למה האדם נידון דווקא ביום שבו נברא האדם?

אנחנו רגילים לחשוב על יום הולדת כיום של שמחה. יום שבו מציינים שהאדם הגיע לעולם, מברכים אותו, מאחלים לו עוד שנים טובות ומזכירים לו כמה הוא יקר. אבל ראש השנה מציג תמונה כמעט הפוכה. לפי מסורת חז"ל, זהו היום שבו נברא אדם הראשון, ובאותו יום עצמו הוא גם עמד לדין. היום שבו האנושות מתחילה הוא גם היום שבו מתחיל המשפט שלה. והשאלה מתבקשת: למה לחבר בין שני הדברים? מדוע דווקא יום בריאת האדם הופך ליום הדין של האדם?

הפסיקתא דרב כהנא מתארת את היום הראשון של אדם הראשון בפרטי פרטים. בשעות הבוקר הוא נוצר, קיבל נשמה, הוכנס לגן עדן וקיבל ציווי. בהמשך אותו יום הוא עבר על הציווי, נידון, ולבסוף יצא בדימוס מלפני הקב"ה. כלומר, בתוך יום אחד מופיע כל הסיפור האנושי כולו: יצירה, נשמה, בחירה, ציווי, כישלון, דין ורחמים. האדם נברא, ומיד מתברר שהבריאה שלו איננה רק מתנה. היא גם אחריות.

בתפילת ראש השנה אנחנו אומרים: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים." הביטוי "היום הרת עולם" מחזיר אותנו אל נקודת הלידה של האדם, אבל מיד לאחר מכן מגיע המשפט. כאילו התפילה אומרת: היום איננו רק זוכרים שנבראת. היום שואלים מה עשית עם הבריאה הזאת.

זו שאלה שונה מאוד מן השאלה כמה מצוות עשית וכמה עבירות עשית. כמובן שגם המעשים עומדים במרכז הדין, אבל מאחוריהם מסתתרת שאלה גדולה יותר: מה עשית עם הכוחות שקיבלת? מה עשית עם התבונה, עם הבחירה, עם הזמן, עם הגוף, עם היכולת לדבר, עם היכולת לאהוב, עם האפשרות להשפיע על אדם אחר?

התורה מתארת את בריאת האדם במילים חריגות: "ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו), ובהמשך: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז). רבי שלמה יצחקי, רש"י, מבאר שהאדם נברא בדמות ובצלם מיוחדים, והרמב"ם מעמיק במושג הצלם ורואה בו את השכל האנושי, את היכולת המיוחדת לאדם להשיג, להבין ולבחור (מורה הנבוכים, חלק ראשון, פרק א).

אם כך, צלם אלוקים אינו רק מחמאה.

הוא מטיל אחריות.

אם לאדם יש יכולת להבין, הוא נדרש לחשוב.

אם יש לו יכולת לבחור, הוא נדרש לבחור.

אם יש לו כוח ליצור, הוא נדרש לשאול מה הוא יוצר.

אם יש לו שפה, הוא נדרש לשאול מה הוא עושה באמצעות המילים שלו.

אם יש לו השפעה, הוא נדרש לשאול איזה עולם נוצר סביבו.

אולי זו הסיבה שיום בריאת האדם הוא גם יום הדין. ביום הולדת רגיל אנחנו חוגגים את עצם הקיום. בראש השנה הקב"ה שואל מה נעשה עם הקיום הזה.

יש מתנה שאפשר לקבל ולהניח על המדף.

את החיים אי אפשר.

כל דקה שאנחנו חיים כבר הופכת למעשה.

גם לא לבחור זו בחירה.

גם לא לדבר זו עמדה.

גם לא להתערב כאשר מישהו נפגע היא החלטה.

גם לדחות שוב ושוב את הדבר שאנחנו יודעים שעלינו לעשות הוא סוג של שימוש בחיים.

המשנה במסכת ראש השנה אומרת: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" (ראש השנה א, ב). כל אדם עובר בפני עצמו. לא האנושות כגוש אחד, לא הציבור בלבד, אלא כל אחד. יש משהו מדויק מאוד בכך שהדין מתקיים ביום בריאת האדם: ברגע שהאדם מקבל זהות אישית, הוא גם מקבל אחריות אישית.

אנחנו חיים בתקופה שבה קל מאוד להסביר מדוע אנחנו כפי שאנחנו. הילדות שלנו. ההורים. החברה. בית הספר. הטראומות. הכלכלה. הסביבה. התרבות. האלגוריתם. מקום העבודה. הזוגיות. כל הדברים האלה באמת משפיעים עלינו, ולעיתים בעוצמה עצומה. התורה אינה מכחישה את השפעתם.

אבל היא גם אינה מאפשרת לאדם להיעלם בתוכם.

רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, כותב: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" (משנה תורה, הלכות תשובה ה, א). ובהמשך הוא מדגיש שאין הבורא גוזר על האדם להיות צדיק או רשע מראש, אלא שהבחירה נמסרה לו (משנה תורה, הלכות תשובה ה, ב).

הרמב"ם אינו אומר שהאדם חופשי מכל מגבלה.

הוא אומר שבתוך המגבלות עדיין קיימת בחירה.

וזו הבחנה חשובה מאוד.

לא בחרנו היכן נולדנו.

לא בחרנו את הגנטיקה.

לא בחרנו מי יהיו ההורים שלנו.

לא בחרנו את כל מה שקרה לנו.

אבל בתוך המציאות שקיבלנו יש מרחב שבו אנחנו ממשיכים לכתוב את עצמנו.

כמה גדול המרחב הזה? הוא שונה מאדם לאדם.

ולכן גם הדין האלוקי אינו יכול להיות מבחן זהה לכולם.

חז"ל אומרים שהקב"ה אינו בא בטרוניה עם בריותיו, והוא יודע את כוחותיו של כל אדם. הדין אינו שואל מדוע לא היית אדם אחר. הוא שואל מה עשית עם האדם שניתנה לך האפשרות להיות.

זו אולי אחת הטעויות שלנו בראש השנה.

אנחנו משווים.

אדם מסתכל על חברו ורואה שהוא לומד יותר, מרוויח יותר, מצליח יותר, רגוע יותר, משפחתו נראית מסודרת יותר, והוא מיד מרגיש שנכשל.

אבל אולי השאלה של הדין איננה למה אינך הוא.

אולי היא למה אינך אתה במלוא האפשרות שלך.

הרבי רבי זושא מאניפולי מיוחס לאמירה שלפיה בעולם הבא לא ישאלו אותו מדוע לא היה משה רבנו, אלא מדוע לא היה זושא. גם בלי להפוך את האמרה למקור הלכתי, היא מבטאת רעיון עמוק מאוד: האדם אינו נבחן לפי הפוטנציאל של מישהו אחר.

הוא נבחן לפי החיים שקיבל.

מכאן אפשר להבין גם את דברי המשנה במסכת סנהדרין: "לפיכך נברא אדם יחידי" (סנהדרין ד, ה). המשנה מסבירה בין השאר שכל אדם צריך לומר: "בשבילי נברא העולם." המשפט הזה יכול להישמע יהיר מאוד אם קוראים אותו בצורה שטחית. אבל ההקשר הפוך. אם בשבילי נברא העולם, אז אני אחראי לעולם שאני יוצר סביבי.

אדם שאומר "בשבילי נברא העולם" אינו אומר שהכול מגיע לי.

הוא אומר שהמעשים שלי חשובים.

היחס שלי לילד חשוב.

היושר שלי בעסק חשוב.

המילים שאני אומר חשובות.

הבחירה שלי אם להתערב כאשר אני רואה עוול חשובה.

אין אדם קטן מדי מכדי להשפיע על העולם.

ואין מעשה פרטי כל כך שאין לו שום משמעות.

הפסיכולוגיה המודרנית משתמשת במושג Agency, תחושת סוכנות או יכולת לפעול בעולם. במובן רחב, Agency היא התחושה שהאדם אינו רק אובייקט שהמציאות פועלת עליו, אלא גם גורם המסוגל לקבל החלטות, להפעיל כוונה ולהשפיע על מה שקורה.

התחושה הזאת משמעותית מאוד לבריאות הנפשית ולמוטיבציה.

כאשר אדם מרגיש שאין שום קשר בין מה שיעשה לבין מה שיקרה, המוטיבציה נפגעת. כאשר הוא מרגיש שלמעשים שלו יש השפעה, קל יותר לפתח התמדה ואחריות.

אבל כאן צריך לעשות הבחנה חשובה מאוד.

Agency אינה שליטה מוחלטת.

אדם יכול לבחור כיצד לפעול בלי לבחור כיצד העולם יגיב.

הוא יכול לבחור להשקיע בזוגיות, אבל אינו שולט לחלוטין בתגובה של בן הזוג.

הוא יכול לבחור לעבוד היטב, אבל אינו שולט בכלכלה.

הוא יכול לשמור על בריאותו, אבל אינו שולט בכל מחלה.

הוא יכול לחנך את ילדיו, אבל אינו יכול לבחור במקומם.

הוא יכול להתפלל, להשתדל, לתכנן, והוא עדיין חי בעולם שבו דברים רבים אינם בידיו.

הבגרות היא לדעת להבחין בין שני הדברים.

אחריות אינה שליטה.

אחריות אומרת: יש דברים שתלויים בי, ועליהם אני נדרש לתת דין וחשבון.

אולי זה אחד הלקחים העמוקים ביותר של אדם הראשון. הקב"ה נתן לו עולם כמעט שלם. הוא לא יצר את גן עדן, לא ברא את העצים, לא יצר את עצמו ולא נתן לעצמו נשמה.

אבל בתוך כל מה שקיבל היה ציווי אחד.

ושם התחילה הבחירה.

לפעמים גם בחיים שלנו הקב"ה נותן לנו תשעים אחוז מן המציאות ואנחנו אחראים לעשרה אחוזים.

הבעיה היא שאנחנו מבלים הרבה זמן בכעס על תשעים האחוזים שאינם בידינו ופחות זמן בעבודה על עשרת האחוזים שכן.

אדם כועס על הילדות שהייתה לו, אבל אינו שואל איזה אבא הוא היום.

הוא מתלונן על המנהל, אבל אינו שואל איזה עובד הוא.

הוא מאשים את בן הזוג, אבל אינו שואל מה הוא מביא לקשר.

הוא כועס על הדור ועל התרבות, אבל אינו שואל מה הוא מכניס לבית שלו.

הוא מתלונן על מצב התורה בציבור, אבל אינו שואל כמה תורה יש ביום שלו.

כל הדברים שמחוץ לשליטתנו יכולים להיות אמיתיים מאוד.

אבל הם אינם מבטלים את השאלה מה נמצא בידינו.

כאן משתלבת היטב Self-Determination Theory, תאוריית ההכוונה העצמית שפיתחו Edward Deci ו-Richard Ryan. התאוריה מצביעה על שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: Autonomy, תחושת רצון ובחירה; Competence, תחושה שאני מסוגל לפעול ולהשפיע; ו-Relatedness, תחושת קשר ושייכות לאחרים.

חשוב במיוחד להבין מה פירוש Autonomy במחקר הזה. אין פירושו "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות". אוטונומיה אינה עצמאות מוחלטת ואינה מרד בכל סמכות. היא התחושה שהפעולה שלי נובעת מתוך הזדהות ורצון פנימי ולא רק מתוך כפייה חיצונית.

אדם יכול לקיים דבר שהוטל עליו מבחוץ ובכל זאת לחוות אותו כאוטונומי אם הוא מבין אותו, מזדהה איתו ומאמץ אותו כערך שלו.

וזה פותח מחשבה מעניינת מאוד על עבודת ה'.

אדם יכול לקיים מצווה רק מפני שהוא מרגיש שאסור לו אחרת.

ואדם אחר יכול לקיים את אותה מצווה מתוך תחושה שהיא מבטאת את האדם שהוא רוצה להיות ואת הברית שהוא רוצה לחיות בה.

הפעולה החיצונית יכולה להיראות זהה.

החוויה הפנימית שונה לחלוטין.

אולי זו אחת המטרות של ראש השנה.

לא רק לשאול מה אני חייב לעשות, אלא איזה סוג של אדם אני רוצה לבחור להיות לפני הקב"ה.

חז"ל אומרים במשנה במסכת אבות: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו). המשפט הקצר הזה מחזיק מתח עצום. מצד אחד, הקב"ה יודע. מצד שני, הרשות נתונה.

הידיעה האלוקית אינה הופכת אותנו לבובות.

העולם אינו חסר משמעות רק מפני שהקב"ה יודע כיצד נבחר.

הרמב"ם מתמודד במפורש עם השאלה הזאת ומודה שמדובר בסוגיה עמוקה מאוד, מפני שידיעת הקב"ה אינה דומה לידיעה האנושית, ובכל זאת הוא עומד על כך שהבחירה ביד האדם (משנה תורה, הלכות תשובה ה, ה).

ראש השנה חי בדיוק בתוך המתח הזה.

יש מלך.

יש דין.

יש השגחה.

ויש אדם שנדרש לבחור.

זו אולי הסיבה שראש השנה אינו רק יום של תפילה אלא גם יום של אחריות.

אם הכול היה קבוע מראש, לא היה טעם בדין.

אי אפשר לשפוט מכונה על מה שתוכנתה לעשות.

אי אפשר להעמיד רוח למשפט על הכיוון שבו נשבה.

דין קיים רק במקום שיש לאדם משמעות מוסרית.

ולכן עצם העובדה שאנחנו נידונים היא גם אמירה גדולה על ערכנו.

הקב"ה מתייחס לבחירות שלנו ברצינות.

הן חשובות מספיק כדי להישפט.

יש אנשים ששומעים "יום הדין" וחווים רק פחד.

אבל אפשר לשמוע בו גם כבוד.

העולם אומר לפעמים לאדם: מה כבר משנה מה אתה עושה? מי אתה בכלל? עוד אדם מתוך מיליארדים.

ראש השנה אומר ההפך.

המעשה שלך ראוי לדין.

הבחירה שלך חשובה.

העולם שאתה יוצר סביבך חשוב.

אם לא היית משמעותי, לא היה על מה לשפוט אותך.

גם מושג Moral Agency, סוכנות מוסרית, עוסק ביכולת של אדם לפעול כיצור שמסוגל להבין שיקולים מוסריים, לקבל החלטות ולשאת אחריות מסוימת לתוצאותיהן. כמובן, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה קיימים דיונים מורכבים מאוד על מידת האחריות כאשר קיימות מגבלות קוגניטיביות, חברתיות או נפשיות, אבל הרעיון הבסיסי מוכר: אחריות קשורה ליכולת לבחור.

וזה מחזיר אותנו שוב לאדם הראשון.

מיד לאחר בריאתו הקב"ה נותן לו מצווה.

אפשר לשאול למה.

למה לא לתת לאדם לחיות יום אחד בלי מבחנים?

למה לא לתת לו להתרגל לגן עדן לפני שמטילים עליו איסור?

אולי מפני שבלי בחירה האדם עדיין לא מימש את מלוא אנושיותו.

לנשום זה להיות חי.

לבחור זה להיות אדם.

התורה אומרת לאדם הראשון: "מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית ב, טז-יז). שימו לב לפרופורציה. כמעט הכול מותר.

יש גבול אחד.

והגבול הזה יוצר מרחב של בחירה.

זה נוגע מאוד לחיים שלנו היום. אנשים רבים חושבים שחופש פירושו שלא יהיו גבולות. אבל בלי גבולות קשה אפילו לדעת מה משמעותה של בחירה.

אם אין שום דבר שאני יכול לומר לו לא, אז לא בטוח שאני חופשי.

אולי אני פשוט מופעל.

אדם שאינו מסוגל להניח את הטלפון אינו חופשי רק מפני שאיש לא אסר עליו להשתמש בו.

אדם שאינו מסוגל לעצור את הכעס אינו חופשי רק מפני שהוא "אומר מה שהוא מרגיש".

אדם שאינו מסוגל לוותר על כסף אינו חופשי רק מפני שהכסף שלו.

חופש איננו רק האפשרות לעשות מה שאני רוצה.

חופש הוא גם היכולת לא לעשות את הדבר שאני רוצה ברגע מסוים כאשר אני מבין שהוא אינו נכון.

חז"ל אומרים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). זו אמירה שנראית פרדוקסלית. התורה מלאה מצוות וגבולות, ובכל זאת חז"ל קוראים לעוסק בה בן חורין.

אולי מפני שההפך מחירות איננו רק אדם אחר ששולט בי.

גם הדחפים שלי יכולים לשלוט בי.

גם הפחד יכול.

גם הכעס.

גם הצורך להרשים.

גם ההרגל.

גם הקנאה.

גם האלגוריתם.

אדם יכול לחיות במדינה חופשית ולהיות עבד לעשרים דברים בתוך עצמו.

ראש השנה חוזר לשאלה העתיקה ביותר: מי מנהל את האדם?

וזו אינה רק שאלה פילוסופית.

היא נמצאת בארוחת ערב.

אני יודע שהילד רוצה לדבר, אבל הטלפון מושך. מי מנהל אותי?

מישהו פגע בי, ואני רוצה לענות מיד. מי מנהל אותי?

אני יודע שאני צריך ללכת לישון, אבל עוד סרטון ועוד אחד. מי מנהל אותי?

אני יודע שהקנייה הזאת אינה נחוצה, אבל אני רוצה את התחושה שהיא נותנת. מי מנהל אותי?

אני יודע שהמריבה הזאת הורסת את הבית, אבל אינני מסוגל לוותר על המשפט האחרון. מי מנהל אותי?

אלה הרגעים שבהם "צלם אלוקים" מפסיק להיות רעיון מופשט.

זו היכולת לעצור בין גירוי לתגובה ולשאול מה נכון.

הפסיכולוג Albert Bandura עסק במושג Agency והדגיש שבני אדם מסוגלים לא רק להגיב לסביבה אלא גם להציב מטרות, לתכנן, לווסת את עצמם ולבחון את פעולותיהם. הוא דיבר על Self-Efficacy, האמונה של האדם ביכולתו לבצע פעולה נדרשת, כמרכיב חשוב מאוד באופן שבו אנשים מתמודדים עם אתגרים.

אדם שאומר "אין סיכוי שאצליח להשתנות" יפעל אחרת מאדם שאומר "זה קשה, אבל יש צעדים שאני מסוגל לעשות".

זו אינה חשיבה חיובית ריקה.

האמונה שיש לי יכולת לפעול משפיעה על עצם הנכונות להתחיל.

והנה כאן מגיעה אחת הסכנות הגדולות של חשבון הנפש.

אדם רואה את הפער בין מי שהוא לבין מי שהיה רוצה להיות, ובמקום שהפער יעורר אחריות, הוא מעורר חוסר אונים.

"אני כבר חמישים שנה כזה".

"ניסיתי כבר".

"זה האופי שלי".

"אני לא מסוגל להשתנות".

אבל אם אין שום אפשרות לשנות, על מה בדיוק אנחנו עומדים לדין?

התשובה אינה שהכול קל לשינוי.

יש דפוסים עמוקים מאוד.

יש התמכרויות.

יש פגיעות נפשיות.

יש מצבים שבהם אדם זקוק לטיפול מקצועי.

יש נסיבות שבהן מרחב הבחירה קטן מאוד.

אבל קטן אינו אפס.

ולפעמים כל ראש השנה מסתתר בתוך סנטימטר אחד של בחירה.

אדם שאינו מסוגל עדיין לתקן מערכת יחסים שלמה יכול לשלוח הודעה אחת.

אדם שאינו מסוגל ללמוד שעה יכול ללמוד עשר דקות.

אדם שאינו יודע כיצד להפסיק לכעוס יכול ללמוד לזהות את הרגע שבו הכעס מתחיל.

אדם שאינו יכול לפתור כרגע את כל מצבו הכלכלי יכול לקבל החלטה אחת אחראית יותר.

אדם שאינו מסוגל להשתחרר לבדו מהרגל הרסני יכול לבחור לבקש עזרה.

גם לבקש עזרה היא Agency.

לפעמים הבחירה הגדולה ביותר של אדם היא להפסיק לטעון שהוא צריך לפתור הכול לבד.

יש עוד רובד ביום בריאת האדם.

התורה מתארת את תפקידו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח). האדם אינו נברא רק כדי להיות.

הוא מקבל משימה.

בהמשך הוא מונח בגן עדן "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו).

כלומר, מהרגע הראשון אדם מקבל עולם שלא הוא יצר, והוא נדרש לעבוד בו ולשמור עליו.

איזה תיאור מדויק של החיים.

אנחנו מקבלים משפחה שלא התחלנו מאפס.

קהילה שלא אנחנו המצאנו.

עולם עם יופי ועם שברים.

גוף שקיבלנו.

כישרונות שקיבלנו.

חולשות שקיבלנו.

והשאלה היא מה נעשה בהם.

אולי זו משמעות עמוקה של הדין ביום בריאת האדם.

הקב"ה כביכול מחזיר לנו את העולם ואומר: נתתי לך שנה אחת של חיים בתוך הבריאה שלי. מה עשית איתה?

האם בנית או הרסת?

האם שמרת או הזנחת?

האם הגדלת חיים או צמצמת אותם?

האם האנשים שחיו לידך נעשו בטוחים יותר או מפוחדים יותר?

האם הבית שלך נעשה מקום שיש בו יותר חסד?

האם העבודה שלך נעשתה ישרה יותר?

האם השתמשת בכסף רק כדי לצבור או גם כדי לתת?

האם השתמשת בידע כדי להגביה את עצמך או כדי לעזור לאחרים?

האם השארת את העולם שקיבלת מעט טוב יותר מכפי שמצאת אותו?

אנחנו רגילים לשאול בראש השנה: האם הייתי בסדר השנה?

אולי השאלה הזאת קטנה מדי.

אפשר להיות "בסדר" ולבזבז מתנה עצומה.

אדם יכול לא לעשות שום דבר נורא במשך שנה שלמה ובכל זאת לא לעשות כמעט שום דבר עם הכוחות שיש לו.

יש הבדל בין לא להרע לבין לממש חיים.

המשנה במסכת אבות אומרת: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (אבות ב, ח). המשפט הזה כמעט קשה לשמיעה. עשית דבר גדול? יפה, אבל בשביל זה קיבלת את הכוחות.

יש כאן אמת עמוקה על אחריות.

כישרון אינו רק יתרון.

הוא גם תביעה.

אם לאדם יש יכולת ללמד, עולה השאלה אם לימד.

אם הוא יודע להקשיב, למי הקשיב?

אם יש לו כסף, מה עשה איתו?

אם יש לו מעמד, על מי הגן?

אם יש לו ידע, את מי קידם?

אם יש לו זמן, למה נתן אותו?

לפעמים דווקא המתנות שלנו הן חלק מן הדין.

אנחנו רגילים לעשות חשבון נפש על החולשות.

אולי צריך לעשות אותו גם על הכוחות שלא השתמשנו בהם.

ראש השנה כיום בריאת האדם מזמין אותנו לשאול לא רק היכן נפלנו, אלא היכן היינו יכולים לגדול ולא גדלנו.

לא מתוך אשמה אינסופית.

מתוך כבוד לחיים.

Self-Determination Theory מדגישה גם את הצורך ב-Competence, התחושה שאני מסוגל להשפיע ולהתמודד, וב-Relatedness, השייכות והקשר לאחרים. זה מעניין מאוד מפני שגם התורה אינה מתארת את האדם כיחיד מבודד.

האדם מקבל יכולת.

הוא מקבל אחריות.

אבל מהר מאוד נאמר: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח).

כלומר, האנושיות שלנו אינה מתממשת רק בבחירות פרטיות.

אנחנו נעשים בני אדם גם בתוך קשר.

איך אני משתמש בחירות שלי כאשר היא פוגשת חירות של אדם אחר?

איך אני מתנהג כאשר הצרכים שלי מתנגשים בצרכים שלו?

האם אני רואה באדם שמולי מכשיר למטרות שלי, או צלם אלוקים בפני עצמו?

אם שנינו נבראנו בצלם אלוקים, הדבר משנה את האופן שבו אני מדבר איתו.

זו כבר לא רק שאלה של נימוס.

זו תפיסת אדם.

הגמרא במסכת סנהדרין לומדת מבריאת האדם היחיד שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, וממשיכה להדגיש את ייחודו של כל אדם (סנהדרין ד, ה). בעולם שבו בני אדם הופכים בקלות למספרים, לקבוצות ולתוויות, ראש השנה מחזיר אותנו לאדם היחיד.

האדם שמאחורי הדעה.

האדם שמאחורי התפקיד.

האדם שמאחורי הטעות.

האדם שמאחורי הוויכוח.

האם ראיתי אותו השנה?

לפעמים אנחנו עוברים יום שלם ופוגשים עשרות אנשים בלי לפגוש אף אדם באמת.

הקופאית היא פונקציה.

המלצר הוא שירות.

העובד הוא תפוקה.

הילד הוא משימה.

בן הזוג הוא מי שצריך לעזור לי.

אבל אם כל אחד מהם נברא בצלם אלוקים, אין אדם שהוא רק פונקציה.

אולי גם על זה נידון האדם ביום בריאתו: איך התייחס אל בני אדם אחרים שנבראו באותו צלם.

וזה מחזיר אותנו אל היום הראשון.

אדם הראשון נברא, מקבל עולם, מקבל ציווי, נכשל ונידון.

אבל הסיפור אינו מסתיים במחיקה.

חז"ל מתארים שבסוף היום יצא בדימוס מלפני הקב"ה.

יש דין, ויש רחמים.

יש אחריות, ויש אפשרות להמשיך.

זה אולי אחד המסרים החשובים ביותר של ראש השנה.

הדין אינו אומר שהאדם נכשל ולכן אין בו צורך.

אם כך היה, אדם הראשון היה היום האחרון של האנושות.

במקום זאת, לאחר הדין מתחיל היום הבא.

כל האנושות נולדת מתוך אדם שכבר ביום הראשון שלו נכשל.

זו עובדה מדהימה.

הקב"ה אינו בונה את העולם רק עם אנשים שלא נופלים.

הוא בונה עולם עם בני אדם שיש להם בחירה, ולכן גם אפשרות לטעות, לשוב, ללמוד ולבנות מחדש.

אולי זו הסיבה שראש השנה יכול להיות גם יום נורא וגם יום של תקווה.

הוא אומר לנו שני דברים באותו זמן.

הבחירות שלך חשובות מאוד.

והסיפור שלך עדיין לא הסתיים.

בראש השנה איננו חוגגים רק את יום הולדתו של אדם הראשון. במובן מסוים אנחנו מקבלים מחדש את השאלה שהונחה לפניו ביום הראשון: מה תעשה עם האדם שנברא כאן?

לא האדם שהיית בגיל עשרים.

לא האדם שאתה מציג לאחרים.

לא האדם שהיית רוצה שאנשים יחשבו שאתה.

האדם שישנו עכשיו.

עם הכוחות שלו.

עם הפחדים שלו.

עם הטעויות שכבר עשה.

עם האפשרויות שעוד נשארו לו.

אם היום הוא יום בריאת האדם, אולי כל אחד מאיתנו יכול לשאול את עצמו כאילו נברא היום מחדש: איזה כוח קיבלתי שעדיין אינני משתמש בו? איזו בחירה אני מייחס כבר שנים לאופי למרות שהיא עדיין בחירה? איפה אני מתלונן על מה שאין בידי במקום לעשות את מה שכן בידי? איזה אדם בחיי זקוק לכך שאזכור שגם הוא נברא בצלם אלוקים? ומה בעולם הקטן שסביבי יהיה טוב יותר בראש השנה הבא מפני שאני הייתי כאן?

אולי זה עומק הקשר שבין בריאה לדין.

הקב"ה אינו שופט אותנו ביום בריאת האדם במקרה.

הוא שופט אותנו דווקא ביום הזה מפני שעצם העובדה שנבראנו היא היסוד לאחריות שלנו.

קיבלנו חיים.

קיבלנו דעת.

קיבלנו בחירה.

קיבלנו יכולת להשפיע.

ובכל ראש השנה העולם כאילו חוזר לרגע הראשון ושואל אותנו שוב את השאלה העתיקה ביותר: מה עשית השנה עם הזכות, ועם האחריות, להיות אדם?