למה אנחנו מקבלים החלטות טובות בראש השנה וחוזרים מהר כל כך להרגלים הישנים?

יש רגעים בראש השנה שבהם אדם באמת מתכוון למה שהוא אומר לעצמו. הוא יושב בבית הכנסת, שומע את קול השופר, עובר במחשבתו על השנה שחלפה ומחליט שהשנה הזאת תהיה אחרת. השנה הוא לא ייקח את הטלפון ליד בכל חמש דקות. השנה הוא יקדיש זמן קבוע לילדים. השנה הוא ילמד בכל יום. השנה הוא לא יתפרץ בכל פעם שמישהו מעצבן אותו. השנה הוא יאכל אחרת, יתפלל אחרת, ינהל את הזמן אחרת ויפסיק לדחות את הדברים שכבר שנים הוא יודע שהוא צריך לעשות. ובאותו רגע הוא אינו משקר לעצמו. הוא באמת רוצה להשתנות.

ואז מגיעים החיים.

חוזרים הביתה. החג מסתיים. העבודה מחכה, הילדים צריכים משהו, הטלפון מצפצף, מישהו חותך אותנו בכביש, העייפות מצטברת, ובתוך ימים או שבועות אנחנו מגלים לתדהמתנו שהאדם החדש שתכננו להיות דומה מאוד לאדם שהיה כאן לפני ראש השנה.

מה קרה?

האם הקבלה לא הייתה אמיתית? האם לא התכוונו מספיק? האם כל ההתרגשות בבית הכנסת הייתה אשליה?

לא בהכרח.

אולי הבעיה היא שחשבנו ששינוי מתחיל בהחלטה, בעוד שחלק גדול מן החיים שלנו מתנהל דווקא במקומות שבהם אנחנו כבר כמעט לא מחליטים.

התורה אומרת: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" (דברים ל, יא), ובהמשך: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד). התורה אינה מסתפקת בלב. היא מסיימת במילה "לעשותו". אפשר להבין דבר, לרצות אותו ואפילו להתרגש ממנו, אבל כל עוד הוא לא עבר אל עולם המעשה, הוא עדיין לא הפך לחלק מן החיים.

חז"ל אומרים במשנה במסכת אבות: "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (אבות א, יז). אין פירוש הדבר שהמדרש והלימוד אינם חשובים. להפך, הם הבסיס. אבל רעיון שאינו מתגלגל להתנהגות נשאר רעיון. אדם יכול להבין עשרות דרשות על כעס ולכעוס בדיוק כפי שכעס קודם, משום שהרגע שבו הכעס מתפרץ אינו מתקיים תמיד בתוך חדר הלימוד המסודר שבו הוא קיבל את ההחלטה.

רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מדגיש מאוד את כוחם של מעשים חוזרים בעיצוב האישיות. בפירושו למשנה הוא מסביר ביחס לדברי המשנה "והכל לפי רוב המעשה" שאין מעלת הנתינה תלויה רק בגודל המעשה הבודד, אלא בריבוי המעשים, משום שעל ידי חזרה מתעצבת בנפש מידת הנדיבות (אבות ג, טו). אדם שנותן שוב ושוב אינו רק מבצע פעולות נדיבות. הוא נעשה בהדרגה אדם נדיב יותר.

הרעיון הזה עמוק מאוד מפני שהוא אומר שהאישיות שלנו אינה נבנית רק מן ההחלטות הגדולות שאנחנו מקבלים על עצמנו, אלא גם מאלפי המעשים הקטנים שאנחנו חוזרים עליהם כמעט בלי לשים לב.

אם אדם מגיב בכל פעם ללחץ בכעס, הוא לא רק כועס שוב ושוב. הוא מאמן את עצמו לכעוס.

אם בכל פעם שהטלפון מצפצף היד נשלחת מיד לכיס, הוא לא רק בדק עוד הודעה. הוא חיזק מסלול התנהגותי.

אם בכל ערב הוא אומר "היום אני עייף, מחר אלמד", הוא לא רק הפסיד את הלימוד של אותו ערב. הוא תרגל דחייה.

ומצד שני, אם אדם עוצר שוב ושוב לפני תגובה, אם הוא קובע שעה ללימוד ושומר עליה, אם הוא מניח את הטלפון מחוץ לחדר בזמן שהוא מדבר עם ילדיו, גם המעשים האלה מתחילים לבנות אותו.

המשנה אומרת: "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה" (אבות ד, ב). אפשר לקרוא זאת כשכר וכעונש, אבל יש כאן גם תיאור מדויק של מנגנון אנושי. מעשה אחד משנה את הסבירות למעשה הבא. מה שעשינו אתמול נעשה מעט קל יותר לעשות היום, ומה שנעשה שוב היום יהיה מעט טבעי יותר מחר.

הפסיכולוגיה המודרנית מכנה חלק מן התהליך הזה Habit Formation, היווצרות הרגלים. החוקרים Wendy Wood ו-David Neal הראו בהרבה מעבודתם שהרגלים אינם רק התנהגויות שאנחנו אוהבים לחזור עליהן. הם נוצרים כאשר פעולה מסוימת חוזרת שוב ושוב בתוך הקשר מסוים, עד שההקשר עצמו מתחיל להפעיל את ההתנהגות באופן כמעט אוטומטי.

לדוגמה, אדם מתיישב ברכב ומיד פותח אפליקציה מסוימת. אדם מסיים ארוחה ומחפש משהו מתוק. אדם נכנס למיטה ולפני שהוא בכלל חושב על כך היד כבר מחזיקה את הטלפון. אדם שומע ביקורת מבן הזוג ומיד מתחיל להתגונן. במקרים כאלה לא תמיד מתקיים תהליך מודע של החלטה: "עכשיו אני בוחר לעשות את הדבר הזה". ההקשר עצמו הפך עם הזמן לאות שמפעיל תגובה מוכרת.

וזו נקודה קריטית לשינוי. האדם שהחליט בראש השנה להיות אחר ניסה להפעיל כוונה חדשה בתוך מערכת מלאה באותם סימנים ישנים.

הוא חוזר לאותו כיסא, לאותו טלפון, לאותה שעה בלילה, לאותו מסלול לעבודה, לאותה צורת שיחה בבית, לאותה תגובה כאשר הוא מותקף. ואז הוא מופתע שהמוח מציע לו את אותה תשובה שהוא תרגל מאות פעמים.

זו אחת הסיבות לכך שרצון לבדו אינו תמיד מספיק.

מחקרים על הרגלים מראים שכאשר התנהגות נעשית הרגלית מאוד, היא יכולה להמשיך להופיע גם כאשר המטרה המודעת של האדם כבר השתנתה. Wendy Wood ועמיתיה מתארים הרגלים כתגובות שיכולות להיות מופעלות באמצעות רמזים מן ההקשר, כמו מקום מסוים, פעולה קודמת או מצב חוזר, ולעיתים בלי צורך בהחלטה מודעת חדשה בכל פעם.

זה מסביר תופעה שכל אחד מאיתנו מכיר. אדם יכול להחליט במשך היום שלא יאכל משהו מסוים, אבל בערב, כשהוא יושב באותו מקום מול אותו מסך, הוא מגלה שהיד פועלת לפני שההחלטה הספיקה להיכנס לחדר. הוא יכול להחליט בבוקר להיות סבלני יותר, אבל ברגע שהילד אומר את המשפט שמפעיל אותו תמיד, התגובה הישנה יוצאת כמעט מעצמה.

האם פירוש הדבר שאין לנו בחירה?

בדיוק להפך.

פירוש הדבר שבחירה חכמה אינה מתרחשת רק ברגע שבו הפיתוי כבר נמצא מולנו. לפעמים הבחירה החשובה ביותר היא כיצד נארגן מראש את הרגע שבו נצטרך לבחור.

יוסף הצדיק, כאשר הוא עומד מול אשת פוטיפר, אינו מנהל איתה משא ומתן ארוך. התורה אומרת: "ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (בראשית לט, יב). יש רגעים שבהם עבודת האדם אינה להישאר בתוך הסיטואציה ולנסות להוכיח לעצמו שהוא חזק יותר ממנה, אלא לצאת ממנה.

גם חז"ל הכירו היטב בכך שהסביבה משפיעה על האדם. רבי יהושע בן פרחיה אומר: "עשה לך רב וקנה לך חבר" (אבות א, ו). הרמב"ם פותח את דבריו על דעות האדם בקביעה שדרך ברייתו של אדם היא להימשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ולהתנהג כמנהג אנשי מדינתו, ולכן עליו להתחבר לצדיקים ולהתרחק מן הרשעים (משנה תורה, הלכות דעות ו, א). כלומר, התורה אינה בונה על אדם מנותק מן הסביבה. היא אומרת במפורש שהחברה, המקום וההרגלים שמקיפים אותו מעצבים אותו.

כמה החלטות טובות אנחנו מקבלים בראש השנה בלי לשנות שום דבר במערכת שמסביבן?

אדם מחליט ללמוד בכל ערב, אבל אינו קובע שעה.

הוא מחליט להפחית שימוש בטלפון, אבל הטלפון ממשיך לישון ליד הראש.

הוא מחליט לא לכעוס, אבל אינו בונה לעצמו שום פעולה שתתרחש ברגע שבו הכעס מתחיל.

הוא מחליט לתת יותר זמן למשפחה, אבל היומן נשאר בדיוק כפי שהיה.

הוא מחליט לקום מוקדם לתפילה, אבל ממשיך ללכת לישון באותה שעה.

אנחנו משנים יעד ולא משנים מסלול, ואז מופתעים שהגענו שוב לאותו מקום.

הפסיכולוג Peter Gollwitzer חקר במשך שנים את הפער שבין כוונה לבין פעולה ופיתח את המושג Implementation Intentions, כוונות יישום. במקום החלטה כללית כמו "אני רוצה להתעמל יותר", האדם מגדיר מראש קשר ברור בין מצב לבין פעולה: אם יקרה X, אז אעשה Y. למשל: אם השעה תהיה שבע בבוקר בימים ראשון, שלישי וחמישי, אני יוצא להליכה. אם אני נכנס הביתה מהעבודה, אני מניח את הטלפון במגירה לעשרים הדקות הראשונות. אם השיחה מתחילה להתחמם, אני עוצר לפני שאני עונה ושותה כוס מים.

Gollwitzer ו-Paschal Sheeran סקרו במחקר מטא-אנליטי מחקרים רבים בתחום ומצאו שכוונות יישום כאלה יכולות לשפר באופן משמעותי את הסיכוי שמטרות יהפכו למעשה. הסיבה איננה שהאדם נעשה פתאום בעל אופי חזק יותר, אלא שהוא הוריד חלק מן ההחלטה מן הרגע הלחוץ והעביר אותה לרגע מוקדם יותר שבו היה מסוגל לחשוב בשקט.

מעניין כמה רעיונות תורניים מתנהלים בדיוק כך. ההלכה אינה אומרת לאדם רק "תהיה אדם רוחני". היא מסדרת זמן ומקום. תפילה בזמנים. שבת בכל שבוע. מזוזה בפתח. ברכות סביב פעולות יומיומיות. לימוד קבוע. מעשים חוזרים שמחברים רגעים מוכרים אל פעולה בעלת משמעות.

התורה אינה משאירה את הערכים רק בתוך הלב. היא מחברת אותם לזמן, למקום, לגוף ולשגרה.

יש הבדל בין לומר "חשוב לי ללמוד תורה" לבין לדעת שבשמונה וחצי בערב הספר פתוח על השולחן.

יש הבדל בין לומר "המשפחה שלי חשובה לי" לבין להחליט שבארוחת הערב הטלפון אינו נמצא ליד הצלחת.

יש הבדל בין לומר "אני רוצה לדבר בכבוד" לבין לקבוע מראש שכאשר אני מרגיש שהקול עולה, אינני ממשיך את המשפט הבא לפני שאני נרגע.

אולי אחת הבעיות בקבלות של ראש השנה היא שהן גדולות מדי ומדויקות מעט מדי.

"אני אהיה אדם טוב יותר".

מה פירוש הדבר ביום רביעי בשעה 16:40 כאשר מישהו מעצבן אותי?

"אני אלמד יותר".

מתי? איפה? כמה? איזה ספר מחכה לי?

"אני אשקיע יותר בזוגיות".

מה אעשה מחר שלא עשיתי אתמול?

"אני אהיה פחות בטלפון".

מה קורה כאשר אני משתעמם שלושים שניות?

קבלה שאין לה כתובת בחיים עלולה להישאר בבית הכנסת.

יש עוד טעות נפוצה. אנחנו מנסים לשנות יותר מדי דברים בבת אחת.

בראש השנה אדם רואה לפתע את כל המקומות שבהם הוא רוצה להשתפר. תפילה, לימוד, עבודה, זוגיות, ילדים, כעס, לשון הרע, צדקה, בריאות, זמן. מתוך התרגשות אמיתית הוא רוצה לתקן הכול.

אבל הנפש אינה פועלת כמו רשימת קניות.

כאשר אנחנו מנסים לבנות עשר התנהגויות חדשות בו זמנית, כל אחת מהן דורשת קשב, תכנון והתמודדות עם הרגלים קיימים. בתוך כמה ימים מגיע עומס, ואדם שאינו מצליח לעמוד בתוכנית המלאה מתחיל להרגיש שהוא נכשל בכול.

שלמה המלך אומר: "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" (משלי טו, כד). דרך נבנית בהליכה. לא בקפיצה אחת אל הקצה.

גם הפסוק אומר: "מי בז ליום קטנות" (זכריה ד, י). יש נטייה לזלזל בשינוי קטן מפני שהוא אינו מרגש. עשר דקות לימוד ביום נראות מעט מדי. חמש דקות של שיחה בלי טלפון נראות כמעט חסרות ערך. עצירה אחת ביום לפני תגובה אינה מרגישה כמו מהפכה.

אבל דווקא הדברים הקטנים יכולים להפוך לחלק מן האדם מפני שאפשר לחזור עליהם.

מחקר מפורסם של Phillippa Lally ועמיתיה בחן כיצד התנהגות חדשה נעשית אוטומטית יותר לאורך זמן. אחת המסקנות החשובות מן המחקר הייתה שאין מספר קסם אחיד שבו "נוצר הרגל". הזמן השתנה מאוד בין אנשים ובין התנהגויות. הממוצע שנמצא במדגם היה סביב שישים ושישה ימים, אבל הטווח היה רחב מאוד. זו נקודה חשובה משום שהתרבות הפופולרית אוהבת הבטחות כמו "עשרים ואחד יום להרגל חדש", בעוד שהמציאות מורכבת יותר.

והיה במחקר עוד ממצא חשוב: החמצה חד-פעמית של ביצוע ההתנהגות לא הרסה את כל תהליך היווצרות ההרגל.

זה משמעותי מאוד לעבודת ראש השנה.

אנחנו נוטים לחשוב בצורה של הכול או כלום. החלטתי ללמוד כל יום, ויום אחד פספסתי, אז הקבלה נשברה. החלטתי לא לאכול משהו, נפלתי פעם אחת, אז "כבר הרסתי". החלטתי להיות סבלני, התפרצתי, אז כנראה לא השתניתי.

אבל שינוי אמיתי אינו נמדד בכך שלעולם לא הייתה חריגה. הוא נמדד גם במה שקורה אחרי החריגה.

בספר משלי נאמר: "כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז). הפסוק אינו אומר שהצדיק הוא מי שאינו נופל. הוא מתאר את הקימה כחלק מן הדרך.

יש אנשים שמאבדים שנה שלמה בגלל יום אחד.

אדם קיבל החלטה טובה, החזיק בה שבועיים, ואז נפל. במקום לומר "היום לא הצלחתי, מחר אני חוזר", הוא אומר "הנה, ידעתי שאני לא מסוגל". הכישלון הקטן הופך להוכחה על הזהות כולה.

הפסיכולוגיה מכירה היטב את הסכנה של חשיבה דיכוטומית, All-or-Nothing Thinking. אם לא עשיתי מאה אחוז, עשיתי אפס. אם נשבר הרצף, הכול חסר ערך. אבל בחיים התנהגותיים כמעט שום שינוי משמעותי אינו נראה כך.

אדם שלמד מאתיים וחמישים ימים בשנה ולא שלוש מאות שישים וחמישה לא נכשל.

אדם שבעבר התפרץ עשר פעמים בשבוע וכעת מתפרץ פעמיים עדיין צריך לעבוד, אבל משהו השתנה.

אדם שהיה בטלפון ארבע שעות ביום והוריד שעה וחצי לא הגיע ליעד המלא, אבל הוא אינו נמצא במקום שבו התחיל.

לפעמים הרצון להיות מושלם הורג שינוי שהיה יכול להיות אמיתי.

חז"ל אומרים בגמרא במסכת מכות: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (דף י ע"ב). אין כאן הבטחה שמיד לאחר שהאדם רוצה, הדרך נעשית קלה. אבל הרצון קובע כיוון. אחר כך צריך ללכת.

ובדרך יש ימים טובים ופחות טובים.

יש עוד גורם שמחקר ההרגלים מדגיש: הקשר.

אדם שניסה להפסיק הרגל מסוים בחופשה מגלה לפעמים שבמקום חדש קל לו יחסית. הוא חוזר הביתה, ומתוך דקות הדחף חוזר. מדוע? מפני שהמקום, האנשים, השעה והפעולות שקדמו להרגל היו חלק מן המנגנון שהפעיל אותו.

אולי לכן שינוי של מקום או סדר יום יכול לפעמים ליצור חלון הזדמנות לשינוי התנהגותי. כאשר ההקשר הישן נשבר, ההרגל מקבל פחות תמיכה אוטומטית.

ראש השנה עצמו הוא סוג של שבירת הקשר. אנחנו יוצאים מן השבוע הרגיל, לובשים בגדי חג, נמצאים שעות בבית הכנסת, שומעים קולות שאיננו שומעים בשאר השנה וחושבים מחשבות שאנחנו בדרך כלל דוחים. קל יותר לרצות להשתנות כאשר הסביבה כולה השתנתה.

אבל המבחן מתחיל כאשר חוזרים להקשר הישן.

לכן השאלה החשובה אינה רק מה החלטתי היום, אלא מה אני משנה במציאות של מחר כדי לעזור להחלטה לשרוד.

אולי צריך להזיז את המטען של הטלפון מן חדר השינה.

אולי צריך לקבוע חברותא ולא רק לומר "אלמד".

אולי צריך להכניס ביומן פגישה קבועה עם בן הזוג.

אולי צריך להודיע לחבר על החלטה מסוימת כדי ליצור אחריות.

אולי צריך להפסיק לקנות הביתה את הדבר שאנחנו בכל ערב מנסים לא לאכול.

אולי במקום להחליט "לא אכעס", צריך לזהות את הרגע שבו הכעס מתחיל ולבנות תגובה חדשה.

יש אנשים שמכירים היטב את המשפט שמפעיל אותם. הילד אומר "לא בא לי", ומיד משהו נדלק. בן הזוג אומר "אתה אף פעם", ומנגנון ההגנה מתחיל. מנהל שולח הודעה קצרה, והגוף מתכווץ. אדם רואה מספר מסוים בחשבון הבנק, והחרדה משתלטת.

שינוי מתחיל לפעמים דווקא בזיהוי הרגע הזה.

אם אני יודע שבכל פעם שאני מרגיש שמזלזלים בי אני מגיב בתקיפה, אפשר לבנות מראש תגובה אחרת. אם הרגשתי שהכעס עולה, אני לא עונה בשלושים השניות הראשונות. אם אני יודע שבשעה אחת עשרה בלילה אני מאבד שליטה על הטלפון, אני לא בונה על כוח רצון בשעה אחת עשרה. אני מוציא את הטלפון מן החדר בשעה עשר וחצי.

זו אינה חולשה.

זו חכמה התנהגותית.

גם התורה אומרת: "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה" (משלי ה, ח). לפעמים הדרך להתמודד עם פיתוי היא לא לבדוק בכל יום כמה אנחנו חזקים מולו, אלא להפסיק להתקרב אל הדלת.

רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מתאר דרך קיצונית יותר כאשר אדם צריך לתקן מידה שהשתרשה בו. הוא מסביר שלעתים האדם צריך לנטות זמנית אל הקצה השני עד שישוב לדרך האמצעית (משנה תורה, הלכות דעות ב, ב). גם כאן רואים שתיקון מידה אינו רק אמירה פנימית. הוא דורש אימון התנהגותי.

מי שנעשה קמצן אינו אומר לעצמו "מעתה אהיה נדיב" ומסיים את העבודה. הוא צריך לתרגל נתינה.

מי שנעשה כעסן צריך לתרגל תגובות אחרות.

מי שהתרגל לדבר רע צריך ללמוד גם לשתוק.

מי שהתרגל להיות זמין לעולם כולו ולא למשפחתו צריך לתרגל נוכחות בבית.

אנחנו נעשים דרך הדברים שאנחנו עושים שוב ושוב.

ואולי זו הסיבה שקבלה קטנה שנעשית בפועל יכולה להיות שווה יותר מעשר קבלות גדולות שמרגשות אותנו לשעתיים.

אדם יכול לצאת מראש השנה עם החלטה אחת קטנה מאוד: בכל ערב אחרי תפילת ערבית אני לומד עשר דקות. ייתכן שזה לא נשמע דרמטי. אבל עשר דקות כפול שלוש מאות ימים הן חמישים שעות תורה.

אדם יכול להחליט שבשעה הראשונה כשהוא חוזר הביתה הטלפון אינו ביד. שעה ביום יכולה להפוך למאות שעות של נוכחות משפחתית.

אדם יכול להחליט שבכל פעם שהוא עומד לשלוח הודעה כשהוא כועס, הוא מחכה עשר דקות. כמה מערכות יחסים יכולות להינצל מעשר הדקות האלה?

אדם יכול להחליט שבכל יום הוא אומר מילה אחת טובה לבן הזוג שהוא לא היה חייב לומר. אחרי שנה מדובר במאות רגעים קטנים ששינו את האקלים בבית.

השינוי הגדול ביותר בחיים אינו תמיד החלטה גדולה.

לפעמים הוא פעולה קטנה שחזרה על עצמה מספיק פעמים עד שהיא נעשתה חלק מאיתנו.

אולי משום כך אנחנו טועים כאשר אנחנו מודדים את ראש השנה רק לפי עוצמת ההתרגשות שהרגשנו בבית הכנסת. אפשר לבכות מאוד בתקיעות ולהישאר בדיוק כפי שהיינו, ואפשר לצאת עם החלטה שקטה, קטנה ומדויקת שתשנה את השנה כולה.

הרגש חשוב. הוא פותח את הלב.

אבל אחר כך החיים שואלים מה נעשה עם הלב שנפתח.

הרמב"ם כותב בהגדרת התשובה שהאדם צריך לעזוב את החטא, להסירו ממחשבתו ולגמור בלבו שלא יעשהו עוד, וגם להתנחם על שעבר (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב). התשובה כוללת לב, מחשבה והחלטה, אבל היא נבחנת בתוך החיים עצמם. באותו פרק הוא מגדיר תשובה גמורה באמצעות מצב שבו אותה עבירה חוזרת לפני האדם והוא מסוגל להימנע ממנה מחמת התשובה, ולא מחמת חולשה או פחד (משנה תורה, הלכות תשובה ב, א).

כלומר, התשובה אינה רק מה שאני מרגיש בבית הכנסת.

היא מי שאני כאשר אותה סיטואציה חוזרת.

האם כאשר מגיע שוב אותו כעס, אני מגיב אחרת?

כאשר מגיע שוב אותו פיתוי, האם יש לי דרך חדשה?

כאשר אותו אדם לוחץ שוב בדיוק על אותו כפתור, האם אני עדיין מופעל באופן אוטומטי?

ראש השנה נותן לנו הזדמנות עצומה, אבל הוא אינו עושה במקומנו את העבודה של השנה.

הוא יכול להעיר אותנו, אבל אנחנו צריכים לבנות את הבוקר שאחרי ההתעוררות.

אולי לכן השאלה הטובה ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו היום איננה "מה אני רוצה לשנות השנה?", אלא שאלה מדויקת יותר: איזו פעולה קטנה אני מוכן לעשות שוב ושוב עד שהדבר שאני רוצה להיות יהפוך בהדרגה לדבר שאני עושה באופן טבעי?

ואחרי שבחרנו את הפעולה, כדאי לשאול עוד ארבע שאלות פשוטות. מתי בדיוק אעשה אותה? איפה אעשה אותה? מה יהיה הסימן שיזכיר לי להתחיל? ומה אני משנה בסביבה שלי כדי שההרגל הישן יהיה מעט קשה יותר וההרגל החדש מעט קל יותר?

אלה שאלות פחות דרמטיות מן התקיעות.

אבל לפעמים דווקא הן מחליטות איך ייראה ראש השנה הבא.

מפני שבסופו של דבר שנה חדשה אינה בנויה מהחלטה אחת גדולה שקיבלנו ביום אחד. היא בנויה משלוש מאות שישים וחמישה ימים שבהם ההחלטה צריכה לפגוש שוב ושוב מטבח, משרד, כביש, בית כנסת, חדר ילדים, חשבון בנק, טלפון, עייפות, עלבון ופיתוי.

ושם, במקומות הרגילים ביותר, נכתבת התשובה האמיתית.

אולי לכן חז"ל אמרו "מצוה גוררת מצוה". המעשה של היום אינו מסתיים היום. הוא מכין מעט את המעשה של מחר. וכל פעם שאנחנו חוזרים על בחירה טובה, אנחנו לא רק עושים דבר טוב נוסף, אלא מקטינים מעט את המרחק בין האדם שאנחנו רוצים להיות לבין האדם שאנחנו מתרגלים להיות.

ראש השנה יכול לתת לנו רצון חדש. אבל אם אנחנו רוצים שהרצון הזה יחיה גם אחרי שהשופר ישתתק, אנחנו צריכים לתת לו זמן, מקום, פעולה והרגל.

כי שינוי גדול אינו תמיד הרגע שבו אדם אומר לעצמו "מהיום אני אחר".

לפעמים השינוי האמיתי מתחיל דווקא למחרת, ברגע קטן שאיש אינו רואה, כאשר ההרגל הישן מגיע כרגיל ומבקש לעשות את מה שעשה תמיד, ואנחנו נותנים לו בפעם הראשונה תשובה אחרת.