מתוך המסע שלך אל עצמך
איך מחזירים את ה"היום" לדברים שכבר התרגלנו אליהם?
איך מחזירים את ה"היום" לדברים שכבר התרגלנו אליהם? יש דברים שאדם היה מוכן לתת עבורם כמעט הכול, עד היום שבו קיבל אותם. במשך שנים הוא חלם עליהם, התפלל עליהם, דמיין כיצד ייראו חייו כאשר סוף סוף יהיו שלו. הוא רצה להתחתן, וכאשר עמד מתחת לחופה הרגיש שאינו מאמין שהרגע הזה הגיע. הוא התפלל לילדים, וכאשר נולד הילד הראשון הוא עמד ליד העריסה והתקשה להסיר ממנו את העיניים. הוא חלם על בית משלו, על עבודה מסוימת, על תפקיד, על הצלחה, על בריאות אחרי תקופה קשה, על האפשרות ללמוד במקום שרצה, על אדם מסוים שיהיה חלק מחייו. ואז הדברים הגיעו. תחילה הם מילאו את התודעה, ולאט לאט קרה להם אחד הדברים המוזרים ביותר בחיים: הם לא נעשו פחות יקרים, אבל הם נעשו פחות נראים. הבית שעליו חלמנו הפך לבית שצריך לסדר. העבודה שרצינו כל כך הפכה למקום שאליו צריך לקום בבוקר. הילד שעליו התפללנו הפך לילד שצריך להזכיר לו בפעם הרביעית להיכנס למקלחת. בן הזוג שפעם כל הודעה ממנו גרמה ללב לזוז נעשה האדם ששואלים אותו אם שילם את החשבון. אפילו הגוף הבריא, שכל כך התפללנו עליו כשהיה חשש רפואי, חוזר להיות בתוך שבועות ספורים דבר שאיננו חושבים עליו כלל. שום דבר לא בהכרח התקלקל. אנחנו פשוט התרגלנו. וכאן מתחילה אחת השאלות העמוקות של החיים: כיצד דבר יכול להישאר בדיוק באותו מקום, ובכל זאת כמעט להיעלם מן התודעה שלנו? כיצד אדם יכול לחיות בתוך טובה שפעם הייתה חלומו, ולהרגיש בעיקר את הדברים שעדיין חסרים לו? מה השתנה, הדבר שקיבלנו או העיניים שמביטות בו? פרשת כי תבוא מציבה מול התופעה הזאת שתי מילים שיש בהן עולם שלם: "היום הזה". משה רבנו אומר לישראל: "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים כו, טז). והרי המצוות לא ניתנו באותו יום. ישראל עומדים בסוף ארבעים שנות המדבר, לאחר שנים ארוכות של תורה ומצוות. מדוע אפוא התורה אומרת "היום הזה"? רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כו, טז), מפרש: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם". אין כאן דרישה לזיכרון היסטורי בלבד. התורה דורשת מן האדם דבר שנראה כמעט מנוגד לטבע האנושי: לפגוש מחדש דבר שכבר נעשה מוכר. אותו יסוד מופיע גם בקריאת שמע. התורה אומרת: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו). רבי יוסף קארו, בשולחן ערוך (או"ח סימן סא סעיף ב), פוסק: "אשר אנכי מצוך היום, היינו לומר בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו". הדברים חריפים מאוד. הבעיה בהרגל אינה רק שאדם מתרגש פחות. השולחן ערוך מצביע על סכנה אחרת: דבר שאדם שומע פעמים רבות עלול להפסיק להיות חביב עליו. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, במשנה ברורה (סימן סא ס"ק ה), מביא בשם הפרי מגדים שמכאן נלמד שעל האדם להשתדל להבין בכל פעם מה שהוא אומר, ולא לקרוא במרוצה כפי ההרגל רק כדי לצאת ידי קריאה. כלומר, ההרגל יכול להשאיר את הפעולה ולרוקן ממנה את המפגש. הפה אומר את אותן מילים, הגוף מבצע את אותו מעשה, אבל האדם עצמו כבר כמעט אינו נמצא שם. הנביא ישעיהו תיאר סכנה דומה במילים קשות: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה" (ישעיהו כט, יג). אפשר לעשות דבר נכון, לומר מילים נכונות ואפילו לשמור על המסגרת, ובכל זאת להגיע למצב שבו החיים הפנימיים התרחקו מן המעשה. ההרגל אינו בהכרח גורם לנו להפסיק לעשות. לפעמים הוא מסוכן דווקא משום שאנחנו ממשיכים לעשות הכול, ולכן איננו מבחינים שמשהו בפנים כבר הפסיק להשתתף. אבל אם נעצור כאן, נחמיץ את העומק של הדברים. מפני שהרגל כשלעצמו איננו אויב. להפך, בלי הרגל כמעט אי אפשר לבנות שום דבר גדול בחיים. אדם אינו יכול להחזיק נישואין עשרות שנים רק באמצעות התרגשות. אי אפשר לגדל ילדים רק כאשר יש מצב רוח. אי אפשר ללמוד תורה בקביעות אם בכל בוקר מחכים להתעוררות מיוחדת. אי אפשר להתפלל שלוש תפילות ביום רק כאשר הלב בוער. אי אפשר לבנות קריירה, עסק, חברות או משמעת פנימית בלי פעולות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. ההרגל הוא אחד הכוחות שבונים את החיים. הבעיה מתחילה כאשר מה שהפך להרגל בידיים הופך להרגל גם בעיניים. זו הבחנה חשובה מאוד. אנחנו זקוקים לשגרה במעשים, אבל אסור לנו לתת לשגרה להשתלט על המבט. היד יכולה לעשות דבר בפעם האלף, אבל העין עדיין יכולה לנסות לראות מה נמצא לפניה היום. ומכאן עולה שאלה קשה: האם אפשר לחיות בתוך שגרה בלי להפוך את החיים עצמם לשגרתיים? אולי צריך להתחיל דווקא בזוגיות, מפני ששם אפשר לראות את הפרדוקס הזה בעוצמה מיוחדת. שני בני אדם נפגשים בתחילת הדרך, וכל פרט חדש מסקרן אותם. הם רוצים לדעת מה האחר חושב, מה הוא אוהב, ממה הוא מפחד, מה עבר עליו בילדות, מה החלומות שלו, מה מצחיק אותו ומה מרגיז אותו. הם יכולים לדבר שעות מפני שהם עדיין אינם יודעים זה את זה. אחר כך הם מתחתנים וחיים יחד שנים. לכאורה, עכשיו הם אמורים להכיר זה את זה הרבה יותר. אבל דווקא ההיכרות יכולה ליצור מלכודת. בשלב מסוים אדם מפסיק לשאול מפני שהוא משוכנע שהוא כבר יודע. הוא יודע מה אשתו תגיד. היא יודעת איך בעלה יגיב. הוא יודע מה חשוב לה. היא יודעת מה מפחיד אותו. וכאן עלולה להתרחש טעות עמוקה: אנחנו ממשיכים לחיות עם אדם חי ומשתנה באמצעות תמונה ישנה שבנינו עליו. האדם שהתחתנת איתו לפני עשרים שנה אינו בדיוק האדם שיושב מולך היום. עברו עליו עשרים שנה. הוא איבד אנשים, הצליח, נכשל, התאכזב, התבגר, למד, נשחק, התחזק, שינה דעות, גילה פחדים, ויתר על חלומות ובנה אחרים. אולי דברים שפעם היו חשובים לו כבר אינם חשובים באותה מידה. אולי דבר שפעם לא עניין אותו נעשה מרכזי בחייו. אולי הוא עצמו עדיין אינו יודע להסביר את כל השינויים הללו. ואז עולה שאלה נוקבת מאוד: מתי בפעם האחרונה שאלנו באמת את האדם הקרוב אלינו מי הוא היום, בלי להניח מראש שאנחנו כבר יודעים את התשובה? לא מה צריך לקנות. לא מי לוקח את הילד. לא מה עושים בשבת. לא כמה נשאר בחשבון. אלא מה עובר עליך בתקופה הזאת? מה אתה רוצה היום שלא רצית לפני חמש שנים? מה מעסיק אותך? על מה ויתרת? מה חסר לך? מה משמח אותך? האם יש בי משהו שאתה חווה אחרת מבעבר? יש זוגות שמדברים בכל יום, אבל כמעט אינם נפגשים. הם מחליפים כמויות עצומות של מידע תפעולי, ובכל זאת יכולים לעבור חודשים בלי שיחה שבה אדם אחד באמת מגלה משהו חדש על האדם השני. ואולי זו משמעות עמוקה של "בכל יום יהיו בעיניך חדשים". אין הכוונה שבכל בוקר אדם צריך להרגיש כאילו התחתן אתמול. זו דרישה מלאכותית ואולי אפילו בלתי אפשרית. רגש אינו מכונה שאפשר להחזיר בלחיצת כפתור ליום הראשון. ההתחדשות האמיתית אינה ניסיון לשחזר את העבר. היא נכונות לפגוש את ההווה. הבעיה איננה שאינני מתרגש מאשתי היום בדיוק כפי שהתרגשתי בפגישה הראשונה. הבעיה מתחילה אם אני כבר אינני סקרן לדעת מי היא היום. וזה הבדל עצום בין התרגשות להתחדשות. התרגשות זקוקה לעיתים לחדש מבחוץ. התחדשות יכולה להתרחש דווקא בתוך הישן, מפני שהאדם מבין שהישן עצמו אינו עומד במקום. הגמרא במסכת ברכות (דף סג ע"ב) דורשת על הפסוק "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך" (דברים כז, ט): "וכי אותו היום נתנה תורה לישראל, והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה? אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני". ארבעים שנה חלפו, ובכל זאת התורה יכולה להיות "היום". לא מפני שהטקסט השתנה, אלא מפני שהמפגש איתו אינו חייב להיות העתק של אתמול. והדבר נכון לא רק כלפי התורה ולא רק כלפי בן הזוג. הוא נכון גם ביחס לילדים שלנו. לפעמים הורים מכירים היטב את הילד שהיה להם לפני חמש שנים ומתקשים לפגוש את הילד שנמצא מולם עכשיו. ילד קיבל בגיל צעיר תווית מסוימת: הוא הביישן, הוא העקשן, היא הרגישה, היא המפוזרת, הוא זה שלא אוהב ללמוד. התווית הייתה אולי נכונה בזמן מסוים, אבל השנים עברו. הילד השתנה. ובכל זאת המשפחה ממשיכה לדבר אליו באמצעות זהות ישנה. כמה קשה להשתנות בתוך מקום שממשיך להזכיר לך מי היית. ילד מנסה להיות אחראי יותר, אבל בכל טעות אומרים לו: "אתה תמיד כזה". נער מנסה לפתוח דף חדש, אבל הסביבה ממשיכה לפרש כל מעשה שלו דרך הסיפור הישן. לפעמים האדם כבר יצא מן החדר שבו הכנסנו אותו, אבל אנחנו ממשיכים לדבר אליו כאילו הוא עדיין יושב שם. ואז "היום הזה" הופך לתביעה גם מן ההורה: האם אתה מסוגל להכיר מחדש את הילד שלך? האם אתה נותן לו אפשרות להיות היום מישהו שלא היה אתמול? השאלה נעשית חריפה עוד יותר כאשר אנחנו מפנים אותה פנימה, כלפי עצמנו. אנחנו מתרגלים לא רק לבני אדם אחרים. אנחנו מתרגלים גם לעצמנו. אדם נכשל פעם בתחום מסוים ומחליט: "אני לא טוב בזה". הוא ניסה לדבר בפני קהל בגיל עשרים, נכשל, ומאז הוא "אדם שלא יודע לדבר". הוא התקשה בלימודים בבית הספר וממשיך עד גיל חמישים לומר שהוא "לא אדם של לימודים". הוא היה ביישן בנעוריו וממשיך להציג את עצמו כביישן גם אחרי עשרות שנים שבהן ניהל עובדים, גידל משפחה והתמודד עם אינספור מצבים חברתיים. מתי בדיוק התקבלה ההחלטה שהאדם שהיינו הוא האדם שאנחנו חייבים להמשיך להיות? אולי אחת הצורות העמוקות ביותר של שגרה היא שגרת הזהות. אנחנו מתעוררים בכל בוקר בתוך אותו סיפור על עצמנו. אני כזה. אני לא מסוגל לזה. אני תמיד מגיב כך. אין לי משמעת. אני לא יצירתי. אני לא יודע להשתנות. כך אני בנוי. אבל מי בדק את זה היום? ייתכן שהמשפט היה נכון לפני עשרים שנה. ייתכן שהיה נכון לפני חמש שנים. אולי אפילו היה נכון אתמול. אבל התורה אומרת "היום הזה". היא מציבה את האדם בתוך זמן שאינו רק המשך אוטומטי של כל מה שהיה לפניו. אין פירוש הדבר שאדם יכול להחליט בבוקר שהוא אדם אחר ולהתעלם מכל הרגליו. שינוי דורש עבודה. אבל לפני העבודה יש צורך באפשרות. אם אדם כבר קבע מראש שהעבר שלו הוא הזהות שלו, הוא סגר את הדלת עוד לפני שניסה לפתוח אותה. כאן מתגלה הקשר העמוק שבין התחדשות לתשובה. תשובה אינה אפשרית בעולם שבו אתמול מחייב לחלוטין את היום. עצם האפשרות לשוב אומרת שהאדם אינו רק סכום המעשים שכבר עשה. יש משמעות למה שהיה, יש אחריות, יש תוצאות, אבל עדיין קיים "היום הזה". אולי זו אחת השאלות שאדם צריך לשאול את עצמו: איזה משפט על עצמי אני ממשיך לומר רק מפני שאמרתי אותו כבר אלף פעמים? ולפעמים המשפט הזה נעשה כל כך מוכר עד שאיננו בודקים אם הוא עדיין אמת. יש כאן גם מלכודת הפוכה. אדם יכול להמשיך לראות בעצמו מעלה שכבר איננה קיימת באותה מידה. הוא אומר "אני אדם סבלני" ולכן אינו מבחין שכבר חודשים הוא קצר רוח. הוא אומר "המשפחה היא הדבר החשוב לי ביותר", אבל לוח הזמנים שלו מספר סיפור אחר. גם כאן ההתחדשות דורשת מן האדם לא להסתפק בזהות ישנה, אפילו כאשר היא מחמיאה לו. "היום הזה" אינו רק הזדמנות לומר שאני מסוגל להיות יותר. הוא גם תביעה לשאול מי אני באמת עכשיו. ומכאן אנחנו חוזרים לעבודת ה'. אדם יכול להתפלל אותה תפילה במשך עשרות שנים. אותן ברכות, אותם פסוקים, אותן מילים. דווקא כאן ההרגל יכול להיות עמוק במיוחד. הפה כבר יודע את הדרך. אדם יכול להתחיל ברכה ולגלות כעבור רגע שהוא נמצא שלוש ברכות קדימה בלי לזכור כיצד הגיע לשם. אבל אולי השאלה איננה כיצד להפוך כל תפילה לחוויה מרעישה. תפילה אינה אמורה להיות בכל יום אירוע רגשי יוצא דופן. אם נדרוש מעצמנו שכל תפילה תהיה התעלות נדירה, ניצור תסכול מלאכותי. השאלה העמוקה יותר היא: האם אני מסוגל להגיע היום אל אותן מילים כאדם של היום? אתמול ביקשתי "רפאנו" כאשר הבריאות הייתה מובנת מאליה. היום שמעתי על אדם קרוב שחלה. המילה אותה מילה, אבל אני אינני אותו אדם. אתמול אמרתי "ברך עלינו" מתוך שגרה. היום אני עומד לפני החלטה כלכלית שמטרידה אותי. אותה ברכה קיבלה פתאום כתובת. אתמול ביקשתי "השיבנו אבינו לתורתך" מתוך מקום אחד. היום עבר עליי משהו שגרם לי להבין מרחק בתוכי שלא הבחנתי בו אתמול. המילים לא השתנו. האדם השתנה. ואולי אחד הסודות של תפילה קבועה הוא דווקא העובדה שהמילים נשארות, וכך הן מאפשרות לנו לראות כיצד אנחנו משתנים בתוכן. כמו אדם שחוזר לאותו מקום אחרי שנים ומגלה שהנוף נראה אחרת מפני שהוא עצמו כבר אחר. רבי יעקב חיים סופר, כף החיים (או"ח סימן סא אות ט), מביא את דברי הגמרא על חביבות התורה בכל יום כיום שניתנה בסיני, ומרחיב ביסוד העבודה של "היום", שלא יעמיס האדם על עצמו את כל העתיד ולא ידחה את עבודתו למחר, אלא יראה את היום העומד לפניו כיחידת החיים שבה הוא נקרא לעבוד. יש כאן רובד נוסף להתחדשות: "היום" אינו רק דרך לראות מחדש את מה שכבר קיים, אלא גם דרך להשתחרר מן הכובד של כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה. כמה פעמים אדם אינו מתחיל דבר מפני שהוא חושב על כל החיים בבת אחת? הוא רוצה ללמוד, ומיד חושב כיצד יתמיד במשך שנים. הוא רוצה לעבוד על מידה, ומיד שואל אם יצליח להשתנות לחלוטין. הוא רוצה לשקם קשר, וכבר מנסה לדעת אם הכול יחזור להיות מושלם. המחשבה על כל הדרך משתקת את הצעד הראשון. אבל היום אינו דורש מאדם לחיות את מחר. הוא דורש ממנו להיות היום. גם בזוגיות אפשר לקחת את העיקרון הזה למקום עמוק. לפעמים אדם אומר לעצמו: "כבר עשרים שנה אנחנו כך, שום דבר לא ישתנה". אבל אולי הוא אינו נדרש עכשיו לתקן עשרים שנה. אולי הוא נדרש לשיחה אחת אחרת הערב. להקשבה אחת בלי טלפון. למשפט אחד שלא ייאמר בציניות. לשאלה אחת אמיתית. עשרים שנה הן כבדות מאוד. היום אחד הוא אפשרי. גם ביחס לעצמנו. אדם אומר: "כל החיים הייתי כזה". אבל היום אינו כל החיים. היום הוא יום אחד שבו אפשר להגיב פעם אחת אחרת. אולי מחר שוב יהיה קשה. אבל שינוי גדול כמעט תמיד מתחיל מאירוע קטן שבו האדם מגלה שהסיפור הישן אינו חוק טבע. וכאן מגיעה אחת הנקודות הכואבות ביותר: לפעמים רק האפשרות לאבד דבר מחזירה לנו את היכולת לראות אותו. אדם קם בבוקר ומתלונן על עייפות, על עבודה, על הילדים ועל המשימות. אחר הצהריים הוא מקבל טלפון על בדיקה רפואית שדורשת בירור. בתוך דקות כל סדר העדיפויות משתנה. פתאום הוא מוכן לתת הרבה מאוד כדי לקבל בחזרה את הבוקר הרגיל שעליו התלונן. אדם כועס על בן זוגו במשך ימים על דברים קטנים. ואז מתרחש אירוע שמעמיד לרגע את עצם הקשר בסכנה, ופתאום כל מה שהיה מובן מאליו מקבל מחדש צבע. עובד מתלונן במשך שנים על מקום עבודתו. יום אחד מתפרסם שהחברה עומדת בפני צמצומים, ופתאום אותו שולחן, אותם אנשים ואותו תפקיד נראים אחרת. מה קרה? האם הדבר השתנה בתוך שעה? לא. האפשרות שהוא לא יהיה שינתה את הדרך שבה אנחנו רואים את העובדה שהוא ישנו. זו תופעה אנושית כמעט אכזרית. ההיעדרות מסוגלת ללמד אותנו את ערך הנוכחות טוב יותר מן הנוכחות עצמה. ומכאן השאלה שאולי צריכה ללוות אותנו במהלך החיים: האם אנחנו חייבים לאבד כדי לראות? האם באמת צריך שאדם יחלה כדי שירגיש את גופו כמתנה? האם צריך שילד יעזוב את הבית כדי שנתגעגע לרעש שפעם עצבן אותנו? האם צריך שמשהו בזוגיות ייסדק כדי שנזכור כמה האדם שלצדנו יקר? האם צריך לאבד אדם כדי למצוא סוף סוף את המילים שהיינו יכולים לומר לו בחייו? אין הכוונה לחיות בחרדה מפני אובדן. זו אינה התחדשות. אדם שיסתכל בכל בוקר על ילדיו ויחשוב שאולי יאבד אותם לא ייהנה יותר מן החיים, אלא יפחד מהם. המטרה אינה לייצר פחד מלאכותי, אלא לפתח ראייה שאינה זקוקה לאסון כדי להתעורר. וכאן אולי נמצא אחד ההבדלים הגדולים בין הכרת הטוב להתחדשות. הכרת הטוב אומרת: דע שקיבלת דבר טוב. התחדשות אומרת: אל תיתן לידיעה הזאת להפוך לידיעה מתה. אפשר לדעת שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בעולם ועדיין כמעט לא להסתכל עליה. אפשר לדעת שהבריאות יקרה ועדיין להתייחס לגוף כאילו הוא מכונה שתמיד תהיה שם. אפשר לדעת שהתורה יקרה ועדיין ללמוד בלי סקרנות. אפשר לדעת שהתפילה היא מפגש ועדיין לעבור דרכה בלי לפגוש. הבעיה איננה תמיד חוסר ידיעה. לפעמים אנחנו יודעים היטב. אנחנו פשוט כבר לא רואים את מה שאנחנו יודעים. וזו אולי משמעות עמוקה של הביטוי "בעיניך חדשים". ההתחדשות אינה בהכרח בדבר. היא בעיניים. החיים אינם חייבים להשתנות כדי שהמבט ישתנה. אדם יכול לשבת ליד אותו שולחן עם אותה משפחה ולאכול אותה ארוחת ערב, ובכל זאת לעצור לרגע ולראות אדם אחד שהיה עד עכשיו רק חלק מן התמונה. הוא יכול להסתכל על ילד ולגלות שהקול שלו השתנה, שהשאלות שלו השתנו, שהוא כבר אינו הילד שהיה לפני שנה. הוא יכול להביט בבן זוגו ולשאול דבר שלא שאל זמן רב. הוא יכול לפתוח ספר שלמד פעמים רבות ולנסות למצוא שאלה אחת שמעולם לא שאל. ההתחדשות האמיתית אינה זקוקה בהכרח לחיים חדשים. היא זקוקה לעיניים שאינן מסתפקות בכך שהן כבר ראו. וזה מחזיר אותנו אל עצמנו. אולי האדם החשוב ביותר שאנחנו צריכים ללמוד לפגוש מחדש הוא האדם שאנחנו רואים בכל בוקר במראה. כמה פעמים אנחנו ממשיכים להעניש את עצמנו על גרסה שכבר אינה קיימת? כמה פעמים אנחנו ממשיכים לפחד מדבר שכבר למדנו להתמודד איתו? כמה פעמים אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי חלום שהיה נכון לאדם שהיינו לפני עשר שנים, בלי לשאול אם הוא עדיין החלום שלנו? וכמה פעמים אנחנו ממשיכים להחזיק בתפקיד, בהרגל או בדימוי מפני שאנחנו חוששים להודות שהשתנינו? יש אנשים שמנהלים חיים שלמים כדי להגשים חלום שכבר הפסיק להיות שלהם. הם רצו פעם מעמד מסוים, מקצוע מסוים, הכרה מסוימת. הם השקיעו שנים. ובשלב כלשהו משהו בתוכם השתנה, אבל הם אינם מרשים לעצמם לבדוק זאת. הרי כבר השקענו. הרי כבר אמרנו לכולם. הרי זה מי שאנחנו. "היום הזה" שואל שאלה לא פשוטה: אם היית פוגש היום לראשונה את החיים שאתה מנהל, האם היית בוחר בהם? אין פירוש הדבר שכל קושי הוא סימן שצריך לעזוב. ודאי שלא. נישואין, משפחה, עבודת ה' ומחויבויות עמוקות אינם עומדים לבחירה מחדש בכל בוקר לפי מצב הרוח. מחויבות היא בדיוק היכולת להישאר גם כאשר אין ריגוש. אבל בתוך המחויבות יש מקום לשאלה: כיצד אני חי אותה היום? מה דורש תיקון? מה השתנה? מה צריך להיבנות מחדש? יש הבדל בין נאמנות לבין קיפאון. נאמנות אומרת: בחרתי בדבר הזה, ולכן אני ממשיך לבנות אותו גם כשהוא קשה. קיפאון אומר: מפני שבחרתי פעם, אסור לי לשאול עוד שום שאלה. דווקא נאמנות עמוקה מאפשרת התחדשות, מפני שהיא אינה מפחדת מן העובדה שבני אדם משתנים. הגמרא במסכת חגיגה (דף ט ע"ב) דורשת את הפסוק "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח), ומבחינה בין מי ששונה פרקו מאה פעמים לבין מי ששונה אותו מאה ואחת פעמים. בלי להיכנס לכל עומק הסוגיה, עצם התמונה חזקה: לפעמים ההבדל הגדול נמצא דווקא בפעם הנוספת אחרי שכבר נדמה שאין שום חידוש. האדם כבר למד מאה פעמים. לכאורה, מה תוסיף הפעם המאה ואחת? אבל עבודת האדם אינה נמדדת רק בשאלה אם המידע חדש. לפעמים החידוש נמצא באדם שחוזר אליו מחדש. זה יסוד עצום גם בחיים. אנחנו מחפשים פעמים רבות דבר חדש כדי להרגיש חדשים. מקום חדש, חוויה חדשה, קנייה חדשה, קשר חדש, יעד חדש. אבל התורה מציעה אפשרות הרבה יותר תובענית: למצוא חידוש גם בתוך הדבר שאיננו חדש. קל יחסית להתפעל מאדם שזה עתה הכרנו. עדיין איננו יודעים את חסרונותיו. קשה הרבה יותר לראות מחדש אדם שאנחנו חיים לצדו עשרים שנה ויודעים היטב גם את חולשותיו. קל להתרגש מספר חדש. קשה לפתוח ספר שלמדנו פעמים רבות ולבוא אליו בסקרנות. קל להתרגש מהתחלה חדשה. קשה לחדש דבר ישן בלי להרוס אותו. אבל אולי שם נמצאת הבגרות. ילד זקוק לחידושים רבים מבחוץ. אדם בוגר לומד לגלות עומקים חדשים בתוך דברים שהוא כבר מכיר. וכאן יש מקום לשאלה קשה מאוד על תרבות החיים שלנו. אנחנו חיים בעולם שמרוויח מן העובדה שאנחנו מתרגלים. ברגע שהטלפון החדש נעשה מוכר, צריך למכור לנו את הבא. ברגע שהבגד כבר אינו מרגש, צריך קולקציה חדשה. ברגע שהחוויה כבר מוכרת, צריך יעד חדש. הכלכלה המודרנית יודעת היטב שהתרגלות יוצרת רעב לחידוש. אבל אם נכניס את אותו מנגנון גם אל תוך הנפש, לעולם לא יהיה מספיק. כי כל דבר חדש נעשה בסופו של דבר ישן. גם הבית הבא. גם התפקיד הבא. גם המכונית הבאה. גם ההצלחה הבאה. ואם יכולת השמחה שלנו תלויה רק בחידוש חיצוני, אנחנו נידונים למרדף שאין לו נקודת סיום. לכן "בכל יום יהיו בעיניך חדשים" הוא כמעט מהפכה. התורה אינה אומרת שכל יום חייב להביא לך דברים חדשים. היא מבקשת שהדברים יוכלו להיות חדשים בעיניך. ההבדל עצום. האדם אינו חייב להחליף את חייו כדי לחוות חיים. לפעמים הוא צריך להחליף את המבט. וזה מחזיר אותנו שוב אל הזוגיות. יש אנשים שמתחילים לחשוב שמשהו בקשר מת מפני שאין בו עוד את ההתרגשות שהייתה בתחילתו. אבל אולי הם משווים שתי תקופות שאינן אמורות להיראות אותו דבר. אהבה בתחילת הדרך בנויה במידה רבה על גילוי. אהבה של שנים יכולה להיות בנויה על היכרות, נאמנות, זיכרון משותף, יכולת לשאת חולשה, היסטוריה שלמה שנבנתה בין שני אנשים. אם מנסים למדוד אהבה בת עשרים שנה רק לפי הדופק של החודשים הראשונים, אפשר לפספס סוג עמוק יותר של קשר. השאלה איננה האם אנחנו מרגישים בדיוק כפי שהרגשנו אז. השאלה היא האם אנחנו עדיין פוגשים? האם אנחנו עדיין שואלים? האם אנחנו עדיין מסוגלים להיות מופתעים? האם אנחנו מאפשרים לאדם שמולנו להשתנות? האם אנחנו יודעים לומר: חשבתי שאני מכיר אותך, אבל אני רוצה להכיר את מי שאתה היום? ואותה שאלה מופנית גם אל עבודת ה'. האם אנחנו מחפשים רק רגעים של התעוררות, או יודעים לבנות קשר גם בתוך ימים רגילים? האם תפילה שאין בה התרגשות גדולה היא בהכרח תפילה חסרת ערך? אולי דווקא הנאמנות של אדם שמגיע גם ביום שבו אינו מרגיש דבר היא חלק עמוק מאוד מן הקשר. אלא שבתוך הנאמנות הזאת התורה מבקשת שלא נוותר לחלוטין על הניסיון להיות נוכחים. לא חייבים לחדש את כל התפילה - אפשר לעצור בברכה אחת. לא חייבים לגלות בכל יום עולם חדש בתורה - אפשר לשאול שאלה אחת אמיתית. לא חייבים להפוך כל ערב זוגי לאירוע - אפשר להניח את הטלפון ולשאול שאלה אחת שלא שאלנו זמן רב. לא חייבים לשנות את כל האישיות - אפשר לזהות פעם אחת שבה המשפט "אני תמיד כזה" אינו מוכרח להתגשם. כך "היום הזה" מפסיק להיות רעיון גדול מדי והופך לדרך חיים. ואולי זו הסיבה שהתורה אינה אומרת "השנה הזאת" או "החיים האלה". היא אומרת "היום הזה". היום הוא יחידה קטנה מספיק כדי שאפשר יהיה לפגוש אותה, אבל גדולה מספיק כדי שמשהו יוכל להשתנות בה. מחר יהיה עוד יום. אבל האדם אינו חי במחר. הוא חי עכשיו. וכאן אפשר לשאול את השאלה הפשוטה והקשה ביותר: מה נמצא בחיים שלי היום שאילו היה נלקח ממני מחר הייתי מגלה לפתע כמה הוא יקר? ואם התשובה כבר עולה בתוכנו, מדוע לחכות למחר? אולי יש אדם בבית שאנחנו צריכים להביט בו קצת אחרת. אולי יש גוף שמתפקד ואנחנו צריכים להפסיק לרגע להתייחס אליו כמובן מאליו. אולי יש הורה שעדיין אפשר להתקשר אליו. אולי יש ילד שעדיין רוצה לספר לנו משהו לפני שילמד שלא כדאי. אולי יש בן זוג שכבר שנים נמצא לידנו ואנחנו צריכים לשאול מי הוא היום. אולי יש חלום שכבר איננו שלנו וצריך אומץ להודות בכך. ואולי יש כוח בתוכנו שכבר השתנה, אבל אנחנו עדיין חיים לפי פסק דין ישן. "היום הזה ה' אלהיך מצוך" (דברים כו, טז) אינו מבקש מאיתנו למחוק את אתמול. בלי אתמול אין זהות, אין זיכרון, אין נאמנות ואין דרך. הוא גם אינו מבקש שנעמיד פנים שכל דבר מוכר מרגש אותנו כאילו ראינו אותו בפעם הראשונה. הוא מבקש דבר קשה יותר ואמיתי יותר: לא לתת לאתמול להסתיר את היום. לא להניח שהאדם שאני מכיר הוא בדיוק האדם שהיה. לא להניח שאני עצמי כבר גמור ומוגדר. לא לתת לתפילה להפוך רק למסלול שהפה יודע לעבור בו. לא לתת לבית להפוך רק למקום שצריך לתחזק. לא לתת לאנשים שאנחנו אוהבים להפוך לחלק מן הריהוט של חיינו. ולא לחכות לאובדן כדי לגלות את ערכה של הנוכחות. כי הטרגדיה הגדולה של השגרה איננה שאנחנו מפסיקים לקבל דברים טובים. לפעמים אנחנו מוקפים בהם. הטרגדיה היא שהעיניים מפסיקות לדווח ללב שהם עדיין כאן. והעבודה של "היום הזה" היא להשיב את הראייה. לפקוח את העיניים בתוך אותם חיים, מול אותם אנשים, בתוך אותה תפילה, בתוך אותו גוף ואפילו מול אותו אדם שאנחנו פוגשים בכל בוקר במראה, ולשאול לא מה היה כאן פעם, אלא מה נמצא כאן עכשיו שעדיין לא ראיתי. אולי החיים אינם מבקשים מאיתנו בכל פעם התחלה חדשה. לפעמים הם מבקשים מאיתנו דבר הרבה יותר עמוק: לפגוש מחדש את מה שמעולם לא באמת עזב.
איך מחזירים את ה"היום" לדברים שכבר התרגלנו אליהם? יש דברים שאדם היה מוכן לתת עבורם כמעט הכול, עד היום שבו קיבל אותם. במשך שנים הוא חלם עליהם, התפלל עליהם, דמיין כיצד ייראו חייו כאשר סוף סוף יהיו שלו. הוא רצה להתחתן, וכאשר עמד מתחת לחופה הרגיש שאינו מאמין שהרגע הזה הגיע. הוא התפלל לילדים, וכאשר נולד הילד הראשון הוא עמד ליד העריסה והתקשה להסיר ממנו את העיניים. הוא חלם על בית משלו, על עבודה מסוימת, על תפקיד, על הצלחה, על בריאות אחרי תקופה קשה, על האפשרות ללמוד במקום שרצה, על אדם מסוים שיהיה חלק מחייו. ואז הדברים הגיעו. תחילה הם מילאו את התודעה, ולאט לאט קרה להם אחד הדברים המוזרים ביותר בחיים: הם לא נעשו פחות יקרים, אבל הם נעשו פחות נראים. הבית שעליו חלמנו הפך לבית שצריך לסדר. העבודה שרצינו כל כך הפכה למקום שאליו צריך לקום בבוקר. הילד שעליו התפללנו הפך לילד שצריך להזכיר לו בפעם הרביעית להיכנס למקלחת. בן הזוג שפעם כל הודעה ממנו גרמה ללב לזוז נעשה האדם ששואלים אותו אם שילם את החשבון. אפילו הגוף הבריא, שכל כך התפללנו עליו כשהיה חשש רפואי, חוזר להיות בתוך שבועות ספורים דבר שאיננו חושבים עליו כלל. שום דבר לא בהכרח התקלקל. אנחנו פשוט התרגלנו. וכאן מתחילה אחת השאלות העמוקות של החיים: כיצד דבר יכול להישאר בדיוק באותו מקום, ובכל זאת כמעט להיעלם מן התודעה שלנו? כיצד אדם יכול לחיות בתוך טובה שפעם הייתה חלומו, ולהרגיש בעיקר את הדברים שעדיין חסרים לו? מה השתנה, הדבר שקיבלנו או העיניים שמביטות בו? פרשת כי תבוא מציבה מול התופעה הזאת שתי מילים שיש בהן עולם שלם: "היום הזה". משה רבנו אומר לישראל: "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים כו, טז). והרי המצוות לא ניתנו באותו יום. ישראל עומדים בסוף ארבעים שנות המדבר, לאחר שנים ארוכות של תורה ומצוות. מדוע אפוא התורה אומרת "היום הזה"? רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כו, טז), מפרש: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם". אין כאן דרישה לזיכרון היסטורי בלבד. התורה דורשת מן האדם דבר שנראה כמעט מנוגד לטבע האנושי: לפגוש מחדש דבר שכבר נעשה מוכר. אותו יסוד מופיע גם בקריאת שמע. התורה אומרת: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו). רבי יוסף קארו, בשולחן ערוך (או"ח סימן סא סעיף ב), פוסק: "אשר אנכי מצוך היום, היינו לומר בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו". הדברים חריפים מאוד. הבעיה בהרגל אינה רק שאדם מתרגש פחות. השולחן ערוך מצביע על סכנה אחרת: דבר שאדם שומע פעמים רבות עלול להפסיק להיות חביב עליו. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, במשנה ברורה (סימן סא ס"ק ה), מביא בשם הפרי מגדים שמכאן נלמד שעל האדם להשתדל להבין בכל פעם מה שהוא אומר, ולא לקרוא במרוצה כפי ההרגל רק כדי לצאת ידי קריאה. כלומר, ההרגל יכול להשאיר את הפעולה ולרוקן ממנה את המפגש. הפה אומר את אותן מילים, הגוף מבצע את אותו מעשה, אבל האדם עצמו כבר כמעט אינו נמצא שם. הנביא ישעיהו תיאר סכנה דומה במילים קשות: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה" (ישעיהו כט, יג). אפשר לעשות דבר נכון, לומר מילים נכונות ואפילו לשמור על המסגרת, ובכל זאת להגיע למצב שבו החיים הפנימיים התרחקו מן המעשה. ההרגל אינו בהכרח גורם לנו להפסיק לעשות. לפעמים הוא מסוכן דווקא משום שאנחנו ממשיכים לעשות הכול, ולכן איננו מבחינים שמשהו בפנים כבר הפסיק להשתתף. אבל אם נעצור כאן, נחמיץ את העומק של הדברים. מפני שהרגל כשלעצמו איננו אויב. להפך, בלי הרגל כמעט אי אפשר לבנות שום דבר גדול בחיים. אדם אינו יכול להחזיק נישואין עשרות שנים רק באמצעות התרגשות. אי אפשר לגדל ילדים רק כאשר יש מצב רוח. אי אפשר ללמוד תורה בקביעות אם בכל בוקר מחכים להתעוררות מיוחדת. אי אפשר להתפלל שלוש תפילות ביום רק כאשר הלב בוער. אי אפשר לבנות קריירה, עסק, חברות או משמעת פנימית בלי פעולות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. ההרגל הוא אחד הכוחות שבונים את החיים. הבעיה מתחילה כאשר מה שהפך להרגל בידיים הופך להרגל גם בעיניים. זו הבחנה חשובה מאוד. אנחנו זקוקים לשגרה במעשים, אבל אסור לנו לתת לשגרה להשתלט על המבט. היד יכולה לעשות דבר בפעם האלף, אבל העין עדיין יכולה לנסות לראות מה נמצא לפניה היום. ומכאן עולה שאלה קשה: האם אפשר לחיות בתוך שגרה בלי להפוך את החיים עצמם לשגרתיים? אולי צריך להתחיל דווקא בזוגיות, מפני ששם אפשר לראות את הפרדוקס הזה בעוצמה מיוחדת. שני בני אדם נפגשים בתחילת הדרך, וכל פרט חדש מסקרן אותם. הם רוצים לדעת מה האחר חושב, מה הוא אוהב, ממה הוא מפחד, מה עבר עליו בילדות, מה החלומות שלו, מה מצחיק אותו ומה מרגיז אותו. הם יכולים לדבר שעות מפני שהם עדיין אינם יודעים זה את זה. אחר כך הם מתחתנים וחיים יחד שנים. לכאורה, עכשיו הם אמורים להכיר זה את זה הרבה יותר. אבל דווקא ההיכרות יכולה ליצור מלכודת. בשלב מסוים אדם מפסיק לשאול מפני שהוא משוכנע שהוא כבר יודע. הוא יודע מה אשתו תגיד. היא יודעת איך בעלה יגיב. הוא יודע מה חשוב לה. היא יודעת מה מפחיד אותו. וכאן עלולה להתרחש טעות עמוקה: אנחנו ממשיכים לחיות עם אדם חי ומשתנה באמצעות תמונה ישנה שבנינו עליו. האדם שהתחתנת איתו לפני עשרים שנה אינו בדיוק האדם שיושב מולך היום. עברו עליו עשרים שנה. הוא איבד אנשים, הצליח, נכשל, התאכזב, התבגר, למד, נשחק, התחזק, שינה דעות, גילה פחדים, ויתר על חלומות ובנה אחרים. אולי דברים שפעם היו חשובים לו כבר אינם חשובים באותה מידה. אולי דבר שפעם לא עניין אותו נעשה מרכזי בחייו. אולי הוא עצמו עדיין אינו יודע להסביר את כל השינויים הללו. ואז עולה שאלה נוקבת מאוד: מתי בפעם האחרונה שאלנו באמת את האדם הקרוב אלינו מי הוא היום, בלי להניח מראש שאנחנו כבר יודעים את התשובה? לא מה צריך לקנות. לא מי לוקח את הילד. לא מה עושים בשבת. לא כמה נשאר בחשבון. אלא מה עובר עליך בתקופה הזאת? מה אתה רוצה היום שלא רצית לפני חמש שנים? מה מעסיק אותך? על מה ויתרת? מה חסר לך? מה משמח אותך? האם יש בי משהו שאתה חווה אחרת מבעבר? יש זוגות שמדברים בכל יום, אבל כמעט אינם נפגשים. הם מחליפים כמויות עצומות של מידע תפעולי, ובכל זאת יכולים לעבור חודשים בלי שיחה שבה אדם אחד באמת מגלה משהו חדש על האדם השני. ואולי זו משמעות עמוקה של "בכל יום יהיו בעיניך חדשים". אין הכוונה שבכל בוקר אדם צריך להרגיש כאילו התחתן אתמול. זו דרישה מלאכותית ואולי אפילו בלתי אפשרית. רגש אינו מכונה שאפשר להחזיר בלחיצת כפתור ליום הראשון. ההתחדשות האמיתית אינה ניסיון לשחזר את העבר. היא נכונות לפגוש את ההווה. הבעיה איננה שאינני מתרגש מאשתי היום בדיוק כפי שהתרגשתי בפגישה הראשונה. הבעיה מתחילה אם אני כבר אינני סקרן לדעת מי היא היום. וזה הבדל עצום בין התרגשות להתחדשות. התרגשות זקוקה לעיתים לחדש מבחוץ. התחדשות יכולה להתרחש דווקא בתוך הישן, מפני שהאדם מבין שהישן עצמו אינו עומד במקום. הגמרא במסכת ברכות (דף סג ע"ב) דורשת על הפסוק "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך" (דברים כז, ט): "וכי אותו היום נתנה תורה לישראל, והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה? אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני". ארבעים שנה חלפו, ובכל זאת התורה יכולה להיות "היום". לא מפני שהטקסט השתנה, אלא מפני שהמפגש איתו אינו חייב להיות העתק של אתמול. והדבר נכון לא רק כלפי התורה ולא רק כלפי בן הזוג. הוא נכון גם ביחס לילדים שלנו. לפעמים הורים מכירים היטב את הילד שהיה להם לפני חמש שנים ומתקשים לפגוש את הילד שנמצא מולם עכשיו. ילד קיבל בגיל צעיר תווית מסוימת: הוא הביישן, הוא העקשן, היא הרגישה, היא המפוזרת, הוא זה שלא אוהב ללמוד. התווית הייתה אולי נכונה בזמן מסוים, אבל השנים עברו. הילד השתנה. ובכל זאת המשפחה ממשיכה לדבר אליו באמצעות זהות ישנה. כמה קשה להשתנות בתוך מקום שממשיך להזכיר לך מי היית. ילד מנסה להיות אחראי יותר, אבל בכל טעות אומרים לו: "אתה תמיד כזה". נער מנסה לפתוח דף חדש, אבל הסביבה ממשיכה לפרש כל מעשה שלו דרך הסיפור הישן. לפעמים האדם כבר יצא מן החדר שבו הכנסנו אותו, אבל אנחנו ממשיכים לדבר אליו כאילו הוא עדיין יושב שם. ואז "היום הזה" הופך לתביעה גם מן ההורה: האם אתה מסוגל להכיר מחדש את הילד שלך? האם אתה נותן לו אפשרות להיות היום מישהו שלא היה אתמול? השאלה נעשית חריפה עוד יותר כאשר אנחנו מפנים אותה פנימה, כלפי עצמנו. אנחנו מתרגלים לא רק לבני אדם אחרים. אנחנו מתרגלים גם לעצמנו. אדם נכשל פעם בתחום מסוים ומחליט: "אני לא טוב בזה". הוא ניסה לדבר בפני קהל בגיל עשרים, נכשל, ומאז הוא "אדם שלא יודע לדבר". הוא התקשה בלימודים בבית הספר וממשיך עד גיל חמישים לומר שהוא "לא אדם של לימודים". הוא היה ביישן בנעוריו וממשיך להציג את עצמו כביישן גם אחרי עשרות שנים שבהן ניהל עובדים, גידל משפחה והתמודד עם אינספור מצבים חברתיים. מתי בדיוק התקבלה ההחלטה שהאדם שהיינו הוא האדם שאנחנו חייבים להמשיך להיות? אולי אחת הצורות העמוקות ביותר של שגרה היא שגרת הזהות. אנחנו מתעוררים בכל בוקר בתוך אותו סיפור על עצמנו. אני כזה. אני לא מסוגל לזה. אני תמיד מגיב כך. אין לי משמעת. אני לא יצירתי. אני לא יודע להשתנות. כך אני בנוי. אבל מי בדק את זה היום? ייתכן שהמשפט היה נכון לפני עשרים שנה. ייתכן שהיה נכון לפני חמש שנים. אולי אפילו היה נכון אתמול. אבל התורה אומרת "היום הזה". היא מציבה את האדם בתוך זמן שאינו רק המשך אוטומטי של כל מה שהיה לפניו. אין פירוש הדבר שאדם יכול להחליט בבוקר שהוא אדם אחר ולהתעלם מכל הרגליו. שינוי דורש עבודה. אבל לפני העבודה יש צורך באפשרות. אם אדם כבר קבע מראש שהעבר שלו הוא הזהות שלו, הוא סגר את הדלת עוד לפני שניסה לפתוח אותה. כאן מתגלה הקשר העמוק שבין התחדשות לתשובה. תשובה אינה אפשרית בעולם שבו אתמול מחייב לחלוטין את היום. עצם האפשרות לשוב אומרת שהאדם אינו רק סכום המעשים שכבר עשה. יש משמעות למה שהיה, יש אחריות, יש תוצאות, אבל עדיין קיים "היום הזה". אולי זו אחת השאלות שאדם צריך לשאול את עצמו: איזה משפט על עצמי אני ממשיך לומר רק מפני שאמרתי אותו כבר אלף פעמים? ולפעמים המשפט הזה נעשה כל כך מוכר עד שאיננו בודקים אם הוא עדיין אמת. יש כאן גם מלכודת הפוכה. אדם יכול להמשיך לראות בעצמו מעלה שכבר איננה קיימת באותה מידה. הוא אומר "אני אדם סבלני" ולכן אינו מבחין שכבר חודשים הוא קצר רוח. הוא אומר "המשפחה היא הדבר החשוב לי ביותר", אבל לוח הזמנים שלו מספר סיפור אחר. גם כאן ההתחדשות דורשת מן האדם לא להסתפק בזהות ישנה, אפילו כאשר היא מחמיאה לו. "היום הזה" אינו רק הזדמנות לומר שאני מסוגל להיות יותר. הוא גם תביעה לשאול מי אני באמת עכשיו. ומכאן אנחנו חוזרים לעבודת ה'. אדם יכול להתפלל אותה תפילה במשך עשרות שנים. אותן ברכות, אותם פסוקים, אותן מילים. דווקא כאן ההרגל יכול להיות עמוק במיוחד. הפה כבר יודע את הדרך. אדם יכול להתחיל ברכה ולגלות כעבור רגע שהוא נמצא שלוש ברכות קדימה בלי לזכור כיצד הגיע לשם. אבל אולי השאלה איננה כיצד להפוך כל תפילה לחוויה מרעישה. תפילה אינה אמורה להיות בכל יום אירוע רגשי יוצא דופן. אם נדרוש מעצמנו שכל תפילה תהיה התעלות נדירה, ניצור תסכול מלאכותי. השאלה העמוקה יותר היא: האם אני מסוגל להגיע היום אל אותן מילים כאדם של היום? אתמול ביקשתי "רפאנו" כאשר הבריאות הייתה מובנת מאליה. היום שמעתי על אדם קרוב שחלה. המילה אותה מילה, אבל אני אינני אותו אדם. אתמול אמרתי "ברך עלינו" מתוך שגרה. היום אני עומד לפני החלטה כלכלית שמטרידה אותי. אותה ברכה קיבלה פתאום כתובת. אתמול ביקשתי "השיבנו אבינו לתורתך" מתוך מקום אחד. היום עבר עליי משהו שגרם לי להבין מרחק בתוכי שלא הבחנתי בו אתמול. המילים לא השתנו. האדם השתנה. ואולי אחד הסודות של תפילה קבועה הוא דווקא העובדה שהמילים נשארות, וכך הן מאפשרות לנו לראות כיצד אנחנו משתנים בתוכן. כמו אדם שחוזר לאותו מקום אחרי שנים ומגלה שהנוף נראה אחרת מפני שהוא עצמו כבר אחר. רבי יעקב חיים סופר, כף החיים (או"ח סימן סא אות ט), מביא את דברי הגמרא על חביבות התורה בכל יום כיום שניתנה בסיני, ומרחיב ביסוד העבודה של "היום", שלא יעמיס האדם על עצמו את כל העתיד ולא ידחה את עבודתו למחר, אלא יראה את היום העומד לפניו כיחידת החיים שבה הוא נקרא לעבוד. יש כאן רובד נוסף להתחדשות: "היום" אינו רק דרך לראות מחדש את מה שכבר קיים, אלא גם דרך להשתחרר מן הכובד של כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה. כמה פעמים אדם אינו מתחיל דבר מפני שהוא חושב על כל החיים בבת אחת? הוא רוצה ללמוד, ומיד חושב כיצד יתמיד במשך שנים. הוא רוצה לעבוד על מידה, ומיד שואל אם יצליח להשתנות לחלוטין. הוא רוצה לשקם קשר, וכבר מנסה לדעת אם הכול יחזור להיות מושלם. המחשבה על כל הדרך משתקת את הצעד הראשון. אבל היום אינו דורש מאדם לחיות את מחר. הוא דורש ממנו להיות היום. גם בזוגיות אפשר לקחת את העיקרון הזה למקום עמוק. לפעמים אדם אומר לעצמו: "כבר עשרים שנה אנחנו כך, שום דבר לא ישתנה". אבל אולי הוא אינו נדרש עכשיו לתקן עשרים שנה. אולי הוא נדרש לשיחה אחת אחרת הערב. להקשבה אחת בלי טלפון. למשפט אחד שלא ייאמר בציניות. לשאלה אחת אמיתית. עשרים שנה הן כבדות מאוד. היום אחד הוא אפשרי. גם ביחס לעצמנו. אדם אומר: "כל החיים הייתי כזה". אבל היום אינו כל החיים. היום הוא יום אחד שבו אפשר להגיב פעם אחת אחרת. אולי מחר שוב יהיה קשה. אבל שינוי גדול כמעט תמיד מתחיל מאירוע קטן שבו האדם מגלה שהסיפור הישן אינו חוק טבע. וכאן מגיעה אחת הנקודות הכואבות ביותר: לפעמים רק האפשרות לאבד דבר מחזירה לנו את היכולת לראות אותו. אדם קם בבוקר ומתלונן על עייפות, על עבודה, על הילדים ועל המשימות. אחר הצהריים הוא מקבל טלפון על בדיקה רפואית שדורשת בירור. בתוך דקות כל סדר העדיפויות משתנה. פתאום הוא מוכן לתת הרבה מאוד כדי לקבל בחזרה את הבוקר הרגיל שעליו התלונן. אדם כועס על בן זוגו במשך ימים על דברים קטנים. ואז מתרחש אירוע שמעמיד לרגע את עצם הקשר בסכנה, ופתאום כל מה שהיה מובן מאליו מקבל מחדש צבע. עובד מתלונן במשך שנים על מקום עבודתו. יום אחד מתפרסם שהחברה עומדת בפני צמצומים, ופתאום אותו שולחן, אותם אנשים ואותו תפקיד נראים אחרת. מה קרה? האם הדבר השתנה בתוך שעה? לא. האפשרות שהוא לא יהיה שינתה את הדרך שבה אנחנו רואים את העובדה שהוא ישנו. זו תופעה אנושית כמעט אכזרית. ההיעדרות מסוגלת ללמד אותנו את ערך הנוכחות טוב יותר מן הנוכחות עצמה. ומכאן השאלה שאולי צריכה ללוות אותנו במהלך החיים: האם אנחנו חייבים לאבד כדי לראות? האם באמת צריך שאדם יחלה כדי שירגיש את גופו כמתנה? האם צריך שילד יעזוב את הבית כדי שנתגעגע לרעש שפעם עצבן אותנו? האם צריך שמשהו בזוגיות ייסדק כדי שנזכור כמה האדם שלצדנו יקר? האם צריך לאבד אדם כדי למצוא סוף סוף את המילים שהיינו יכולים לומר לו בחייו? אין הכוונה לחיות בחרדה מפני אובדן. זו אינה התחדשות. אדם שיסתכל בכל בוקר על ילדיו ויחשוב שאולי יאבד אותם לא ייהנה יותר מן החיים, אלא יפחד מהם. המטרה אינה לייצר פחד מלאכותי, אלא לפתח ראייה שאינה זקוקה לאסון כדי להתעורר. וכאן אולי נמצא אחד ההבדלים הגדולים בין הכרת הטוב להתחדשות. הכרת הטוב אומרת: דע שקיבלת דבר טוב. התחדשות אומרת: אל תיתן לידיעה הזאת להפוך לידיעה מתה. אפשר לדעת שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בעולם ועדיין כמעט לא להסתכל עליה. אפשר לדעת שהבריאות יקרה ועדיין להתייחס לגוף כאילו הוא מכונה שתמיד תהיה שם. אפשר לדעת שהתורה יקרה ועדיין ללמוד בלי סקרנות. אפשר לדעת שהתפילה היא מפגש ועדיין לעבור דרכה בלי לפגוש. הבעיה איננה תמיד חוסר ידיעה. לפעמים אנחנו יודעים היטב. אנחנו פשוט כבר לא רואים את מה שאנחנו יודעים. וזו אולי משמעות עמוקה של הביטוי "בעיניך חדשים". ההתחדשות אינה בהכרח בדבר. היא בעיניים. החיים אינם חייבים להשתנות כדי שהמבט ישתנה. אדם יכול לשבת ליד אותו שולחן עם אותה משפחה ולאכול אותה ארוחת ערב, ובכל זאת לעצור לרגע ולראות אדם אחד שהיה עד עכשיו רק חלק מן התמונה. הוא יכול להסתכל על ילד ולגלות שהקול שלו השתנה, שהשאלות שלו השתנו, שהוא כבר אינו הילד שהיה לפני שנה. הוא יכול להביט בבן זוגו ולשאול דבר שלא שאל זמן רב. הוא יכול לפתוח ספר שלמד פעמים רבות ולנסות למצוא שאלה אחת שמעולם לא שאל. ההתחדשות האמיתית אינה זקוקה בהכרח לחיים חדשים. היא זקוקה לעיניים שאינן מסתפקות בכך שהן כבר ראו. וזה מחזיר אותנו אל עצמנו. אולי האדם החשוב ביותר שאנחנו צריכים ללמוד לפגוש מחדש הוא האדם שאנחנו רואים בכל בוקר במראה. כמה פעמים אנחנו ממשיכים להעניש את עצמנו על גרסה שכבר אינה קיימת? כמה פעמים אנחנו ממשיכים לפחד מדבר שכבר למדנו להתמודד איתו? כמה פעמים אנחנו ממשיכים לרדוף אחרי חלום שהיה נכון לאדם שהיינו לפני עשר שנים, בלי לשאול אם הוא עדיין החלום שלנו? וכמה פעמים אנחנו ממשיכים להחזיק בתפקיד, בהרגל או בדימוי מפני שאנחנו חוששים להודות שהשתנינו? יש אנשים שמנהלים חיים שלמים כדי להגשים חלום שכבר הפסיק להיות שלהם. הם רצו פעם מעמד מסוים, מקצוע מסוים, הכרה מסוימת. הם השקיעו שנים. ובשלב כלשהו משהו בתוכם השתנה, אבל הם אינם מרשים לעצמם לבדוק זאת. הרי כבר השקענו. הרי כבר אמרנו לכולם. הרי זה מי שאנחנו. "היום הזה" שואל שאלה לא פשוטה: אם היית פוגש היום לראשונה את החיים שאתה מנהל, האם היית בוחר בהם? אין פירוש הדבר שכל קושי הוא סימן שצריך לעזוב. ודאי שלא. נישואין, משפחה, עבודת ה' ומחויבויות עמוקות אינם עומדים לבחירה מחדש בכל בוקר לפי מצב הרוח. מחויבות היא בדיוק היכולת להישאר גם כאשר אין ריגוש. אבל בתוך המחויבות יש מקום לשאלה: כיצד אני חי אותה היום? מה דורש תיקון? מה השתנה? מה צריך להיבנות מחדש? יש הבדל בין נאמנות לבין קיפאון. נאמנות אומרת: בחרתי בדבר הזה, ולכן אני ממשיך לבנות אותו גם כשהוא קשה. קיפאון אומר: מפני שבחרתי פעם, אסור לי לשאול עוד שום שאלה. דווקא נאמנות עמוקה מאפשרת התחדשות, מפני שהיא אינה מפחדת מן העובדה שבני אדם משתנים. הגמרא במסכת חגיגה (דף ט ע"ב) דורשת את הפסוק "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג, יח), ומבחינה בין מי ששונה פרקו מאה פעמים לבין מי ששונה אותו מאה ואחת פעמים. בלי להיכנס לכל עומק הסוגיה, עצם התמונה חזקה: לפעמים ההבדל הגדול נמצא דווקא בפעם הנוספת אחרי שכבר נדמה שאין שום חידוש. האדם כבר למד מאה פעמים. לכאורה, מה תוסיף הפעם המאה ואחת? אבל עבודת האדם אינה נמדדת רק בשאלה אם המידע חדש. לפעמים החידוש נמצא באדם שחוזר אליו מחדש. זה יסוד עצום גם בחיים. אנחנו מחפשים פעמים רבות דבר חדש כדי להרגיש חדשים. מקום חדש, חוויה חדשה, קנייה חדשה, קשר חדש, יעד חדש. אבל התורה מציעה אפשרות הרבה יותר תובענית: למצוא חידוש גם בתוך הדבר שאיננו חדש. קל יחסית להתפעל מאדם שזה עתה הכרנו. עדיין איננו יודעים את חסרונותיו. קשה הרבה יותר לראות מחדש אדם שאנחנו חיים לצדו עשרים שנה ויודעים היטב גם את חולשותיו. קל להתרגש מספר חדש. קשה לפתוח ספר שלמדנו פעמים רבות ולבוא אליו בסקרנות. קל להתרגש מהתחלה חדשה. קשה לחדש דבר ישן בלי להרוס אותו. אבל אולי שם נמצאת הבגרות. ילד זקוק לחידושים רבים מבחוץ. אדם בוגר לומד לגלות עומקים חדשים בתוך דברים שהוא כבר מכיר. וכאן יש מקום לשאלה קשה מאוד על תרבות החיים שלנו. אנחנו חיים בעולם שמרוויח מן העובדה שאנחנו מתרגלים. ברגע שהטלפון החדש נעשה מוכר, צריך למכור לנו את הבא. ברגע שהבגד כבר אינו מרגש, צריך קולקציה חדשה. ברגע שהחוויה כבר מוכרת, צריך יעד חדש. הכלכלה המודרנית יודעת היטב שהתרגלות יוצרת רעב לחידוש. אבל אם נכניס את אותו מנגנון גם אל תוך הנפש, לעולם לא יהיה מספיק. כי כל דבר חדש נעשה בסופו של דבר ישן. גם הבית הבא. גם התפקיד הבא. גם המכונית הבאה. גם ההצלחה הבאה. ואם יכולת השמחה שלנו תלויה רק בחידוש חיצוני, אנחנו נידונים למרדף שאין לו נקודת סיום. לכן "בכל יום יהיו בעיניך חדשים" הוא כמעט מהפכה. התורה אינה אומרת שכל יום חייב להביא לך דברים חדשים. היא מבקשת שהדברים יוכלו להיות חדשים בעיניך. ההבדל עצום. האדם אינו חייב להחליף את חייו כדי לחוות חיים. לפעמים הוא צריך להחליף את המבט. וזה מחזיר אותנו שוב אל הזוגיות. יש אנשים שמתחילים לחשוב שמשהו בקשר מת מפני שאין בו עוד את ההתרגשות שהייתה בתחילתו. אבל אולי הם משווים שתי תקופות שאינן אמורות להיראות אותו דבר. אהבה בתחילת הדרך בנויה במידה רבה על גילוי. אהבה של שנים יכולה להיות בנויה על היכרות, נאמנות, זיכרון משותף, יכולת לשאת חולשה, היסטוריה שלמה שנבנתה בין שני אנשים. אם מנסים למדוד אהבה בת עשרים שנה רק לפי הדופק של החודשים הראשונים, אפשר לפספס סוג עמוק יותר של קשר. השאלה איננה האם אנחנו מרגישים בדיוק כפי שהרגשנו אז. השאלה היא האם אנחנו עדיין פוגשים? האם אנחנו עדיין שואלים? האם אנחנו עדיין מסוגלים להיות מופתעים? האם אנחנו מאפשרים לאדם שמולנו להשתנות? האם אנחנו יודעים לומר: חשבתי שאני מכיר אותך, אבל אני רוצה להכיר את מי שאתה היום? ואותה שאלה מופנית גם אל עבודת ה'. האם אנחנו מחפשים רק רגעים של התעוררות, או יודעים לבנות קשר גם בתוך ימים רגילים? האם תפילה שאין בה התרגשות גדולה היא בהכרח תפילה חסרת ערך? אולי דווקא הנאמנות של אדם שמגיע גם ביום שבו אינו מרגיש דבר היא חלק עמוק מאוד מן הקשר. אלא שבתוך הנאמנות הזאת התורה מבקשת שלא נוותר לחלוטין על הניסיון להיות נוכחים. לא חייבים לחדש את כל התפילה - אפשר לעצור בברכה אחת. לא חייבים לגלות בכל יום עולם חדש בתורה - אפשר לשאול שאלה אחת אמיתית. לא חייבים להפוך כל ערב זוגי לאירוע - אפשר להניח את הטלפון ולשאול שאלה אחת שלא שאלנו זמן רב. לא חייבים לשנות את כל האישיות - אפשר לזהות פעם אחת שבה המשפט "אני תמיד כזה" אינו מוכרח להתגשם. כך "היום הזה" מפסיק להיות רעיון גדול מדי והופך לדרך חיים. ואולי זו הסיבה שהתורה אינה אומרת "השנה הזאת" או "החיים האלה". היא אומרת "היום הזה". היום הוא יחידה קטנה מספיק כדי שאפשר יהיה לפגוש אותה, אבל גדולה מספיק כדי שמשהו יוכל להשתנות בה. מחר יהיה עוד יום. אבל האדם אינו חי במחר. הוא חי עכשיו. וכאן אפשר לשאול את השאלה הפשוטה והקשה ביותר: מה נמצא בחיים שלי היום שאילו היה נלקח ממני מחר הייתי מגלה לפתע כמה הוא יקר? ואם התשובה כבר עולה בתוכנו, מדוע לחכות למחר? אולי יש אדם בבית שאנחנו צריכים להביט בו קצת אחרת. אולי יש גוף שמתפקד ואנחנו צריכים להפסיק לרגע להתייחס אליו כמובן מאליו. אולי יש הורה שעדיין אפשר להתקשר אליו. אולי יש ילד שעדיין רוצה לספר לנו משהו לפני שילמד שלא כדאי. אולי יש בן זוג שכבר שנים נמצא לידנו ואנחנו צריכים לשאול מי הוא היום. אולי יש חלום שכבר איננו שלנו וצריך אומץ להודות בכך. ואולי יש כוח בתוכנו שכבר השתנה, אבל אנחנו עדיין חיים לפי פסק דין ישן. "היום הזה ה' אלהיך מצוך" (דברים כו, טז) אינו מבקש מאיתנו למחוק את אתמול. בלי אתמול אין זהות, אין זיכרון, אין נאמנות ואין דרך. הוא גם אינו מבקש שנעמיד פנים שכל דבר מוכר מרגש אותנו כאילו ראינו אותו בפעם הראשונה. הוא מבקש דבר קשה יותר ואמיתי יותר: לא לתת לאתמול להסתיר את היום. לא להניח שהאדם שאני מכיר הוא בדיוק האדם שהיה. לא להניח שאני עצמי כבר גמור ומוגדר. לא לתת לתפילה להפוך רק למסלול שהפה יודע לעבור בו. לא לתת לבית להפוך רק למקום שצריך לתחזק. לא לתת לאנשים שאנחנו אוהבים להפוך לחלק מן הריהוט של חיינו. ולא לחכות לאובדן כדי לגלות את ערכה של הנוכחות. כי הטרגדיה הגדולה של השגרה איננה שאנחנו מפסיקים לקבל דברים טובים. לפעמים אנחנו מוקפים בהם. הטרגדיה היא שהעיניים מפסיקות לדווח ללב שהם עדיין כאן. והעבודה של "היום הזה" היא להשיב את הראייה. לפקוח את העיניים בתוך אותם חיים, מול אותם אנשים, בתוך אותה תפילה, בתוך אותו גוף ואפילו מול אותו אדם שאנחנו פוגשים בכל בוקר במראה, ולשאול לא מה היה כאן פעם, אלא מה נמצא כאן עכשיו שעדיין לא ראיתי. אולי החיים אינם מבקשים מאיתנו בכל פעם התחלה חדשה. לפעמים הם מבקשים מאיתנו דבר הרבה יותר עמוק: לפגוש מחדש את מה שמעולם לא באמת עזב.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←