למה אנחנו מבינים לפעמים את ערכו של דבר רק כשהוא מתחיל להיעלם?

יש דברים בחיים שאיננו מאבדים ביום אחד. הם נמצאים לידנו זמן רב, אולי אפילו שנים, אבל משהו בקשר שלנו אליהם הולך ונחלש בהדרגה. בתחילה התרגשנו מהם, אחר כך התרגלנו אליהם, ובהמשך הם נעשו חלק מן הנוף הקבוע של חיינו. לא הפסקנו לאהוב אותם, לא החלטנו שהם אינם חשובים, ובוודאי לא רצינו לאבד אותם. פשוט הפסקנו לראות אותם באותה חדות שבה ראינו אותם כאשר נכנסו לחיינו.

אפשר לראות זאת היטב בזוגיות. בתחילת הקשר אדם מסוגל להתרגש מדברים קטנים מאוד. הודעה באמצע היום, חיוך מסוים, ארוחה משותפת, שיחה שנמשכה שעה, מחווה קטנה שאיש מבחוץ אפילו לא היה מבחין בה. השנים חולפות, והאדם שקיבל פעם מקום עצום בתודעה נמצא עכשיו לידנו בכל יום. דווקא מפני שהוא נמצא, אנחנו כבר פחות שמים לב לכך שהוא נמצא. דווקא מפני שאפשר לדבר איתו מחר, אנחנו דוחים את השיחה. דווקא מפני שהוא מוכר לנו כל כך, אנחנו מפסיקים לפעמים להתעניין במה שעובר עליו היום.

ואז קורה לפעמים משהו שמטלטל את השגרה. אין צורך באסון גדול. לפעמים מדובר בנסיעה ארוכה, בתקופה של ריחוק, במשבר ביחסים, או אפילו ברגע שבו האדם מבין שהקשר שהוא ראה כמובן מאליו כבר אינו מובן מאליו. פתאום דברים קטנים מקבלים בחזרה את המשקל שהיה להם פעם. הקול שהיה נשמע בכל ערב חסר. הכיסא הקבוע ליד השולחן נראה אחרת. דברים שאדם כמעט לא הבחין בהם כאשר היו נוכחים נעשים בולטים דווקא כשהם חסרים.

כאן מתעוררת שאלה קשה: מדוע אנחנו זקוקים לפעמים למרחק כדי להבין מה היה קרוב אלינו? מדוע חסרונו של דבר מסוגל לגלות לנו ערך שלא הצלחנו לראות כאשר הדבר היה בידינו? ואם הוא באמת היה יקר כל כך, מדוע לא הרגשנו זאת באותה עוצמה קודם לכן?

התופעה הזאת אינה קיימת רק בזוגיות. אדם מתחיל עבודה חדשה ומתרגש מן האפשרות שניתנה לו. הוא זוכר את הימים שבהם חיפש עבודה, את הראיונות, את חוסר הוודאות ואת הטלפון שבו הודיעו לו שהתקבל. בחודשים הראשונים הוא מגיע עם תחושת הזדמנות. לאחר כמה שנים אותו מקום עצמו נעשה שגרה. הוא רואה בעיקר את העומס, את החסרונות ואת הדברים שמרגיזים אותו. ייתכן שחלק מן הביקורת מוצדקת לחלוטין, אבל דבר נוסף התרחש: המתנה הפכה לרקע.

כך גם ביחס לבריאות, לבית, לחברים, להורים ואפילו לזמן. דברים רבים שאנחנו מתפללים עליהם כאשר הם חסרים לנו הופכים שקופים כאשר הם נמצאים אצלנו בקביעות. אדם יכול להתפלל שנים לילד, ולאחר שהילד גדל למצוא את עצמו מתרגז בכל ערב על הרעש שהוא עושה. אדם יכול לחלום על בית משלו, ולאחר שנים לראות בעיקר מה צריך לתקן בו. אין כאן כפיות טובה מכוונת. יש כאן תכונה אנושית עמוקה: הנפש מתרגלת.

וההרגל הוא מתנה גדולה. אילו היינו מתרגשים בכל בוקר מכל דבר כאילו פגשנו אותו בפעם הראשונה, לא היינו מסוגלים לנהל חיים רגילים. האדם מוכרח להתרגל כדי לחיות. אבל לאותה מתנה יש מחיר. ההרגל מאפשר לנו לחיות בתוך הטוב, ובאותה שעה הוא עלול להסתיר מאיתנו שזה טוב.

דווקא בתוך פרשת כי תצא, בתוך רצף עצום של מצוות העוסקות במצבים שונים מאוד של החיים, התורה עוצרת במקום מפתיע ומקדישה שנה שלמה לקשר חדש: "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" (דברים כד, ה).

התורה אינה מסתפקת בכך שהאיש לא יצא למלחמה. היא אומרת: "ושמח את אשתו אשר לקח". יש כאן דרישה אקטיבית. לא רק להימנע מלפגוע בקשר, אלא להשקיע בבנייתו. לא להניח שמאחר שהחתונה כבר התקיימה, הקשר יתקיים מעצמו. התורה נותנת לזוג זמן שבו הקשר החדש מקבל מקום מוגן בתוך החיים.

רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כד, ה), מפרש "ושמח את אשתו" שהוא ישמח אותה. הדגש אינו רק על כך שהחתן עצמו יהיה שמח, אלא שהוא מקבל אחריות ליצור שמחה אצל האדם שנכנס עתה לחייו. זהו הבדל עמוק. אדם יכול להיות מרוצה מכך שיש לו זוגיות, ובכל זאת לא לשאול האם האדם שחי לצדו מרגיש אהוב. הוא יכול להעריך את הקשר בתוכו, אבל לא להפוך את ההערכה הזאת למשהו שהאדם האחר מסוגל לחוות.

רבי אברהם אבן עזרא, אבן עזרא (דברים כד, ה), מבאר שהטעם הוא כדי שהאיש ישמח עם אשתו במשך השנה הראשונה. התורה מעניקה לקשר זמן. בעולם שבו יש מלחמות, צורכי ציבור וחובות רבות, התורה אומרת שיש דבר שאי אפשר לבנות בשאריות של הזמן. קשר חדש זקוק לנוכחות, והשמחה אינה נוצרת רק מעצם העובדה ששני אנשים נשואים זה לזה.

רבי עובדיה ספורנו, ספורנו (דברים כד, ה), מסביר את מטרת ההקדשה לביתו ולאשתו בתוך בניין החיים המשותפים. יש כאן תפיסה שאינה רואה את הבית כמציאות שנוצרת ברגע אחד. חופה יכולה להתקיים בערב אחד, אבל בית אינו נבנה בערב אחד. נדרש זמן שבו שני אנשים לומדים להפוך מיחידים שחיו חיים נפרדים למציאות משותפת.

אלא שדווקא כאן עולה שאלה נוספת. התורה מדברת על השנה הראשונה, אבל מה קורה בשנה העשירית? ומה קורה אחרי עשרים שנה? האם הדבר שהיה ראוי להשקעה מיוחדת בתחילת הדרך אמור לאחר מכן להפוך למובן מאליו?

אולי השנה הראשונה אינה רק תקופה בלוח השנה. היא מלמדת אותנו משהו על הדרך שבה צריך להתייחס לדברים היקרים לנו גם לאחר שהחידוש נעלם. בתחילת הקשר המציאות עצמה מזכירה לנו להתפעל. הכול חדש. לאחר שנים כבר אין למציאות תפקיד כזה. מכאן ואילך האחריות עוברת אל האדם. הוא צריך לבחור לראות את מה שכבר אינו חדש.

וזו משימה קשה יותר מכפי שנדמה. לראות דבר חדש אינו דורש מאמץ. החידוש עצמו תופס את העין. לראות מחדש דבר מוכר דורש תודעה אחרת לגמרי. צריך לעצור בתוך השגרה ולשאול מה היה קורה אילו הדבר הזה לא היה כאן. לא כדי לחיות בפחד מאובדן, אלא כדי לא להזדקק לאובדן בשביל להבין ערך.

פרשת כי תצא מעמידה אותנו לאחר מכן מול מציאות הפוכה לחלוטין. במקום תחילתו של קשר היא מתארת את סיומו: "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כד, א).

התורה משתמשת בביטוי חריף: "ספר כריתות". לא ספר התרחקות, לא ספר הפסקה, אלא כריתות. חז"ל למדו מן הביטוי הזה דינים הנוגעים למהותו של הגט, אבל עצם הלשון מעוררת מחשבה עמוקה. יש מצבים שבהם דבר שהיה חלק מן החיים מגיע לסיומו, והאדם נדרש להכיר בכך שהפרק הסתיים.

רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כד, א), מפרש את הפסוקים במסגרת דיני הגירושין והעילה המביאה לכתיבת הגט. התורה אינה מציגה את פירוק הבית כאידיאל, אבל היא מכירה בכך שיש מציאות שבה קשר יכול להגיע לסיומו, וההלכה אינה משאירה את שני האנשים בתוך מצב עמום שאין לו סוף.

רבי משה בן נחמן, הרמב"ן (דברים כד, א), דן בפרשה ובמשמעות סדר הדברים שנאמר בה, ומתוך עצם מבנה הפרשה עולה שהתורה מתייחסת ברצינות למציאות של מעבר מקשר שהיה אל מציאות חדשה. החיים אינם תמיד ממשיכים כפי שתכננו אותם. יש פרקים שנפתחים, ויש גם פרקים שמסתיימים.

וכאן מתחברים שני הקצוות של הפרשה בצורה מטלטלת. מצד אחד התורה מלמדת אותנו כיצד להתייחס לדבר כאשר הוא חדש: לתת לו זמן, מקום ותשומת לב. מצד שני היא מלמדת שיש מציאות שבה צריך לדעת גם להכיר בסיום. בין שתי הנקודות הללו נמצאים רוב חיינו. אנחנו מקבלים דברים, מתרגלים אליהם, חיים איתם, ולעיתים גם נפרדים מהם.

אולי אחת הטעויות הגדולות שלנו היא שאנחנו לומדים את ערכו של דבר דווקא מן הסוף שלו. כאשר מקום עבודה מסתיים, פתאום אנחנו זוכרים גם את האנשים הטובים שהיו בו. כאשר ילד עוזב את הבית, ההורה מתגעגע אפילו לרעש שפעם ביקש ממנו להפסיק. כאשר אדם מבוגר מאבד הורה, הוא עשוי להתגעגע אפילו לטלפון השבועי שפעם תפס אותו בזמן לא נוח. מה שהיה הפרעה בתוך השגרה הופך לאחר מכן לזיכרון שהיינו נותנים הרבה כדי לקבל ממנו עוד רגע אחד.

אבל התורה כאילו מציבה לפנינו את שתי הפרשות ואומרת: אל תחכה ל"ספר כריתות" כדי להיזכר ב"ושמח את אשתו אשר לקח". אל תחכה לסוף כדי להבין מה היה לך באמצע.

אין פירוש הדבר שכל קשר צריך להימשך לעולם, שכל מקום עבודה צריך להישאר לנצח או שאסור לאדם לעבור מתקופה אחת בחיים לאחרת. להפך, יש פעמים שבהן דווקא היכולת להיפרד היא חלק מן הבריאות של החיים. אדם יכול להמשיך לשאת במשך שנים קשר שכבר הסתיים, תפקיד שכבר אינו שלו, חלום שכבר אינו מתאים לחייו או זהות שהייתה נכונה לו בתקופה אחרת. הוא אינו חי עוד בתוך הדבר, אבל הדבר ממשיך לחיות בתוכו.

וכאן מופיעה השאלה השנייה של המאמר: אם קשה לנו לראות את ערכו של דבר כאשר הוא נמצא אצלנו, מדוע קשה לנו לפעמים לשחרר אותו כאשר הוא כבר איננו?

לכאורה אלה שתי תופעות הפוכות. כשהדבר נמצא בידינו אנחנו מתרגלים אליו, וכשהוא יוצא מידינו אנחנו נאחזים בו. אבל אולי שתיהן נובעות מאותו שורש: הקושי של האדם להיות נוכח במקום שבו החיים נמצאים עכשיו. כאשר הטוב נמצא בהווה, הוא כבר חושב על הדבר הבא. כאשר הדבר הופך לעבר, הוא ממשיך לחיות בתוכו כאילו עדיין לא הסתיים.

יש אדם שיושב בארוחת ערב עם המשפחה שלו וחושב על העבודה של מחר, וכעבור שנים הוא יושב לבדו וחושב על אותן ארוחות ערב שלא ידע להיות נוכח בהן. יש אדם שמחכה שהילדים יגדלו כדי שיהיה לו סוף סוף שקט, וכאשר הם גדלים הוא מתגעגע לתקופה שבה הבית לא היה שקט לרגע. החיים עוברים לפעמים בין ציפייה למה שעוד לא הגיע לבין געגוע למה שכבר עבר, ובתווך נמצא ההווה, המקום היחיד שבו אפשר באמת לחיות.

אולי משום כך התורה אינה אומרת רק שהחתן ישמח באשתו, אלא "ושמח את אשתו אשר לקח". יש כאן פעולה שמתרחשת עכשיו. לא זיכרון של כמה התרגש ביום החתונה, ולא מחשבה על איך ייראו החיים בעוד עשרים שנה, אלא אחריות כלפי האדם שנמצא לידו כעת.

ומנגד, כאשר מגיעה כריתות, התורה מכירה בכך שיש רגע שבו אי אפשר להמשיך להתנהל כאילו דבר לא השתנה. יש זמנים שבהם נאמנות לעבר אינה פירושה להמשיך לחיות בו. אפשר לכבד תקופה שהייתה משמעותית, להודות על מה שקיבלנו ממנה, להצטער על מה שאבד, ובכל זאת להסכים שהיא הסתיימה.

היכולת להיפרד אינה מחייבת לומר שהעבר היה חסר ערך. לפעמים ההפך הוא הנכון. דווקא מפני שהיה יקר, הפרידה כואבת. אבל יש הבדל בין לשאת זיכרון לבין להישאר לגור בתוכו. הזיכרון יכול ללכת איתנו ולהעשיר את מי שאנחנו היום, ואילו חיים בתוך העבר עלולים למנוע מאיתנו לראות את מה שהחיים מניחים לפנינו עכשיו.

וכאן נפגשים שני השיעורים הגדולים. לדעת להעריך דבר לפני שהוא נעלם, ולדעת להיפרד ממנו כאשר זמנו הסתיים, הם לכאורה שני כוחות הפוכים. הראשון דורש מאיתנו להחזיק. השני דורש מאיתנו לשחרר. אבל שניהם דורשים אותה יכולת עמוקה: לפגוש את המציאות כפי שהיא עכשיו.

כאשר אדם נמצא בתוך תקופה טובה, להיות שם באמת. לא לחכות לאובדן כדי לגלות כמה היא הייתה יקרה. וכאשר תקופה מסתיימת, להסכים שהחיים אינם חייבים להישאר במקום שבו הם היו אתמול.

אולי השאלה הגדולה איננה רק מדוע אנחנו מעריכים דברים לאחר שאיבדנו אותם. השאלה היא האם אנחנו יכולים ללמוד מן האובדן בלי להזדקק לו. האם אפשר להביט היום באדם שנמצא לידנו ולראות אותו כאילו לרגע נזכרנו שהוא אינו מובן מאליו. האם אפשר לשמוע את הקול המוכר, להיכנס אל הבית המוכר, לפגוש את האנשים המוכרים, ולזכור שהעובדה שהם נעשו חלק מן השגרה שלנו אינה הופכת אותם לפחות יקרים.

ומצד שני, האם כאשר משהו באמת הסתיים, אנחנו מסוגלים להניח לו להסתיים בלי לחשוב שבכך אנחנו מבטלים את כל מה שהיה. אפשר לומר על תקופה: היא הייתה טובה והיא נגמרה. אפשר לומר על קשר: הוא היה משמעותי והוא כבר אינו חלק מחיי. אפשר לומר על שלב בחיים: למדתי ממנו הרבה, אבל אינני צריך להמשיך להיות האדם שהייתי בתוכו.

אולי אחת מצורות הבגרות העמוקות ביותר היא לדעת מתי להחזיק ומתי לשחרר. להחזיק במה שחי ולא לקחת אותו כמובן מאליו, ולשחרר את מה שכבר הסתיים בלי להפוך את העבר לבית הקבוע שלנו.

כי החיים אינם מבקשים מאיתנו לבחור בין אהבה לבין פרידה. הם מלמדים אותנו ששניהם חלק מאותה יכולת: לדעת לתת לדברים את מקומם הנכון בזמן הנכון. לא לחכות לסוף כדי להעריך את מה שיש, ולא להמשיך לחיות בסוף לאחר שהוא כבר הגיע.