למה כל כך קשה לנו להשאיר משהו לאחרים?

אנחנו חיים בעולם שמלמד אותנו כמעט מן הילדות לזהות הזדמנויות ולא להחמיץ אותן. אם אפשר להתקדם, תתקדם. אם אפשר להרוויח, תרוויח. אם נפתחה דלת, תיכנס. אם יש מקום פנוי, תפוס אותו לפני שמישהו אחר יתפוס. במידה רבה יש בכך היגיון. אדם אינו אמור לעבור את חייו בפסיביות. הוא צריך לפעול, להתאמץ, לבנות, ליצור ולנצל את הכוחות שהקב"ה נתן לו. אבל בתוך כל המרוץ הזה כמעט איננו שואלים שאלה אחרת: האם העובדה שאני יכול לקחת משהו פירושה שאני מוכרח לקחת אותו?

השאלה הזאת מתעוררת דווקא במקומות שבהם אין שום איסור ברור ואין אדם שיכול לבוא אלינו בטענה. נניח שנפתחה בפני אדם אפשרות לקבל קרדיט על פרויקט שבו השתתפו אנשים נוספים. הוא באמת עבד, באמת תרם, ואף אחד אינו משקר כאשר שמו מופיע בראש. אבל הוא יודע שמישהו אחר השקיע לא פחות ממנו, ואולי אפילו יותר, רק שהוא פחות בולט ופחות יודע לדאוג לכך שיראו אותו. האם האדם מסוגל לומר: הפעם אני רוצה שגם הוא יהיה בחזית?

או אדם שנמצא בישיבה בעבודה. מישהו מעלה רעיון, והוא יודע כיצד לשפר אותו. הוא יכול מיד להשתלט על השיחה, להוסיף את הנקודות שלו ולהפוך את הרעיון כמעט לשלו. אף אחד לא יוכל לומר שעשה דבר פסול. להפך, כולם אולי יתרשמו מן היכולת שלו. אבל האם הוא מסוגל לפעמים להשאיר לאדם האחר את הרגע שלו? האם הוא מסוגל לתרום בלי לקחת בעלות על כל דבר שאליו תרם?

אפילו בתוך המשפחה הדבר מופיע. אדם מספר סיפור, ומישהו אחר מיד אומר: "כן, גם לי קרה דבר דומה", ובתוך רגע השיחה עוברת אליו. ילד מספר להורה על הצלחה קטנה, וההורה כבר מסביר לו כיצד אפשר היה לעשות אותה טוב יותר. בן זוג משתף בחוויה, והאחר מיד נותן עצה. אנחנו רגילים לקחת מקום. לפעמים אפילו כאשר אנחנו מתכוונים לעזור, אנחנו לוקחים מן האדם שמולנו את המקום שהיה אמור להיות שלו.

אלא שיש צורה אחרת של לקיחה, שקטה הרבה יותר, והיא קשורה לדברים מוחשיים. אדם עובד קשה, מרוויח ביושר, בונה לעצמו חיים ומרגיש בצדק שמה שהשיג שייך לו. הוא לא גנב מאיש, לא רימה ולא קיבל דבר בחינם. דווקא משום כך קשה הרבה יותר לבקש ממנו לוותר על משהו. אם הדבר אינו שלו, ברור שאסור לקחת אותו. אבל מה קורה כאשר הדבר באמת שלו?

פרשת כי תצא מכניסה אותנו דווקא אל המקום הזה. התורה מתארת אדם שעבד בשדה שלו: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך" (דברים כד, יט).

צריך לעצור מול התמונה הזאת. בעל השדה חרש את הקרקע, זרע, המתין, התפלל לגשם, טיפל בשדה, הגיע אל הקציר ועבד כדי לאסוף את התבואה. העומר שנשכח אינו הפקר במובן הרגיל. הוא תוצאה של העבודה שלו. אילו היה זוכר אותו בזמן הקציר, היה רשאי לקחת אותו לביתו. אבל עכשיו, לאחר ששכח אותו והמשיך בדרכו, התורה אומרת לו דבר מפתיע: "לא תשוב לקחתו".

אל תחזור.

אתה יכול לחזור. אתה יודע היכן הוא נמצא. מבחינה מעשית שום דבר אינו מונע ממך להסתובב, ללכת כמה צעדים ולאסוף את מה שהשארת. ובכל זאת התורה אומרת: הפעם תשאיר משהו מאחור.

רבי שלמה יצחקי, רש"י (דברים כד, יט), מביא את דברי חז"ל על הברכה המיוחדת הנלמדת מן הפסוק, שאם שכח אדם עומר ונמצא העני מתפרנס ממנו, הכתוב מבשר לו ברכה. רש"י מביא את דברי הספרי שלפיהם אפילו נפלה לאדם סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי הוא מתברך עליה. יש כאן חידוש עצום. האדם אפילו לא התכוון לתת. הוא שכח. ובכל זאת, ברגע שבו הדבר הגיע לעני והתורה מצווה עליו שלא לחזור לקחתו, מה שנראה בתחילה כהפסד מקבל משמעות אחרת לחלוטין.

אנחנו רגילים לחשוב שנתינה מתחילה בהחלטה מודעת: יש לי דבר מסוים ואני מחליט לתת אותו. מצוות שכחה מלמדת שיש גם נתינה מסוג אחר. לפעמים החיים עצמם מוציאים משהו מידינו, והשאלה היא האם אנחנו מוכרחים לרוץ ולהחזיר אותו אלינו.

יש כאן אולי שיעור עמוק ביחס לבעלות. התורה אינה מבטלת את זכותו של האדם ברכושו. להפך, כל מערכת המצוות מניחה שיש לאדם בעלות ושאסור לאחרים לפגוע בה. אבל דווקא בתוך עולם שבו הבעלות מוכרת ומוגנת, התורה יוצרת מקומות שבהם בעל השדה נדרש להבין שהעובדה שמשהו צמח בשדה שלו אינה אומרת שכל גרגר חייב להגיע דווקא למחסן שלו.

רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן (דברים כד, יט), מבאר את מצוות השכחה בתוך מערכת המתנות שהתורה ייעדה לעניים בשעת הקציר. העני אינו עומד רק מחוץ לבית ומבקש שבעל הבית יוציא לו משהו משלו. התורה מכניסה את הזכות שלו לתוך השדה עצמו. בתוך תהליך האיסוף של בעל השדה כבר קיים מקום שמיועד למישהו אחר.

וזו תפיסה שיכולה לשנות את האופן שבו אדם מסתכל על השפע שלו. בדרך כלל אנחנו חושבים בסדר הבא: קודם כול אאסוף את מה ששייך לי, אחר כך אבדוק אם נשאר משהו שאפשר לתת. התורה יוצרת סדר אחר. בתוך מה שאתה אוסף לעצמך כבר יש דברים שאינם אמורים להגיע אליך.

רבי עובדיה ספורנו (דברים כד, יט), קושר את המצווה לברכת ה' במעשה ידיו של האדם. דווקא הוויתור על העומר שנשכח אינו מוצג כאובדן שמקטין את הברכה, אלא כמעשה שבתוכו התורה מבטיחה ברכה. האדם מסתכל על העומר ורואה פחות תבואה במחסן. התורה מסתכלת על אותו עומר ואומרת לו שדווקא ממנו יכולה לצמוח ברכה במעשה ידיו.

זה עומד בניגוד עמוק לאחת התחושות החזקות ביותר שלנו. אנחנו רגילים לחשוב שביטחון נוצר כאשר אנחנו מצליחים להחזיק יותר. עוד כסף, עוד נכסים, עוד אפשרויות, עוד קשרים ועוד הישגים אמורים לתת לנו תחושה שיש לנו על מה להישען. אבל מצוות שכחה מציבה לפנינו אפשרות אחרת: אולי לפעמים דווקא היכולת להשאיר משהו מאחור מעידה שהאדם אינו מפחד שכל חייו תלויים במה שהוא מצליח לאסוף.

האדם שאינו מסוגל לוותר על שום דבר אינו בהכרח אדם שיש לו הרבה. לפעמים הוא אדם שמרגיש ששום דבר אינו מספיק.

אפשר להיות בעל רכוש עצום ועדיין לחיות בתחושת מחסור תמידית. כל הזדמנות שמישהו אחר קיבל מרגישה כאילו נלקחה מאיתנו. כל הצלחה של אדם אחר נראית כאילו היא מצמצמת את המקום שלנו. כל שקל שאפשר היה להרוויח ולא הרווחנו נרשם בתודעה כהפסד. כל מקום שבו יכולנו לקבל עוד מעט הכרה ולא קיבלנו אותה מעורר תחושה שמשהו שלנו נלקח.

מצוות שכחה מלמדת את האדם שיש בעולם גם מרחב שאינו חייב להיות שלו.

ספר החינוך (מצוה תקצב) מבאר את טעמן של מתנות העניים ואת ההרגל שהן יוצרות בנפש האדם למידת הנדיבות והחסד. המצווה אינה עוסקת רק בשאלה מה יקבל העני. היא מעצבת גם את בעל השדה. כאשר אדם לומד שוב ושוב שלא כל מה שנמצא בתחום האפשרות שלו חייב להגיע לידיו, משהו בתוכו משתחרר מן האחיזה.

וזו נקודה חשובה מאוד. יש הבדל בין ויתור שנובע מחולשה לבין ויתור שנובע משפע פנימי. אדם חלש מוותר מפני שאינו מסוגל להילחם על מקומו. אדם בעל שפע פנימי מסוגל להילחם כאשר צריך, אבל גם יודע שלא כל דבר הוא מלחמה. הוא אינו חייב לזכות בכל תחרות, להיות הראשון בכל מקום, לקבל את המילה האחרונה בכל דיון או לוודא ששמו מופיע בכל הצלחה שהיה שותף בה.

לפעמים דווקא היכולת לומר "זה יכול להיות שלו" מעידה על אדם שאינו חושש שאם מישהו אחר יקבל מקום, המקום שלו ייעלם.

דמיינו שני אחים היושבים לאחר פטירת הוריהם ומחלקים ביניהם חפצים שנותרו בבית. רוב הדברים אינם בעלי ערך כספי גדול, אבל לכל אחד מהם יש זיכרונות. הם מגיעים לחפץ מסוים ששניהם רוצים. מבחינה משפטית אפשר למצוא דרך להכריע. אפשר לבדוק למי הוא הובטח, אפשר להטיל גורל ואפשר להתווכח. אבל אחד האחים מביט בשני ורואה כמה החפץ הזה משמעותי עבורו, ואומר: "קח אותו".

כלפי חוץ הוא הפסיד חפץ.

אבל האמנם באמת הוא הפסיד?

יש דברים שנכנסים לבית כאשר אנחנו לוקחים אותם, ויש דברים שנכנסים אל האדם דווקא כאשר הוא מסוגל להשאיר אותם לאחר.

רבי שמשון רפאל הירש (דברים כד, יט), רואה במתנות השדה ביטוי לכך שהבעלות האנושית אינה בעלות מוחלטת המנותקת מחובות מוסריות. רכושו של האדם מעניק לו זכויות, אך הזכויות הללו מתקיימות בתוך עולם שבו הקב"ה תובע ממנו לראות גם את מי שאין לו. השדה שלך, העבודה שלך והתבואה שלך, ובכל זאת התורה אומרת שבתוך השדה שלך יש מקום שגם אדם אחר צריך להיות מסוגל לחיות ממנו.

יש כאן רעיון גדול על שפע. אנחנו נוטים לדמיין שפע כמצב שבו לאדם יש הרבה. אבל אולי שפע אמיתי מתחיל במקום שבו האדם מרגיש שיש מספיק גם כדי שמישהו אחר יקבל.

כאשר אדם חי בתודעת מחסור, כל מה שמגיע לאחר נראה כאיום. אם מישהו אחר מקבל מחמאה, נשארה פחות הכרה בשבילי. אם עובד אחר מתקדם, אולי המקום שלי נחלש. אם אח אחר מקבל תשומת לב מההורים, אולי אוהבים אותי פחות. העולם כולו הופך לעוגה מוגבלת שכל חתיכה שמישהו אחר מקבל מקטינה את החלק שלי.

אבל החיים אינם תמיד כאלה. יש דברים שמתרבים דווקא כאשר מחלקים אותם. כבוד שאדם מעניק לאחר אינו בהכרח מקטין את כבודו. מקום שהוא נותן לילד לדבר אינו משתיק אותו. קרדיט שהוא חולק עם שותף אינו מוחק את תרומתו. לפעמים להפך, האדם נעשה גדול יותר דווקא כאשר אינו צריך שכל האור ייפול עליו.

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה (דברים כד, יט), עומד על אופייה המיוחד של מצוות שכחה, שבה מעשה הנתינה נוצר דווקא מתוך מה שנשמט מתודעתו של בעל השדה. הדבר מחדד את העובדה שהתורה אינה מבקשת רק פעולה טכנית של העברת רכוש, אלא יוצרת מציאות שבה האדם מכיר בכך שהשגחת ה' יכולה להפוך גם דבר שלא תכנן לתת למקור של חסד וברכה.

יש בכך נחמה גדולה, מפני שלא כל מה שלא הצלחנו להחזיק הוא בהכרח הפסד. לפעמים אדם מביט לאחור ורואה הזדמנות שפספס, עסקה שלא יצאה לפועל, תפקיד שמישהו אחר קיבל, רעיון שהוא לא הספיק לבצע ומישהו אחר עשה לפניו. הוא יכול לחיות שנים בתחושה שמישהו לקח ממנו משהו שהיה אמור להיות שלו.

אבל מי אמר שכל דבר שיכולנו לקבל באמת היה צריך להיות שלנו?

זו שאלה שונה לחלוטין מן הוויתור המוסרי. לפעמים לא בחרנו להשאיר את העומר. פשוט שכחנו אותו. החיים המשיכו, מישהו אחר הגיע אליו, ועכשיו אנחנו יכולים להסתובב שוב ושוב לאחור ולשאול מה היה קורה אילו היינו שמים לב בזמן.

התורה אומרת לבעל השדה: "לא תשוב לקחתו".

יש רגע שבו ההסתובבות לאחור כבר אינה מחזירה דבר. היא רק מונעת מן האדם להמשיך לקצור את השדה שנמצא לפניו.

כמה אנשים ממשיכים לחזור במשך שנים אל "העומר שנשכח" שלהם. העבודה שלא קיבלו. הבית שלא קנו בזמן. ההזדמנות שלא ניצלו. האדם שבחר בדרך אחרת. הם כבר אינם יכולים לשנות את מה שקרה, אבל בתודעה הם ממשיכים לשוב אל אותו מקום ולנסות לקחת ממנו משהו.

מצוות שכחה אינה מלמדת אותנו להיות אדישים להפסדים או לא ללמוד מטעויות. אדם צריך לבדוק את עצמו ולהשתפר. אבל יש הבדל בין ללמוד מן העבר לבין לחזור אליו שוב ושוב בניסיון לקחת ממנו את מה שכבר אינו נמצא שם.

רבי חיים בן עטר, אור החיים הקדוש (דברים כד, יט), מתעכב על לשון הברכה שבפסוק ועל הקשר שבין השארת העומר לעני לבין ברכת ה' במעשה ידיו. התורה מציעה לאדם מבט שונה על החשבון שלו. מה שנראה בעיניו כגריעה מן הרכוש יכול להיות דווקא המקום שממנו תצמח ברכה שאינה נמדדת רק במספר העומרים שנכנסו למחסן.

וזה אולי אחד השיעורים הגדולים ביותר שהשדה יכול ללמד את האדם. בעל השדה אינו שולט בכל מה שמתרחש בו. הוא זורע, עובד ומשקיע, אבל הוא זקוק לגשם שאינו בידיו, לשמש שאינה בידיו ולברכה שאינה בידיו. אולי משום כך דווקא בשעת הקציר, כאשר הוא עלול להרגיש שכל התוצאה היא פרי כוחו, התורה משאירה בשדה סימנים שמזכירים לו שהוא אינו הבעלים היחיד של המציאות.

לא כל מה שהצלחנו להשיג הוא רק מפני שהיינו מוכשרים. היו אנשים שעזרו לנו, הזדמנויות שנפתחו, נסיבות שהתאימו, בריאות שאפשרה לנו לעבוד, כוחות שקיבלנו מן הקב"ה ודברים רבים שלא היו בשליטתנו. ההכרה הזאת אינה מקטינה את ההישג. היא פשוט הופכת אותו לפחות סגור בתוך עצמו.

וכאשר האדם מבין שלא הכול התחיל ממנו, קל לו יותר להבין שגם לא הכול חייב להסתיים אצלו.

אולי זו הסיבה שהפסוק אינו מסתיים בעני אלא בבעל השדה: "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך". לכאורה העני הוא הנהנה מן המצווה, אבל התורה פונה דווקא אל מי שמשאיר. היא מלמדת אותו שהיכולת לא לקחת הכול אינה מקטינה את חייו. לפעמים היא מרחיבה אותם.

יש אנשים שכל חייהם עסוקים בשאלה כמה הצליחו לקחת מן העולם. כמה כסף צברו, כמה תארים קיבלו, כמה אנשים מכירים אותם, כמה הישגים רשומים על שמם. אבל אולי בסופו של דבר קיימת שאלה גדולה לא פחות: מה השארנו לאחרים?

לא רק כמה נתנו לצדקה, אלא כמה מקום השארנו. כמה פעמים אפשרנו לאדם אחר להצליח בלי להרגיש מאוימים. כמה פעמים ויתרנו על המילה האחרונה. כמה פעמים נתנו למישהו אחר לקבל את הקרדיט שמגיע לו. כמה פעמים ידענו שיש דבר שאנחנו יכולים לקחת, ובכל זאת בחרנו להשאיר אותו מפני שמישהו אחר זקוק לו יותר.

השדה של פרשת כי תצא מלמד אותנו שהחיים אינם רק אומנות האיסוף. הם גם אומנות ההשארה. יש דברים שאנחנו צריכים להילחם עליהם, ויש דברים שדווקא היכולת לא לחזור לקחת אותם הופכת אותנו לעשירים יותר.

כי לא כל דבר שאנחנו משאירים מאחור הוא דבר שאיבדנו. לפעמים דווקא מה שהשארנו לאחר הוא הדבר שמגלה לנו כמה באמת יש בתוכנו.