למה דווקא כשאנחנו הכי פגועים אנחנו רוצים לפגוע בחזרה?

יש מריבות שמתחילות מדבר קטן כל כך, שאילו היו מספרים לנו עליהן למחרת, היינו מתקשים להבין כיצד הן הצליחו להגיע למקום שאליו הגיעו. משפט שנאמר בטון לא נכון, הערה שנשמעה מזלזלת, הודעה שלא נענתה בזמן, הבטחה שנשכחה, או מילה שנזרקה בלי מחשבה. ברגע הראשון עדיין היה אפשר לעצור הכול. אפשר היה לשאול למה התכוונת, אפשר היה להסביר מה הרגשתי, אפשר היה אפילו לומר בפשטות שנפגעתי. אבל לפעמים בתוך שניות קורה משהו אחר. האדם כבר אינו מסתפק בכך שהשני יבין שהוא נפגע. משהו בתוכו מתחיל לרצות שהשני ירגיש בעצמו מעט מן הכאב שהוא גרם לו.

זה קורה לעיתים דווקא בתוך הקשרים הקרובים ביותר. אחד מבני הזוג אומר משפט שפוגע בשני. הצד שנפגע יכול לומר: "המשפט הזה כאב לי", אבל ברגע של סערה הוא בוחר במשפט אחר לגמרי. הוא מכיר היטב את האדם שמולו. הוא יודע מה הנקודות הרגישות שלו, מה הוא חושש לשמוע, היכן נמצאות הפגיעות הישנות שלו, ואילו מילים מסוגלות לחדור בדיוק למקום הכואב ביותר. ואז, במקום לדבר על הדבר שקרה עכשיו, הוא שולף דווקא משם משפט שאין לו כמעט קשר לנושא שעליו התחיל הוויכוח. לא מפני שזה מה שהיה חשוב לומר, אלא מפני שברגע ההוא נולד בתוכו חשבון רגשי פשוט ואכזרי: אם אני כואב עכשיו, אינני רוצה להיות היחיד שכואב.

כעבור שעה שניהם כבר מתקשים לזכור על מה התחילה המריבה. הוויכוח המקורי כמעט נעלם, אבל במקומו נולדו פגיעות חדשות. המשפט הראשון הוליד משפט שני, העלבון הוליד עלבון נוסף, וכל אחד מהם קיבל בינתיים סיבה חדשה לכעוס. הראשון אומר לעצמו שהוא רק הגיב למה שעשו לו, והשני מספר לעצמו בדיוק אותו סיפור. כל אחד מרגיש שהוא אינו התוקף אלא המתגונן, ולכן כל פגיעה שהוא מחזיר נראית בעיניו מוצדקת. כך נוצרת שרשרת שבה כל חוליה מסבירה את עצמה באמצעות החוליה שקדמה לה, ואף אחד כבר אינו זוכר מי בכלל רצה להשיג מה בתחילת השיחה.

אפשר לראות את אותו הדבר גם בין הורה לילד. נער חוזר הביתה אחרי יום קשה ואומר לאביו ברגע של תסכול: "אתה בכלל לא מבין אותי". האב נפגע. הוא זוכר כמה שנים השקיע בילד הזה, כמה לילות לא ישן בגללו, כמה פעמים דאג לו, כמה דברים ויתר למענו, ופתאום הוא שומע שהוא בכלל אינו מבין אותו. ברגע הזה הוא יכול לשאול את עצמו מה הילד מנסה לומר, אבל הוא יכול גם להשיב מתוך העלבון שלו: "יום אחד תבין כמה אתה כפוי טובה". עכשיו כבר הילד נפגע מן האב, האב נפגע מן הילד, ובתוך דקות נעלמה לחלוטין השאלה שבגללה הילד פתח את פיו מלכתחילה. במקום שני אנשים שמנסים להבין זה את זה, עומדים זה מול זה שני אנשים שמנסים להוכיח זה לזה כמה הם נפגעו.

וזו תופעה אנושית תמוהה מאוד. הרי אם האדם שמולנו יקר לנו, הדבר האחרון שהיינו אמורים לרצות הוא להכאיב לו. אדם אינו רוצה בדרך כלל לפצוע את מי שהוא אוהב, ובכל זאת דווקא ברגעים שבהם הוא עצמו פגוע הוא עלול להפנות את הנשק המדויק ביותר כלפי האנשים הקרובים אליו ביותר. לא מפני שהאהבה נעלמה באותו רגע, אלא מפני שהכאב מבקש הכרה, וכאשר הוא אינו מצליח לקבל אותה בדרך של הבנה, הוא מנסה לפעמים להשיג אותה בדרך של המחשה. אם אינך מצליח להבין כמה כאב לי, אולי תבין כאשר גם לך יכאב.

וכאן נמצאת שאלה עמוקה הרבה יותר מן השאלה כיצד שולטים בכעס. השאלה איננה רק מדוע אדם כועס, שהרי כעס הוא תגובה אנושית מוכרת למצבים רבים. השאלה המעניינת היא מדוע הכאב שלנו מבקש לפעמים ליצור כאב נוסף. מדוע כאשר אדם פוגע בנו אנחנו עלולים להרגיש שהמצב עדיין אינו מאוזן כל עוד רק אנחנו נושאים את הכאב? מדוע ברגעים מסוימים איננו מבקשים רק התנצלות, הסבר או תיקון, אלא רוצים שהאדם השני יחווה בעצמו משהו מן התחושה שהוא יצר אצלנו?

אם נתבונן עמוק יותר, ייתכן שנגלה שבמקרים רבים האדם אינו באמת רוצה להכאיב. הוא רוצה שיבינו אותו. אלא שבתוך סערת המריבה שני הדברים מתבלבלים. במקום לומר "אני רוצה שתראה מה עבר עליי", הוא אומר דבר שפוצע. במקום לומר "מה שאמרת נגע אצלי במקום רגיש", הוא מחפש את המקום הרגיש של האחר. במקום לבקש קרבה, הוא יוצר מרחק, ובאופן כמעט טרגי עושה בדיוק את ההפך ממה שהלב שלו ביקש מלכתחילה.

יש כאן עוד נקודה קשה יותר. פעמים רבות ככל שהקשר קרוב יותר, כך גם יכולת הפגיעה גדולה יותר. אדם זר אינו יודע מספיק עלינו כדי לפגוע בדיוק במקום הכואב. אבל בן זוג יודע. הורה יודע. ילד יודע. חבר קרוב יודע. הקרבה מעניקה לאדם מפה של הנפש של מי שעומד מולו. הוא יודע מה מחזק אותו, אבל הוא יודע גם מה מחליש אותו. הוא מכיר את החלומות שלו, אבל גם את הפחדים שלו. הוא מכיר את המקומות שבהם הוא בטוח בעצמו, אבל גם את המקומות שבהם הוא עדיין פגיע. השאלה הגדולה של קשר אינה רק מה אנחנו עושים עם המידע הזה בשעות של אהבה, אלא מה אנחנו עושים איתו בשעה שאנחנו בעצמנו פגועים.

דווקא אל המקום הזה נכנסת פרשת כי תצא. התורה אומרת: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" (דברים כה, א). בפשוטו של מקרא הפסוק מתאר שני אנשים שהמריבה ביניהם הגיעה לבית הדין, ובהמשך עוסקת התורה בדינו של מי שהתחייב מלקות. אבל חז"ל שמעו כבר במילים הראשונות של הפסוק אזהרה גדולה על עצם טבעה של המריבה.

רבי שמעון בר יוחאי, ספרי (דברים פיסקא רפו), דורש מן הפסוק שאין שלום יוצא מתוך מריבה, ומביא את המריבה שבין רועי אברהם לרועי לוט כדוגמה לכוחה של מריבה להוביל לפירוד. יש כאן יסוד עמוק מאוד. המריבה מבטיחה לאדם שהוא עומד להגן על עצמו, להשיג צדק ולהעמיד את האחר במקומו, אבל פעמים רבות היא מייצרת תוצאה אחרת לחלוטין. האדם נכנס אליה כדי לפתור כאב מסוים, ויוצא ממנה עם כאבים חדשים שלא היו קיימים קודם לכן.

רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כה, א), מביא את דברי הספרי וכותב: "סופם להיות נגשים אל המשפט". המילה "סופם" מלמדת משהו גדול על מריבה. אדם יודע בדרך כלל היכן היא מתחילה, אבל אינו יודע היכן היא תסתיים. בתחילה הוא בטוח שהוא רק משיב על משפט אחד. לאחר מכן הוא מוסיף משפט כדי להסביר את תגובתו, האדם השני משיב, והוא כבר מרגיש שהוא מוכרח להשיב לתגובה. בשלב מסוים המריבה מקבלת חיים משלה. שני אנשים שהתחילו לדבר על בעיה אחת כבר אינם עוסקים בה, אלא בכל הפגיעות שנוצרו במהלך הדרך.

יש הבדל עצום בין מחלוקת לבין מריבה. אפשר לחלוק על אדם ועדיין לרצות בטובתו. אפשר לחשוב שהוא טועה ועדיין לכבד אותו. אפשר לדרוש ממנו לתקן מעשה שעשה ועדיין לראות אותו כאדם יקר. אבל ברגע שבו המטרה משתנה מתיקון המעשה להכאבת האדם, המחלוקת עברה שינוי מהותי. היא כבר אינה שואלת מה נכון לעשות, אלא מי יצליח לגרום לשני להרגיש את המחיר של מה שעשה.

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, העמק דבר (דברים כה, א), מבאר את הריב שבפסוק כמציאות שבה בני אדם מגיעים לקללה ולביזוי זה של זה. לפי דבריו אפשר להבין עד כמה דק המעבר בין דיון על המעשה לבין התקפה על האדם. בתחילת השיחה אומרים: "מה שעשית פגע בי". לאחר כמה דקות כבר אומרים: "אתה אדם שפוגע". בתחילה מדברים על אירוע, ובהמשך מגדירים אישיות. במקום להתמודד עם מה שהאדם עשה, מתחילים לפרק את דמותו של האדם עצמו.

וזה מסביר מדוע יש מריבות שהנושא שלהן נשכח בתוך ימים, אבל המילים שנאמרו בהן נשארות בלב במשך שנים. אדם אולי כבר אינו זוכר מדוע התחיל הוויכוח, אבל הוא זוכר היטב את המשפט שאמרו לו בתוכו. הוא זוכר שמישהו שהיה אמור להכיר אותו השתמש דווקא בהיכרות הזאת כדי לדעת היכן לפגוע. לפעמים הבעיה שבגללה התחיל הוויכוח נפתרה בתוך שעה, אבל המשפט שנאמר בזמן הוויכוח ממשיך לחיות בתוך הקשר הרבה אחרי שהבעיה עצמה נעלמה.

התורה אינה מסתפקת בתיאור המריבה. כמה פסוקים לאחר מכן היא מציבה גבול אפילו כאשר האדם שמולנו כבר נמצא חייב בדין: "ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג). זהו פסוק מטלטל כאשר קוראים אותו בהקשר הזה. מדובר באדם שבית הדין כבר קבע שהוא חייב מלקות. הוא אינו חף מפשע, ואף על פי כן התורה עוצרת את ידו של המעניש ומזהירה שלא להוסיף אפילו מכה אחת מעבר למה שנקבע.

רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כה, ג), מבאר שלאחר שנלקה התורה קוראת לו "אחיך". יש כאן אמירה גדולה מאוד על הגבול שבין עונש לבין השפלה. העובדה שאדם עשה דבר לא נכון אינה מוחקת את אנושיותו. העובדה שהוא חייב לשלם מחיר אינה נותנת לאחר רשות להפוך את התיקון לנקמה. גם ברגע שבו הדין פוגע בו, התורה עומדת מן הצד ואומרת: אל תשכח מי נמצא מולך. זה עדיין אחיך.

רבי משה בן מימון, הרמב"ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין (פרק יז הלכה א), פוסק שאם הוסיף המכה אפילו רצועה אחת על האומד ומת הנידון, המכה גולה על ידו. התורה אינה מאפשרת למי שמבצע דין לומר לעצמו שמאחר שהאדם כבר חייב עונש, אין עוד משמעות לגבול. להפך, דווקא במקום שבו יש הצדקה להכאיב נדרשת זהירות גדולה יותר שלא להפוך את הכאב המותר לפגיעה שאינה מותרת.

העיקרון הזה חודר עמוק מאוד אל החיים. לפעמים אנחנו באמת צודקים. לפעמים באמת פגעו בנו. לפעמים האדם שמולנו באמת צריך להתנצל, להשתנות או לשאת בתוצאה של מעשיו. התורה אינה מבקשת מאדם למחוק את הכאב שלו, ואינה דורשת ממנו לומר שכל מה שעשו לו בסדר. היא מלמדת דבר אחר: גם כאשר הצדק נמצא בידיך, עדיין קיימת שאלה מה אתה עושה איתו.

אדם יכול להשתמש בצדק כדי לתקן, והוא יכול להשתמש בצדק כדי לנקום. הוא יכול לומר דבר קשה מפני שהאדם שמולו מוכרח לשמוע אותו, והוא יכול לומר את אותו דבר מפני שהוא רוצה לראות אותו מתכווץ. מבחוץ שני המשפטים עשויים להישמע דומים, אבל בתוכם הם שונים לחלוטין. באחד האדם מבקש לבנות משהו, ובשני הוא מבקש לגבות מחיר רגשי.

רבי שמשון רפאל הירש, פירוש הרש"ר הירש על התורה (דברים כה, ג), עומד על כך שגם מי שנתחייב בעונש אינו מאבד את מעמדו כאח בתוך כלל ישראל. העונש נועד להתמודד עם המעשה, לא לבטל את האדם. זו הבחנה חשובה מאוד גם במערכות היחסים שלנו. אפשר לדחות התנהגות בלי לדחות את האדם. אפשר לומר "את הדבר הזה אינני מוכן לקבל" בלי לומר "אותך אינני מסוגל לקבל". אפשר להציב גבול חד מאוד ועדיין לא להפוך אותו לכלי שמטרתו להשפיל.

וכאן אנחנו חוזרים אל אותה מריבה קטנה בבית. בן הזוג אמר משפט שפגע. הילד דיבר בחוצפה. החבר איכזב. העובד עשה דבר שלא היה ראוי לעשות. השאלה אינה רק האם יש לנו זכות לכעוס. לפעמים ודאי שיש. השאלה היא מה אנחנו מבקשים לעשות עם הכעס הזה. האם אנחנו רוצים שהמצב יתוקן, או שאנחנו רוצים שהאדם ישלם? האם אנחנו רוצים שהוא יבין מה עשה, או שאנחנו רוצים שהוא ירגיש קטן כפי שאנחנו הרגשנו לרגע?

זהו מבחן קשה במיוחד מפני שהנקמה הרגשית כמעט לעולם אינה מציגה את עצמה בשם האמיתי שלה. היא מתחפשת לצדק. האדם אומר לעצמו: "הוא צריך לשמוע את האמת". לפעמים הוא אכן צריך לשמוע אותה, אבל לא כל אמת צריכה להיאמר באותו רגע, באותה צורה ובאותן מילים. לפעמים המשפט שאנחנו מכנים "אמת" אינו נאמר כדי להאיר לאדם משהו שהוא צריך לראות, אלא כדי להכאיב לו במקום שאנחנו יודעים שיכאב.

אפשר לבדוק את עצמנו באמצעות שאלה פשוטה וקשה: אילו הייתי יודע בוודאות שהאדם שמולי הבין עד כמה הוא פגע בי, האם עדיין הייתי רוצה לומר את המשפט הבא? אם התשובה היא לא, ייתכן שהמשפט לא נועד להסביר את הכאב אלא להעביר אותו הלאה. ייתכן שאינני מנסה עוד לפתור את המריבה, אלא מבקש שלא להיות היחיד שנושא את הכאב שלה.

וזה אולי עומק גדול במילים "ונקלה אחיך לעיניך". התורה אינה מסתפקת בשאלה כמה מכות קיבל האדם. היא דואגת למה שקורה לדמותו "לעיניך". יש רגע שבו אפשר להיות צודקים ובכל זאת לגרום לאדם שמולנו להיעשות קטן בעינינו. אפשר לתקן מעשה ובדרך למחוק אדם. התורה עוצרת דווקא שם ומזכירה: גם כאשר הוא טעה, גם כאשר הוא חייב, גם כאשר אתה עומד בצד הנכון של הדין, הוא עדיין אחיך.

אולי לכן המבחן האמיתי של האדם בשעת כעס אינו האם הוא מסוגל לשתוק תמיד. לפעמים צריך לדבר, ולפעמים צריך לדבר בתקיפות. המבחן הוא האם הוא מסוגל לזכור בתוך הכאב מה הוא באמת רוצה להשיג. האם הוא רוצה שהאדם שמולו יבין אותו, או שהוא רוצה שהאדם שמולו יכאב כמוהו. האם הוא נאבק על הקשר, או שכבר התחיל להיאבק באדם שנמצא בתוך הקשר.

כי יש רגע במריבה שבו אנחנו עדיין יכולים לבחור אם הכאב יעצור אצלנו או יעבור הלאה. האדם שפגע בנו אולי אחראי לכאב הראשון, אבל מכאן והלאה מתעוררת האחריות שלנו. אנחנו יכולים להפוך את הכאב למילים שמסבירות אותו, לגבול שמגן עלינו ולשיחה שמבקשת תיקון, ואנחנו יכולים להפוך אותו לכלי נשק שמייצר כאב נוסף.

אולי זו אחת השאלות הגדולות שפרשת כי תצא מניחה לפנינו: לא רק מה אנחנו עושים כאשר פוגעים בנו, אלא מי אנחנו נעשים ברגע שבו יש בידינו היכולת לפגוע בחזרה. משום שהיכולת להחזיר מכה אינה מעידה בהכרח על כוח. לפעמים הכוח הגדול באמת נמצא דווקא ביכולת לעצור את השרשרת במקום שבו היא הגיעה אלינו.