לאחרים ,ויש דברים שאני עדיין צריך ללמוד לקבל בעצמי. ואין בכך סתירה לשליחות שלנו. אולי זו השליחות. מפני שכאשר ישעיהו הנביא אומר "ונתתיך לאור גוים" (ישעיהו מט ,ו) ,הוא אינו אומר שהאור צריך להתחיל מן הרגע שבו העולם רואה אותו .אור מתחיל במקום שבו הוא נדלק. ולכן אולי הדרך אל שבעים אומות העולם עוברת קודם דרך מקום הרבה יותר קרוב. דרך הבית שלנו. דרך מערכות היחסים שלנו. דרך הדרך שבה אנחנו מדברים לעצמנו כשאיש אינו שומע. דרך הדברים שאנחנו מכניסים אל הלב בכל יום. דרך המקומות שבהם אנחנו בוחרים מה לעשות עם אכזבה ,עם פחד ,עם הצלחה ,עם פגיעה ועם כישלון. שם הכלי מתמלא. שם הנר נדלק. ורק אחר כך משהו יוצא החוצה.

אולי משום כך שבעים הפרים אינם מוקרבים אי שם בעולם .הם מוקרבים בבית המקדש .העבודה שמכוונת אל שבעים האומות מתחילה דווקא במקום הפנימי ביותר של עם ישראל. כדי להגיע רחוק החוצה ,לפעמים צריך ללכת עמוק יותר פנימה. וזה אולי אחד הדברים שסוכות מבקש מאיתנו לקחת אל השנה כולה. לא להתחיל בשאלה כמה השפענו. להתחיל בשאלה במה התמלאנו. לא למדוד את עצמנו רק לפי גודל הכלי שקיבלנו ,אלא לשאול מה הכנסנו לתוכו. לא לחכות להזדמנות הגדולה שבה נוכל לשנות מישהו ,אלא לשים לב לאדם שאנחנו נעשים במפגשים הקטנים של היום. ובעיקר ,לא לחשוב שהאור שלנו מתחיל במקום שבו מישהו אחר רואה אותו. הוא מתחיל הרבה קודם. ברגע שבו אנחנו בוחרים להכניס עוד מעט אמונה למקום שבו היה פחד .עוד מעט סבלנות למקום שבו היתה תגובה אוטומטית .עוד מעט הכרת הטוב למקום שבו התרגלנו לראות רק את החסר .עוד מעט חסד למקום שבו יכולנו להישאר אדישים. ואולי אם נעשה את זה מספיק פעמים ,לא נצטרך לשאול כל הזמן כיצד להיות אור לאחרים. אנשים פשוט יפגשו משהו. ילד ירגיש אותו בבית. בן זוג יפגוש אותו בשיחה. אדם זר יראה אותו בדרך שבה התייחסנו אליו. ואולי גם מי שנמצא רחוק מאוד מאיתנו יוכל לראות דרכנו משהו מן האור שאנחנו עצמנו קיבלנו. כי בסופו של דבר ,העולם אינו יכול לקבל מאיתנו את כל מה שאנחנו מסוגלים להיות.

הוא יכול לקבל רק את מה שהעזנו לבנות בתוכנו. ואולי זו השאלה שכדאי לקחת איתנו כשאנחנו יוצאים מן הסוכה וחוזרים אל החיים: אם מחר מישהו יצטרך מעט אור ממני ,מה הוא ימצא בתוכי לתת לו? אבל אולי שבעים אומות העולם מלמדות אותנו דבר נוסף על האור שאנחנו מבקשים להביא. שבעים אינן אומה אחת. חז"ל אינם אומרים ששבעים הפרים הם כנגד האנושות כמקשה אחת ,אלא כנגד שבעים אומות .עולם של עמים שונים ,שפות שונות ,תרבויות שונות ודרכים שונות לראות את המציאות. ואולי כאן נמצא מבחן נוסף לאור שלנו. קל יחסית להאיר לאדם שכבר חושב כמונו .קל להרגיש קרבה למי שמאמין במה שאנחנו מאמינים ,מתנהל כפי שאנחנו מתנהלים ורואה את העולם כמעט באותן עיניים .הרבה יותר קשה להישאר מי שאנחנו מול אדם ששונה מאיתנו מבלי להרגיש שהשונות שלו מאיימת עלינו. לפעמים אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להשפיע ,אבל עמוק בפנים אנחנו רוצים דבר אחר. אנחנו רוצים שהאדם שמולנו יהיה יותר כמונו. שיחשוב כמונו .שיגיע לאותן מסקנות .שיגיב כפי שאנחנו היינו מגיבים .שיבחר את הבחירות שאנחנו היינו בוחרים .וכאשר הוא אינו עושה זאת ,אנחנו מרגישים לפעמים שנכשלנו בהשפעה. אבל אולי אור אינו פועל כך. כשנר מאיר חדר ,הוא אינו הופך את כל החפצים בחדר לנרות. הוא מאפשר לכל אחד מהם להיראות כפי שהוא. יש בזה מחשבה עמוקה מאוד על מערכות היחסים שלנו .אולי התפקיד שלנו כהורים אינו לגדל העתק של עצמנו .אולי בן הזוג שלנו אינו אמור לראות כל דבר בדיוק כמונו .אולי העובדה שאדם אחר הגיע למסקנה שונה אינה תמיד הוכחה שלא הסברנו מספיק טוב.

לפעמים האדם שמולנו פשוט אינו אנחנו. והיכולת לתת לו מקום אינה מחייבת אותנו לוותר על מי שאנחנו. להפך. אולי רק אדם שיודע מי הוא מסוגל באמת לאפשר לאחר להיות מי שהוא. כאשר הזהות שלי אינה יציבה ,כל דעה אחרת יכולה להרגיש כמו איום .אם אני זקוק לכך שתסכים איתי כדי להיות בטוח שאני צודק ,המחלוקת בינינו כבר אינה עוסקת רק בנושא שעליו אנחנו מדברים .היא נוגעת בביטחון שלי בעצמי. ואז אני כבר לא באמת מקשיב לך. אני מגן עלי. אבל ככל שאדם ממלא את הכלי שלו ,ככל שהוא יודע במה הוא מאמין ,מה חשוב לו ,אילו ערכים הוא בחר ואיזה אדם הוא מבקש להיות ,הוא אינו צריך שכל מי שנמצא סביבו יאשר לו את הבחירה הזאת. זהות עמוקה אינה חייבת למחוק את השונות .היא מסוגלת לשאת אותה. ואולי יש כאן רובד נוסף בשבעים הפרים של חג הסוכות .עם ישראל אינו מפסיק להיות עם ישראל כדי להקריב כנגד שבעים אומות העולם .הוא אינו מטשטש את זהותו כדי לפנות אליהן .להפך .הוא עומד בבית המקדש ,בתוך עבודת ה' המיוחדת שלו ,ומתוך המקום הזה יש בו מקום גם לעולם רחב הרבה יותר ממנו. אולי זו אחת הצורות העמוקות ביותר של אור. לא לגרום לאחר להיעלם בתוך האור שלי. אלא להיות מלא מספיק כדי שגם אדם אחר יוכל לעמוד לידי בלי שאצטרך לכבות אותו כדי להרגיש שאני מאיר. והדבר הזה מתחיל קרוב מאוד. בבית שבו שני בני זוג יכולים לאהוב זה את זה גם כאשר הם אינם רואים כל דבר באותה צורה .בהורה שמסוגל לראות שהילד שלו נושא אופי אחר ,קצב אחר וכוחות אחרים ,ולא להפוך כל שונות לבעיה שצריך לתקן .בחברות שבה

אפשר לומר "אני לא מסכים איתך" בלי שהמשפט הבא יהיה "ולכן משהו לא בסדר בך". זה קשה. מפני שלפעמים הרבה יותר קל לתקן אדם מאשר להכיר אותו. כשאנחנו מתקנים ,אנחנו כבר יודעים מה הוא צריך להיות .כשאנחנו מכירים, אנחנו נדרשים לעצור ולגלות מי באמת עומד מולנו. ואולי דווקא כאן אנחנו מגלים שוב משהו על עצמנו. כמה מן הרצון שלנו להשפיע נובע מאהבה ,וכמה ממנו מן הצורך בשליטה? כמה אנחנו באמת רוצים בטובתו של האדם שמולנו ,וכמה אנחנו רוצים שהטוב שלו ייראה בדיוק כפי שאנחנו מדמיינים אותו? אלה שאלות שאין להן תשובות פשוטות. אבל אולי איננו צריכים לענות עליהן מיד. אולי מספיק שניקח אותן איתנו אל הסוכה. נשב בתוך המבנה הקטן הזה ונזכור שבעבודת החג הזה היה מקום לשבעים אומות שונות. נזכור שעם ישראל יכול להיות "אור גוים" בלי להפסיק לרגע להיות עם ישראל. ונשאל מה זה אומר עלינו. האם אני יכול לדעת מי אני בלי להזדקק לכך שכל אדם סביבי יהיה כמוני? האם אני יכול להחזיק באמונה שלי בלי לפחד משאלה? האם אני מסוגל לאהוב אדם גם כאשר אינני מצליח לשנות אותו? האם אני יודע להאיר בלי לסנוור? ואז אולי נחזור גם אל הכלי שהנחנו בתחילת הדרך על השולחן. בהתחלה שאלנו כמה מים יש בו. עכשיו אפשר לשאול שאלה נוספת. מה קורה כאשר הוא מלא?

כאשר ממלאים כלי עד שפתו וממשיכים להזרים אליו מים ,קורה דבר פשוט: המים מתחילים לעבור את הגבול. הם נשפכים החוצה. לא צריך ללחוץ עליהם. לא צריך לשכנע אותם לצאת. לא צריך להפוך את הכלי. הוא פשוט מלא ,ולכן מה שנכנס אליו כבר אינו יכול להישאר רק בתוכו. אולי כך נראית השפעה במיטבה. אדם ממלא את עצמו באמונה ,ובשלב מסוים אנשים מרגישים לידו שיש אפשרות לחיות עם פחות פחד .הוא עובד על מידת הסבלנות ,ובשלב מסוים הבית שלו נעשה מקום רגוע יותר .הוא לומד לראות טוב ,ולאט לאט אנשים לידו מתחילים לראות את עצמם אחרת .הוא בונה בתוכו הכרת הטוב ,ובלי שיעור ובלי נאום משהו באווירה סביבו משתנה. הוא אינו מנסה כל הזמן להשפיע .משהו ממנו פשוט מתחיל לגלוש החוצה. אולי זו הדרך להיות אור. לא לרוץ תחילה לחפש את המקומות החשוכים בעולם. להדליק משהו בתוכנו. למלא את הכלי. לעבוד על עוד מידה ,עוד פחד ,עוד תגובה ,עוד מקום שבו אנחנו עדיין יודעים את האמת אבל מתקשים לחיות אותה. ואז לתת לאור לעשות את מה שאור יודע לעשות. להגיע גם למקומות שלא תכננו. אולי לעולם לא נדע על כמה אנשים השפענו .אולי ילד ייקח איתו משהו מאיתנו ורק בעוד עשרים שנה יבין מה קיבל .אולי אדם שפגש אותנו פעם אחת יזכור דרך שבה התייחסנו אליו .אולי מישהו יראה כיצד עברנו תקופה קשה ובלי שאמרנו לו מילה יקבל כוח לעבור את התקופה שלו.

לא הכול אנחנו צריכים לדעת. אנחנו רק צריכים לשאול מה אנחנו מכניסים אל הכלי כל עוד הוא בידינו. וזו אולי המתנה ששבעים אומות העולם משאירות לנו בחג הסוכות. הן מתחילות בשאלה כיצד עם קטן יכול להאיר לעולם גדול ,ומחזירות כל אחד מאיתנו אל המקום הקטן והפרטי ביותר שלו. אל עצמו. לפני שאתה שואל כמה אור אתה נותן לעולם ,בדוק מה אתה מדליק בתוכך. לפני שאתה מבקש מן הילד להשתנות ,שאל מה הוא רואה בך .לפני שאתה מנסה לתקן אדם אחר ,בדוק מה המפגש איתו מגלה לך על עצמך .לפני שאתה מודד כמה השפעת ,שאל במה התמלאת. כי אולי אינך צריך להאיר לשבעים אומות. אבל יש כמה אנשים שהחיים הציבו לידך. יש בית אחד שבו הנוכחות שלך מורגשת. יש אנשים שפוגשים בכל יום את מה שנשפך מן הכלי שלך. ויש אדם אחד שאתה פוגש בכל בוקר מחדש ,עוד לפני כולם. את עצמך. אולי שם מתחיל המסע. ואולי שם מתחיל גם האור.