למה השופר חייב להיות גם שבור וגם שלם?

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו רוצים רק דבר אחד: לחזור להיות מי שהיינו לפני שזה קרה. לפני המחלה, לפני הפיטורים, לפני שהעסק קרס, לפני הגירושים, לפני האכזבה הגדולה, לפני שאיבדנו אדם שהיה חלק מאיתנו, לפני שהילד הסתבך, לפני שהתברר לנו שמישהו שסמכנו עליו אינו מי שחשבנו שהוא. אנחנו אומרים לעצמנו שאם רק נצליח "לחזור לעצמנו", נדע שהמשבר מאחורינו. אבל מה קורה כאשר אי אפשר לחזור? מה קורה כאשר האירוע שעברנו שינה משהו בתוכנו, והאדם שהיה לפניו כבר אינו קיים בדיוק באותה צורה?

דווקא בראש השנה, היום שבו אנחנו מבקשים לפתוח שנה חדשה, התורה מצווה אותנו להקשיב לקול שאינו נשאר שלם. היא אינה מצווה על תקיעה אחת ארוכה וצלולה בלבד. התורה מכנה את היום "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), ובמקום אחר "זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד). בתוך סדר התקיעות שאנחנו שומעים נמצאים קולות ארוכים ורצופים, אבל גם שברים ותרועות, קולות קטועים, שבורים ורועדים. והשאלה כמעט מתבקשת: מדוע היום שמסמל התחלה חדשה נשמע דווקא כך? מדוע קולו של ראש השנה צריך לעבור דרך השבר?

הגמרא במסכת ראש השנה מנסה לברר מהו אותו קול שהתורה מכנה "תרועה". אביי לומד מן התרגום של המילה תרועה ומן הפסוק המתאר את אם סיסרא: "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" (שופטים ה, כח). מכאן דנה הגמרא אם התרועה היא "גנוחי גנח", קול של גניחה, או "ילולי יליל", קול של יללה (ראש השנה דף לג ע"ב). אלה אינן מילים מוזיקליות בלבד. חז"ל מתארים את קולות השופר באמצעות הקולות שאדם משמיע כשהלב שלו כואב.

בהמשך מספרת הגמרא שרבי אבהו התקין בקיסרי לתקוע תקיעה, שלושה שברים, תרועה ותקיעה, משום שהיה ספק אם התרועה שעליה דיברה התורה היא גניחה, יללה או שתיהן יחד. הגמרא אפילו שואלת מדוע הסדר הוא שברים ואחר כך תרועה, ומשיבה: "סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא, ברישא גנח והדר יליל", כאשר דבר קשה פוגע באדם, דרכו תחילה לגנוח ואחר כך לילל (ראש השנה דף לד ע"א).

קשה לקרוא את הדברים האלה רק כבירור טכני של הלכות תקיעת שופר. חז"ל מקשיבים כאן לנפש האנושית. הם מכירים בכך שכאב אינו נשמע תמיד באותו אופן. יש כאב שהוא גניחה כבדה, ויש כאב שמתפרק לבכי מקוטע. יש אדם שהכאב שלו יוצא בקול, ויש אדם שממשיך ללכת לעבודה, לחייך ולתפקד, ורק מי שמכיר אותו היטב שומע שהקול הפנימי שלו כבר אינו אותו קול.

ספר החינוך, כשהוא מסביר את צורות התרועה, מתאר את השברים כעין גניחות כבדות ואת התרועה כעין יללות קלות ומהירות, ומבאר שתקנת רבי אבהו כללה את צורות הבכי השונות כדי לאחד את המנהג בישראל (מצוה תה). שוב מתברר שההלכה אינה בורחת מן הקול השבור. היא מכניסה אותו ממש אל לב המצווה של היום.

אבל יש פרט נוסף בסדר התקיעות שיכול לפתוח לנו מחשבה עמוקה מאוד. השבר אינו עומד לבדו. לפניו יש תקיעה ואחריו יש תקיעה. הקול השבור מוקף בקולות פשוטים ורצופים. אנחנו מתחילים בתקיעה, עוברים דרך שברים ותרועה, וחוזרים לתקיעה. אינני מציע להפוך את סדר התקיעות למשל במקום ההלכה, אבל קשה שלא לשמוע בו תמונה מוכרת מן החיים: היה קול שלם, משהו קרה, הקול נשבר, ואחר כך אנחנו מבקשים שוב להגיע אל קול שלם.

אלא שכאן נמצאת השאלה הגדולה: האם התקיעה שאחרי השבר היא אותה תקיעה שהייתה לפניו?

אדם שהיה בריא ונעשה חולה, עבר טיפולים וחזר לחיים, אולי נראה מבחוץ כפי שנראה קודם, אבל האם הוא באמת אותו אדם? אישה שאיבדה אדם קרוב וחזרה לאחר חודשים לעבודה, לקניות ולארוחות משפחתיות, האם היא "חזרה לעצמה", או שהיא למדה להיות אדם חדש שנושא בתוכו גם את החסר? זוג שעבר משבר קשה והצליח לבנות מחדש את הקשר, האם מטרתו לחזור בדיוק לנישואים שהיו לפני המשבר, או אולי לבנות מערכת יחסים אחרת, כנה ובוגרת יותר?

אנחנו אוהבים את המילה "החלמה" כאשר היא נשמעת כמו מחיקה. קרה משהו, טיפלנו בו, ועכשיו הכול שוב כפי שהיה. אבל החיים אינם תמיד עובדים כך. יש פצעים שמתרפאים ומשאירים צלקת. הצלקת אינה הפצע, אבל היא גם אינה העור שהיה לפניו. היא עדות לכך שמשהו נקרע, ומשהו אחר נבנה במקום הקרע.

הנביא ירמיהו אומר: "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה" (ירמיהו יז, יד). הוא אינו מכחיש שיש מקום הזקוק לרפואה. בקשת הרפואה מתחילה בהכרה שיש פצע. לפעמים אנחנו מנסים לדלג על השלב הזה. אנחנו אומרים לאדם שעבר אסון "תהיה חזק", לאדם שאיבד אדם יקר "החיים ממשיכים", ולאדם שנשבר "תחשוב חיובי". לעיתים המשפטים האלה נאמרים מאהבה, אבל הם עלולים להפוך לדרישה סמויה מן האדם להפסיק לכאוב כדי שאנחנו נרגיש נוח יותר ליד הכאב שלו.

חז"ל אינם אומרים לשופר: תהיה חזק ואל תישבר. להפך, הם נותנים מקום לגניחה וליללה בתוך עבודת היום.

וכאן הפסיכולוגיה המודרנית מציעה הבחנה חשובה מאוד. במשך שנים רבות מחקר הטראומה התמקד, בצדק, בנזקים שעלולים להיגרם לאחר אירועים קשים. אולם הפסיכולוגים Richard Tedeschi ו-Lawrence Calhoun פיתחו בשנות התשעים את המושג Post-Traumatic Growth, צמיחה פוסט-טראומטית. הם מצאו שאצל חלק מן האנשים, לאחר התמודדות עמוקה וממושכת עם אירוע קשה, יכולים להופיע גם שינויים חיוביים משמעותיים.

הם זיהו כמה תחומים שבהם אנשים עשויים לדווח על שינוי: הערכה עמוקה יותר לחיים, קשרים משמעותיים יותר עם אנשים אחרים, גילוי של אפשרויות חדשות, תחושה חדשה של כוח אישי ושינוי רוחני או קיומי. אדם יכול לומר לאחר משבר: אני לא שמח שזה קרה לי, ולעולם לא הייתי בוחר לעבור את זה, אבל אני כבר אינני רואה את החיים כפי שראיתי אותם קודם.

חשוב מאוד לדייק כאן, מפני שקל להפוך רעיון כזה לאמירה אכזרית. המחקר אינו אומר שכל טראומה מצמיחה. הוא אינו אומר שסבל הוא מתנה, והוא בוודאי אינו אומר שאדם שלא "צמח" מן האסון שלו נכשל. יש אנשים שהטראומה משאירה אצלם כאב כבד מאוד, ולעיתים השלכות נפשיות ממושכות. גם המחקר בתחום מצביע על מורכבות ואף על מחלוקת בשאלה עד כמה דיווח עצמי על צמיחה משקף תמיד שינוי אובייקטיבי בפועל. לכן אין שום הצדקה לעמוד ליד אדם כואב ולומר לו שהוא צריך למצוא את הברכה בתוך האסון שלו.

צמיחה פוסט-טראומטית, כאשר היא מתרחשת, אינה מתרחשת במקום הכאב. היא יכולה להתרחש בתוכו ולאחר מאבק איתו. Tedeschi ו-Calhoun מדגישים שהאירוע הקשה יכול לערער אמונות יסוד של האדם על עצמו, על העולם ועל העתיד, ואז מתחיל תהליך שבו הוא מנסה לבנות מחדש את תפיסת עולמו. לפעמים דווקא ההתנגשות עם העובדה שהעולם אינו פועל כפי שחשבנו מאלצת אותנו לשאול שאלות שמעולם לא שאלנו.

אדם היה בטוח שאם יעבוד קשה, הכול יסתדר. ואז העסק קרס. אדם אחר היה בטוח שאם ישמור על עצמו, הבריאות מובטחת. ואז הגיעה מחלה. אישה הייתה בטוחה שהנישואים שלה יציבים, ויום אחד התברר לה שהם אינם כפי שחשבה. הורה היה בטוח שהוא יודע כיצד ייראו חיי ילדיו, ואז הילד בחר בדרך אחרת לחלוטין. לא רק האירוע נשבר. לעיתים נשברת גם התיאוריה שבאמצעותה הסברנו לעצמנו כיצד העולם עובד.

וזה אולי אחד השברים הכואבים ביותר, מפני שאדם אינו מאבד רק משהו שהיה לו. הוא מאבד גם את הביטחון שהוא יודע כיצד החיים אמורים להתנהל.

לפעמים אדם אומר לאחר משבר: "אני כבר לא מכיר את עצמי". המשפט הזה מפחיד, אבל הוא יכול להיות גם תחילתה של שאלה חדשה: אם אינני בדיוק האדם שהייתי, מי אני יכול להיות עכשיו?

ההבדל בין Resilience, חוסן, לבין Post-Traumatic Growth חשוב כאן. חוסן מתאר במידה רבה את היכולת להתמודד עם מצוקה ולשוב לתפקוד. צמיחה פוסט-טראומטית מתייחסת לאפשרות שהמאבק עם המשבר יוביל אצל חלק מן האנשים לשינוי עמוק בתפיסת החיים. במילים אחרות, לפעמים ההישג הוא לחזור ולעמוד, ולפעמים מתרחש גם דבר נוסף: האדם שעומד לאחר מכן אינו בדיוק האדם שנפל.

אפשר לראות זאת באנשים שעברו מחלה קשה. לפני המחלה הם רצו בלי סוף, דחו אנשים, כעסו על שטויות והיו בטוחים שהחיים ימתינו. לאחריה חלקם אומרים שהם התחילו להבחין בדברים קטנים שבעבר לא ראו. ארוחת ערב רגילה עם המשפחה מקבלת ערך. הליכה ברחוב מקבלת ערך. שיחה עם חבר מקבלת ערך. לא מפני שהמחלה הייתה טובה, אלא מפני שהמפגש עם השבר שינה את סולם הערכים.

זה מתחבר באופן מפתיע למה שכתבנו על ראש השנה עצמו. אנחנו רוצים שנה חדשה, אבל לפעמים אנחנו רוצים אותה בתנאי שהיא תחזיר לנו בדיוק את החיים הישנים. אנחנו מבקשים תיקון, אבל מדמיינים תיקון כמחיקה של כל מה שכאב. ואולי יש מצבים שבהם תיקון אמיתי אינו מחזיר את האדם לנקודת ההתחלה. הוא מאפשר לו לקחת את מה שקרה ולבנות ממנו דרך אחרת.

דוד המלך אומר: "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (תהלים נא, יט). הוא אינו אומר שלב נשבר הוא מצב אידיאלי שאדם צריך לחפש. הוא אומר שכאשר הלב נשבר, הקב"ה אינו דוחה אותו. יש עבודת ה' שמגיעה מתוך עוצמה, ויש רגעים שבהם אדם מגיע לפני הקב"ה דווקא עם מה שנשבר.

הדבר חשוב במיוחד בראש השנה, מפני שאנחנו עלולים להגיע לבית הכנסת עם תחושה שאנחנו צריכים להציג גרסה מסודרת של עצמנו. כולם לבושים בבגדי חג, המחזור ביד, התפילות מוכרות, ואולי מבחוץ הכול נראה שלם. אבל בתוך בית הכנסת יכולים לשבת אנשים שעברו בשנה האחרונה עולמות שלמים. אדם אחד איבד את פרנסתו. אדם אחר מחכה לתוצאות רפואיות. אישה אחת מתפללת על ילד שעובר תקופה קשה. מישהו נפרד מאדם שהיה חלק מחייו. מישהו אחר מחייך לכולם ובפנים מתמודד עם בדידות שאיש אינו מכיר.

ואז מגיע השופר ואינו דורש מאף אחד מהם להעמיד פנים שהכול שלם.

הוא גונח.

הוא מיילל.

הוא נשבר.

ואחר כך הוא שוב תוקע.

יש כאן גם שיעור עמוק ביחסים בין בני אדם. כאשר אדם קרוב לנו נשבר, האינסטינקט שלנו הוא לעיתים למהר לתקן אותו. אנחנו נותנים עצות, מציעים פתרונות, אומרים לו מה צריך לעשות. אבל לא כל שבר זקוק מיד לפתרון. לפעמים אדם זקוק קודם שמישהו יהיה מסוגל לשמוע את השברים שלו בלי לברוח מהם.

מחקרי הטראומה מדגישים את חשיבותה של תמיכה חברתית בתהליכי התמודדות. Tedeschi ו-Calhoun דיברו גם על חשיבותם של אנשים המסוגלים ללוות את האדם ולהקשיב לו בזמן שהוא מנסה לבנות משמעות חדשה מתוך מה שעבר. לפעמים הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לאדם אינו הסבר למה קרה לו, אלא נוכחות שמאפשרת לו לומר בקול את מה שקרה.

כמה פעמים אנחנו עושים בדיוק את ההפך בבית? ילד חוזר מבית הספר ואומר שהיה לו יום נורא, ומיד אנחנו מסבירים לו למה הוא מגזים. בן זוג מספר על קושי בעבודה, ואנחנו כבר מציעים שלושה פתרונות. אדם מספר על אובדן, ואנחנו מחפשים משפט אמוני שיסגור את הכאב. אולי לפעמים צריך ללמוד מן השופר שאפשר לשמוע שבר בלי למהר להשתיק אותו.

אבל יש גם סכנה הפוכה. כשם שאין לדלג על השבר, אסור להפוך אותו לזהות הקבועה שלנו.

אדם יכול לעבור דבר קשה מאוד ולהתחיל להגדיר את כל חייו דרכו. אני האדם שפגעו בו. אני האישה שהתגרשה. אני האיש שהעסק שלו נכשל. אני ההורה שהילד שלו הסתבך. האירוע אמיתי, הכאב אמיתי, אבל האם הוא חייב להפוך לשם שלנו?

השופר אינו נשאר בשברים.

אחרי השברים מגיעה תקיעה.

לא משום שהשבר לא היה אמיתי, אלא משום שהוא אינו הקול היחיד שיש לשופר.

וזה אולי אחד הרעיונות החשובים ביותר שאפשר לקחת מראש השנה אל החיים. אנחנו לא חייבים לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות: להעמיד פנים שלא נשברנו, או להישאר לנצח בתוך השבר. אפשר לומר: עברתי משהו ששינה אותי, אני מכבד את הכאב שלו, אני אינני מוחק אותו, ובכל זאת אני מבקש לבנות ממנו המשך.

גם בתשובה יש יסוד דומה. רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, כותב על בעל התשובה: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב). התשובה אינה מכונת זמן. היא אינה מחזירה את האדם אל היום שלפני החטא ומוחקת את מה שהיה. היא לוקחת אדם שיש לו עבר ומאפשרת לו ליצור ממנו עתיד אחר.

הגמרא במסכת יומא מביאה את דברי ריש לקיש: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות", ובהמשך מובאת גם המעלה שבה, בתשובה מאהבה, "זדונות נעשות לו כזכויות" (דף פו ע"ב). אין פירוש הדבר שהמעשה הרע נעשה פתאום טוב. אלא שהעבר עצמו יכול להיכנס לתהליך חדש שבו הוא נעשה מנוע של שינוי. אדם מכיר את המקום שאליו נפל, ומתוך ההיכרות הזאת הוא בונה דרך שלא הייתה קיימת קודם.

אדם שהיה מכור ויצא מן ההתמכרות יכול לפעמים להבין אדם מכור באופן שמי שמעולם לא היה שם אינו מסוגל להבין. אדם שחווה בדידות עשוי להיות הראשון שמבחין באדם שיושב לבדו בחדר. אדם שנכשל בעסק עשוי להפוך למנהל אנושי יותר מפני שהוא יודע כיצד נראה כישלון מן הצד השני. אדם שהיה ילד שלא הקשיבו לו יכול להחליט להיות אבא שמקשיב.

האם פירוש הדבר שהיה כדאי להם לסבול? ודאי שלא.

פירוש הדבר שהסבל אינו חייב לקבל את המילה האחרונה.

וזה הבדל עצום.

אנחנו איננו מהללים את השבר. אנחנו שואלים מה נעשה לאחר שהוא כבר נמצא בחיינו.

ראש השנה מגיע אחרי שנה שלמה שבה כל אחד מאיתנו נשבר במקומות אחרים. אצל אחד היה זה שבר קטן שאיש כמעט לא ראה, ואצל אחר רעידת אדמה של ממש. יש דברים שכבר הצלחנו לאחות, ויש מקומות שאנחנו עדיין אוספים בהם את החלקים.

אולי לכן הקול שאנחנו שומעים בראש השנה אינו קול סטרילי של אדם שמעולם לא נפגע. התורה אינה מבקשת מאיתנו להגיע אל השנה החדשה כאילו השנה הקודמת לא הייתה. אנחנו מגיעים עם כל מה שעברנו, עם ההצלחות ועם הכישלונות, עם התקיעות ועם השברים.

והשאלה איננה רק מה נשבר בי השנה.

השאלה היא מה אני רוצה לעשות עכשיו עם מה שנשבר.

האם הכישלון יהפוך אותי לציני יותר או חכם יותר? האם הפגיעה תהפוך אותי לאדם שפוגע באחרים או לאדם שמזהה כאב מהר יותר? האם האכזבה תגרום לי להפסיק להאמין או לבנות אמונה עמוקה יותר שאינה תלויה בכך שהחיים תמיד יתנהלו לפי התוכנית שלי? האם המריבה בזוגיות תישאר הוכחה לכך שאנחנו לא מתאימים, או שהיא תכריח אותנו ללמוד סוף סוף כיצד לדבר אחרת?

אלה אינן שאלות שאפשר לענות עליהן בתקיעה אחת.

לפעמים נדרשת שנה שלמה.

ולפעמים יותר.

גם המחקר על צמיחה לאחר טראומה מלמד שמדובר בתהליך, לא ברגע של הארה. שינוי כזה עשוי לדרוש מאבק רגשי וקוגניטיבי ממושך, תמיכה של אנשים אחרים, עיבוד של מה שקרה ובנייה מחודשת של הנחות יסוד. אין לוח זמנים שבו אדם חייב לסיים לכאוב.

אולי זו נקודה שחשוב במיוחד לומר לאדם בראש השנה. שנה חדשה מתחילה היום, אבל אין פירוש הדבר שכל מה שכאב בשנה הקודמת חייב להיעלם עד הערב.

אפשר להיכנס לשנה חדשה ועדיין להתאבל.

אפשר להיכנס לשנה חדשה ועדיין לפחד.

אפשר להתפלל ובאותו זמן להיות מבולבל.

אפשר לשמוע את השופר ועדיין לא לדעת כיצד החיים ייראו.

ראש השנה אינו דורש מאיתנו להגיע שלמים. הוא נותן מקום גם לקול השבור בתוך עבודת היום.

אבל הוא גם אינו משאיר אותנו רק שם.

תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה.

אולי השלמות שאנחנו מבקשים אינה השלמות של מי שמעולם לא נשבר. אולי יש שלמות אחרת, בוגרת יותר, של אדם שמכיר את המקומות השבורים שלו ואינו מתבייש בהם, אבל גם אינו מוסר להם את השליטה על עתידו.

וכאשר נשמע היום את התקיעה שאחרי השברים, אפשר לשאול את עצמנו לא כיצד למחוק את מה שעברנו, אלא איזו תקיעה אנחנו רוצים להשמיע אחריו. איזה אדם אנחנו רוצים להיות אחרי האכזבה, אחרי הכישלון, אחרי הפחד, אחרי השנה שלא התנהלה כפי שתכננו.

כי יש דברים בחיים שאי אפשר להחזיר למצבם הקודם, ויש שנים שאחריהן אנחנו כבר לא בדיוק האנשים שהיינו בתחילתן. אבל אולי החידוש של ראש השנה הוא שאנחנו גם לא חייבים להיות.

השופר אינו מבקש מן השברים להעמיד פנים שהם תקיעה. הוא נותן להם קול, נותן להם מקום, ורק אחר כך ממשיך הלאה.

ואולי זו אחת הבשורות העמוקות של ראש השנה: לא כל מה שנשבר מוכרח להיעלם כדי שנוכל להתחיל מחדש. לפעמים התחלה חדשה אינה נוצרת למרות השברים, אלא כאשר אנחנו לומדים לשאת אותם, להבין מה הם לימדו אותנו, ולבנות אחריהם קול שלם יותר, אמיתי יותר ועמוק יותר מן הקול שהיה לנו לפני שנשברנו.