למה לפני שאנחנו מבקשים מהקב"ה לשנות את השנה שלנו, אנחנו צריכים להמליך אותו?

בראש השנה כל אחד מאיתנו מגיע לבית הכנסת עם עולם שלם של בקשות. אנחנו מבקשים בריאות, פרנסה, זוגיות טובה, הצלחה לילדים, שלווה בבית, ביטחון, רפואה, נחת, הצלחה בעבודה ובשורות טובות. יש מי שנכנס ליום הזה עם כאב שהוא נושא כבר חודשים, יש מי שמחכה לתשובה רפואית, יש מי שמבקש שידוך לילד, יש מי שמתפלל על עסק שמתקשה להחזיק מעמד, ויש מי שפשוט מבקש שנה אחת רגועה יותר. כל הבקשות האלה אמיתיות, חשובות וראויות. אבל דווקא משום שהן כל כך טבעיות, מפתיע לגלות שחז"ל אינם מעמידים אותן במרכז עבודת ראש השנה. לפני שאנחנו אומרים לקב"ה מה אנחנו רוצים ממנו, אנחנו נדרשים לדבר על דבר אחר לגמרי: מלכות.

הגמרא במסכת ראש השנה אומרת: "אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (דף טז ע"א). הסדר הזה טעון מחשבה. לכאורה אדם עומד ביום הדין ורוצה דבר פשוט מאוד: להיכתב לשנה טובה. למה הוא אינו מתחיל משם? מדוע חז"ל דורשים ממנו קודם לומר פסוקים של מלכות ולהמליך את הקב"ה?

אולי מפני שיש הבדל גדול בין לבקש מן הקב"ה שייכנס לתוכנית שלנו לבין להסכים להיכנס לתוכנית שלו.

אנחנו רגילים לפנות אל הקב"ה מתוך החיים שכבר בנינו. יש לנו מטרות, תוכניות, לוח זמנים, שאיפות והעדפות, ומתוך כל זה אנחנו מתפללים שהקב"ה יעזור לדברים להסתדר. תן לי שהעסק יצליח, שהילד יתקבל למקום שרציתי, שהרופא ייתן תשובה טובה, שהקשר יתקדם, שהעסקה תיסגר, שהבית יהיה שקט, שהדרך תהיה פתוחה. במילים אחרות, פעמים רבות אנחנו כבר יודעים מה צריך לקרות ורק מבקשים סיוע מלמעלה.

אבל מלך איננו יועץ שמאשר את התוכנית שכבר הכנו.

מלך קובע את הכיוון.

וכאן ראש השנה משנה את סדר השיחה. לפני שאתה אומר לקב"ה מה אתה רוצה שיקרה בשנה הקרובה, שאל קודם מי באמת מנהל את השנה הזאת. האם הקב"ה נמצא בתוך חייך כדי לעזור לך להגשים את רצונך, או שאתה מוכן שהרצון שלך עצמו יעמוד לבחינה מול רצונו?

זו שאלה הרבה יותר קשה מן השאלה אם אנחנו מאמינים שהקב"ה מלך העולם. רובנו מאמינים בכך. השאלה היא מה המשמעות של האמונה הזאת כאשר היא פוגשת רצון אישי חזק מאוד.

חז"ל לא אמרו "מלכויות כדי שתכירו שאני מלך", אלא "כדי שתמליכוני עליכם". יש הבדל עצום בין לדעת שיש מלך לבין להמליך אותו עליי. אדם יכול להכיר במלכות הקב"ה באופן כללי ובכל זאת להשאיר תחומים שלמים בחייו מחוץ למלכות הזאת. הוא יכול לומר שהקב"ה מלך, אבל בכסף שלו הוא מחליט לבד. הוא יכול לומר שהקב"ה מלך, אבל בזמן של כעס הוא מרגיש שהכבוד שלו חשוב יותר. הוא יכול לומר שהקב"ה מלך, אבל כאשר רצון התורה מתנגש עם תוכנית אישית שהוא בנה במשך שנים, הוא מתקשה מאוד לקבל שמישהו אחר רשאי לשנות את המסלול.

רבנו יונה מגירונדי מבאר על דברי המשנה: "עשה רצונו כרצונך", שהאדם צריך להגיע למצב שבו רצון הקב"ה אינו נתפס אצלו ככוח חיצוני שמפריע לרצונו, אלא שהוא מבקש לחבר את רצונו אל רצון ה', עד שלא יהיו אצלו שני רצונות נפרדים (אבות ב, ד). זו דרגה גבוהה מאוד. רובנו מתחילים במקום פשוט יותר, שבו יש רצון שלנו ויש רצון של הקב"ה, ולעיתים הם מתנגשים. אבל עצם המאבק מגלה מי המלך.

קל מאוד לומר "עשה רצונו כרצונך" כאשר רצונו של הקב"ה תואם בדיוק למה שרצינו ממילא. קשה הרבה יותר כאשר הוא דורש מאיתנו ויתור. כאשר אמת עולה לנו כסף. כאשר שמירת הלכה פוגעת בעסקה. כאשר סליחה דורשת מאיתנו להוריד את הראש. כאשר ילד בוחר דרך שלא תכננו עבורו. כאשר הגוף אומר שהגיע הזמן לעצור אבל התדמית שלנו דורשת להמשיך. כאשר אנחנו מתפללים בכל הכוח לדבר מסוים והוא אינו מגיע.

דווקא שם המלכות נעשית ממשית.

המאירי מבאר את דברי המשנה "עשה רצונו כרצונך" כעבודה מאהבה, עד שהאדם עושה את רצון ה' בחיבה כאילו היה זה רצונו הטבעי עצמו (אבות ב, ד). המשמעות אינה שהאדם מפסיק להיות אדם עם רצונות. התורה אינה מבקשת מאיתנו למחוק אישיות, שאיפות וחלומות. אבל היא כן דורשת שהרצונות האלה לא יהיו הסמכות העליונה.

יש כאן הבדל עדין אבל יסודי. אדם יכול לרצות הצלחה, אבל ההצלחה אינה המלך. הוא יכול לרצות כסף, אבל הכסף אינו המלך. הוא יכול לרצות שילדיו ילכו בדרך מסוימת, אבל גם הרצון הזה אינו המלך. הוא יכול לרצות בריאות, אהבה, מעמד והכרה, וכל אלה רצונות אנושיים וטבעיים, אבל בראש השנה הוא מתבקש לשאול האם יש ערך אחד שהוא מוכן להניח מעל כולם.

אולי זו הסיבה שמלכויות קודמות לזכרונות ולשופרות. לפני שאנחנו מבקשים שיעלה זכרוננו לפניו לטובה, אנחנו צריכים לברר מי אנחנו לפניו. לפני שאנחנו מבקשים שהשופר יפעל עבורנו, אנחנו מתבקשים לקבל את מלכותו.

חז"ל מציבים כאן סדר כמעט הפוך מן הסדר הטבעי שלנו. אנחנו נוטים להתחיל ממה שחסר לנו. התורה מתחילה מן השאלה למי אנחנו שייכים.

דוד המלך אומר: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש" (דברי הימים א כט, יא). הפסוק הזה נכנס גם אל תפילת ראש השנה כחלק מפסוקי המלכויות. אבל דוד אינו מסתפק בהכרזה שהממלכה שייכת לה'. בהמשך הוא אומר: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דברי הימים א כט, יד). זו אחת ההגדרות העמוקות ביותר למלכות. מה שאנחנו נותנים לקב"ה מלכתחילה הגיע ממנו.

הזמן שלנו אינו באמת שלנו.

הכישרונות שלנו אינם באמת שלנו.

הכסף שלנו אינו באמת שלנו.

הילדים שלנו אינם רכוש שלנו.

הגוף שלנו אינו מובן מאליו.

גם החיים שעליהם אנחנו מבקשים בראש השנה ניתנו לנו.

ואם כך, תפילת ראש השנה יכולה לקבל צורה אחרת לחלוטין. במקום לבוא רק עם השאלה "מה עוד אני רוצה לקבל?", אפשר לשאול "מה אני אמור לעשות עם מה שכבר קיבלתי?".

רבי יהודה הלוי מתאר בספר הכוזרי את החסיד כאדם שמושל בכוחות נפשו, נותן לכל כוח את מקומו ואינו מאפשר לכוח אחד להשתלט על כל האישיות (הכוזרי, מאמר שלישי, ה). יש כאן משל יפה גם למלכות ראש השנה. כל אדם הוא ממלכה קטנה. יש בתוכו רצון לכבוד, רצון לנוחות, פחד, כעס, אהבה, קנאה, תאווה, אחריות, אמונה ושכל. השאלה איננה אם יהיו בתוכנו קולות שונים, אלא מי מהם מקבל את זכות המילה האחרונה.

אם הכבוד מקבל את המילה האחרונה, הוא המלך.

אם הפחד מקבל את המילה האחרונה, הוא המלך.

אם הכסף מקבל את המילה האחרונה, הוא המלך.

אם דעת החברה מקבלת את המילה האחרונה, היא המלך.

ואם בכל צומת רצון ה' הוא רק אחד השיקולים בין כמה שיקולים אחרים, האם באמת המלכנו אותו?

זו אחת השאלות החריפות ביותר שאפשר לשאול בראש השנה: מהו הדבר שאני אומר שאסור שיקרה לי בשום מחיר? לפעמים דווקא שם נמצא המלך האמיתי שלנו. אדם אומר שהוא מוכן לעשות הכול חוץ מלאבד מעמד. אדם אחר מוכן לעשות הכול חוץ מלהודות שטעה. אחר מוכן לעשות הכול חוץ מלהפסיד כסף. אדם אחר אינו מסוגל לשאת מצב שבו ילדיו לא יעמדו בציפיות החברתיות שהוא בנה סביבם. הדבר שאיננו מוכנים להניח על השולחן עשוי לגלות מי באמת שולט בחיינו.

חז"ל אומרים במשנה במסכת אבות: "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב, ד). זה משפט שקל לצטט וקשה מאוד לחיות. מה פירוש לבטל רצון? לא למחוק את עצמי, אלא להכיר בכך שגם רצון חזק מאוד שלי אינו בהכרח האמת המוחלטת.

הדבר הזה נוגע במיוחד בראש השנה, מפני שאנחנו באים אליו עם בקשות אישיות חזקות מאוד. אנחנו רוצים שהקב"ה יכתוב את השנה בדיוק כפי שאנחנו מדמיינים אותה. אבל האם אנחנו מסוגלים לומר גם: אני מבקש בכל הלב, אני מתפלל, אני משתדל, ובכל זאת אני יודע שאני אינני רואה את התמונה כולה?

זו אינה פסיביות.

זו אינה אמירה שאסור לרצות או לפעול.

זו ענוה.

הגמרא במסכת ברכות אומרת: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (דף י ע"א). התורה אינה מלמדת אותנו לוותר על תפילה. להפך, גם במצב הקשה ביותר אדם צריך לבקש רחמים. אבל תפילה עמוקה אינה ניסיון לכפות על הקב"ה את רצוננו. היא מפגש בין רצון האדם לבין מי שרואה מעבר למה שהאדם מסוגל לראות.

אפשר להתפלל בכל הכוח ובכל זאת לדעת שאיננו המלך.

אולי זה ההבדל בין תפילה לבין דרישה.

בתפילה אנחנו מבקשים.

בדרישה אנחנו מניחים שאנחנו יודעים מה חייב לקרות.

אדם יכול לומר: ריבונו של עולם, אני מבקש את הדבר הזה בכל ליבי, אבל אני גם יודע שאתה רואה דברים שאני איני רואה. זו תפילה של אדם שמבקש ועדיין משאיר את כיסא המלכות פנוי.

הדבר הזה נעשה קשה במיוחד בעולם המודרני. כמעט כל הסביבה שלנו מחנכת אותנו להגביר שליטה. אנחנו מנהלים לוחות זמנים, בונים תחזיות, עוקבים אחרי נתונים, בודקים בדיקות מקדימות, מתכננים מסלולים, מחשבים סיכונים ומנסים לצמצם הפתעות. בהרבה תחומים זו התקדמות מבורכת. האדם אכן נדרש לאחריות ולתכנון. אבל לפעמים מתוך היכולת לנהל הרבה דברים נוצרת אשליה שאנחנו אמורים להיות מסוגלים לנהל הכול.

ואז מגיעה מציאות שאינה מצייתת.

בדיקה רפואית.

ילד שקיבל החלטה אחרת.

עסק שנפל למרות שכל החישובים היו נכונים.

אדם שעזב למרות שעשינו הכול כדי שיישאר.

מלחמה ששינתה את כל התוכניות.

שנה שנראתה בדרך אחת והלכה לכיוון אחר לחלוטין.

ברגעים כאלה מתברר עד כמה בנינו את תחושת הביטחון שלנו על שליטה.

אבל התורה אינה מבקשת שנפסיק לתכנן. יוסף הצדיק מתכנן שבע שנות שובע ושבע שנות רעב. שלמה המלך משבח חכמה וזהירות. אדם נדרש להשתדל. הבעיה מתחילה כאשר ההשתדלות הופכת לתחושת בעלות.

שלמה המלך אומר: "לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו" (משלי טז, ט). שני חלקי הפסוק חשובים. האדם צריך לחשב את דרכו. אין כאן ביטול של אחריות. אבל לאחר כל החישובים, יש מי שמכין את הצעד.

אולי זו בדיוק מלכות.

לתכנן, אבל לא לעבוד את התוכנית.

לרצות, אבל לא לעבוד את הרצון.

להשתדל, אבל לא להפוך את ההשתדלות לאליל.

להאמין שיש משמעות לבחירות שלנו ובכל זאת לדעת שהמציאות אינה חייבת לנו את התוצאה שרצינו.

הפסיכולוגיה מכירה תופעה המכונה Illusion of Control, אשליית השליטה. בני אדם נוטים לפעמים להעריך יתר על המידה את מידת השליטה שיש להם על תוצאות, במיוחד כאשר הם מעורבים בתהליך או מבצעים פעולות שנותנות תחושה של ניהול. יש לכך יתרונות מסוימים, מפני שתחושת יכולת יכולה לעודד פעולה, אבל כאשר האדם מניח שהוא אמור לשלוט בכל תוצאה, המציאות עלולה להפוך למקור בלתי פוסק של חרדה.

בראש השנה התורה אינה אומרת לאדם: אין לך שליטה על שום דבר.

היא אומרת משהו מדויק יותר: יש לך אחריות, אבל אין לך מלכות.

אתה אחראי למעשים שלך, לבחירות שלך, ליושר שלך, למאמץ שלך ולדרך שבה אתה מגיב. אבל אינך בעל הבית על כל התוצאות.

זו הבחנה שיכולה לשנות חיים.

כמה כוחות אנחנו מבזבזים על ניסיון לשלוט בדברים שאינם בידינו? האם האדם שמולי יאהב אותי, האם הילד שלי יבחר בדיוק כפי שרציתי, מה כולם יחשבו עליי, האם העסקה תצליח, מה יהיה בעוד חמש שנים. ובאותו זמן, כמה מעט אנרגיה נשארת לדברים שכן בידינו: כיצד לדבר, כיצד לבחור, כיצד להתפלל, כיצד להיות ישר, כיצד להיות נוכח.

ראש השנה מחזיר את הגבולות למקומם.

הקב"ה הוא המלך.

ואנחנו בני אדם.

אולי דווקא בכך יש גם נחמה עצומה. אם אני המלך של החיים שלי, כל כישלון של המציאות הוא בסופו של דבר כישלון שלי. אם אני אחראי לשלוט בכל מה שיקרה, אין לי מנוחה. אבל אם אני עובד את המלך ולא מחליף אותו, אני יכול לעשות את חלקי בכל הכוח בלי לשאת על כתפיי את היקום כולו.

דוד המלך אומר: "ה' מלך גאות לבש... אף תכון תבל בל תמוט" (תהלים צג, א). המלכות האלוקית אינה רק תביעה מן האדם. היא גם מקור לביטחון. העולם אינו תלוי רק ביכולת שלי להחזיק אותו.

אולי לכן אנחנו אומרים מלכויות לפני שאנחנו מבקשים על השנה. קודם כול אנחנו מזכירים לעצמנו שהשנה הקרובה אינה פרויקט שאנחנו מנהלים לבד.

לאחר מכן אפשר לבקש.

ואולי אפילו לבקש עמוק יותר.

כאשר אדם יודע שהוא אינו המלך, התפילה אינה נחלשת. היא נעשית אמיתית יותר. הוא כבר אינו עומד מול הקב"ה כאילו הוא מציג תוכנית ומבקש אישור. הוא עומד לפניו כבן אדם שמכיר בגבולותיו ואומר: זה מה שאני רוצה, זה מה שכואב לי, זה מה שאני מבקש, אבל אתה רואה את מה שאני איני רואה.

חז"ל אומרים בגמרא במסכת ראש השנה "מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". אולי המילה החשובה ביותר כאן היא "עליכם". לא רק על העולם. לא רק על ההיסטוריה. לא רק על האנושות. עליי.

האם הוא מלך על הזמן שלי?

על הכסף שלי?

על האופן שבו אני מדבר בבית?

על הדרך שבה אני עושה עסקים?

על מה שאני מוכן לעשות כדי להצליח?

על הפחדים שלי?

על החלומות שלי?

על המקומות שבהם התוכנית שלי אינה מסתדרת?

זו אולי העבודה העמוקה של ראש השנה. אנחנו מגיעים עם רשימת דברים שאנחנו רוצים שהקב"ה ישנה עבורנו, וחז"ל מבקשים שנשאל קודם שאלה אחרת: האם אנחנו מוכנים שגם אנחנו נשתנה בהתאם למלכותו?

אדם יכול להתפלל שנה אחר שנה: ריבונו של עולם, תן לי יותר.

ראש השנה שואל גם: ומה תעשה אם המלך יבקש ממך אחרת?

אדם יכול לומר: תפתח לי את הדלת הזאת.

אבל האם הוא מסוגל לקבל שלפעמים המלכות האלוקית מתגלה גם בדלת שאינה נפתחת?

אדם יכול לומר: תן לי את מה שאני צריך.

אבל האם הוא מוכן לשאול אם מה שהוא חושב שהוא צריך הוא באמת הדבר שהחיים שלו צריכים?

אין כאן תשובות קלות, והיהדות אינה מבקשת מאדם להפסיק לכאוב כאשר תפילה אינה נענית כפי שקיווה. אברהם מתפלל, משה מתחנן, חנה בוכה, דוד זועק. אמונה אינה אדישות. אפשר להילחם, להתפלל, לבקש ולבכות ובכל זאת לדעת שבסופו של דבר אין לנו בעלות על הקב"ה.

אולי זו הסיבה שלפני שאנחנו מבקשים את השנה שלנו, אנחנו מדברים על המלכות שלו.

כי אם ראש השנה היה מתחיל רק ברשימת הבקשות שלנו, היינו עלולים לעבור את היום כולו כשהקב"ה נשאר כלי להגשמת רצונותינו.

חז"ל הופכים את הסדר.

תחילה "שתמליכוני עליכם".

אחר כך אפשר לבקש חיים, בריאות, פרנסה ונחת.

לא מפני שהצרכים שלנו אינם חשובים, אלא מפני שהם מקבלים משמעות אחרת כאשר הם נמצאים בתוך ממלכה ולא במקום המלך.

אולי לכן אחת התפילות הגדולות ביותר שאפשר להתפלל בראש השנה אינה רק "ריבונו של עולם, תן לי את השנה שאני רוצה", אלא תפילה עדינה וקשה הרבה יותר: ריבונו של עולם, תן לי לבקש בכל ליבי, לפעול בכל כוחי, אבל לא לשכוח לרגע שאני עובד אצלך ולא שאתה עובד אצלי.

ואם נצליח לקחת מן המלכויות אפילו את ההכרה הזאת אל השנה החדשה, ייתכן שחלק מן המציאות לא ישתנה כפי שביקשנו, אבל משהו עמוק מאוד באופן שבו נחיה בתוכה כבר יהיה אחר.

מה הקב"ה זוכר שאנחנו כבר הספקנו לשכוח?

אנחנו יושבים בראש השנה ומנסים להיזכר בשנה שעברה. מה עבר עלינו, מה השתנה, מה הצלחנו לעשות, היכן טעינו, למי אנחנו חייבים תודה וממי אנחנו צריכים לבקש סליחה. אבל ככל שאנחנו מנסים להיזכר, מתבררת עובדה פשוטה ומעט מטרידה: רוב השנה כבר איננה נמצאת בזיכרון שלנו. מי מאיתנו זוכר מה עשה ביום שלישי רגיל בחודש כסלו? מי זוכר את כל השיחות שניהל, את כל המשפטים שאמר לילדיו, את כל האנשים שפגש, את כל ההחלטות הקטנות שקיבל כאשר איש לא הסתכל? שנה שלמה עברה עלינו, אלפי שעות של חיים, ובסופו של דבר נשארו בזיכרון כמה אירועים גדולים, כמה תמונות, כמה הצלחות, כמה כאבים וכמה סיפורים שאנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו. ואז מגיע ראש השנה ומעמיד במרכזו מילה אחת שמטלטלת את כל היחס שלנו לעבר: זיכרון.

התורה מכנה את ראש השנה "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד), וחז"ל קבעו בתפילת מוסף ברכה שלמה של זכרונות. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת: "אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (דף טז ע"א). אבל כאן מתעוררת שאלה יסודית: מה פירוש לבקש מן הקב"ה שיזכור? אדם זוכר מפני שהוא עלול לשכוח. אנחנו רושמים תזכורת בטלפון מפני שאנחנו חוששים שנשכח פגישה, קושרים דבר לדבר כדי לזכור משימה, מצלמים רגע מפני שאנחנו יודעים שהזיכרון ידהה. אבל הקב"ה אינו סובל משכחה. אם כן, מה פירוש כל שפת הזיכרון של ראש השנה?

בתפילת הזכרונות אנחנו אומרים: "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך." המשפט הזה עצמו פותר את הסתירה. אנחנו מבקשים זיכרון דווקא ממי שאין לפניו שכחה. כלומר, הזיכרון האלוקי איננו ניסיון לשחזר מידע שאבד, אלא העמדת הדבר לפניו כבעל משמעות וכראוי להתייחסות. כאשר התורה אומרת שהקב"ה "זוכר", אין פירוש הדבר שקודם לכן שכח, אלא שהדבר מקבל נוכחות ופועל בתוך המציאות.

כך אנחנו מוצאים אצל נח. לאחר חודשים בתיבה, כאשר העולם כולו מכוסה מים, נאמר: "ויזכר אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה, ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישכו המים" (בראשית ח, א). אין פירוש הדבר שהקב"ה היה עסוק במבול ולפתע נזכר שנח נשאר בתיבה. הזיכרון מתבטא בפעולה. הקב"ה זוכר את נח, ומאותו רגע מתחיל מעבר מן המבול אל העולם החדש.

כך גם בשעבוד מצרים: "וישמע אלוקים את נאקתם ויזכר אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב, כד). הברית לא נשכחה עד אותו רגע. הזיכרון מבטא את כניסתה אל ההווה ואת תחילת תהליך הגאולה. וכך אומר ירמיהו בשם הקב"ה: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב). שנים רבות חלפו מאז דור המדבר, ובכל זאת מעשה של אמונה שנעשה בעבר נשאר נוכח לפני הקב"ה.

וכאן ראש השנה מתחיל לגעת במקום אישי מאוד. אם אין שכחה לפני כסא כבודו, פירוש הדבר שלא רק החטאים שאנחנו זוכרים נמצאים לפניו. גם הדברים שכבר שכחנו נמצאים שם. משפט שאמרנו לפני חודשים ונעלם מזיכרוננו, אבל אולי נשאר בלבו של מי ששמע אותו. החלטה קטנה שקיבלנו כאשר איש לא ראה. רגע שבו יכולנו לעגל פינה ובחרנו להיות ישרים. פעם שבה אדם היה זקוק לנו ואמרנו שאין לנו זמן. פעם אחרת שבה דווקא עצרנו הכול וישבנו לידו. מבחינתנו אלה היו אולי דקות אבודות בתוך שנה עמוסה. לפני הקב"ה הן אינן אבודות.

הדבר נעשה מעניין עוד יותר כאשר מסתכלים על האופן שבו הזיכרון האנושי באמת עובד. במשך שנים רבות היה נוח לחשוב על הזיכרון כעל ארכיון פנימי, כאילו המוח מצלם אירועים, מאחסן אותם, וכאשר אנחנו "נזכרים" אנחנו פשוט שולפים את הסרט מן המדף. המחקר הפסיכולוגי והנוירולוגי מציג תמונה מורכבת הרבה יותר. הזיכרון האוטוביוגרפי הוא במידה רבה Reconstructive Memory, זיכרון משחזר. כאשר אנחנו נזכרים, איננו תמיד שולפים הקלטה מושלמת של העבר, אלא בונים מחדש את האירוע מתוך פרטים שנשמרו, ידע מאוחר יותר, רגשות, אמונות, שיחות שקיימנו והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו.

הפסיכולוג Daniel Schacter, שחקר במשך שנים את פעולת הזיכרון האנושי, עסק בין השאר באופן שבו הזיכרון חשוף להטיות ולעיצוב מחדש. מחקרים בתחום הזיכרון האוטוביוגרפי מצביעים על כך שהאמונות והרגשות שיש לנו בהווה יכולים להשפיע על האופן שבו אנחנו זוכרים את העבר. אין פירוש הדבר שכל זיכרון שלנו שקרי או שאין לסמוך על הזיכרון, אלא שהזיכרון האנושי איננו מצלמת אבטחה ניטרלית. הוא מערכת חיה שמנסה גם ליצור משמעות ולשמור על תחושת רציפות של העצמי.

וזה כבר נוגע ישירות לחשבון הנפש של ראש השנה. כאשר אנחנו מסכמים את השנה, מי מספר את הסיפור? אנחנו. ומי עומד למשפט בתוך הסיפור? גם אנחנו. כלומר, במידה מסוימת אנחנו גם הנאשם, גם העד וגם מי שעורך את חומר הראיות. האם ייתכן שבמשך השנה ערכנו מעט את הסרט בלי לשים לב?

נניח ששני בני זוג מנסים לשחזר מריבה שהתרחשה לפני שלושה חודשים. הבעל אומר: "אני רק ניסיתי להסביר, ואת התחלת לצעוק". האישה זוכרת: "אני דיברתי בשקט, ואתה זה שהתפרצת". שניהם אינם בהכרח משקרים. ייתכן שכל אחד מהם באמת זוכר את האירוע דרך החוויה הרגשית שלו. הוא זוכר את עצמו כמנסה להסביר מפני שכך חווה את כוונתו, והיא זוכרת את הטון שלו כאיום מפני שכך חוותה אותו. אם הייתה מצלמה בחדר, ייתכן ששניהם היו מופתעים מן הסרט.

כמה פעמים זה קורה גם בינינו לבין עצמנו? אנחנו אומרים: "לא הייתה לי ברירה". האם באמת לא הייתה ברירה, או שזו הייתה האפשרות הנוחה ביותר? אנחנו אומרים: "ניסיתי הכול". האם באמת ניסינו הכול? אנחנו אומרים: "הוא התחיל". אבל מה קרה חמש דקות קודם? אנחנו אומרים: "לא התכוונתי לפגוע". ייתכן שלא התכוונו, אבל האם העובדה שלא התכוונו מוחקת את מה שהאדם השני חווה?

כאן נכנסת תופעה פסיכולוגית נוספת, Self-Serving Bias, הטיה לטובת העצמי. בני אדם נוטים לעיתים לפרש אירועים באופן שמגן על הדימוי העצמי שלהם. כאשר הצלחנו, קל לנו לייחס את ההצלחה לכישרון, למאמץ ולחכמה שלנו. כאשר נכשלנו, קל יותר לראות את הנסיבות, את חוסר המזל, את האדם האחר ואת התנאים שלא אפשרו לנו להצליח. גם בזיכרון האוטוביוגרפי נמצאו הטיות של עקביות, שיפור עצמי וחיוביות, המשפיעות על האופן שבו אנחנו בונים את סיפור העבר שלנו.

אין בכך בהכרח צביעות. זו יכולה להיות תכונה אנושית עמוקה. קשה לחיות כאשר בכל ערב אנחנו מפרקים לחלוטין את הדימוי שיש לנו על עצמנו. הנפש זקוקה לרציפות ולתחושת ערך. אבל המנגנון שמגן עלינו עלול גם למנוע מאיתנו לראות דברים שאנחנו צריכים לתקן.

אולי משום כך ראש השנה אינו מסתפק בזיכרון שלנו.

אנחנו אומרים: "כי זכר כל המעשים לפניך בא, ואתה דורש מעשה כולם." לא הזיכרון הערוך שלנו מגיע לפניו, אלא המעשים עצמם. יש כאן פער עצום. אני זוכר את הכוונה שלי, והקב"ה יודע גם כיצד היא פגשה את האדם שמולי. אני זוכר מדוע הייתי לחוץ, והוא יודע גם מה אמרתי מתוך הלחץ. אני זוכר כמה עבדתי קשה, והוא יודע גם מי שילם בבית את מחיר העבודה הזאת. אני זוכר את העלבון שקיבלתי, והוא יודע גם את העלבון שנתתי.

המשנה במסכת אבות אומרת: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות ב, א). יש כאן שלוש שכבות: ראייה, שמיעה וכתיבה. דבר יכול לחלוף מזיכרוננו, אבל הוא כבר היה חלק מן החיים. אנחנו איננו יכולים לחזור אל יום מסוים ולמחוק את הדרך שבה דיברנו, אבל אנחנו יכולים להחליט מה נעשה עם הידיעה הזאת מכאן ולהבא.

והנה מתגלה הצד השני של הזיכרון האלוקי, צד שאנחנו עלולים לשכוח כאשר מדברים על יום הדין. אם אין שכחה לפני כסא כבודו, גם הטוב אינו הולך לאיבוד.

אדם נתן פעם מאה שקלים למשפחה שהייתה זקוקה לעזרה ושכח מכך אחרי שבוע. הקב"ה לא שכח. אישה ישבה לילה שלם ליד מיטת אמה בבית החולים, שנים חלפו והלילה הזה נבלע בתוך אלפי לילות אחרים, אבל הוא לא נעלם. אדם שמע שמישהו בעבודה מושמץ ובחר לא להצטרף לשיחה. איש לא נתן לו תעודה על השתיקה הזאת. אולי אפילו הוא עצמו שכח ממנה. נער ראה ילד שיושב לבדו וניגש אליו. מורה אמר לתלמיד משפט של אמונה ששינה את חייו, והמורה עצמו מעולם לא ידע מה עשה. כמה מעשים טובים עשינו בחיינו שכבר אינם קיימים בזיכרון שלנו, אבל ממשיכים להתקיים בחיים של אנשים אחרים?

חז"ל מלמדים בגמרא במסכת ראש השנה שברכת הזכרונות אינה בנויה רק על זיכרון פרטי. הם אף אומרים שאין מזכירים בה זיכרון של יחיד, אפילו לטובה, אלא בונים את הברכה מתוך זיכרון שיש לו משמעות רחבה יותר (דף לב ע"ב). אנחנו מזכירים את נח ואת הברית, את יציאת מצרים ואת חסד הנעורים של ישראל. הזיכרון של ראש השנה מלמד אותנו לראות את חיינו לא כאוסף רגעים מבודדים, אלא כחלק מסיפור רחב יותר.

אחד הפסוקים המופיעים בזכרונות אומר: "ויזכר להם בריתו וינחם כרב חסדיו" (תהלים קו, מה). הזיכרון האלוקי מחובר לחסד. זו נקודה חשובה מאוד. כאשר אדם חושב על כך שהקב"ה זוכר הכול, הוא עלול לדמיין רק מצלמת אבטחה שמימית שאוספת חומר נגדו. אבל הזכרונות של ראש השנה אינם בנויים כך. אנחנו מבקשים: "זכרנו בזכרון טוב לפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים." הזיכרון שאנחנו מבקשים הוא זיכרון של רחמים.

חז"ל אף אומרים על השופר: "תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ראש השנה דף טז ע"א). איזו אמירה מופלאה. אנחנו עומדים בראש השנה עם שנה שאינה מושלמת, וחז"ל מלמדים אותנו להזכיר לפני הקב"ה מעשה שנעשה לפני אלפי שנים. זכותו של אברהם, מסירותו של יצחק והברית שנוצרה אינם נעלמים מפני שהזמן חלף. יש דברים שהזיכרון האלוקי נושא מדור לדור.

ואולי מכאן אפשר ללמוד משהו גם על האופן שבו אנחנו זוכרים אנשים. האם אנחנו זוכרים אדם רק לפי הרגע האחרון שבו אכזב אותנו? האם טעות אחת מוחקת אצלנו עשר שנים של חברות? האם מריבה אחת עם בן זוג גורמת לנו באותו רגע לשכוח מאות מעשים של אהבה? האם כאשר ילד עושה דבר שמכעיס אותנו אנחנו זוכרים את כל מי שהוא, או שרגע אחד הופך בעינינו לכל הזהות שלו?

הפסיכולוגיה מכירה היטב את העובדה שרגש בהווה משפיע על נגישותם של זיכרונות. כאשר אדם נמצא במצב רגשי מסוים, זיכרונות התואמים את אותו מצב יכולים להיות נגישים יותר. בשעת כעס נדמה לפעמים שכל ההיסטוריה מוכיחה שהאדם שמולנו "תמיד כזה". פתאום אנחנו זוכרים את מה שאמר לפני שנתיים, את מה שעשה בחופשה לפני ארבע שנים ואת המריבה ההיא שכבר חשבנו שסיימנו. באותו רגע כמעט בלתי אפשרי להיזכר בעשרות הפעמים שבהן היה שם עבורנו.

כמה נישואים נפגעים מן המילה "תמיד"? אתה תמיד מזלזל. את אף פעם לא מקשיבה. אתה תמיד חושב רק על עצמך. באמת תמיד? האם אפשר שאדם שחי איתנו עשרים שנה מעולם לא הקשיב, מעולם לא ויתר, מעולם לא דאג? או שהכעס של הרגע פתח במוח מגירה אחת וסגר את כל האחרות?

ראש השנה מציע מודל אחר של זיכרון. לא זיכרון שמוחק את הרע, אבל גם לא זיכרון שמוחק את הטוב. לא עריכה שנועדה לזכות אותנו בכל מחיר, ולא כתב אישום שמוחק את כל מה שעשינו נכון. זיכרון של אמת מסוגל להחזיק תמונה מורכבת.

וזה אולי אחד האתגרים הגדולים של חשבון הנפש. להסתכל על עצמנו בלי להיות הסנגור שמזכה אותנו מכל דבר, אבל גם בלי להפוך לתובע שמוחק כל נקודת אור. אדם יכול לומר: פגעתי, ואני צריך לתקן, בלי לומר: אני אדם חסר ערך. הוא יכול לומר: נכשלתי בתחום הזה, בלי למחוק עשרות מקומות שבהם עמד בניסיון. הוא יכול להכיר בכך שהשנה הייתה רחוקה ממה שרצה, ובכל זאת לזהות את הדרך שעשה.

יש אנשים שמגיעים לראש השנה וזוכרים כמעט רק את הכישלונות שלהם. הם זוכרים כל תפילה שלא הייתה בכוונה, כל החלטה שנשברה, כל פעם שכעסו וכל דבר שלא הספיקו. אבל הם אינם זוכרים כמה פעמים קמו אחרי שנפלו, כמה אנשים עזרו להם, כמה רגעים של חסד היו בהם וכמה ניסיונות עברו שאיש לא ידע עליהם. גם זו הטיה של הזיכרון.

המחקר בתחום הזיכרון האוטוביוגרפי מלמד שהזיכרונות שלנו קשורים עמוקות לזהות. אנחנו משתמשים בעבר כדי לענות על השאלה מי אנחנו. אדם שאוסף בעיקר זיכרונות של כישלון יכול לבנות מהם זהות של אדם כושל. אדם שאוסף בעיקר זיכרונות שבהם אחרים פגעו בו עלול לבנות זהות של קורבן. אדם שמסדר את העבר כך שהוא תמיד הצודק עלול לאבד את היכולת ללמוד.

לכן השאלה של ראש השנה אינה רק מה אני זוכר, אלא גם איזה אדם הזיכרון שלי מאפשר לי לראות.

אולי כדאי בראש השנה לנסות תרגיל פשוט ולא קל: לקחת אירוע משמעותי מן השנה ולספר אותו פעם אחת כפי שאנחנו רגילים לספר אותו, ואז לנסות לספר אותו מנקודת מבטו של האדם שהיה מולנו. כיצד בן הזוג היה מספר את המריבה הזאת? כיצד הילד היה מתאר את החודשים שבהם הייתי "עסוק מאוד"? כיצד העובד שלי היה מתאר את צורת הדיבור שלי בתקופה הלחוצה? כיצד ההורים המבוגרים שלי היו מספרים את השנה האחרונה בקשר איתי?

לא מפני שהגרסה שלהם בהכרח נכונה יותר משלנו, אלא מפני שהיא עשויה לגלות חלקים מן הסיפור שהזיכרון שלנו השאיר מחוץ למסגרת.

הגמרא במסכת ברכות אומרת: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו" (דף ה ע"א). הפשפוש אינו רק חיפוש עבירות. הוא ניסיון להתבונן במעשה בלי להסתפק בגרסה הראשונה שהנפש מציעה לנו. אולי משום כך חשבון נפש דורש אומץ. לא אומץ להלקות את עצמנו, אלא אומץ להסכים שאולי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אינו הסיפור כולו.

אבל יש עוד שאלה, ואולי היא נוגעת ללבו של ראש השנה יותר מכול: מה הקב"ה זוכר עלינו שאנחנו בעצמנו כבר שכחנו לטובה?

אולי אדם מגיע לבית הכנסת ומרגיש שאין לו הרבה מה להביא. השנה לא נראתה כפי שקיווה. הוא לא למד כפי שרצה, לא התפלל כפי שחלם, לא הצליח לתקן דברים שקיבל על עצמו. אבל מי יודע כמה רגעים קטנים נמצאים לפני הקב"ה והוא עצמו כבר שכח? הפעם שבה עצר את הכעס רגע לפני שיצא. הפעם שבה נתן צדקה למרות שלא היה לו קל. הפעם שבה התעורר בלילה לילד ולא איבד סבלנות. הפעם שבה הגיע לבית הכנסת עייף. הפעם שבה התקשר לאדם בודד. הפעם שבה סגר את הפה ולא אמר לשון הרע. הפעם שבה עמד מול פיתוי ואיש בעולם לא ידע שהוא בכלל עמד שם.

אנחנו נוטים למדוד את החיים באירועים גדולים, אבל רוב האישיות שלנו נבנית דווקא ברגעים שאינם ראויים לכותרת. אדם אינו נעשה אבא טוב ברגע אחד גדול אלא באלפי רגעים קטנים שבהם היה נוכח. זוגיות אינה נבנית רק ביום החתונה או בחופשה יקרה אלא בכוס מים, בשאלה "איך עבר עלייך היום?", בוויתור קטן, בהתנצלות ובמילה שנאמרה בזמן. יראת שמים אינה נבנית רק ביום הכיפורים אלא גם ביום שלישי רגיל כאשר איש אינו רואה.

ואת רוב הרגעים האלה נשכח.

אולי זו אחת הנחמות הגדולות של הזכרונות: הקב"ה לא.

המשנה במסכת אבות אומרת: "והכל לפי רוב המעשה" (אבות ג, טו). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מדגיש בפירושו למשנה את מעלת ריבוי המעשים הטובים, מפני שהמידות נקנות ונקבעות בנפש באמצעות פעולות חוזרות. כלומר, החיים אינם בנויים רק מן הרגעים הדרמטיים שאנחנו זוכרים. דווקא הצטברות המעשים הקטנים מעצבת את האדם.

הפסיכולוגיה המודרנית אומרת דבר דומה בשפה אחרת כאשר היא עוסקת בהרגלים ובהצטברות של התנהגויות קטנות. אנחנו אוהבים לחפש נקודות מפנה דרמטיות, אבל האישיות וחיי היום יום נוצרים במידה רבה מתוך חזרות. מילה אחת אינה בונה בדרך כלל נישואים, אבל אלפי מילים בונות את האקלים של הבית. ארוחה אחת אינה קובעת בריאות, אבל דפוס של שנים כן. שעה אחת של לימוד אינה בונה עולם של תורה, אבל שעה ועוד שעה ועוד שעה הופכות לחיים.

ואולי משום כך הקב"ה זוכר גם את מה שאנחנו שוכחים. מפני שהרגע הקטן שנעלם מזיכרוננו לא היה קטן בזמן שחיינו אותו. הוא היה עוד לבנה בבניין של האדם שאנחנו נעשים.

בראש השנה אנחנו עומדים לפני מי שזוכר את התמונה כולה. לא רק את הגרסה שאנחנו מספרים, לא רק את הרגעים שאנחנו מעדיפים להדגיש ולא רק את הטעויות שאיננו מצליחים לשכוח. לפניו נמצאים הדברים שאמרנו ושכחנו, הדברים שעשו לנו ושכחנו, החסדים שעשינו ושכחנו, הפעמים שנפלנו והפעמים שבהן יכולנו ליפול ולא נפלנו.

יש בזה יראה גדולה, אבל יש בזה גם נחמה גדולה.

היראה היא שאי אפשר לבנות את הדין רק על הזיכרון הערוך שלנו. העובדה שאני כבר לא זוכר אינה הופכת דבר ללא קיים. העובדה שמצאתי לעצמי הסבר טוב אינה משנה בהכרח את מה שהיה.

והנחמה היא ששום טוב אמיתי אינו אובד רק מפני שאיש לא צילם אותו, לא פרסם אותו, לא מחא כפיים ואפילו אנחנו עצמנו כבר איננו זוכרים אותו.

אולי לכן אנחנו מבקשים בראש השנה לא סתם "זכור אותנו", אלא "זכרנו בזכרון טוב לפניך". אנחנו מבקשים שהקב"ה יראה את הסיפור השלם שלנו. את הכישלונות ואת המאבקים, את הנפילות ואת הקימות, את המקומות שבהם היינו רחוקים ואת הרגעים שבהם ניסינו להתקרב.

וכאשר אנחנו אומרים בתפילת הזכרונות "כי אין שכחה לפני כסא כבודך", אולי כדאי לעצור לרגע ולחשוב על שתי שאלות. הראשונה מפחידה מעט: מה נמצא בסיפור השנה שלי שכבר הצלחתי לשכוח, אבל אולי אני עדיין צריך לתקן? והשנייה יכולה לתת הרבה כוח: איזה טוב עשיתי השנה שכבר שכחתי, אבל לפני הקב"ה הוא עדיין חי וקיים?

כי הזיכרון האנושי שומר כמה תמונות מתוך החיים. הזיכרון האלוקי מחזיק את החיים עצמם. ובראש השנה אנחנו עומדים לפני מי שזוכר לא רק את הרגעים שבהם היינו במיטבנו ולא רק את הרגעים שבהם נכשלנו, אלא את כל הדרך שעברנו כדי להגיע עד לכאן.