למה דווקא ביום הדין אנחנו כמעט לא מדברים על החטאים שלנו?

אילו היינו מתבקשים לבנות בעצמנו את תפילת ראש השנה, סביר להניח שהיינו מתחילים במקום המתבקש ביותר: חטאים. הרי זה יום הדין. המשנה מלמדת שבראש השנה כל באי העולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון, וחז"ל מתארים ספרי חיים וספרי מתים הפתוחים לפניו. אם יש יום בשנה שבו היינו מצפים מאדם לעמוד ולפרט את כל המקומות שבהם נכשל, זה לכאורה היום הזה. היינו מצפים לרשימה ארוכה של וידויים, בקשות סליחה וחרטה, אולי אפילו לסדר תפילה המזכיר את יום הכיפורים. אבל כשפותחים את מחזור ראש השנה מגלים דבר מפתיע: במרכז תפילת היום איננו עומדים ומונים את החטאים שלנו. אנחנו מדברים על מלכות, זיכרון ושופר, על העולם כולו, על כבוד ה', על פחד הברואים ועל התקווה שכולם יכירו במלכותו. כיצד ייתכן שדווקא ביום שבו האדם נידון אנחנו כמעט לא מדברים על העבירות שעליהן הוא נידון?

השאלה נעשית חריפה עוד יותר מפני שאין ספק שראש השנה שייך לתהליך התשובה. רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, כותב על השופר: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (משנה תורה, הלכות תשובה ג, ד). ראש השנה הוא גם היום הראשון מעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שעליהם אומר הנביא: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו), וחז"ל מפרשים בגמרא במסכת ראש השנה שאלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים (דף יח ע"א). אם כך, אין לומר שראש השנה אינו יום של תשובה. להפך, הוא פותח את התקופה המרוכזת ביותר של תשובה בשנה. ובכל זאת, התשובה שלו נשמעת אחרת.

חז"ל אומרים בגמרא במסכת ראש השנה: "אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (דף טז ע"א). שלוש המילים הללו מגדירות את מרכז תפילת המוסף: מלכויות, זכרונות ושופרות. וכאן ראוי לעצור. אם אנחנו עומדים למשפט, מדוע חז"ל לא אמרו: אמרו לפני חטאים, וידויים וסליחות? מדוע הדבר הראשון שהם מבקשים מאיתנו הוא "שתמליכוני עליכם"?

אולי מפני שלפני שאדם מתקן את הדברים שעשה, הוא צריך לברר מחדש למען מה הוא חי.

אפשר לתקן התנהגות בלי לשנות כיוון. אדם יכול להחליט שהוא פחות כועס מפני שהכעס מזיק לבריאותו, להיות נדיב יותר מפני שהוא רוצה שאנשים יעריכו אותו, ללמוד יותר מפני שהוא רוצה להרגיש מוצלח, ולהתפלל בכוונה מפני שהוא מבקש שהקב"ה ימלא את בקשותיו. כל השינויים האלה יכולים להיות טובים, אבל ראש השנה מציב לפני האדם שאלה שקדמה להם: מי נמצא במרכז החיים שלך?

זו שאלה אחרת לגמרי מן השאלה "מה עשית לא נכון?".

ראש השנה אינו מתחיל מן הפרטים אלא מן המרכז.

בתפילת היום אנחנו אומרים: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה." זו תפילה עצומה, אבל כדאי לשים לב למה שאין בה. האדם אינו מתחיל מעצמו. הוא אינו אומר תחילה: תן לי, הצליח אותי, שמור עליי, פתר לי. הוא מבקש שהעולם כולו יכיר במלכות הקב"ה.

מדוע זו צריכה להיות העבודה הראשונה של אדם העומד לדין?

אולי מפני שחלק גדול מן החטאים שלנו אינם מתחילים ברגע שבו עשינו את המעשה. הם מתחילים הרבה קודם, במקום שבו החלטנו מי המלך.

כאשר אדם יודע שהדבר אינו נכון ובכל זאת אומר "אבל אני רוצה", הוא כבר הכריע מי קובע. כאשר אדם יודע כיצד נכון לדבר בבית אבל אומר "אני חייב לומר לו מה אני חושב", הוא כבר העמיד רצון אחד מעל רצון אחר. כאשר אדם יודע שהעסקה אינה נקייה לחלוטין אבל אומר "כולם עושים כך", הבעיה אינה מתחילה במספר שנכתב בחשבונית. משהו קודם התרחש במערכת המלכות הפנימית שלו. כאשר אדם אומר "אני יודע מה התורה אומרת, אבל במקרה שלי...", המשפט הזה מגלה לפעמים הרבה יותר מן המעשה שבא אחריו.

החטא הוא לעיתים הפרי. ראש השנה מבקש להגיע אל השורש.

רבי יהודה הלוי מתאר בספר הכוזרי את החסיד כמי ש"מושל" בכוחות נפשו ומסדר כל כוח במקומו הראוי, עד שהוא יכול לקרוא לכוחותיו לעבודת האלוקים (הכוזרי, מאמר שלישי, ה). הדימוי הזה משמעותי מאוד לראש השנה. בתוך האדם יש ממלכה שלמה: רצונות, פחדים, תאוות, כעסים, שאיפות, זיכרונות, צורך בכבוד, אהבה, קנאה, אמונה ושכל. השאלה אינה אם הכוחות האלה קיימים. הם קיימים בכל אדם. השאלה היא מי מנהל את הממלכה.

אפשר להיות אדם דתי מאוד ובכל זאת לתת לכעס להיות מלך ברגע מסוים. אפשר ללמוד תורה ובכל זאת לתת לכבוד להכתיב החלטה. אפשר להתפלל בכל יום ובכל זאת לתת לפחד לנהל את החיים. אפשר לקיים מצוות רבות ובכל זאת לגלות שבתחום מסוים יש בתוכנו כיסא שעליו אנחנו מסרבים לתת לקב"ה לשבת.

לכן מלכויות אינן רק הצהרה פילוסופית שהקב"ה הוא מלך העולם. השאלה האמיתית היא האם העובדה הזאת מצליחה להגיע אל המקומות שבהם היא עולה לנו במחיר.

קל לומר "ה' מלך".

קשה יותר כאשר מלכותו אומרת לי לוותר על מילה שאני מאוד רוצה לומר.

קשה יותר כאשר היא דורשת ממני להודות שטעיתי.

קשה יותר כאשר היא מחייבת אותי להיות ישר במקום שבו איש לא יידע אם עיגלתי פינה.

קשה יותר כאשר היא אומרת לי שהאדם שעומד מולי חשוב יותר מן הצורך שלי לנצח בוויכוח.

קשה יותר כאשר היא דורשת ממני לקבל שלא כל מה שאני רוצה יקרה.

דווקא כאן מתחיל ראש השנה.

הנביא ישעיהו אומר: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח" (ישעיהו נה, ו-ז). הפסוק אינו אומר רק "יעזב רשע חטאו", אלא "יעזב רשע דרכו". חטא הוא מעשה. דרך היא הכיוון שממנו נולדים המעשים. אפשר למחוק טעות אחת ולהמשיך ללכת בדרך שמייצרת טעויות דומות. תשובה עמוקה יותר אינה מסתפקת בשאלה איזה מעשה צריך להיעלם, אלא שואלת לאן הדרך כולה מובילה.

רבנו יונה מגירונדי כותב בפתיחת שערי תשובה על חומרת האדם ש"שנה באולתו" ואינו שב מדרכו, ומעמיד את עזיבת החטא והחרטה ביסוד התשובה (שערי תשובה, שער ראשון). אבל כדי לעזוב דרך, אדם צריך קודם לזהות שהוא נמצא בה. לפעמים אנחנו עסוקים כל כך בחטאים הפרטיים עד שאנחנו מפספסים את הסיפור הגדול שמחבר ביניהם.

אדם יכול להתוודות על עשר התפרצויות כעס שונות, אבל אולי השאלה העמוקה היא מדוע הוא מרגיש שהוא חייב לשלוט בכל אדם שסביבו. אדם יכול להתחרט על שעות רבות שבזבז, אבל אולי השאלה היא מדוע הוא אינו מסוגל לשהות רגע אחד בשקט עם עצמו. אדם יכול להצטער שוב ושוב על קנאה, אבל אולי הוא בנה את כל תחושת הערך שלו על השוואה לאחרים. אדם יכול לבקש סליחה על מילים שפגעו, אבל אולי הוא עדיין מאמין שאם לא ינצח בכל ויכוח הוא יהיה חלש.

אם מטפלים רק במעשים, אנחנו עלולים לגזום ענפים ולהשאיר את השורש באדמה.

ראש השנה שואל על השורש.

יום הכיפורים עוד ייתן מקום רחב לווידוי. אנחנו נאמר "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי", ונפרט שוב ושוב את המקומות שבהם המעשים שלנו התרחקו מן הרצוי. אבל ראש השנה מבקש לברר משהו שקודם לווידוי: מהו הרצוי בכלל? לפני שאני אומר "סטיתי מן הדרך", אני צריך לדעת לאן אני רוצה ללכת. לפני שאני מפרט את המקומות שבהם לא שמעתי בקול המלך, אני צריך להחליט מחדש שיש מלך.

אולי אפשר להמחיש זאת באמצעות ספינה שסטתה ממסלולה. אפשר לתקן בספינה מאות פרטים, לצבוע את הסיפון, להחליף מנוע ולתקן את המפרשים, אבל אם המצפן מצביע לכיוון הלא נכון, הספינה המשופרת תגיע מהר יותר למקום הלא נכון. לפעמים אדם משקיע מאמצים עצומים בשיפור עצמי, אבל מעולם לא עצר לשאול מהו הכיוון של כל השיפור הזה. למה אני רוצה להיות יעיל יותר? למה אני רוצה להרוויח יותר? למה אני רוצה שיעריכו אותי? למה אני רוצה שהילדים יצליחו? מהי תמונת החיים שאליה אני חותר?

שלמה המלך אומר: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו). לא רק בבית הכנסת ולא רק בשעת קיום מצווה מובהקת, אלא "בכל דרכיך". חז"ל במסכת ברכות מביאים את הפסוק הזה ואומרים שזו "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה" (דף סג ע"א). אולי זו בדיוק מלכות. לא להוסיף את הקב"ה לפינה דתית בתוך החיים, אלא לשאול כיצד נראים החיים כאשר הוא נמצא במרכזם.

ראש השנה דורש מאיתנו אפוא דבר עמוק יותר מרשימת תיקונים. הוא דורש ארגון מחדש של המרכז.

הדבר דומה לאדם שמגלה שוב ושוב נורות אזהרה במכונית ומחליף בכל פעם את הנורה במקום לבדוק את המנוע. החטאים הם אמיתיים וצריך לטפל בהם, אבל לפעמים הם מספרים לנו שמשהו עמוק יותר מבקש תשומת לב. אם שוב ושוב אני פוגע באנשים כאשר מעמדי מאוים, אולי הבעיה אינה רק ארבע המילים שאמרתי אתמול. אם אני שוב ושוב משקר במצבים שבהם האמת עלולה להקטין אותי, אולי צריך לבדוק את המקום שהכבוד תופס בחיי. אם אני שוב ושוב דוחה את מה שאני יודע שחשוב מפני שהנוח מנצח, אולי צריך לשאול מי באמת יושב על כיסא המלכות ברגעי ההכרעה.

חז"ל מספרים בגמרא במסכת ברכות שרבן יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו לפני פטירתו: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם." תלמידיו תמהו ושאלו: "עד כאן?" והוא השיב: "ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" (דף כח ע"ב). הדברים כמעט מצמררים בפשטותם. אדם יכול להאמין בקב"ה, ללמוד תורה ולהתפלל, ובכל זאת ברגע מסוים נוכחותו של אדם אחר ממשית עבורו יותר מנוכחות הקב"ה. אם מישהו ייכנס לחדר הוא יעצור, אבל כל עוד איש אינו רואה הוא ממשיך. הבעיה ברגע הזה איננה רק העבירה. יש כאן שאלה של מלכות: מי באמת נוכח בעולמו של האדם?

זו אולי הסיבה שראש השנה אינו מתחיל בווידוי. לפני שנשאל מה עשינו כאשר איש לא ראה, אנחנו צריכים להשיב לעצמנו מי נמצא שם גם כאשר איש לא רואה.

המשנה במסכת אבות אומרת: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות ב, א). אין זו רק אזהרה מפני עונש. זו תודעה של חיים לפני מישהו. אדם אינו חי בחלל ריק. המעשים שלו אינם רגעים אקראיים שאין להם עד ואין להם משמעות. יש מי שרואה, יש מי ששומע, והחיים עצמם נושאים משמעות.

כאן גם הפסיכולוגיה יכולה לעזור לנו להבין מדוע שינוי ברמת הזהות עמוק יותר משינוי של התנהגות בודדת. מחקרים בתחום שינוי ההתנהגות מבחינים בין מטרות חיצוניות לבין האופן שבו אדם תופס את זהותו ואת הערכים שמנחים אותו. התנהגות שנשענת רק על מאמץ רגעי נוטה להיות שברירית יותר, בעוד שהתנהגות המחוברת לערך פנימי ולזהות מקבלת בסיס רחב יותר. אדם שאומר "אני מנסה לא לשקר" מתמודד בכל פעם מחדש עם השקר. אדם שבונה בתוכו זהות של "אני רוצה להיות אדם שחי באמת" משנה בהדרגה את השאלה שמופיעה לפני ההחלטה.

אבל התורה הולכת עמוק יותר מן הזהות האישית. היא אינה שואלת רק "איזה אדם אני רוצה להיות?", אלא "לפני מי אני רוצה לחיות?". זו שאלת המלכות.

ייתכן שזו גם אחת הסיבות לכך שתפילת ראש השנה כמעט אינה בנויה סביב הסיפור הפרטי שלנו. אנחנו מגיעים עם אינספור צרכים אישיים, אבל המחזור מכריח אותנו להרים את הראש ולומר: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם." ביום שבו אני חרד כל כך לשנה האישית שלי, התפילה מבקשת ממני לחשוב על עולם שבו רצון ה' נעשה מרכז המציאות.

יש כאן כמעט היפוך של האינסטינקט האנושי. אנחנו מגיעים לבית הכנסת ושואלים: מה יהיה איתי? מה יהיה עם הבריאות שלי? עם הפרנסה שלי? עם הילדים שלי? עם התוכניות שלי? והתפילה אינה מבטלת אף אחת מן השאלות הללו, אבל היא מציבה לפניהן שאלה גדולה יותר: מה הקב"ה רוצה מן העולם, ומה המקום שלי בתוך הרצון הזה?

אולי זו אחת מצורות התשובה העמוקות ביותר שאפשר לעשות בראש השנה. לא להתחיל מן המשפט "השנה אני אעשה יותר", אלא מן השאלה "בשביל מה אני חי?". לא להתחיל רק מן השאלה "איזו עבירה אני רוצה להפסיק?", אלא "איזה אדם אני רוצה להיות לפני הקב"ה?". לא רק "מה אני מבקש ממנו השנה?", אלא "מה הוא מבקש ממני?".

לפעמים שינוי של השאלה משנה עולם שלם.

אדם יכול לבקש מהקב"ה שהעסק יצליח, אבל ראש השנה שואל גם מה הוא מתכוון לעשות עם ההצלחה. אדם מבקש שילדיו יצליחו, אבל האם הוא מבקש שהם יהיו מצליחים בעיני העולם או אנשים שחיים לפני הקב"ה? אדם מבקש חיים, אבל איזה דבר גדול יותר מעצמו אמור לקבל מקום בתוך החיים האלה? אדם מבקש שהקב"ה יפתח לפניו דלתות, אבל האם הוא מוכן גם לקבל שיש דלתות שהמלך בוחר לסגור?

חז"ל אומרים במשנה במסכת אבות: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד). יש במשפט הזה הגדרה חריפה מאוד של מלכות. אנחנו רגילים להתפלל שהקב"ה יעשה את רצוננו. המשנה שואלת מה אנחנו עושים עם רצונו. האם כל הקשר שלנו עם הקב"ה בנוי סביב השאלה מה נקבל ממנו, או שיש רגע שבו אנחנו אומרים: אני רוצה שהרצון שלי עצמו ילמד להתכוונן אל רצונך?

וזה קשה, מפני שהאדם המודרני מחונך כמעט מן הילדות להיות "המלך" של חייו. בחר את הדרך שלך, הגשם את עצמך, עשה מה שטוב לך, אל תיתן לאיש לומר לך מי להיות. יש ערך גדול לאחריות, לעצמאות ולבחירה, אבל ראש השנה מציב גבול לתודעה הזאת. אתה בעל בחירה, אבל אינך בעל הבית על המציאות. אתה חשוב, אבל אינך המרכז שסביבו העולם כולו מסתובב. אתה רשאי לרצות, לחלום ולפעול, אבל יש רצון גדול משלך.

אולי לכן דווקא ביום הדין אנחנו כמעט לא מתחילים מן החטאים. מפני שלפני שמתקנים את הרשימה, צריך לתקן את נקודת הייחוס שממנה הרשימה נולדת. לפני שהאדם שואל היכן עבר על רצון המלך, הוא צריך להחזיר את המלך אל הכיסא.

יום הכיפורים יגיע, ובעזרת ה' נעמוד בו ונאמר וידוי. נכה על הלב ונאמר "על חטא". נפרט את המקומות שבהם נכשלנו ונבקש מחילה, סליחה וכפרה. אבל ראש השנה מבקש מאיתנו לעשות עבודה שאי אפשר לדלג עליה בדרך לשם. הוא שואל מי נמצא במרכז החיים שאליהם אנחנו מבקשים לחזור.

כי אדם יכול לבקש סליחה על כך שנסע בכיוון הלא נכון, לקבל מחילה, ולהמשיך מיד לנסוע באותו כיוון.

ראש השנה מבקש קודם כול לסובב את ההגה.

אולי לכן ביום הדין הגדול איננו עומדים שעות ומספרים לקב"ה מי היינו. הוא יודע. אנחנו עומדים לפניו ומנסים להחליט מי אנחנו רוצים להיות. אנחנו אומרים מלכויות מפני שלפני תיקון החטאים צריך לתקן את המלכות, ואנחנו שומעים שופר מפני שלפני שאדם משנה את מעשיו הוא צריך להתעורר מן העולם שבו הוא עצמו נעשה המרכז.

וכאשר נשאל את עצמנו בראש השנה מה אנחנו רוצים לתקן, אולי כדאי לא לעצור ברשימת המעשים. אחרי כל סעיף אפשר לשאול עוד פעם אחת: מה נמצא מתחתיו? איזה רצון מנהל אותי שם? איזה פחד? איזה צורך בכבוד? איזו תאווה? איזו תפיסת עולם? ובסופו של דבר, מי יושב שם על הכיסא?

מפני שלפעמים החטא החשוב ביותר שאדם צריך לפגוש בראש השנה אינו מופיע בשום רשימה. הוא נמצא במקום שבו, בלי לומר זאת בקול, הוא החליט שהחיים הם הממלכה שלו והקב"ה מוזמן אליה רק כאשר הוא זקוק לעזרה.

ראש השנה מחזיר את הדברים לסדרם. אנחנו מבקשים חיים, בריאות, פרנסה, שלום ונחת, אבל עוד לפני כל אלה אנחנו אומרים: מלוך על כל העולם כולו בכבודך. ורק כאשר האדם מוכן לשאול לא רק מה הוא רוצה מן השנה החדשה אלא לפני מי הוא רוצה לחיות אותה, מתחיל להיווצר המקום שממנו תשובה אמיתית יכולה לצמוח.