אם הקב"ה יודע הכול, למה צריך ספרים שבהם נכתבים החיים שלנו?

אנחנו חיים בעולם שבו כמעט הכול נכתב. חשבון הבנק שומר כל תנועה, הטלפון זוכר למי התקשרנו, היומן יודע היכן היינו, האפליקציות יודעות כמה הלכנו, המחשב שומר מסמכים שכבר שכחנו שכתבנו, ואפילו תמונות מלפני שנים קופצות פתאום ומזכירות לנו אדם שכבר היינו. ובכל זאת, רוב החיים עצמם אינם מרגישים לנו כמו משהו שנכתב. יום עובר ועוד יום עובר, שיחה אחת, החלטה אחת, שעה שהתבזבזה, מעשה טוב קטן, כעס שנשכח, ונדמה לנו שכל אחד מהם נעלם מיד כשהוא מסתיים.

ואז מגיע ראש השנה וחז"ל משתמשים בדימוי אחר לגמרי. הם אינם אומרים רק שהקב"ה יודע מה עשינו. הם אומרים שהחיים נכתבים.

הגמרא במסכת ראש השנה אומרת בשם רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן: "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים" (דף טז ע"ב). חז"ל ממשיכים ומתארים כתיבה וחתימה לחיים ולמיתה. גם המשנה במסכת אבות אומרת לאדם: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות ב, א).

אבל כאן מתעוררת שאלה פשוטה מאוד: בשביל מה צריך ספר?

אדם כותב מפני שהוא עלול לשכוח. בית עסק מנהל רישומים מפני שהבעלים אינו יכול לזכור כל עסקה. שופט מקבל מסמכים מפני שאינו היה נוכח בכל האירועים. אבל הקב"ה אינו זקוק לארכיון. אין לפניו שכחה, אין פרט שנעלם ממנו, והוא אינו צריך לפתוח תיק כדי להיזכר מה עשינו בחודש חשוון.

אם כך, מה באה שפת הספרים ללמד אותנו?

ספר החינוך, כאשר הוא מזכיר את דברי חז"ל על שלושת הספרים הנפתחים בראש השנה, מסביר שהלשון של פתיחת ספרים נאמרה "על דרך משל בענין השגחתו ברוך הוא עליהם", משום שחז"ל מדברים בלשון הקרובה לעולם המושגים של בני אדם. כלומר, אין הכרח לדמיין ספר פיזי בשמים. חז"ל משתמשים בתמונה שאנחנו יכולים להבין כדי לדבר על דין, השגחה וחשבון.

אבל דווקא משום שזה משל, צריך לשאול למה נבחר המשל הזה. היה אפשר לומר שהקב"ה בוחן אותנו, שופט אותנו או זוכר אותנו. מדוע דווקא ספר?

אולי מפני שספר מלמד דבר שמעשה בודד אינו מלמד.

ספר מחבר אירועים.

משפט אחד לבדו יכול להיראות חסר משמעות. עמוד אחד יכול להיות מקרי. אבל כאשר מצרפים עמוד לעמוד, מתחילה להופיע עלילה. דברים שחזרו על עצמם הופכים לדפוס, החלטות קטנות יוצרות כיוון, והקורא מגלה שהסיפור לא נכתב באירוע אחד אלא בהצטברות.

כך בדיוק נראים החיים.

אדם אינו נעשה קמצן מפני שפעם אחת לא נתן. הוא אינו נעשה נדיב מפני שפעם אחת תרם. אדם אינו הורה מסור מפני שפעם אחת לקח את הילד לטיול, ואינו הורה גרוע מפני שפעם אחת איבד סבלנות. האישיות נכתבת מתוך רצף. מה אנחנו עושים שוב ושוב? איך אנחנו מגיבים כשהמצב חוזר? לאיזה דבר אנחנו נותנים שוב את הזמן שלנו? איזה סוג של אדם מתחיל להופיע כאשר קוראים כמה שנים יחד?

אולי משום כך המשנה אינה אומרת "וכל מעשיך נזכרים", אלא "וכל מעשיך בספר נכתבין". המעשה אינו נשאר נקודה מבודדת. הוא נכנס לתוך סיפור.

הפסיכולוג Dan McAdams פיתח במשך שנים את תפיסת Narrative Identity, זהות נרטיבית. לפי גישה זו, מעבר לתכונות האישיות שלנו ולמטרות שיש לנו, בני אדם בונים לעצמם גם סיפור פנימי של חייהם. אנחנו מחברים אירועים מן העבר, נותנים להם משמעות, מסבירים כיצד הם עיצבו אותנו ומדמיינים באמצעותם מי נהיה בעתיד.

אין פירוש הדבר שאנחנו ממציאים את החיים. האירועים קרו. אבל שני אנשים יכולים לעבור אירועים דומים ולבנות מהם סיפורי חיים שונים לחלוטין.

אדם אחד נכשל בעסק ואומר לעצמו: "זה מוכיח שאני לא בנוי להצליח". הכישלון נעשה פרק בסיפור של חוסר יכולת.

אדם אחר עובר כישלון דומה ואומר: "זה היה המקום שבו הבנתי אילו טעויות אני עושה, ולמדתי לעבוד אחרת". אותו סוג של אירוע נעשה פרק בסיפור של למידה.

אדם אחד חווה דחייה ומחליט: "אי אפשר לסמוך על אנשים". אדם אחר שואל: "איך אני יכול לבחור טוב יותר את האנשים שאני מכניס לחיי בלי לסגור את הלב?"

האירוע חשוב, אבל גם הדרך שבה אנחנו מחברים אותו לשאר הסיפור משפיעה על הזהות שלנו.

מחקר בתחום הזה משתמש גם במושג Autobiographical Reasoning, חשיבה אוטוביוגרפית. החוקרים Tilmann Habermas, Kate McLean ואחרים עסקו באופן שבו אדם יוצר קשרים בין מה שקרה בעבר לבין מי שהוא כיום, הערכים שלו והכיוון שאליו הוא רוצה להתפתח. אנחנו לא רק זוכרים אירוע. אנחנו אומרים: בגלל זה למדתי, מאז השתניתי, כאן הבנתי מי אני, מכאן התחלתי לפחד, משם קיבלתי החלטה.

וכאן ראש השנה פוגש את הפסיכולוגיה במקום עמוק מאוד. אם החיים הם במידה מסוימת סיפור שאנחנו גם חיים וגם מפרשים, ראש השנה הוא רגע שבו אנחנו מפסיקים רק לכתוב ומתחילים לקרוא.

מה כתבתי השנה?

לא מה רציתי לכתוב. לא מה אמרתי בתחילת השנה שאני מתכוון לכתוב. מה באמת מופיע בעמודים?

אם הייתי קורא את השנה שלי כאילו היא סיפור של אדם אחר, מה הייתי מבין על הדמות הראשית?

מה באמת חשוב לה לפי האופן שבו היא משתמשת בזמן?

ממה היא מפחדת?

מתי היא אמיצה?

למי היא נותנת את הגרסה הטובה ביותר של עצמה, ולמי היא משאירה את השאריות?

איזה משפט חוזר שוב ושוב בפרקים שלה?

ומה היא ממשיכה להבטיח לעצמה שיעשה "בפרק הבא"?

זו שאלה הרבה יותר חדה מחשבון של עבירות בלבד. אפשר לקיים הרבה דברים ועדיין לגלות שהסיפור כולו הולך לכיוון שלא רצינו.

אדם יכול להיות ישר, עובד קשה ואחראי, אבל אם נקרא את חמש השנים האחרונות שלו נגלה שכל העלילה הפכה לקריירה. הילדים מופיעים בסיפור כדמויות משנה, הזוגיות מקבלת כמה שורות בסופי שבוע, התורה נמצאת בהערות שוליים, והגוף שולח כבר סימנים שהוא אינו יכול להמשיך בקצב הזה.

האם האדם הזה עשה עבירה כאשר נשאר עוד ערב במשרד? לא בהכרח.

אבל מה קורה כאשר קוראים מאתיים ערבים כאלה יחד?

אישה יכולה לומר שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחייה. זה יכול להיות אמיתי לחלוטין. אבל אם במשך שנים כל שיחה עם הילדים מתקיימת כאשר הטלפון בידה, נכתב במקביל גם סיפור אחר. לא סיפור על חוסר אהבה, אלא אולי סיפור על נוכחות חלקית.

אדם אומר שתורה היא מרכז חייו, אבל חודש עובר ועוד חודש ואין לו כמעט זמן ללמוד. הוא אינו משקר כשהוא אומר שתורה חשובה לו. אבל הספר של המעשים שואל שאלה אחרת: איזה מקום היא קיבלה בפועל?

וזה בדיוק ההבדל בין ערכים מוצהרים לבין סיפור חיים.

אנחנו מספרים מי אנחנו גם באמצעות מילים, אבל אנחנו כותבים מי אנחנו בעיקר באמצעות הזמן והמעשים.

אפשר להבין כך גם את דברי רבי יהודה הנשיא במשנה. לפני שהוא אומר "וכל מעשיך בספר נכתבין", הוא אומר: "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" (אבות ב, א). המילה "מחשב" מחייבת את האדם לעצור את זרימת החיים ולראות את התמונה הרחבה. לא רק מה נעים עכשיו, אלא מה הדבר הזה עושה לסיפור כולו.

כמה דברים בחיים נראים קטנים כאשר הם קורים פעם אחת, אבל הופכים לגדולים כאשר הם נעשים פרק חוזר?

עוד פעם לא התקשרתי לאמא.

עוד פעם אמרתי לילד "אחר כך".

עוד פעם ויתרתי על השיעור מפני שהייתי עייף.

עוד פעם הגבתי בציניות כשהרגשתי פגוע.

עוד פעם נכנסתי לטלפון רק לחמש דקות ונעלמה שעה.

כל פעם בפני עצמה אינה נראית דרמטית. אבל הספר אינו קורא רק משפט בודד. הוא מחבר.

גם הדבר ההפוך נכון. לפעמים אדם מזלזל במעשה טוב מפני שהוא נראה קטן מדי.

עשר דקות לימוד.

שיחת טלפון לאדם בודד.

מילה טובה לבן הזוג.

עוד עשרים שקלים לצדקה.

פעם אחת שבה התאפקתי ולא הגבתי.

פעם אחת שבה ביקשתי סליחה במקום להסביר למה אני צודק.

האם זה באמת משנה משהו?

אם מדובר בשורה אחת, אולי נדמה שלא.

אבל ספרים נכתבים משורות.

גם המחקר על זהות נרטיבית מלמד שלא כל אירוע נעשה באופן אוטומטי חלק מרכזי מזהותנו. אנחנו בוחרים, לעיתים בלי לשים לב, אילו אירועים להכניס לסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו ואיזו משמעות לתת להם. יש אנשים שמחזיקים במשך שנים סיפור פנימי שנכתב ברגע אחד.

"מורה אמר לי בכיתה ח' שאני לא מסוגל".

"אבא שלי אף פעם לא היה מרוצה ממני".

"העסק הראשון שלי נכשל".

"עזבו אותי".

"עשיתי טעות איומה".

אירוע אמיתי הופך לפעמים לכותרת של ספר שלם.

אדם כבר בן חמישים, אבל הוא ממשיך לקרוא את עצמו דרך משפט שנאמר לו בגיל ארבע עשרה.

האם אנחנו רשאים לשכתב את העבר?

לא במובן של להכחיש אותו.

אבל אפשר לשנות את המקום שהוא מקבל בתוך הסיפור.

מחקר על Narrative Identity עוסק, בין השאר, באופן שבו אנשים יוצרים קשרים בין אירועים לבין זהות ובונים מתוך כך תחושת רציפות ומשמעות. אירוע שהיה בעבר "ההוכחה שאני כישלון" יכול, לאחר שנים של עיבוד, להפוך ל"המקום שבו למדתי שאני מסוגל לקום". העובדות לא השתנו. הפרשנות והפרק הבא השתנו.

התורה נותנת אפשרות עמוקה עוד יותר. תשובה אינה רק שינוי הפרשנות לסיפור. היא שינוי הכיוון של הסיפור עצמו.

רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, כותב שבעל תשובה גמורה הוא אדם שהגיע שוב למצב שבו נכשל בעבר, וכעת הוא פורש מן העבירה מפני ששב ולא מפני שכוחו נחלש או מפני שהוא מפחד (משנה תורה, הלכות תשובה ב, א). כלומר, מגיע רגע שבו החיים חוזרים כמעט לאותה סצנה, אבל הדמות מגיבה אחרת.

זו אולי הדרך הברורה ביותר לראות שסיפור השתנה.

אותו אדם.

אותו פיתוי.

אותו עלבון.

אותה חולשה.

אבל פרק חדש.

אדם שהיה רגיל להתפרץ שומע שוב את המשפט שהיה מפעיל אותו, והפעם הוא שותק.

אדם שהיה בורח מכל שיחה קשה נשאר ומדבר.

אדם שהיה נופל שוב ושוב לאותו מקום מגלה שהפעם הצליח לעצור.

לא מחקנו את הפרק הישן. כתבנו לו המשך אחר.

הגמרא במסכת יומא אומרת בשם ריש לקיש שבתשובה מאהבה יכולות הזדונות להיעשות כזכויות (דף פו ע"ב). זו אמירה מהפכנית. אין פירוש הדבר שהרע נעשה טוב במבט לאחור, אלא שהעבר יכול להיכנס למסלול חדש שבו דווקא ההתמודדות איתו נעשית מנוע להתקרבות ולשינוי.

מי שמכיר את החולשה שלו יכול לפתח רגישות שאדם שלא נפל מעולם אינו מכיר.

מי שכשל ביחסים יכול ללמוד לדבר אחרת.

מי שבזבז שנים יכול לגלות את ערך הזמן.

מי שהיה רחוק יכול להפוך את המרחק עצמו למקור של געגוע.

הפרק הקשה אינו מוכרח להיות סוף הספר.

וזה אולי אחד ההבדלים הגדולים בין חיים לבין ספר שכבר הודפס. ספר מודפס אי אפשר לשנות. החיים, כל עוד הם נמשכים, ממשיכים להיכתב.

לפעמים אנחנו מתייחסים לעצמנו כאילו הספר כבר יצא לאור.

"ככה אני".

"אני עצבני".

"אני לא אדם של לימוד".

"אני לא יודע להתמיד".

"אני תמיד דוחה דברים".

"אצלנו במשפחה לא מדברים על רגשות".

מי כתב שהפרק הבא חייב להיראות כמו הקודם?

העבר יוצר נטיות והרגלים, אבל הוא אינו גוזר את המשפט הבא.

הרמב"ם כותב בפרק על הבחירה החופשית: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" (משנה תורה, הלכות תשובה ה, א). ובהמשך הוא מדגיש שאין דבר הכופה את האדם מראש להיות טוב או רע (משנה תורה, הלכות תשובה ה, ב).

זו אינה אמירה שהעבר אינו משפיע עלינו. הוא משפיע מאוד.

אבל הוא אינו המחבר היחיד.

יש לנו עט ביד.

אולי לכן המושג "כתיבה" חוזר שוב ושוב בימים האלה. "כתבנו בספר החיים", "וכתוב לחיים טובים", "בספר חיים ברכה ושלום". אנחנו מבקשים מן הקב"ה כתיבה לחיים, ובאותו זמן החיים עצמם דורשים מאיתנו להחליט מה אנחנו מתכוונים לכתוב בתוכם.

מה יהיה כתוב בעמודי השנה אם נזכה לקבל אותה?

זו שאלה שאפשר להפוך למעשית מאוד.

נניח שעכשיו ראש השנה הבא, ואנחנו מסתכלים אחורה על השנה שהסתיימה. איזה משפט היינו רוצים שנוכל לומר עליה?

"השנה חזרתי לדבר עם אחי".

"השנה הייתי באמת נוכח יותר עם הילדים".

"השנה בניתי סדר לימוד שלא היה לי מעולם".

"השנה הפסקתי לתת לפחד להחליט עבורי".

"השנה למדתי להתנצל".

"השנה טיפלתי בגוף שלי".

"השנה הפסקתי לחיות רק בשביל העבודה".

אם זה המשפט שאנחנו רוצים שיהיה כתוב בסוף השנה, אילו שורות צריכות להיכתב כבר בחודש תשרי?

אחד הדברים המעניינים במחקר על Narrative Identity הוא שהסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו אינו עוסק רק בעבר. הוא מחבר עבר, הווה ועתיד. אנחנו מפרשים את מה שהיה גם בהתאם לכיוון שאנחנו חושבים שאליו חיינו הולכים.

לכן שינוי עתידי יכול לתת משמעות אחרת גם לעבר.

נניח שאדם עבר שנים קשות מאוד מבחינה כלכלית. אם הוא נשאר כל חייו בתוך תחושה שהשנים האלה הרסו אותו, הן יקבלו מקום מסוים בסיפור. אם לאחר מכן הוא בונה מחדש את חייו, נעשה אחראי יותר ומתחיל לעזור לאחרים מתוך מה שלמד, אותם שנים קשות יקבלו תפקיד אחר בתוך העלילה.

לא מפני שהן נהיו קלות.

מפני שהן כבר אינן הפרק האחרון.

אולי זו אחת המתנות הגדולות של ראש השנה. אנחנו מגיעים עם ספר שכבר יש בו הרבה עמודים, אבל איננו מגיעים עם ספר סגור.

יש בו פרקים שאנחנו אוהבים.

יש פרקים שאנחנו מתביישים בהם.

יש עמודים שהיינו נותנים הכול כדי למחוק.

יש דמויות שהיו איתנו ואינן עוד.

יש פרקים שהסתיימו בלי שבחרנו כיצד יסתיימו.

אבל עדיין יש דפים לבנים.

וכאן צריך להיזהר מרעיון מפתה. דף חדש אינו אומר שהעבר נמחק.

מי שנכנס לשנה החדשה עם חובות לא מגלה בראש השנה שהבנק מחק אותם.

מי שפגע באדם אינו מתחיל מחדש בלי לבקש סליחה.

מי הזניח את בריאותו אינו מקבל גוף חדש מפני שהתחלף התאריך.

ומי בנה הרגל של שנים לא משתחרר ממנו בתקיעה אחת.

דף חדש אינו מחיקה.

הוא אפשרות לכתוב המשך.

יש הבדל עצום בין השניים.

אדם שרוצה למחוק את העבר עסוק בבריחה ממנו.

אדם שרוצה לכתוב המשך טוב יותר מוכן ללמוד ממנו.

אולי משום כך חז"ל לא קראו לראש השנה "יום מחיקת הספרים". הם מדברים על ספרים שנפתחים.

הספר נפתח מפני שהסיפור עדיין חי.

יש עוד צד לרעיון הזה. אנחנו לא כותבים רק את הספר של עצמנו.

אנחנו נכנסים גם לסיפורים של אנשים אחרים.

יש אדם שבספר החיים שלו אנחנו מופיעים כאדם שעזר לו ברגע קריטי.

אצל אדם אחר אנחנו אולי מופיעים כמי שאמר משפט שפגע בו במשך שנים.

ילד יכתוב יום אחד את סיפור ילדותו, ובתוך הסיפור הזה יהיו גם האופן שבו דיברנו אליו, הזמן שנתנו לו והבית שיצרנו סביבו.

עובד שעבד אצלנו יספר יום אחד כיצד הרגיש כשהיה בתקופה קשה. חבר יזכור אם היינו לידו כאשר כולם נעלמו.

אנחנו דמויות משנה בספרים רבים, ולעיתים איננו יודעים מה כתוב שם עלינו.

זו מחשבה מטלטלת.

אדם יכול לחשוב שהיום שלו היה חסר משמעות, ובאותו יום להיות אחד העמודים החשובים ביותר בחייו של מישהו אחר.

מורה אומר לתלמיד: "אני מאמין בך", ושוכח את המשפט לפני סוף היום. התלמיד יכול לשאת אותו שלושים שנה.

רופא מקדיש עוד חמש דקות להסביר למטופל מה קורה, ובעבורו זו עוד פגישה. אצל המשפחה אלה חמש דקות שלא יישכחו.

אב מפסיק את מה שהוא עושה ומקשיב לבת שלו באמת. מבחינתו עברו עשר דקות. אולי בסיפור שהיא תספר על ילדותה, אלה יהיו עשר דקות חשובות מאוד.

אנחנו לא תמיד יודעים מתי אנחנו כותבים משפט בספר של מישהו אחר.

אולי משום כך חז"ל רוצים שהאדם יחיה עם תודעה של "וכל מעשיך בספר נכתבין". לא כדי להפוך אותו לחרד מכל צעד, אלא כדי להזכיר לו שאין דבר כזה חיים שאין להם הצטברות.

משפטים מצטברים למערכת יחסים.

ימים מצטברים לשנים.

שעות מצטברות לקריירה.

ארוחות מצטברות לבריאות.

רגעי לימוד מצטברים לתורה.

ויתורים מצטברים למידות.

והחלטות מצטברות לאדם.

אנחנו מחפשים לפעמים את האירוע האחד שיגדיר אותנו, אבל רוב הספר נכתב דווקא בימים שבהם שום דבר מיוחד לא קרה.

יום שני רגיל בחודש חשוון.

יום רביעי עייף בחודש טבת.

ערב שבו אף אחד לא ראה אותנו.

שעה שבה יכולנו לבחור כך או אחרת.

הימים האלה אינם פרקי מעבר.

הם רוב הספר.

ומכאן עולה שאלה לא פשוטה לראש השנה: אם מישהו היה קורא את הספר שלי בלי לדעת מה אני אומר על עצמי, רק מתוך המעשים, מה הוא היה חושב שהדברים החשובים לי באמת?

לא מה כתבתי בפרופיל.

לא מה אני אומר לאנשים.

לא מה אני רוצה שיחשבו עלי.

מה הספר עצמו מספר?

אם אני אומר שהמשפחה במקום הראשון אבל היא מקבלת את השעות האחרונות והעייפות ביותר שלי, מה כתוב?

אם אני אומר שהאמונה חשובה לי אבל בכל לחץ אני מתנהל כאילו הכול תלוי רק בי, מה כתוב?

אם אני אומר שכסף אינו הכול אבל כל החלטה גדולה בחיי נקבעת רק לפיו, מה כתוב?

אם אני אומר שאני אדם סלחן אבל מחזיק עלבון חמש שנים, מה כתוב?

השאלה הזאת אינה נועדה להשפיל את האדם. היא נועדה להחזיר לו את המחברוּת.

מפני שכל עוד אני מספר לעצמי סיפור שאינו תואם את החיים, קשה מאוד לשנות.

אבל כאשר אני מסוגל לקרוא בכנות את מה שכבר נכתב, אני יכול להתחיל לבחור מה ייכתב אחר כך.

וזה אולי ההבדל בין חרטה לייאוש.

ייאוש מסתכל על הפרקים הקודמים ואומר: זה הספר שלי, אי אפשר לשנות אותו.

תשובה מסתכלת על אותם פרקים ואומרת: אלה פרקים אמיתיים בספר שלי, אבל הם אינם חייבים לקבוע כיצד הספר יסתיים.

ראש השנה עומד בדיוק במקום הזה.

מאחורינו ספר שכבר נכתב בחלקו.

לפנינו עמודים שאיננו יודעים כמה מהם נקבל.

ובתפילה אנחנו מבקשים: "כתבנו בספר החיים".

אולי בתוך הבקשה הזאת מסתתרת גם אחריות גדולה. אם אנחנו מבקשים עוד עמודים, מה אנחנו רוצים לעשות איתם?

איזה סיפור אנחנו רוצים שיהיה אפשר לקרוא כאן בעוד שנה?

איזה דפוס אנחנו רוצים להפסיק לכתוב?

איזה אדם אנחנו רוצים להכניס יותר אל העלילה?

איזה פרק הגיע הזמן לסגור?

ואיזה משפט אנחנו רוצים להתחיל לכתוב כבר היום?

הקב"ה אינו צריך ספר כדי לדעת מי אנחנו. אנחנו כנראה צריכים את תמונת הספר כדי לזכור שהחיים אינם אוסף רגעים שנעלמים. כל יום מצטרף ליום הבא, כל בחירה משאירה עקבה, וכל מעשה קטן נעשה חלק מן הסיפור הגדול שאנחנו קוראים לו החיים שלנו.

ואולי זו הסיבה שהדימוי של ראש השנה אינו רק מאזניים של שופט, אלא גם ספר שנפתח. מאזניים שואלים כמה זכויות וכמה חובות יש כאן. ספר שואל שאלה אחרת: איזה סיפור נכתב כאן, ולאן הוא הולך?

בראש השנה אנחנו מבקשים מן הקב"ה שיכתוב אותנו בספר החיים. ובאותו רגע ממש כדאי לזכור שאם נזכה לעוד שנה, הוא ייתן לנו גם שלוש מאות שישים וחמישה דפים חדשים שעליהם נכתוב במעשים את התשובה לשאלה מי אנחנו.

איננו יכולים לשנות את מה שכבר הודפס בעמודים הקודמים, אבל כל עוד הספר פתוח, עדיין לא נכתבה השורה האחרונה.