מה היה משתנה אילו ידענו מראש שזו השנה האחרונה שלנו?

אילו היינו יודעים בוודאות שראש השנה הזה פותח את השנה האחרונה של חיינו, מה היה משתנה כבר מחר בבוקר? האם היינו ממשיכים לכעוס על אותו אדם שאנחנו כועסים עליו כבר שלוש שנים? האם היינו משקיעים עוד מאות שעות בוויכוחים שאיש לא יזכור בעוד עשור? האם היינו ממשיכים לדחות את הביקור אצל ההורים, את השיחה עם הילד, את בקשת הסליחה, את שיעור התורה ואת הדבר שאנחנו אומרים כבר שנים ש"כשיהיה קצת יותר זמן" נתחיל לעשות? ואולי השאלה המטרידה מכול היא אחרת: אם הידיעה שנותרה לנו שנה אחת הייתה משנה את סדר העדיפויות שלנו, מה זה אומר על סדר העדיפויות שלפיו אנחנו חיים עכשיו?

ראש השנה מעמיד את שאלת החיים במרכז התפילה. אנחנו מבקשים שוב ושוב: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים". אנחנו אומרים "מי יחיה ומי ימות", מבקשים להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ומתחננים על שנה של חיים, ברכה ושלום. אבל דווקא ריבוי הבקשות לחיים יכול להסתיר שאלה אחת פשוטה: מה אנחנו מתכוונים לעשות עם החיים אם נקבל אותם?

אנחנו רגילים לחשוב על חיים במונחים של כמות. עוד שנה, עוד חודש, עוד יום. אבל אדם יכול לקבל עוד שנה ולבזבז אותה, והוא יכול לקבל יום אחד ולהכניס לתוכו עולם שלם. לכן דוד המלך אינו מבקש רק חיים ארוכים. הוא אומר: "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני" (תהלים לט, ה). זו תפילה מפתיעה. בדרך כלל אנחנו מבקשים לא לדעת את הקץ. דוד מבקש תודעה של קץ, מפני שהידיעה שהזמן מוגבל משנה את האופן שבו הזמן מקבל ערך.

משה רבנו אומר בתפילה המיוחסת לו: "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהלים צ, יב). הוא אינו מבקש לדעת כמה ימים בדיוק נשארו לנו, אלא לדעת למנות אותם. יש הבדל עצום בין לדעת שמספר הימים מוגבל לבין לחיות מתוך הידיעה הזאת. כולנו יודעים באופן אינטלקטואלי שהחיים אינם נצחיים, אבל רוב הזמן אנחנו מתכננים, דוחים, רבים ונעלבים כאילו לפנינו מאגר בלתי מוגבל של ימים.

חז"ל הפכו את הידיעה הזאת להוראה מעשית. רבי אליעזר אומר במשנה במסכת אבות: "שוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). הגמרא במסכת שבת מספרת שתלמידיו שאלו אותו את השאלה המתבקשת: "וכי אדם יודע איזהו יום ימות?" רבי אליעזר השיב: "וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה" (דף קנג ע"א). לכאורה התשובה פשוטה, אבל מסתתר בה רעיון עמוק מאוד. אינך צריך לדעת מתי תמות. אתה צריך לדעת שאינך יודע.

אנחנו נוטים לחשוב שאי הוודאות לגבי סוף החיים מאפשרת לנו לדחות את המחשבה עליו. רבי אליעזר הופך את ההיגיון: דווקא מפני שאינך יודע, אין לך יום שאפשר להתייחס אליו כמובן מאליו.

רבי יוחנן בן זכאי ממשיך שם במשל למלך שהזמין את עבדיו לסעודה ולא הודיע להם מתי תתקיים. הפיקחים התכוננו וישבו על פתח בית המלך, ואילו הטיפשים המשיכו במלאכתם מתוך הנחה שיש עוד זמן. לפתע ביקש המלך את עבדיו. הפיקחים נכנסו כשהם מוכנים, והאחרים נתפסו בלתי מוכנים (שבת דף קנג ע"א). הבעיה של הטיפשים במשל אינה שהם לא ידעו שהסעודה תתקיים. הם ידעו. הם רק הניחו שהיא לא תתקיים עכשיו.

אולי זה אחד הסיפורים המדויקים ביותר על האופן שבו אנחנו חיים. כולנו יודעים שהילדים יגדלו, אבל לא השנה. אנחנו יודעים שההורים מזדקנים, אבל עדיין יש זמן. אנחנו יודעים שהגוף אינו נשאר בן שלושים לנצח, אבל נטפל בו אחר כך. אנחנו יודעים שהזדמנויות נסגרות, אבל תמיד נדמה לנו שתהיה עוד הזדמנות. אנחנו יודעים שאדם יקר לנו לא יהיה כאן לעולם, אבל דווקא מפני שהוא נמצא כאן היום אנחנו מתנהגים כאילו הוא מובטח לנו גם מחר.

כמה דברים חשובים בחיים נדחים לא מפני שאיננו רוצים אותם, אלא מפני שאנחנו מניחים שיהיה זמן לרצות אותם אחר כך?

המשנה במסכת אבות מביאה את דברי רבי טרפון: "היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק" (אבות ב, טו). חז"ל אינם אומרים שהחיים חסרי זמן, אלא שהזמן קצר ביחס למלאכה. הבעיה איננה רק כמה שנים קיבלנו, אלא כמה דברים בעלי משמעות אנחנו מנסים לדחוס לתוכן. להיות בן זוג, הורה, בן להורים, חבר, עובד, לומד תורה, אדם בעל אחריות חברתית ואדם שעובד על מידותיו, וכל זה בתוך מספר מוגבל של שעות ביום ומספר שאיננו יודעים של שנים בחיים.

לכן זמן הוא לא רק משאב. זמן הוא בחירה.

כאשר אני נותן שעה לדבר אחד, אינני רק נותן לו שעה. אני לוקח את השעה מכל הדברים האחרים שיכולתי לעשות בה. כאשר אדם יושב עוד שעה מול מסך, הוא לא "בזבז שעה" באופן מופשט. הוא לקח שעה מחייו ונתן אותה למסך. כאשר הוא עובד בכל ערב עד מאוחר, ייתכן שיש לכך סיבות מוצדקות מאוד, אבל השעות הללו נלקחות ממקום אחר. אין מחסן סודי שממנו אפשר יהיה להחזיר אותן בעתיד.

אולי משום כך התורה מתייחסת לזמן כאל חומר שממנו בנויים החיים. בפרשת וילך אומר משה רבנו: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים לא, ב). רבי שלמה יצחקי, רש"י, מביא את דברי חז"ל: "היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות" (דברים לא, ב). יש משהו עוצמתי מאוד בתמונה הזאת. משה רבנו יודע שהיום הוא יומו האחרון, ובאותו יום הוא אינו עסוק בחיפוש אחר עוד חוויה לעצמו. הוא מדבר אל העם, מחזק את יהושע, כותב את התורה ומוסר אותה. הידיעה שהזמן נגמר אינה מצמצמת אותו אל עצמו. היא מחדדת את מה שהוא צריך להשאיר אחריו.

מה היינו עושים אילו ידענו שזה היום האחרון שלנו? זו שאלה שקל להפוך לקלישאה. אולי היינו נוסעים לים, מחבקים את הילדים ואוכלים משהו שאנחנו אוהבים. אבל השאלה התורנית עמוקה יותר: אילו ידענו שהזמן מוגבל, מה היינו מבינים פתאום על הדברים שאנחנו משקיעים בהם את חיינו עכשיו?

האם היינו ממשיכים להתווכח עם אח שלא דיברנו איתו ארבע שנים בגלל סכסוך שכבר קשה לזכור כיצד התחיל? האם עדיין היה חשוב לנו כל כך מי ישב באיזה מקום בבית הכנסת? האם היינו ממשיכים לא לדבר עם בן הזוג עד שהוא יבקש סליחה ראשון? האם עדיין היינו מודדים את עצמנו לפי המכונית של השכן, המשכורת של החבר או מספר האנשים שהגיבו למה שפרסמנו?

הדברים האלה אינם נעשים בהכרח חסרי משמעות מפני שהחיים קצרים, אבל הפרופורציות משתנות.

וכאן המחקר הפסיכולוגי מגלה דבר מרתק. הפסיכולוגית Laura Carstensen מאוניברסיטת Stanford פיתחה יחד עם עמיתיה את Socioemotional Selectivity Theory, תאוריית הבררנות החברתית-רגשית. במשך שנים חקרה Carstensen כיצד תפיסת הזמן שנותר לאדם משפיעה על המטרות שהוא בוחר ועל האנשים שבהם הוא משקיע.

אחת התובנות המרכזיות של התאוריה היא שלא הגיל כשלעצמו משנה את סדרי העדיפויות שלנו, אלא האופן שבו אנחנו תופסים את הזמן שנותר לנו. כאשר אדם מרגיש שהעתיד ארוך ופתוח, הוא נוטה לתת משקל גדול יותר למטרות שיניבו פירות בעתיד: לרכוש ידע, להכיר אנשים חדשים, להרחיב אפשרויות ולבנות קריירה. כאשר אופק הזמן נתפס כמוגבל, סדרי העדיפויות משתנים. אנשים נוטים להשקיע יותר במטרות בעלות משמעות רגשית בהווה, בקשרים קרובים ובדברים שהם מרגישים שהם באמת חשובים.

החוקרים מצאו שהשינוי הזה אינו מוגבל רק לאנשים מבוגרים. כאשר גם אנשים צעירים הוכנסו מבחינה מחשבתית למצבים שבהם אופק הזמן נתפס כמוגבל, ההעדפות שלהם השתנו. כלומר, משהו באופן שבו אנחנו תופסים את הזמן משנה את השאלה מה שווה לנו לעשות איתו.

זו תגלית פסיכולוגית מרתקת, אבל רבי אליעזר ניסח את האתגר כמעט אלפיים שנה קודם לכן: "שוב יום אחד לפני מיתתך". אינך צריך לחכות לגיל שמונים כדי לקבל את הבהירות של אדם שמבין שהזמן מוגבל. אפשר לחיות בגיל ארבעים או חמישים עם תודעה שהחיים אינם מחסן אינסופי של "אחר כך".

אולי אחת הטרגדיות האנושיות היא שאנחנו מקבלים לעיתים את הבהירות הזאת רק כאשר הזמן באמת מתחיל להיסגר.

אדם מקבל אבחנה רפואית, ופתאום דברים שהעסיקו אותו אתמול נראים מגוחכים. משפחה עוברת תאונה, ופתאום המריבה שהייתה בבוקר מאבדת את משמעותה. אדם מאבד חבר בן גילו, ולכמה ימים הוא מסתכל אחרת על אשתו, על ילדיו ועל החיים. הוא מבטיח לעצמו לא לקחת עוד שום דבר כמובן מאליו.

אבל אז עוברים שבועיים.

החיים חוזרים למסלולם.

הטלפון מצלצל, העבודה לוחצת, החשבונות מגיעים, מישהו עוקף אותנו בכביש, מישהו אומר משהו מעצבן, ואנחנו חוזרים לאט לאט לחיות כאילו הזמן שוב נעשה אינסופי.

מדוע?

מפני שהנפש אינה יכולה לחיות כל הזמן בתחושת חירום. וטוב שכך. אדם אינו אמור להתעורר בכל בוקר בחרדה שמא זה יומו האחרון. התורה אינה מבקשת מאיתנו לחיות בפחד מתמיד מן המוות. היא מבקשת דבר עדין וחכם יותר: להשתמש בידיעת הסופיות כדי ללמוד כיצד לחיות.

יש הבדל עצום בין פחד מן המוות לבין תודעת הזמן.

פחד מן המוות יכול לשתק.

תודעת הזמן יכולה לסדר סדרי עדיפויות.

הפסוק אינו אומר "הפחד אותנו מפני מותנו", אלא "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה". המטרה היא חכמה.

מהי החכמה הזאת?

אולי החכמה היא לדעת שלא כל דבר שמבקש את הזמן שלנו ראוי לקבל אותו.

לא כל ויכוח צריך להסתיים בניצחון.

לא כל הודעה דורשת תגובה מיידית.

לא כל אדם צריך לאהוב אותנו.

לא כל הזדמנות חייבים לנצל.

לא כל שקל נוסף שווה עוד שעה מן הבית.

לא כל פגיעה צריכה להישמר בזיכרון שנים.

ולא כל דבר חשוב אפשר לדחות לשלב בחיים שבו סוף סוף יהיה זמן.

מפני שהשלב הזה אולי אינו קיים.

אחת האשליות הנפוצות היא שיום אחד החיים "יסתדרו". אחרי שהילדים יגדלו יהיה זמן לזוגיות. אחרי שנסיים את הפרויקט יהיה זמן ללמוד. אחרי שנצא לפנסיה יהיה זמן לחברים. אחרי שהעסק יתייצב יהיה זמן לבריאות. אחרי התקופה הלחוצה נתחיל להתפלל כמו שצריך.

אבל החיים אינם חדר המתנה לחיים אחרים.

התקופה הלחוצה הזאת היא החיים.

הילדים בגיל הזה הם החיים.

ההורים בגיל הזה הם החיים.

הגוף שיש לנו היום הוא החיים.

והשנה שאנחנו מבקשים עכשיו לקבל היא לא הכנה לשנה שבה נתחיל סוף סוף לחיות.

שלמה המלך אומר: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" (קהלת ט, י). אין כאן קריאה לפעילות חסרת גבולות, אלא להפך: כאשר אתה יודע שהזמן מוגבל, אל תשאיר את הדברים החשובים ביותר למקום שאין בו עוד אפשרות לעשות אותם.

יש שיחות שיש להן תאריך תפוגה.

יום אחד הילד כבר לא ישאל אותנו אם יש לנו זמן לשחק איתו.

יום אחד ההורים כבר לא יחכו שנבוא.

יום אחד אדם שאנחנו אוהבים כבר לא יהיה בצד השני של הטלפון.

יום אחד הגוף לא יוכל לעשות דברים שאנחנו דוחים היום.

יום אחד גם אנחנו כבר לא נוכל לומר "מחר".

וזה אינו אמור להכניס אותנו לדיכאון. הוא אמור לגרום לנו לשאול מה ראוי לקבל את היום.

הגמרא במסכת ברכות מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שבשעת פטירתו נכנסו תלמידיו לבקרו ומצאו אותו בוכה. הם שאלו אותו מדוע הוא בוכה, והוא השיב שאילו היו מוליכים אותו לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר, שכעסו אינו כעס עולם ומאסרו אינו מאסר עולם, היה בוכה, ועכשיו מוליכים אותו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא יבכה? (דף כח ע"ב). אחד מגדולי התנאים מגיע לסוף חייו ואינו מתייחס לרגע כאל סיום טכני. כאשר הזמן נגמר, המשמעות של הבחירות מתחדדת.

אבל ראש השנה מעניק לנו מתנה נדירה: הוא מאפשר לנו לעמוד מול השאלות האלה כאשר אנחנו עדיין יכולים לענות עליהן במעשים.

אנחנו לא צריכים לחכות למיטת בית חולים כדי לגלות עם מי באמת רצינו לבלות.

אנחנו לא צריכים לחכות להלוויה כדי לומר לאדם כמה הוא יקר לנו.

אנחנו לא צריכים לחכות שהילדים יעזבו את הבית כדי להבין שהשנים שבהן הם ביקשו את תשומת הלב שלנו היו קצרות.

אנחנו לא צריכים לחכות לפנסיה כדי לגלות שעבודה הייתה חלק מן החיים ולא החיים כולם.

ואיננו צריכים לדעת שזו השנה האחרונה כדי לשאול כיצד היינו חיים אילו הייתה.

אולי כדאי להפוך את השאלה הזאת למבחן קטן של סדרי העדיפויות שלנו. אם הייתי יודע שנותרה לי שנה אחת, איזה סכסוך הייתי מסיים? עם מי הייתי מבלה יותר? איזה חלום הייתי מפסיק לדחות? איזה שיעור תורה הייתי מכניס לחיי? על איזה דבר הייתי מפסיק לבזבז שעות? למי הייתי אומר תודה? ממי הייתי מבקש סליחה? ומה מכל הדברים האלה באמת מחייב לדעת שנותרה לי שנה?

זו השאלה החשובה.

אם הייתי מתקשר לאבא שלי יותר אילו ידעתי שנותרה שנה, מדוע לא להתקשר אליו עכשיו?

אם הייתי משקיע יותר בזוגיות, למה לחכות?

אם הייתי מפסיק סכסוך מטופש, מה בדיוק אני מרוויח מכך שאני ממשיך אותו?

אם הייתי לומד יותר תורה, איזה מידע חדש על אורך חיי דרוש לי כדי להתחיל?

אולי אנחנו מחכים לוודאות על קוצר הזמן כדי לעשות דברים שאנחנו כבר יודעים שהם נכונים גם בלי הוודאות הזאת.

המחקר של Carstensen מלמד שכאשר אופק הזמן מצטמצם, אנשים נעשים בררנים יותר בקשרים ובמטרות שלהם. הם אינם בהכרח מפסיקים לחיות. להפך, הם עשויים להשקיע יותר במה שמעניק משמעות רגשית אמיתית. יש בכך שיעור גדול לראש השנה: אולי חכמה אינה להספיק יותר דברים בשנה הקרובה, אלא לדעת אילו דברים אינם ראויים יותר לקבל שנה מחיינו.

אנחנו חיים בתרבות שמלמדת אותנו לייעל את הזמן. אפליקציות מלמדות כיצד להספיק יותר, יומנים מסדרים משימות, הרצאות מלמדות Productivity וניהול זמן. אבל אפשר לנהל את הזמן בצורה מושלמת ולהקדיש אותו לדברים הלא נכונים.

אדם יכול להספיק עשרים משימות ביום ועדיין לא להספיק את החיים שלו.

אולי ראש השנה אינו רק סדנה לניהול זמן. הוא יום לבירור ערך הזמן.

רבי טרפון אינו אומר רק "היום קצר". הוא מוסיף "והמלאכה מרובה". אם כך, לא נספיק הכול. זו עובדה. ולכן הבגרות אינה רק ללמוד להספיק יותר, אלא ללמוד לבחור על מה נוותר.

כל "כן" שאנחנו אומרים הוא גם "לא" למשהו אחר.

כן לעוד שעה בעבודה יכול להיות לא לארוחת ערב עם המשפחה.

כן לעוד חצי שעה בטלפון יכול להיות לא לחצי שעה של לימוד.

כן לעוד שנה של גאווה יכול להיות לא לעוד שנה של קשר עם אח.

כן לצורך להוכיח שאני צודק יכול להיות לא לשלום בבית.

וכאשר אנחנו מבקשים בראש השנה עוד זמן, אולי מן הראוי לשאול לא רק כמה זמן אנחנו מבקשים, אלא למי ולמה אנחנו מתכוונים לתת אותו.

יש עוד נקודה עדינה. תודעת הסופיות אינה צריכה לגרום לנו לעשות רק דברים "גדולים". לפעמים היא מחזירה ערך דווקא לדברים הקטנים ביותר. לשבת עם ילד בלי להסתכל בטלפון. לשתות קפה עם בן הזוג. להתקשר לחבר. ללמוד דף. ללכת ברגל. להקשיב לסיפור שכבר שמענו מאבא שלוש פעמים.

כאשר הזמן נראה אינסופי, הדברים הקטנים נראים זניחים.

כאשר מבינים שהזמן מוגבל, מתברר שהם החיים עצמם.

אולי זו הסיבה שראש השנה אינו רק יום שבו אנחנו מבקשים שלא למות. אנחנו מבקשים חיים. וחיים במובן התורני אינם רק המשך פעולת הלב והריאות. אנחנו אומרים: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים... למענך אלוקים חיים." החיים שאנחנו מבקשים אמורים להיות מופנים אל משמעות הגדולה מעצם הישרדותנו.

אפשר לחיות עוד שנה ולא להיות באמת נוכח בה.

אפשר להגיע לראש השנה הבא ולגלות ששוב היינו עסוקים מאוד, אבל איננו יודעים במה.

שוב עבדנו.

שוב רצנו.

שוב ענינו.

שוב קנינו.

שוב כעסנו.

שוב דחינו.

ושוב חלפה שנה.

אולי משום כך ראש השנה אינו רק יום שבו הקב"ה שואל כמה זמן יינתן לנו. הוא גם יום שבו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה נעשה בזמן אם יינתן.

אין צורך לחיות כאילו כל יום הוא היום האחרון במובן הדרמטי. אי אפשר לנהל כך משפחה, עבודה וחברה. אבל אפשר לחיות כאשר הידיעה שהימים אינם בלתי מוגבלים יושבת בשקט ברקע ומסייעת לנו לבחור.

אפשר לשאול לפני ויכוח: האם הדבר הזה יהיה חשוב לי בעוד שנה?

אפשר לשאול לפני עוד ערב שנבלע במסך: האם כך אני רוצה לתת את הערב הזה מחיי?

אפשר לשאול כאשר ילד מבקש לדבר בדיוק בזמן לא נוח: האם ההזדמנות הזאת תחזור באותה צורה?

אפשר לשאול כאשר אנחנו דוחים אדם יקר: מה גורם לי להיות בטוח שתמיד יהיה אחר כך?

ואפשר לשאול בראש השנה: אם הקב"ה יכתוב אותי היום לעוד שנה של חיים, איזה דבר בחיי יהיה ראוי לכך שקיבלתי בשבילו את השנה הזאת?

חז"ל לא ביקשו מאיתנו לדעת את יום מותנו. להפך, רבי אליעזר בנה את כל דבריו על כך שאיננו יודעים אותו. אולי דווקא אי הידיעה היא המתנה. אילו ידענו בדיוק כמה זמן נשאר, החיים היו עלולים להפוך לספירה לאחור. מפני שאיננו יודעים, כל יום יכול להישאר יום רגיל, ובכל זאת להיות יקר.

ראש השנה אינו מבקש מאיתנו לחיות בפחד שהשנה תהיה האחרונה. הוא מזמין אותנו לשאול שאלה אחרת: אם הייתי יודע שזו השנה האחרונה, אילו דברים הייתי מפסיק לדחות, ועל אילו דברים הייתי מפסיק לבזבז את חיי?

ואחרי שנענה בכנות, תישאר שאלה אחת שאין לנו דרך להתחמק ממנה: אם הדברים האלה באמת חשובים, למה אנחנו צריכים לדעת שזו השנה האחרונה כדי להתחיל לחיות אותם כבר השנה?