למה אנחנו רוצים לפתוח דף חדש בלי לקרוא את הדף הקודם?

ראש השנה נותן לנו תחושה נדירה של התחלה. שנה אחת נסגרת ושנה חדשה נפתחת, ואנחנו אוהבים מאוד את האפשרות לומר לעצמנו: מה שהיה היה, עכשיו מתחילים מחדש. יש משהו מנחם במחשבה שאפשר להשאיר מאחור שנה של טעויות, אכזבות, מריבות, החלטות שלא קיימנו ודברים שאנחנו מעדיפים לשכוח, ולהיכנס אל השנה החדשה כאילו קיבלנו מחברת נקייה. אבל כאן מתעוררת שאלה שאולי דווקא ראש השנה מחייב אותנו לשאול: האם אפשר באמת לפתוח דף חדש לפני שקראנו היטב את הדף הקודם?

אדם עובר ממקום עבודה אחד לאחר מפני שהמנהל הקודם לא העריך אותו, וכעבור שנתיים הוא מגלה שגם המנהל החדש אינו מעריך אותו. אדם מסיים קשר זוגי מפני שהצד השני "לא ידע להבין אותו", נכנס לקשר חדש, ולאחר זמן מגלה שהוא שוב מרגיש שאיש אינו מבין אותו. הורה מתלונן שהילדים אינם משתפים אותו, אבל אינו שם לב שבכל פעם שהם מנסים לשתף הוא ממהר להסביר להם מה הם עשו לא נכון. אדם מספר שבכל מקום מנצלים את טוב לבו, אבל אינו שואל מדוע הוא עצמו אינו מסוגל לומר לא. פעם אחת זו יכולה להיות מקריות, פעמיים זו עדיין יכולה להיות מציאות קשה, אבל כאשר אותו סיפור חוזר שוב ושוב עם אנשים אחרים, במקומות אחרים ובתקופות אחרות, אולי הגיע הזמן לשאול: מהו הדבר היחיד שהיה נוכח בכל הסיפורים האלה? אני.

זו שאלה קשה, מפני שקל הרבה יותר להחליף תפאורה מאשר לפגוש דפוס. אפשר להחליף מקום עבודה, קהילה, חברותא, שכונה ואפילו מערכת יחסים, אבל אם האדם לוקח איתו לכל מקום את אותה דרך שבה הוא מפרש ביקורת, את אותו פחד מדחייה, את אותו צורך להיות צודק, את אותה נטייה להיעלב, את אותו קושי להציב גבולות ואת אותה תגובה אוטומטית בשעת לחץ, הוא עלול לגלות שהשחקנים התחלפו אבל העלילה נשארה כמעט אותה עלילה.

אולי משום כך התורה אינה מסתפקת בכך שראש השנה יהיה יום של התחלה. היא הופכת אותו גם ליום של זיכרון. התורה מכנה אותו "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד), ובמקום אחר "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). בתפילת מוסף איננו עוסקים רק בעתיד שאנחנו מבקשים, אלא אומרים ברכה שלמה של זכרונות. אנחנו מבקשים להיכנס לשנה חדשה, אבל התורה מחזירה אותנו דווקא אל הזיכרון. מדוע? אם המטרה היא להתחיל מחדש, למה לא להניח לעבר להישאר מאחור?

חז"ל אומרים בגמרא במסכת ראש השנה: "אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (דף טז ע"א). ראש השנה מלמד אותנו שהתחלה חדשה וזיכרון אינם הפכים. להפך, ייתכן שאין התחלה אמיתית בלי זיכרון. מי שמבקש לשכוח את השנה הקודמת עלול להרגיש חופשי ממנה, אבל הוא גם מוותר על האפשרות ללמוד ממנה.

התורה עצמה משתמשת בזיכרון לא כנוסטלגיה אלא ככלי שמכוון את ההווה. משה רבנו אומר לישראל: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך" (דברים ח, ב). שימו לב: לא נאמר רק לזכור שהיינו במדבר, אלא "וזכרת את כל הדרך". יש ערך לחזרה אל המסלול עצמו. היכן פחדנו, היכן נכשלנו, היכן למדנו, כיצד הגבנו כאשר לא היה אוכל, מה קרה כאשר משה התעכב, מה התגלה בתוכנו בדרך. הזיכרון התורני אינו מוזיאון של אירועים ישנים. הוא מבקש להפוך את מה שהיה למורה של מה שיהיה.

בהמשך אותה פרשה מזהירה התורה: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך... פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך" (דברים ח, יא-יד). השכחה שהתורה מזהירה מפניה אינה בהכרח מחיקה מן הזיכרון. אדם יכול לזכור היטב מבחינה היסטורית שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים ובכל זאת לחיות כאילו הדבר אינו נוגע אליו. מכאן שזיכרון בתורה פירושו לא רק שהמידע נשמר בראש, אלא שהעבר ממשיך להשפיע על הדרך שבה האדם חי בהווה.

וזו בדיוק השאלה שאנחנו צריכים לשאול על השנה שחלפה. האם אנחנו זוכרים אותה רק כאוסף אירועים, או שאנחנו מסוגלים לקרוא אותה? האם אנחנו יודעים לא רק מה קרה, אלא גם מה חזר? לא רק מי הכעיס אותנו, אלא מה מפעיל אותנו? לא רק באילו מקומות נכשלנו, אלא באילו תנאים אנחנו מועדים יותר להיכשל? לא רק איזו החלטה לא קיימנו, אלא מדוע היא נשברה בדיוק בנקודה שבה נשברה?

דוד המלך מבקש: "חטאות נעורי ופשעי אל תזכר, כחסדך זכר לי אתה למען טובך ה'" (תהלים כה, ז). לכאורה יש כאן דבר מעניין: מצד אחד אנחנו מבקשים מהקב"ה שלא יזכור את החטאים, ומצד שני עבודת התשובה דורשת מאיתנו שלא לברוח מהם. יש הבדל גדול בין בקשה שהחטא לא יעמוד נגד האדם לבין ניסיון של האדם למחוק את החטא מתודעתו. כדי שהעבר לא ינהל אותנו, איננו צריכים להעמיד פנים שהוא לא התרחש. אנחנו צריכים להבין אותו, לשוב ממנו וללמוד ממנו.

רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, כאשר הוא מתאר את מצוות התשובה, אינו מסתפק בתחושת חרטה כללית. הוא כותב: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... וכן יתנחם על שעבר" (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב). יש כאן תנועה כפולה: האדם מביט לאחור ומתנחם על מה שעבר, אבל המבט לאחור נועד לבנות החלטה קדימה. העבר אינו המקום שבו התשובה נשארת, אבל אי אפשר לעשות תשובה מבלי לפגוש אותו.

רבנו יונה מגירונדי מעמיק בכך כאשר הוא מונה בין עיקרי התשובה את החרטה, עזיבת החטא והדאגה מפני האפשרות לשוב אליו, ומעמיד את האדם מול הצורך להכיר בדרכו ולא רק במעשה בודד (שערי תשובה, שער ראשון). אדם יכול להצטער מאוד על התפרצות כעס אחת ועדיין לא להבין את מנגנון הכעס שלו. הוא יכול להתחרט על מילה שאמר ועדיין לא לשאול מדוע בכל פעם שהוא מרגיש שמעמדו מאוים הוא נעשה פוגעני. הוא יכול להצטער על כך שלא למד מספיק במשך השנה ועדיין לא לברר מדוע בכל ערב הוא בונה סדר יום שבו הלימוד נשאר הדבר האחרון, לאחר שכבר לא נשאר כוח.

שלמה המלך אומר: "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז), ובהמשך אותו פרק מתאר כיצד דפוסים אנושיים יכולים לחזור על עצמם באופן כמעט אבסורדי. אחד הפסוקים החריפים ביותר שם אומר: "ככלב שב על קאו, כסיל שונה באולתו" (משלי כו, יא). הדימוי קשה בכוונה. שלמה המלך אינו מתאר אדם שאינו יודע שהדבר מזיק לו. הוא מתאר אדם שחוזר למקום שכבר הוכיח את עצמו כמזיק. זו אחת התעלומות הגדולות של הנפש: מדוע אנחנו חוזרים שוב ושוב אל התנהגויות שאנחנו כבר מכירים את המחיר שלהן?

חז"ל אומרים בגמרא במסכת סוטה: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (דף ג ע"א). אין הכוונה בהכרח שאדם נעשה חסר דעת לחלוטין. לפעמים "רוח שטות" היא אותו רגע שבו הידיעה שלנו מפסיקה לנהל אותנו. אנחנו יודעים כיצד הסיפור הזה מסתיים, אבל ברגע האמת אנחנו מספרים לעצמנו שהפעם יהיה אחרת. אני יודע שאם אענה עכשיו מתוך כעס אצטער אחר כך, אבל הפעם אני חייב להעמיד אותו במקום. אני יודע שאם אדחה שוב את הדבר החשוב הוא לא יקרה, אבל היום באמת אין לי זמן. אני יודע שהרכישה הזאת אינה נכונה לי, אבל הפעם מגיע לי. אנחנו יודעים את סוף הסיפור, ובכל זאת נכנסים שוב אל אותה עלילה.

הגמרא במסכת ערכין אומרת דבר חריף עוד יותר: "תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה... תמה אני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח" (דף טז ע"ב). אחת הסיבות שקשה לקבל תוכחה היא שתוכחה מאיימת על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. אם אני משוכנע שאני אדם מתחשב, קשה לי לשמוע שאני פוגע. אם אני רואה את עצמי כאדם ישר, קשה לי לזהות את המקומות שבהם אני מעגל פינות. אם אני בטוח שאני הורה שמקשיב לילדיו, קשה לי לשמוע מהם שהם מפחדים לדבר איתי. אנחנו מגינים לא רק על המעשים שלנו, אלא על הזהות שלנו.

המשנה במסכת נגעים מלמדת: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים ב, ה). בפשט המשנה מדובר בדיני ראיית נגעים, שאדם אינו פוסק לעצמו את נגעו, אבל המשפט הפך במשך הדורות גם למראה מוסרית חריפה. יש דברים שאנחנו רואים מיד אצל האחר ומתקשים מאוד לזהות בעצמנו. אנחנו מזהים את העקשנות של בן הזוג, אבל קוראים לעקשנות שלנו "עמידה על עקרונות". אנחנו מזהים את הכעס של האחר, אבל אצלנו זו "רגישות לצדק". אצל האחר זו קמצנות, אצלנו אחריות כלכלית. אצל האחר זו גאווה, אצלנו ביטחון עצמי. אצל האחר זו ביקורתיות, אצלנו רק רצון שהדברים ייעשו כמו שצריך.

האם ייתכן שחלק מחשבון הנפש של ראש השנה הוא ללמוד לקרוא מחדש את השמות שנתנו להתנהגויות שלנו? אולי לא כל "עיקרון" הוא עיקרון, לא כל "זהירות" היא זהירות, לא כל "כנות" היא כנות ולא כל "דאגה" היא דאגה. לפעמים אנחנו מעניקים לדפוס שם מכובד מפני שהשם מאפשר לנו להמשיך בו בלי לפגוש את המחיר שהוא גובה.

הנביא ירמיהו אומר: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" (איכה ג, מ). הסדר בפסוק מדויק להפליא. תחילה "נחפשה דרכינו", אחר כך "ונחקורה", ורק לאחר מכן "ונשובה". התשובה אינה רק החלטה לנוע קדימה. היא מתחילה בחקירת הדרך שכבר הלכנו בה. לא רק "עשיתי דבר לא נכון", אלא איזו דרך הובילה אותי לשם? איזה רצף של מחשבות, הרגלים והחלטות חוזר אצלי? באיזה מקום אני שוב ושוב מאבד את עצמי?

המדרש במסכת ברכות מביא את דברי רבא, ויש גורסים רב חסדא: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו" (דף ה ע"א). אין משמעות הדברים שכל קושי מוכיח על חטא מסוים, וחז"ל עצמם ממשיכים שם ומציגים אפשרויות נוספות. אבל עצם המושג "יפשפש במעשיו" חשוב לענייננו. לפשפש פירושו לא להסתפק במבט חטוף. אדם צריך לפעמים לפתוח מגירות פנימיות שהוא מעדיף להשאיר סגורות ולבדוק מה באמת נמצא שם.

יש הבדל גדול בין אשמה לבין חקירה. אשמה אומרת: אני אדם גרוע. חקירה אומרת: אני רוצה להבין מה קורה לי. אשמה יכולה לשתק, אבל חקירה יכולה לגלות דפוס. אדם שאומר לעצמו "אני בעל נורא" לא למד הרבה על עצמו. אדם ששואל "מדוע בכל פעם שאני מרגיש שלא מעריכים אותי אני מפסיק להקשיב ומתחיל לתקוף?" כבר גילה משהו שאפשר לעבוד איתו. אדם שאומר "אין לי משמעת עצמית" נשאר עם תווית. אדם ששואל "באילו שעות אני נשבר, ומה קורה לפני כן?" מתחיל לראות את המנגנון.

כאן המחקר הפסיכולוגי על Narrative Identity, זהות נרטיבית, מוסיף רובד מעניין. חוקרים ובראשם הפסיכולוג Dan McAdams עסקו בדרך שבה בני אדם יוצרים תחושת זהות באמצעות הסיפור שהם מספרים על חייהם. אנחנו איננו מחזיקים בראש רשימה ניטרלית של כל מה שאירע לנו. אנחנו בוחרים אירועים, מחברים ביניהם, מעניקים להם משמעות ובונים מהם סיפור שמסביר לנו מי אנחנו.

הדבר הזה חשוב מאוד מפני שאותו אירוע יכול להיכנס לסיפור החיים בדרכים שונות לחלוטין. אדם שפוטר מעבודתו יכול לספר לעצמו: "תמיד דוחים אותי". אדם אחר יכול לומר: "זו הייתה הפעם שבה הבנתי שאני חייב לבנות לעצמי דרך אחרת". אדם שנכשל יכול להפוך את הכישלון להוכחה לכך שאינו מסוגל, או לפרק שבו למד משהו על עצמו. העובדות אינן משתנות, אבל המשמעות שהאדם נותן להן משפיעה על הדרך שבה הוא נכנס אל הפרק הבא.

אולם כאן נמצא גם סיכון. אם אנחנו מספרים לעצמנו שוב ושוב אותו סיפור, אנחנו עלולים להתחיל לסדר את המציאות כך שתתאים לו. מי שמשוכנע ש"אף אחד לא מעריך אותי" נעשה רגיש במיוחד לכל סימן של חוסר הערכה ומתעלם מסימנים אחרים. מי שמספר לעצמו ש"בסוף תמיד עוזבים אותי" עשוי לפרש כל התרחקות זמנית כהוכחה שהנטישה כבר התחילה. מי שחי עם הסיפור "אני פשוט אדם שאין לו כוח רצון" עלול לראות כל מעידה כהוכחה לזהותו במקום כאירוע שאפשר ללמוד ממנו.

אולי לכן חשבון נפש אמיתי אינו רק רשימת עבירות. הוא גם בדיקה של הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. איזה משפט חזר אצלי השנה שוב ושוב? "אין לי ברירה", "אני כזה", "הם התחילו", "אין לי זמן", "אף אחד לא מבין אותי", "כשיהיה לי שקט אעשה את זה", "אני חייב להיות בשליטה". האם המשפט הזה מתאר את המציאות, או שהוא הפך עם השנים לסיפור שמאפשר לי להישאר במקום?

חז"ל אומרים במשנה במסכת אבות: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). אולי אפשר להרחיב את השאלה בראש השנה: האם אני מסוגל ללמוד גם מכל שנה? לא רק לעבור אותה, לשרוד אותה או לסכם אותה, אלא ללמוד ממנה. מה השנה האחרונה לימדה אותי על הכעס שלי? על הפחדים שלי? על המקומות שבהם אני פורח? על האנשים שמוציאים ממני את הטוב? על המצבים שבהם אני מאבד שיקול דעת? על הדברים שאני אומר שהם חשובים לי אבל בפועל תמיד נדחקים לסוף?

יש אנשים שמחזיקים יומן, תמונות או הודעות מן השנה שחלפה. אילו היינו עוברים היום חודש אחר חודש, אולי היינו מגלים דברים ששכחנו. אבל השאלה העמוקה יותר איננה רק מה עשינו בתשרי, מה קרה בכסלו ומה התרחש בניסן. כדאי לחפש את הקווים שמחברים בין החודשים. איזו שיחה חזרה בצורות שונות? איזה פחד הופיע שוב ושוב בתחפושות אחרות? איזו החלטה קיבלנו כמה פעמים ולא קיימנו? באיזה מקום בחיים אנחנו עדיין עומדים בדיוק במקום שבו עמדנו בראש השנה הקודם?

רבי יהודה הנשיא אומר במשנה במסכת אבות: "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" (אבות ב, א). המילה "מחשב" דורשת מאדם לא לחיות רק מתוך הרגע. ברגע עצמו הכעס מרגיש מוצדק, הדחייה מרגישה נוחה, הוויתור על הלימוד מרגיש קטן וההוצאה המיותרת נראית נעימה. אבל חשבון פירושו לראות גם את ההמשך. מה קרה בכל הפעמים הקודמות שבהן בחרתי כך? מה היה המחיר אחרי שעה, אחרי יום ואחרי שנה?

שלמה המלך אומר: "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" (משלי טו, כד). הדרך איננה רק המקום שבו האדם נמצא עכשיו, אלא הכיוון שאליו הצעדים שלו מצטברים. זו אולי אחת המתנות של ראש השנה: לעצור לרגע את ההליכה ולראות לא רק את הצעד האחרון, אלא את הנתיב שנוצר מכל הצעדים יחד.

אנחנו אוהבים לומר "פותחים דף חדש", אבל ספר טוב אינו אוסף של דפים שאין קשר ביניהם. כל פרק נולד מתוך מה שקדם לו. אם אדם קורע בכל שנה את הפרק הקודם בלי לקרוא אותו, הוא עלול לכתוב שוב את אותה עלילה בשמות חדשים. אותה מריבה עם אדם אחר, אותה אכזבה במקום אחר, אותו פחד מול הזדמנות אחרת ואותה הבטחה ש"ממחר הכול יהיה שונה".

ראש השנה אינו דורש מאיתנו להישאר כלואים בעבר. להפך, כל מהותו של יום חדש ושנה חדשה היא האפשרות להתקדם. אבל יש הבדל בין לעזוב את העבר לבין לברוח ממנו. מי שלומד מן העבר יכול להשאיר אותו מאחור. מי שבורח ממנו נוטה לפגוש אותו שוב.

אולי לכן אחד התרגילים החשובים ביותר של חשבון הנפש אינו לשאול רק "מה עשיתי השנה לא נכון?", אלא לשאול שאלה נוספת: מה חזר השנה יותר מפעם אחת, ומה החזרה הזאת מנסה ללמד אותי על עצמי? האם אותו ויכוח חזר? אותה תחושת בדידות? אותה דחיינות? אותו קושי להציב גבול? אותה תחושה שלא מעריכים אותי? אותה התפרצות? אותה הבטחה לעצמי שנשברה שוב באותו מקום?

אין צורך למצוא עשרה דפוסים. לפעמים גילוי של דפוס אחד שווה יותר מרשימה ארוכה של חרטות. מפני שברגע שאדם מזהה את הדרך, הוא יכול להתחיל לבחור דרך אחרת. הוא כבר אינו עומד מופתע בפעם העשירית ושואל כיצד שוב הגיע לאותו מקום. הוא מתחיל לזהות את הצומת לפני שהוא מגיע לסופה.

ראש השנה פותח לפנינו דף חדש, וזוהי מתנה עצומה. אנחנו איננו מוכרחים לכתוב עליו את מה שכתבנו בשנה שעברה. אבל דווקא מפני שהדף החדש יקר כל כך, כדאי להיכנס אליו אחרי שקראנו בכנות את הפרק שמסתיים עכשיו. לא כדי להאשים את עצמנו, לא כדי לחיות בעבר ולא כדי לסחוב את כל הטעויות אל השנה החדשה, אלא כדי שהעבר יהפוך ממטען למורה.

אולי זו אחת המשמעויות העמוקות של הזיכרון בראש השנה. אנחנו איננו זוכרים כדי להישאר במקום שבו היינו, אלא כדי שלא נצטרך לחזור אליו בלי סוף. אנחנו מבקשים מהקב"ה שנה חדשה, אבל השנה החדשה מתחילה באמת כאשר אנחנו מסוגלים להביט בשנה הישנה ולשאול לא רק מה קרה בה, אלא מה היא ניסתה ללמד אותנו ולא רצינו עדיין לשמוע.

כי לפעמים הדבר שמונע מאיתנו לפתוח דף חדש אינו מה שכתוב בדף הקודם. הדבר שמונע מאיתנו לפתוח דף חדש הוא שלא קראנו אותו עד הסוף.